“הספרות והחברה בת ימינו” זה היה הנושא המרכזי של הקונגרס הבינלאומי ה־33 של פא"ן, שנתקיים בימים 7־1 ביולי 1965, בבלאֶד שביוגוסלביה¹. סופרים והוגי־דעות מחמישים ארצות, נציגי ספרויות ותרבויות שונות הפכו בנושא מתוך אספקטים שונים. כולם כאחד עמדו על הסכנה האורבת כיום בכל רחבי תבל לספר, שמתחריו הקשים הם: העיתון, הראדיו, הקולנוע, הטלוויזיה וכיוצא בהם, וחיפשו תשובה לשאלות המנסרות בחלל עולמנו: תפקידו של הסופר בימינו מהו, ומקומו ויעודו של הספר בחברתנו מהם? ואם בכלל יש עוד מקום לספר בעולמנו השסוע, התועה והשותת דם והחי כיום, כמו בעבר, בצילן של מלחמות.

אנסה להביא כאן מדבריהם של כמה מן המַרצים הראשיים, כפי שנחרתו בזכרוני ונרשמו בפנקסי ועל־סמך סטינוגראמות (לעיתים מקוטעות) שהגיעו לידי.

את הביטוי הדראסטי והמלא אֶספרי לשאלות הללו נתן הסופר הצרפתי קלוד אוולין (Claude Aveline) שדיבר, בין היתר, על חזון אחרית הימים במאות ה־ 28־27, כשיעמוד הפרופיסור בפני תלמידיו ויסביר להם פירושו של סופר ופירושם של קוראים וספר. כרכים המשתרעים כיום על־פני קילומטרים של נייר ודפוס יהיו מקופלים בתוך ספר זערורי, שגוֹדלו סנטימטר אחד, והוא יימצא בכיסו של הספרן הממונה על “הספריה שאבד עליה כלח”. הפרופיסור לא יהיה אלא מכונה מדברת, שהלעיטוה בכרטיסים, והוא ידבר בפני תלמידיו בכיתה שתהיה “חדר שינה” (לשינה יהיה ערך כגורם לימודי!). את מקום הכתב, הדפוס והקריאה ימלאו דרכי הביטוי האוֹדיוֹ־ויזוּאליים. תרבות הדפוס תפנה את מקומה לתרבות התמונה. תהיה זו מהפיכה רבה, שרק אנשי התרבות ירגישו בה. משל למה הדבר דומה? אילו היו מגלים מקום בעולם, שאנשיו לא ראו מימיהם לא עגלה ולא מכונית, והם עוברים ישר מן ההליכה על שתיים אל הטיסה במרומים! כלום היו תמהים על מהפיכה זו? אולם אינני חושב, אמר המרצה, שהדבר יזיק לעבודה הספרותית, אם זו תירשם על סרט־קוֹלי. להיפך, בשמיעה טמון יתרון גדול (גון, קול וכיו"ב). לאנשים ינתן ספר־צלילים, שאפשר יהיה לקרוא בו ולשמוע את הקולות. הסכנה העיקרית תהיה – הפאסיביות המוחלטת של הצופה־השומע.

הראדיו־טלוויזיה ועוד מכשירים לעתיד־לבוא, אשר ימסרו מחשבות וחלומות, יביאו ללא ספק שינויים עצומים גם בעולם היצירה, ובינתיים, עד שיקומו החידושים הללו, שׂוּמה עלינו להיקרא “סופרים לעת־מצוא”. אולם, גם בימים שיבואו לא תירש המכונה האלקטרונית את הגניוס היוצר. בדבר אחד אני בטוח, סיים המרצה: יצירות־אנוש כ"גארגאנטוּאה" (לראבּלה) ו"מלחמה ושלום" (לטולסטוי) לא תיכתבנה באמצעות מכונה אלקטרונית.

פחות דמיונית ויותר ריאלית היתה גישתה של אנה קאמנוֹבה (Anna Kamenova) מבולגריה, שעמדה על סכנה שבאמצעי הטכניקה החדישים (קולנוע, ראדיו וטלוויזיה); במקום להיות תרבות עממית הפכו הללו סחורה זולה להמוני־עם. היא הודתה בכך, שאין לוותר על אמצעי טכניקה מודרניים אלה, שהם בעלי־כוח השפעה עצום על ההמונים, אך עם זאת הזהירה מסכנת ההידרדרות. במקום להוריד את הספרות לטעם ההמונים יש להעלות את ההמונים שיחושו טעמה של ספרות בעלת רמה וטעמה של אמנות־אמת. אם נצליח בתפקיד זה, לא נחשוש מן הטכניקה המודרנית, שהיא אמצעי מצויין להפצתה ולהחדרתה של הספרות. היא עמדה גם על התפקיד והגדול שנועד לבתי הוצאות ספרים בחינוך הדור, שבמקום להיות בעלי אופי מסחרי, שׂוּמה עליהם לדאוג להרמת קרנה של הספרות ולשיפור טעמו של הקורא.

ארתור מילר, הנשיא החדש של מרכז פא"ן העולמי, רואה ביחסי הסופר והקורא נושא מסובך ומוּרכב כשם שמורכבת החברה עצמה. עובדה היא, שההמונים נהפכו לצרכני התרבות. ספרים, כמו תקליטים של מוסיקה קלאסית, נמכרים בארצות־הברית בעשרות־אלפי עותקים, אך מעטים בלבד מאזינים וקוראים קריאה של ממש. ההמונים רוכשים תקליטים, ספרים, תמונות וכיו"ב לשם רכישה בלבד, ולעיתים – לשם הפגנה בעלמא. אפילו ברוסיה, סיפר מילר, כשהביע את הפתעתו נוכח הקהל הנוהר לערבי־שירה, נאמר לו, שחלק ניכר מן הקהל עושה זאת כדי להפגין ברבים רגשות ורגשנות, ובמלים אחרות – לשם “העמדת פנים”.

אני מאמין, הצהיר מילר, כי הספרות נמצאת עתה על “גבול” היותה נחלת ההמונים. אולם השאלה העיקרית היא: האם “עיכול החומר” גרידא פירושו ספיגה של ערכי אמנות, או טעימה קלה בלבד, ידיעה קלושה על הספר ועל הסופר שהפירסומת עושה כמיטב יכולתה כדי להציגו בפני הקהל?

מילר הביא משל נחמד על מַלח שפגש פעם והופתע, שבכל נמל הוא קונה “ספרות” מכל הבא לידו – עיתוני קולנוע, ירחונים לענייני ריהוט, אוליבר טוויסט, חוברת על הנזק שבשתיית אלכוֹהוֹל, ספרי שירה וכיו"ב. וכשניסה מילר לעמוד על טיבו של אוסף מוזר זה, השיב לו המלח בניב המוני: It was all “Readin matter”!. בלילה היה המלח עולה על משכבו מוקף בכל שפעת הספרים והחוברות, וטוב היה לו וחם לו בתוך הניירת המודפסת הזו. ובהגיעו לנמל חדש היה זורק הכל לים ויוצא לעיר למסע חיפושים אחר “חומר קריאה” חדש. על מלח זה, אמר מילר, אני מהרהר תמיד כשאני רואה את גלי הספרים והעיתונים המציפים אותנו וכשאני מתבונן בנחשול המלים והתמונות הפורץ בקצב מסחרר יום־יום ולילה־לילה. ומצויים “קוני הכל”. האם פירוש הדבר מאזוֹכיזם אוניברסאלי, או שמא זוהי באמת דרישה נפשית־פנימית? כל דבר נהפך בימינו לחומר קריאה. עניינים שברוח “משתלמים” כיום כשם שלא השתלמו מעולם. לתרבות יש כיום המוני צרכנים, תפוצה המונית ופירסוֹמת המונית בדיוק כמו – אוטומובילים או בגדי־ים. לפני שנים לא רבות, סיפר מילר, כשגילית לבעל־הבית כי הנך סופר היתה זו “המלצה” בלתי משכנעת; ואילו כיום – יהסס לעל־הבית לפני שיסרב להשכיר לך דירה, משום שלפי מיטב ידיעתו ייתכן מאוד שהנך עשיר. כיום ישנם משוררים, שבעזרת הטלוויזיה והעיתונות מקשיבים אנשי ארצם לקולם וצמאים לדבריהם בענייני פוליטיקה יותר מאשר לשירתם. מצויים סופרים שעד לפני כמה שנים היו ידועים לקהל מצומצם מאד וכיום הם נחלת הכלל. והם, לפחות בכוח, בעלי השפעה פוליטית־ציבורית עצומה. עובדה היא, קובע מילר, כי לא משקלו הספרותי של הסופר וערך יצירתו קובעים כיום את מידת השפעתו, אלא הפירסוֹמת, בעיתון, בראדיו ובטלוויזיה, היא היא הקובעת ערכו והשפעתו. תופעה זו סיכם מילר בשני משפטים נוקבים:

What has not been reported has not happened. What is reported – exists. אני מעז לומר, הוסיף מילר, כי אילו היו משמיטים את השמות הסופרים, המשוררים והמחזאים מכל היצירות שתופענה במשך שישה חודשים, והמבקרים היו נאלצים לעמוד פנים אל פנים עם היצירה בלבד, היה נוצר תוהו־ובוהו והיו דרושות שנים כדי להשיב את הסדר על כּנו.

מה שקובע כיום הוא לא היצירה כשלעצמה, אלא הסופר, המיתולוגיה של חייו והסיפורים על חייו האישיים – מיתולוגיה שבחלקה הגדול היא פרי רוחה ודמיונה של הריפורטאז’ה. נוצרה אטמוספירה של רדיפה מסחררת אחר כל פרט פּיקאנטי מחיי הסופר; כל סנסאציה כל פרט יוצא־דופן זוכה מייד לכיסוי מלא ונרחב, ובינתיים היצירה נשכחת או נשארת בקרן זווית. בנסיבות אלו מן ההכרח שהאמת תהא לוקה. ההיסטוריה, הרדיפה אחר חדשות, היא נחלתם של הריפּורטר המבקר, המפיקים בראדיו ובטלוויזיה, אשר שׂוּמה עליהם למלא את ה"חלל" – שכן תפקידם לפרנס ולזון את המכונה שלא תשבות.

מבשרי חזיתי זאת, סיפר מילר. לא אחת קראתי “ראיונות” עמי, כביכול, שמעולם לא נתקיימו ושנמסרו ע"י ריפּורטרים שמעולם לא הכרתים ולא נפגשתי עמם. ולא אחת קראתי ושמעתי הערות שנונות, או ההפך מזה – דברי הבל ורעוּת־רוח – שנמסרו בשמי שמעולם לא העליתי אותם על דל שפתי. כל זה, מוסיף מילר, מזכירני תיאוֹריה שבה מחזיק אנתרוֹפוֹלוֹג נודע והוא מכנה אותה בשם “התיאוֹריה של המוֹסדות” שפירושה: בית־חולים אינו קיים כדי לרפא חולים, אלא כדי להמשיך ולהתקיים כבית־חולים; ספריה אינה קיימת כדי לספק ולהפיץ ספרים, אלא כדי להוסיף ולהיות ספריה. ולפי תיאוריה זו – תקשוֹרת המונית, בחלקה הגדול, אינה קיימת כדי לקשר בין מישהו או משהו, אלא כדי להמשיך ולהשחיר שוב את הגליון החלק, כדי למלא את השטח והחלל במסגרת תיבת הטלוויזיה או העיתון. מה תוכל, איפוא, להיות תגובתו של הסופר נוכח מצב זה ואנדרלמוסיה זו?

אני מצדי, מודה מילר, איני רואה דרך לרסן דרכי תקשורת אלה של תרבותנו החדשה. כל יום דורש טרף חדש; הכרח הוא שבכל יום יבשׂרו על לידתה של יצירת־מופת חדשה, וכבר למחרת היום תוקעים בשופרות וקוראים הידד ליצירה חדשה יותר, וכל חדש מתיישן לפני שהספיק לכבוש את מקומו. אולם כל התופעות הללו אינן עשויות להשפיע ולזעזע את הסופר אש יש עם לבו לומר דברי־טעם באמת ותמים.

המוני הקוראים והצופים, שלהם זוכה הסופר בימינו, הודות לאמצעי התקשוֹרת המודרניים, עשויים אולי להבהיל אותו ולהרתיעו, אך בכוחם גם לעוררו לדבר בשפה מובנת, חיה ופשוטה יותר ועשויים הם אף לעודדו ליטול חלק פעיל יותר בחיי יום־יום של התקופה.

מַרשימות ביותר, מלאות רגש והגוּת, היו הרצאותיהם של יוֹסיפּ וידמאר (Josip Vidmar) (יוגוסלביה) וליאוֹניד ליאוֹנוֹב (רוסיה). וידמאר ייחד את הדיבור על “מקומה של הספרות בעולמנו כיום”. האם הספרות חשובה כיום יותר או פחות מאשר בעבר? האם החברה בת־ימינו עדיין פונה אל הסופר כדי לקבל מושג על דמותו של העולם? באיזו מידה ובאיזו צורה ובאילו אמצעים משפיעה הספרות על העולם? מה נתן הסופר הנודע כמוֹליאֶר לחברה האנושית? או שאלה קשה יותר: מה היתה השפעתו של שקספיר על חיי אירופה ומה תרם לחיי הרוח של אירופה במשך דורות? אעפ"י שהשאלות הללו תמימות הן, עלינו לבדוק אותן מחדש כפעם בפעם. דוגמה לספר שהשפיע השפעה בל־תימחה עד היום ושנתן תנופה רבתי לדברי ימי האנושות, הוא ספר־הספרים. יצירותיהם של הסופרים הצרפתיים ממוֹליאֶר ואילך, כולל האֶנציקלופדיסטים, הכשירו וסללו את הדרך למהפיכה הגדולה, ששינתה את פני העולם. הספרות של האסכּוֹלה הריאליסטית ברוסיה, זו שקדמה למהפיכת אוקטובר, עשתה גדולות ונצורות ופעלה להתפשטותו של הסוציאליזם על־פני מחצית העולם התרבותי.

השפעתם של כוחות וגורמים שונים, שהספרות היא רק אחד מהם, גדולה יותר וסימניה ברורים וניכרים יותר בארצות ובתרבויות קטנות. למשל העם הסלוֹבאֶני. המשורר הגדול של העם הסלוֹבאֶני, פראנסה פראֶשׁאֶרן, נולד (לא הרחק מבלאֶד) בראשית המאה שחלפה (1800) ומת ב־ 1849, שנה אחת לאחר מהפיכת 1848. נעלה מכל ספק הוא כי משורר זה נמנה עם אלה, שעליהם אמר הוגה הדעות טילור, שהם שעיצבו את העמים שהופיעו אחרי 1848 על במת ההיסטוריה. פראֶשׁאֶרן היה ביסודו משורר לירי, ששר על האהבה ועל גורל חייו, אך הוא שר גם על גורל עמו בנימה אֶלגית ולעתים בנימה נבואית לעתיד־לבוא. ונשאלת השאלה: האם יכול היה משורר זה ליצור את העם הסלוֹבאֶני בעשרת הדיברות הפיוטיים שלו, אשר היו ללעג ולקלס בימי חייו? אולם ראה זה פלא: שיריו המשיכו לחיות ושמרו על חיוניותם החבויה בתת־ההכרה של עמנו, עד אשר לפני 25 שנה דיברה תנועת השחרור שלנו במלים שלו, בלשונו, והיתה גאה להגשים ולבצע את משאלותיו האחרונות של משורר דגול זה.

מהו סוד השפעתו של פראשאֶרן? הווי אומר – השׂגב האמיתי והאנושי, שהיו טמונים במעמקי שירתו. הסלוֹבאֶנים, אפילו פשוטי־העם, קראו תמיד בשירתו, ידעו את שיריו על־פה, חזרו אליהם בשעות של שמחה וצער ומצאו בהם ניחומים ועידוד. ומכאן התשובה לשאלותי: מהי התרומה שיוצרים כשקספיר תורמים לאנושות? הם מעניקים לעולם נסיונות חיים כבירים, רגשות עצומים ועמוקים ואת כל אותה התפארת שממנה ניזונה רוחו של האדם! גדולי היוצרים מעניקים לנו מעיין לא־אכזב, שממנו אנו שואבים עוז־רוח ותעצומות־נפש ותחושה עמוקה כדי להבין מה אנו ומה חיינו עלי־אדמות. האמנות, ורק היא בלבד, מאפשרת לאדם לחוש בחדוות קיומו האישי ובטעם קיומו של הקוֹסמוֹס. השפעה זו, גם אם אינה נראית לעין, היא בחינת “אבנים שחקו מים”, היא קיימת ובלתי פוסקת. האמנות, לכל גילוייה, גם אם אינה יוצרת את השקפת עולמה של החברה, הריהי פועלת בתת־ההכרה של החברה האנושית, הורסת השקפות ישנות ומכשירה את הקרקע לנקוּדות־ראוּת חדשות, ל"תצפיות" חדשות. בלי שתיהפך היא עצמה לפילוסופיה. הספרות, כל עוד נאמנה היא לעצמה, אינה מאבדת ולא תאבד את כוח משיכתה והשפעתה.

לתשואות רמות וממושכות זכה נאומו של ליאוֹניד ליאוֹנוֹב, שהיה רצוף וידוי אישי, גילוי־לב וחוֹם־לב למופת, אעפ"י שביסודו לא היה אלא שׂיחה נאה, שעיקרה אימפרוביזאציה.

זה עתה, פתח ואמר ליאונוב, שבנו ממסיבת עיתונאים. העיתונאים הציגו שאלות בנוגע לפעילותי הספרותית, אך איש מהם לא פנה אלי בשאלות אישיות. נוכחתי לדעת שלעיתונאים אין דיעות מגובשות על עבודתי, ולכן החלטתי, ברשותכם, לספר לכם קצת על עצמי.

בשעת מסעי־הצלב, כאשר גוֹדפרוּאה דה־בּוּיוֹן (Godefroy de Boullion) (מראשי המנהיגים במסע הצלב הראשון, הוכתר כמלך צלבני ראשון של ירושלים. ח.ת.) הגיע לקושטא, לבוש שריון האבירים שלו, פנה פתאום אל אחד הנוכחים ושאל: – “מי הוא הבור ועם־הארץ היושב כאן בינינו?” – היה זה הקיסר! כאן עלולים להציג גם לי שאלה דומה. כדי לקדם “סכנה” זו, עומד אני להשמיע באזניכם כמה מלים על עצמי.

הנני סופר רוסי העומד בספרות קרוב ליובל שנים. הקו המאפיין אותי לאורך כל יצירתי הוא רצוני לבחוֹן תמיד באיזו מידה גורלו של היחיד משתלב ומתגלה בזרם הכללי של האומה וכיצד הזרם הלאומי מתגלגל ומגיע לנהר הגדול של ההיסטוריה. לאורו של רעיון זה כתבתי שני כרכים של מחזות, שני ספרי מסוֹת וששה רוֹמאנים, שהם אולי גדולים וגדושים מדי כדי למשוך לבו של הקורא בן־זמננו העסוק והטרוד. כדי להצדיק את עצמי אבקשכם להיזכר בגודלם של התהליכים ההיסטוריים הפוקדים את ארצי, בעוֹצמה שבה ההיסטוריה מחוללת שם תמורות ובהיקפם של התהליכים הללו אשר במערב נמשכו, אולי, פחות זמן. מעטות יחסית הן יצירותי שתורגמו במערב. ייתכן שרוח יצירתי, כפי שהסברתיה, הרחיקה ממנה את המתרגמים, אולם ישנן גם סיבות אחרות. מסתבר, שאחת הסיבות להעדר תרגומים מיצירתי היא כי במערב רואים אותי כסופר מוגדר. וזאת למרות החיים הסוערים שהיו מנת חלקי והתלאות המרות שמצאוני ואשר, על אף הכל, פחותות היו מאלה שעברו על כמה מחברי לעט, שבמחיצתם עשיתי את ראשית דרכי בספרות ואשר גורלם היה קשה יותר מגורלי. אני משער שבעבודתי הספרותית היה חסר אותו צד מושך, המבוקש כל־כך במערב. במעמד זה היינו צריכים, למעשה, לדון על הצורה הספרותית, על הסיגנון ועל החידושים בתחום הספרות. אף־על־פי־כן, סבור אני כי הבעיות הללו הן בעלות חשיבות משנית. כשאנו דנים באמנות, צורת העבודה איננה חשובה. מה שחשוב באמת הוא שהתוצאות תהיינה טובות. כדי להבין את העיקר שביסוד מחשבתנו חייבים אנו להתבונן בשרשים, החבויים במעמקי זכרונה של האנושות.

בסופו של דבר אפשר לומר כי במשך יובל השנים האחרון לא יצרה רוסיה שום דבר שניתן להגדירו כחדיש ביותר. בלשון הגאה של המהפיכה, תוך שימוש במספרים מרשימים, הוכיחה רוסיה ואישרה דברים שנתגלו כבר לפני אלפיים שנה. תוך כדי התקדמותה גילתה רוסיה איכות חדשה למסורות העתיקות, הפכה ישן לחדש וחוללה כמה פרשיות עצובות בהיסטוריה. אך מקרה הוא, אולי, שאני עצמי יצאתי נקי מן המאורעות העצובים הללו. תהליך זה אינו מחייב קטיגוריה ואינו טעון סניגוריה. מחייב היא לימוד מעמיק והוגן. שטר החיים הישן ביצע יותר מדי פשעים נגד האנושות וכל זה סלל את הדרך לתהליך, שראשיתו בשנת 1917. אז קמו אנשים בעלי שרירים, שלא הצטיינו בחינוך יתר, והכריזו “הבה נעשה זאת אולי בעצמנו”. אם יעמדו לנגד עינינו קברות אבותיהם, אחיהם ובניהם, לא נוכל לשלול את הגיון מחשבתם. הם סירבו להסכים שהדברים יישנו, שכן כל דבר בהישנותו נעשה גרוע יותר, נורא יותר, איום יותר. אדם בלתי־מזדהה הנני, וברצוני להימנע מלהביע דעות פוליטיות, רק זאת הייתי רוצה – לגייס עד תומו את זכרון האמן שלי.

בוודאי זכורה לכם ועידת ואֵרסיי משנת 1918, כשהגנראלים ואישים רמי־מעלה, לבושים בגדי־שׂרד מבהיקים נתכנסו כדי לדון בעתידה של אנושות. זכורים לכם אולי המנגינות הצבאיות, מחיאות־הכפיים הסוערות והפוֹקסטרוֹטים הראשונים שהופיעו בימים ההם, שלקצבם רקדו על קברים רעננים. דומה כי בכל האנדרלמוסיה הזאת כאילו חיפשו האנשים מפלט מן הקור. ברוסיה נהגו לומר כי קר על־פני האדמה, בתוכה נרקבים חללי המלחמה. כיום, בהעיפנו עין על העבר, כלום אין מתקבל הרושם, שהאבות כבר חופרים את הקברים שבהם יוטמנו ילדיהם, קרבנות המלחמה הקרובה?

חיש מהר עברו השנים, ההתפוצצויות לא איחרו להישמע, גיחות המפציצים לא בוששו לבוא, והתלהבותו של הרייכסטאג שתבע דם ואש עברה על גדותיה. מה שהיה הוא שנשנה ובא, אך על בסיס רחב הרבה יותר, בממדים שלא היו כמותם ובמערבולת־חלחלה שלא תתואר. ועלינו לשאול את עצמנו: כלום נעשה העולם טוב יותר לאחר הלקח השני? לאחר לקח כה ברור ואכזרי! כאן מקורו של הקור האופף אותנו, כלום אינכם חשים בו בעצמותיכם גם אתם? המדע הגיע לתגליות מרעישות, אך בד בבד עמן הולכות וגדלות סכנות חמורות והרות־אסון: ריבוי האוכלוסיה; סחף האדמות המאבדות והולכות את פוריותן; פגעי הטבע; הרס הנשמות האכולות אכזבות; ריבוי הפשעים מכל המינים ומכל הסוגים, ולבסוף – אותה עוצמה טכנית גדולה ונהדרת שאליה הגענו, ואשר גם היא נושאת בחובה סכנות איומות. אכן, יש טעם והגיון והצדקה לעוצמה זו רק אם תופקד ברשותם ובפיקוחם של אנשים נקיי־כפיים. המוֹקשים טמונים באותם המקומות שבהם היו מצויים בעבר, אך כוח ההרס שלהם גדול ונורא לאין שיעור. אסון כי יארע, שוב לא יהיו לנו הריסות לשקם, שוב לא יישארו חורבות מפוארות, שישמשו נושא לתחריטיו של פיראנסי חדש (פיראנסי ובנו, ארכיטקטים וחרטים נודעים באיטליה במאה ה־18. ח.ת.). זה כבר חדלו להאמין במסורת, בנצח, בהמשכיות – מכל אלה נשאר רק זכר, ולא אחדש מאומה, אם אומר כי אלה הם הגורמים הקובעים את הצד השלילי, המאפיין את הנוער של ימינו. אנו מרשים לילדינו ולנכדינו להיכנס לתוך עולם ממוקש. ביקשנו להידמות לאלים, אולם כל מה שנותר לאחר אותו נסיון הוא – קוֹף. הוּתרה הרצועה, ודומה כי לאדם בן־ימינו מותר הכל: הוא רשאי ללגלג על הדברים המקוּדשים, לנפץ את האמונות המושרשות ביותר, לבוז לאימהוּת, לחדור עד למעמקי סוד החיים והתורשה ולשבּר, כשבּר סלעים, את כל היקר על־פני אדמות. בספר־הספרים נאמר כי במקרים כאלה ממטירים השמים אש וגפרית. אולי עדיין לא הרחקנו לכת עד כדי כך, אך בימים עברו ובמצבים דומים פתחו האתונות את פיותיהן בדברי נבואה. ועל הנביאים, נביאי ישראל, אמר פושקין שלנו כי לבותיהם היו גחלים לוחשות.

בכינוס הסופרים בלנינגראד בשנת 1963, כשנסענו לבקר את חרושצ’וב, ישבתי באוטובוס ליד סארטר. שוחחנו ארוכות על המקצוע המסוכן של נביא, על אותו מקצוע מסוכן ומגוחך שאנו הסופרים עוסקים בו. שאלנו את עצמנו: האומנם ממלא הסופר בימינו את תפקידו של נביא?

דומה עלי שבכל תקופה נולד משפט העשוי לשמש סיסמה ליובל או לחצי יובל שנים. הסיסמה שאפיינה את תקופת מלחמת־העולם הראשונה מקורה באותו סיפור על חייל אחד ששכב בחפירות ובעיצומה של הפגזה כבדה, בשעה שניתכה אש מכל עבר, יצא אל מחוץ לעמדה וזעק: – “אבל מה אתם עושים? יש פה בני־אדם חיים!” את תקופת מלחמת העולם השנייה מאפיין, לדעתי, משפט איום שביטאה ילדונת בת שש בחארקוב שחזתה בקרב. דברים נוראים התחוללו שם, אימהוֹת הסתירו את תינוקותיהן בתוך ערימות השלג, בחפשן מחסה להם. אותה שעה פנתה הילדה אל אמה ואמרה: “אמא, אני מפחדת!”

מעולם לא הבינותי הבן היטב ריאליזם סוציאליסטי מהו, וזו היתה אחת הסיבות לכמה מן האסונות שפקדו את עבודתי הספרותית. אולם עכשיו נדמה לי שחייבים אנו למזוג משהו מיוחד לתוך הדיוֹ, שבה מעלים אנו את יצירותינו על הנייר. עלינו לדאוג לכך, שהספרים שלנו יהיו לא רק ספרים מהנים ומעוררים רגש מבּחינוֹת מסויימות; עלינו לכתוב ספרים מועילים, או, לפחות, לא־מזיקים. אני מאמין שהעולם כיום אינו זקוק כל־כך למצביאים, למתקני־עולם ולמנהיגים־מטיפים, כשם שהוא זקוק לאנשים בעלי לבבות רחבים ופתוחים, הפועמים באהבה איש לקראת אחיו ולמען אחיו.

אל־נא תדונו לחובה את ארצי, שנטלה על עצמה את הסיכון והכאב המר הכרוכים בנסיון ההיסטורי העצום הזה. במשך כל שנות הדור הזה היתה רוסיה מעבּדה של ניסויים מסוכנים, שבה נבחנו תדיר דברים חדשים וחדישים, אשר לצדו של האוּראניוּם מופיעים אף הם בטבלת היסוֹדוֹת. היה זה ניסוי שבוצע ללא שמץ של אנוֹכיות. למדו את הניסוי הזה. סבורני שניסוי זה, שאנחנו ערכנו, עשוי להועיל לכל אלה שאין להם הכוח, ההעזה והאמצעים לערכוֹ בכוחות עצמם.

אני משוכנע באמת ובתמים שאמרתי כאן דברים תמימים, באנאליים, ביחוד לגבי המערב הסקאֶפּטי, דברים שיתרונם היחיד הוא, אולי, נימתם האנושית. זיכרו־נא שדווקא הרעיונות שנולדו בחבלי ארץ נידחים, הם הם שהביאו לאנושות תמורות גדולות. לא באתי לשכנע או לזרוֹע פחד בלב איש, ואינני מבקש לעשות נפשות לאמונה, שהיא אולי אפיקוֹרסית. כיוון שלא היה סיפק בידי להכין את נאומי, השתדלתי במסגרת צרה זו לשׂרטט בקווים כלליים את האידיאות המַנחות ומדריכות את מנוחתה של ארצי ושל הספרות שאליה אני משתייך. ביקשתי להוכיח כיצד יוכל יוּבל ספרותנו להשתפך אל תוך הנהר הגדול של ספרות העולם. כי על־כן, כאשר יגיע יוּבל זה אל הנהר הגדול של ספרות העולם, יוכל, אולי, לסייע לה לשאת באחריות וביקר שנועדו לה.

עד כאן מקצת מדבריהם של נציגי צרפת, בולגריה, ארה"ב, יוגוסלביה וברית־המועצות. בסיכומו של דבר – הושמעו הרצאות יפות והיו שיחות־מלאות־עניין, מסביב לשולחן עגול, ולעתים גם שיחות חסרות־מתח ונעדרות־מעוף, שרק חינה של הלשון (הצרפתית או האנגלית) עמדה להן.

שעה של התעלות־הנפש ממש בקונגרס היתה זו שהוקדשה לקריאת פרקי־שירה, לפי הצעתו של סטיפן ספנדר. הוא עצמו, גבר יפה־תואר ובעל ארשת פנים נוגה ועדינה, קרא שיר קצר, ובעקבותיו עלו על הבמה משוררות ומשוררים, שקראו שירים בהטעמה וברגש, ובאנגלית ובצרפתית, וזכו להקשבה דרוכה ולמחיאות־כפיים מעודדות.

ועיקר העיקרים בקונגרס היו לא הפתיחה האימפוזאנטית ונאומו הקצר והנלבב של יו"ר הקונגרס מאטיז' בּוֹר, משורר ומתרגם סלוֹבאני נודע, ולא קבלות־הפנים הרשמיות והמפוארות, שנערכו ברוב־עם ובטוב־טעם, ואפילו לא ההרצאות והנאומים, כי אם עצם המיפגש, קשרי ההיכרות והידידות והשיחות האישיות, האינטימיות, עם נציגי תרבויות שונות. ההרגשה, שסופרים חניכי נופים רחוקים וספרויות שונות, גדולות וקטנות, מתכנסים כדי לדון בעניינים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני וכדי להחליף דעות, ברשות היחיד, “על כוס תה”, באווירה שכולה אומרת חגיגיות, שלוות־נפש ורצון טוב – ההרגשה זו היא שנטעה בלבם של באי הקונגרס את ההכרה, כי אכן כדאי להוסיף ולקיים ארגון בינלאומי זה של סופרים שבמגילת היסוד שלו הונח, בין היתר, העיקר: “הספרות, אף־על־פי שמקורה לאומי, אין גבולות חוצצים בפניה, אלא תהא מהלכת מאומה לאומה, ושום חילוקי דעות פוליטיים ושיבושי יחסים בין אומות לא יהיו מעכבים על דרכה”.

ולבסוף, אפיזודה קטנה: בימי הקונגרס ראיין אותי עיתונאי אחד, סופר ומתרגם נודע, מטעם העיתון “דיֶלו” המופיע בליובליאנה. האיש, גידם מידו הימנית, פנה אלי בפשטות ואמר: – את יד ימיני איבדתי במלחמה באויבנו המשותף!" הכוונה היתה, כמובן, במלחמה בנאצים. הוא שלט יפה בגרמנית, אעפ"י כן העדיף לנהל אתי את השיחה באנגלית… נעניתי לו וסיפרתי לו על מעמדה של ספרותנו החדשה, על תחיית הלשון וכיו"ב. עם תום השיחה שאלני, בזהירות גדולה, מה דעתי כישראלי על המתיחות הפוליטית השוררת במזרח התיכון. לא רציתי, כמובן, להסתבך בתשובה פוליטית ועניתי לו: – רוב עמי תבל מברכים איש את רעהו בברכת בוקר טוב, ערב טוב, לילה טוב וכיו"ב, ואילו אצלנו קיימת ברכה אחת – בוקר, צהריים וערב והיא שלום! יתירה מזו – המלה הראשונה שילד בישראל מתחיל למלמל היא שלום, קודמת אפילו מלה זה למלים המקובלות בפי התינוקות “אבא”, “אמא”.

התפעל איש־שיחי מ"גילוי" זה והפטיר, בשעת־פרידה: – “ברכתכם שופכת אור מיוחד על טיבו ויעודו של עמכם השב להחיות את ארצו ואת לשונו”, ואת הכתבה שלו פירסם בעיתונו תחת הכותרת – “שלום – תיבה חשובה”.