תלמידו של אדם חביב עליו כגופו.

(רש"י, דברים, לא, כט)

דומה, גם מי שענייני החינוך והתרבות קרובים ללבו ומעסיקים אותו הרבה, אינו נותן דעתו במידה הראויה למשימתו המכרעת של המורה בכיתות הראשונות של בית־הספר היסודי – שער־בראשית אל היכל הדעת, אשנב ראשון אל אותו עולם מופלא וקסום ששמו ספרים.

העוקב מקרוב, בתשומת־לב ובשום־שכל, אחר שלבי לימודו ודרגות התפתחותו של הילד למד לדעת, שאם משימתו של כל מורה היא קדוֺשה, הרי משימתו של המורה־המחנך בכיתות הראשונות של בית־הספר היא – קודש־הקדשים. הוא־הוא העד יום־יום ושעה־שעה, כמעט, ל"מעשי־בראשית" ממש.

מה רבו המכשולים, הלבטים והמוקשים בדרכו של המורה המצוּוה להשתלט על כיתה בת 40–50 “גדיים”, הדבקים עדיין בכל נפשם ובכל מאודם בעולם המשחקים והצעצועים; ראשית מטעמי משמעת – להרגילם לשבת במשך ארבע שעות רצופות על ספסל־הלימודים; שנית – עצם הפגישה הראשונה, ההדרגתית, עם עולם־ההברות, האותיות וצירופיהן למשפטים ועם “ים־המספרים” – החשבון; ושלישית – הרצון והכורח להחדיר אל לבותיהם הרכים ואל מוחותיהם הרופסים את החשק והאהבה ללמוד, לקרוא ולדעת.

מי שפוקח את עיניו בשעת־בוקר מוקדמת לקול צפצופו־קריאתו של זאטוט, הנאבק עדיין, לעתים, עם צירופי המלים ופירושיהן ואף־על־פי־כן קורא בחן, בהנאה ובהטעמה בספר, או משנן את “תפקידו” בחגיגה הקרובה; ומי שמעלה על דעתו שבשעה זו, או בכל שעה אחרת של היום והלילה מצויים אלפים ורבבות של ילדים, שזה עתה גילו “יבשת חדשה” זו של עולם הספרים, חייב להודות, שרק אותו צבא גדול של מורים ומורות יכול להצביע על “כיבושים” כה מופלאים ועל יבוּל כה מבורך בפרק זמן קצר! או־אז צפים בזכרון דבריה הציוריים והקולעים של מחנכת רוסית, בת־דורנו, פ. ויגדוֺרוֺבה, שרשמה בין היתר בספרה “הכיתה שלי” (תרגם ש. אבן־שושן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד): “הגנן מוסיף לחיות בגנים אשר טיפח, הסופר מוריש לבני־האדם את ספריו, הצייר – את בדיו! והמורה? המורה חי בנפש תלמידיו, במחשבותיהם ובמעשיהם. בכך – יצירתו ומנת האלמוות שלו”.