מחקריו האחרונים של גולק ז"ל נתיחדו לתחום ההיסטוריה החברתית־משפטית של היהדות בארץ־ישראל בתקופת שלטון רומי. באחד מהם², הוא האחרון שנתפרסם כצורתו בחייו, נושא ונותן החכם בשני המקורות שלהלן (שנים שהם אחר), הנוגעים בתולדות האדמיניסטרציה של ארץ־ישראל באותה תקופה ובסדרי העלאת המסים של המלכות על־ידי הישוב היהודי שבארץ בזיקה לשלטון העצמי שנזדכה בו.

ירושלמי יומא פ"א לט ע"א: “כהדא: בולי ואס[ט]רטגי הוה לון קריבו. אתא עובדא קומי רבי ואמר: אין בולי בכלל אס[ט]רטגי?! וליידא מילה אמר: ‘בולי ואס[ט]רטגי’? אלא אמר: אילין יתנון פלגא ואילין יתנון פלגא”³.

בבלי ב"ב קמג א: “כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא (נו"א: דבי קיסר) אאבולי (כ"י: אבולי) ואאיסטרוגי (כ"י: ואאיסטרטיגי). אמר רבי: ניתבו (א)בולי פלגא ואיסטרוגי (כ"י: ואיסטרטיגי) פלגא”⁴.

לאחר שהוא דוחה בדין את הפירוש שבמלונים – אסטרטיגי במשמע הרגיל: שרי־צבא, הריהו מציע הצעה דלקמן: תיבה זו, הנידונית, יש לנסחה: איסטרטיגיא = στρατηγία וענינה כבפפירוסין של מצרים: הנהלת המחוז (νομός). החכם מניח, שהיה משטרה של ארץ־ישראל באותם הימים שוה לזה של מצרים, לומר העיר מראשה (μητρόπολις) של המחוז נתקיימה בה בולי שהיתה ממונה על גביית המסים של המלכות בתחום העירוני בלבד, כשהעלאת המסים מן הישובים הכפריים שבמחוז נתונה היתה בידו של האסטרטג (στρατηγός), הוא שר־המחוז מטעם המלכות. אלא שאף הבולי נתפקחה לענין הנהלתה בתחום גביית המסים על־ידי האסטרטג. כך משך הדבר והלך עד למאה הרביעית, שעה שפוסקת שררותם של האסטרטגים, והמחוז כולו הופך טריטוריום של העיר, המטפלת מכאן ואילך על־ידי הבולי שלה בגביית המסים אף בכפרים ובעיירות.

המעשה שהובא לפני רבי כך היה, לפי הצעתו של החכם. אותה פקודה הטילה את דמי ה"כלילא" (στέφανος, aurum coronarium) על הבולי ועל האיסטרטיגיא בסתם, ולפיכך הגיעה הבולי לידי דין ודברים עם בני הכפרים והעיירות שבמחוז, מקום שהמסים היו נגבים במישרין על־ידי האיסטרטיגיא, בענין חלוקת התשלומין. רבי פסק שישלמו מחצה על מחצה, לפי שסמך על נוסח הפקודה, שדיברה על בולי ואיסטרטיגיא, שהרי ניתנה הבולי לפיקוחו של האסטרטג; ואילו לא פירשה הפקודה אלא איסטרטיגיא בלבד, ודאי היה האסטרטג כולל את הבולי שבמחוזו והיה גובה את המס אף מבני העיר⁵. כיון שפירשה הפקודה את שתיהן כאחת, הרי שיש ללמד על כוונתה של אותה תעודה, לחלק את התשלומין בשוה בין בני העיר ובין בני הכפרים.

להלן מעתיק גולק את תשובת הגמרא להסברת פסק־דינו של רבי: “התם מעיקרא כי הוו כתבי (א)אבולי הוו כתבי ואיסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו, וידע מלכא דהוו קא מסייעי, השתא מאי דקא כתבי (א)אבולי ואאיסטרוגי למימרא דהני פלגא והני פלגא”⁶. ומעלה הימנה שעל דעת מסורת זו שוב אין הבולי נכללת באיסטרטיגיא, אלא היא עיקר והאיסטרטיגיא אינה אלא מסייעת לה. החכם קובע את זמנה של המסורת הנ"ל במאה הרביעית ומפרשה מתוך המצב שנתחדש באותה תקופה במצרים. שכן באותם הימים פוסק קיומה של האיסטרטיגיא באותה מדינה והמחוז הופך תחומה (טריטוריום) של העיר. יש להניח על דעת גולק, ששינויים הללו (או כיוצא בהם) באדמיניסטרציה חלו בה בשעה אף בארץ־ישראל, ולפיכך יכול התלמוד להעיד בדין, שהבולי קובעת עיקר בגביית המסים והאיסטרטיגיא טפלה להם.

והנה עד שאנו באים לעיין בהצעה לפרטיה, ראוי שנעמיד תחילה על פירוש אחר, הקרוב לה בעיקר ענינה, שהוצע תחילה על־ידי שני חכמים אחרים, כדי לבודקם כאחד.

הייכלהיים אצל Tenney Frank, Survey of Economic History of Ancient-Rome. t. IV (שנת 1938) עמוד 234 (נזקק רק למסורת שבבבלי בלבד) תופס אף הוא את השם איסטרוגי = στρατηγία ומפרשו במשמע: המחוז, בגופו, לומר שהוטל הכלילא על העיר ועל המחוז (הישובים הכפריים) ונחלקו ביניהם בני העיר ובני הכפרים החשובים לענין חלוקת תשלומיהם, מעין דבריו של גולק.

וכיוצא בו ביכלר,The political and social Leaders of the jewish Community of sepphoris, p. 39. הלה מדבר על שתי סקציות של התושבים שהיו אחראים לגביית המסים: העשירים שבעיר והעשירים שבכפרים (The rich landowners) וקורא אף הוא στρατηγία כנ"ל.

נבחן איפוא את ההצעות הללו בצוותא.

א) כלפי שני הפירושים כאחד – המחוזות שבארץ־ישראל לא נתכנו מעולם בשם הנ"ל אלא טופרכיות (τοπαρχίαι), כדרך שאנו למדים מן פליניוס ומן יוסיפוס בכמה מקומות, ואף מספר חשמונאים א'⁷.

ּב) הנוהג הרוֹוחַ בפרובינציות הרומיות לא גרס מציאות זו של πόλις שאין עמה territorium ושהיא מובלעת בהיקפו הכולל של המחוז. בדרך־כלל הרי כל מקום שאתה מוצא פוליס אין כאן אסטרטגיה (או טופרכיה, וכיוצא באלו) וכל מקום שאתה מוצא אסטרטגיה אין כאן “עיר”. אמנם מצויות הן עובדות יחידות ממין זה בתרקיה ובקפדוקיה; אלא שאף כאן עברו ובטלו מן העולם בימיהם של טריינוס ואדריינוס, שעה שנתגבר תהליך האורבניזציה של הפרובינציות, הנחשלות מבחינה סוציאלית־אדמיניסטרטיבית, והמחוזות שבמדינות אלו הפכו “תחומין” של הערים⁸. ודאי, משער Jones, שאף ציפורי וטבריה (שבאחת מהן אירע אותו מעשה הנידון, כמות שנראה להלן) מתחילה לא משלו בשטחי מחוזותיהן. ברם, אף אם נקבל אותה הצעה רחוקה, הרי ז’ונס עצמו מודה בכך, שמימי אדריינוס ואילך נעשו המחוזות הנ"ל תחומיהן של אותן הערים⁹.

ג) סדרי האדמיניסטרציה והתנאים הכלכליים־חברתיים של מצרים בתקופת שלטון רומי משונים הם לכמה דברים־שביסוד מאלו שנהגו בכלל הפרובינציות האחרות, ולפיכך אין אנו רשאים להקיש מדבר שנהג באותה מדינה על המציאות האדמיניסטרטיבית של מדינה אחרת. וביותר יש להעלות הבחנה זו כלפי הענין הנידון. לפי שבידוע לא היו בולאות מצויות במצרים כל־עיקר (דבר שנתיחדה בו מדינה זו מכל שאר הארצות שבמלכות רומי), עד שעמד ספטימיוס סיברוס ותיקנן באלכסנדריה ובערי־הבירה (μητροπόλεις) של המחוזות (νομοί). אלא שאף במצרים אותו משטר המתואר בידי גולק לא שימש אלא צורת־חלוף, שנתקיימה עד סופה של המאה השלישית (297–202), לומר שספטימיוס סיברוס, כשגמר בדעתו לארגן את שיטת־המסים והליטורגיות במצרים בדרך דומה לזו שבמלכות רומי בכללה. מפני טעמים שבצרכי־הפיסקוס (הבולאות הוכיחו את יעילותן בגביית המסים, ובמיוחד משעה שהוטלה עליהן אחריות כללית להעלות המסים בעריהן)¹⁰, ביקש שלא לעקור אותה מציאות מיוחדת של המדינה משָלם. הרי שאין לראות כאן אלא מעֵין מעבר ממושך ממשטר למשטר, הנובע מתנאיה המיוחדים של אותה מדינה. דומה שאין לנו ידים להפקיע את ארץ־ישראל מכלל הפרובינציות האחרות וליחס אף לה אותה אנומליה, שהיתה מצויה במצרים בתקופה מסוימת.

ד) על דעתם של החכמים הנ"ל זקוקים אנו להגיה בשבעה מקומות (בבבלי ובירושלמי) תיבת אסטרטגי (איסטרוגי) ולנסחה: אסטרטגיא.

ה) ואף דבר זה ראוי שנבחין בו, ואף־על־פי שודאי אין בו כדי להכריע. הסוגיה בשני התלמודים דנה בשאלת הלכה: חובה שבממון (או פרס שבממון) המוטלת על שני גופים, שהאחד מהם כולל יחידות הרבה ובשני אין אלא יחיד או יחידים, כלום צריך לחלקה לפי האישים בשוה או מחצה על מחצה לשני הגופים? ברם, שהיו תושבי טבריה או ציפורי, מעלי־המסים, מועטין פי כמה מבעלי־הקרקעות שבמחוזותיהן – דבר זה אין לנו ללמד ואף אין לנו להניח.

לפיכך כמדומה אני שבין פירושו של גולק ובין זה של החכמים האחרים הנ"ל אינו עשוי להניח את הדעת.

כסבור אני, שיש לנו לקרות את התיבה הנידונה כצורתה: אסטרטגי = στρατηγοί. אסטרטגים הללו אינם אלא חברי השלטון המבצע של העיר האוטונומית, שוים לארכונטים (ἄρχοντες). אותה מחלוקת האמורה במקורות הנידונים נפלה בין הבולווטים, הבולי הקובעת את המוסד המחוקק והמיעץ של העיר ובין האסטרטגים – אנשי השלטון המבצע לענין חלוקת התשלומין שהוטלו על העיר (בלבד) לשם “דמי כלילא”, בזיקה לנוסח הפקודה שבודאי נתנסחה כדוגמת הצורה השכיחה στρατηγοῖς καὶ βουλῇ – ἄρχουσι κ. βουλῇ (καὶ δήμῳ) κτλ. אלא שעלינו לאמת אותה הנחה, שמצויים היו בטבריה (או בציפורי)¹¹ אסטרטגי במשמע הנ"ל.

מציאותם של אסטרטגים במשמע הנ"ל בתקופה הרומית מפורסמת, בין מן הספרות ובין מן הכתובות, בעיקר כלפי אסיה הקטנה (ויון)¹². כלפי פרובינציות אחרות שבמזרח אין לנו לכנס אלא ידיעות מועטות, מהן מפוקפקות, שמכל־מקום עשויות הן בהצטרפותן ללמד על עובדה זו שמצויה היתה בארצות הסמוכות לארץ־ישראל ובארץ־ישראל עצמה.

א) סוריה (מיסופוטמיה)    🔗

1) תדמור CIS, No. 3932

צלם יוליס אורליס זבדלא בר מלכו בר מלכו נשום די הוא אסטרטג לקוניא במיתויתא די אלהא אלכסנדרוס קיסר (סיברוס)… והוא רב שוק (אגורנומוס) שנת 554 (3–242)¹³ ובנוסח היוָני של הכתובת; στρατηγήσαντα – ἀγορανομήσαντα. תפקידו

האדמיניסטרטיבי־העירוני של האסטרטג מוכח מתפקיד האגורנומוס ששימש בו אותו האיש.

שם מס' 3934. בולא ודמוס ליוליס אורליס וגא די מתקרא סלוקוס בר ענינו [בר] ענינו [בר] ענינו [בר] שאילא די שמש ושפר להון באסטרטגותא וכו' שנת 566 (4–253)¹⁴. כאן ודאי אין צריך לומר, שאסטרטגות זו אינה אלא שימוש עירוני (שמש ושפר להון = לבני העיר, שמינוהו).

שם מס' 3939. הכתובת מדברת בצלם שהוקם לכבודו של ספטימיוס וורוד (בנו של אודינת) על ידי האסטרטגא די קלניא, ובטופס היוני στρατηγὸς τῆς λαμπροτάτης κολωνείας. שם

מס' 3942, יונית. צלם שהוקם לכבודו של ספטימיוס וורוד הנ"ל –

λαμπρῶς στρατηγήσαντα καὶ ἀγορανομήσαντα τῆς αὐτῆς μητροκολωνείας.¹⁵ אף כאן האסטרטג המשמש אגורנומוס אינו אלא ממונה מטעם העיר….

2) אידיסה (אורהי)

בשטר־מכירה (של שפחה) שנכתב סורית בשנת 243 באידיסה ונמצא בשנת 1933 בחפירות של דורה־אוירופוס¹⁶ אנו קוראים בחתימתו: בעמרותא(?) דמרקוס אורליס אנטיוכס הפוס רהומס (Ἱππεὺς Ῥωμαῖος) בר בלשו ובאסטרטגותא דמרקוס אורליס אבגר הפוס רהומס בר מענו בר אגא, ודאבגר בר חפסי בר ברכמר דתרתין זבנין Torrey, שפירסם תחילה תעודה זו Zeitschrift für Semitistik, כרך י', עמודים 36–37, מתרגם תיבת אסטרטגותא Military command ברם, ראשונה מה ענין ה"שררות הצבאית" ולאותו תפקיד שני במעלה, שהוזכר לאחר ה"עמרותא"? ועוד, טורי לא עמד על ענינן של שתי התיבות האחרונות, דתרתין זבנין, שפירושן ודאי: באסטרטגות השניה של אבגר בר חפסי. לפי שבדרך־כלל שימשו האסטרטגים שבערים שנה אחת בלבד (ככל השלטונות העירוניים שבפולייס). באידיסה שימשו איפוא באותה תקופה ב' אסטרטגים (מרקוס אורליס ואבגר בר חפסי). וכך פירשו כראוי 2–131 Welles, Y.C.S., vol. V (1935), p.. ברם, המקור שלהלן עשוי להוכיח, שהאסטרטגים העירוניים שכיחים היו בתקופה הרומית (המאוחרת) בסוריה בכללה.

בקובץ החוקים הסורי־רומאי (סוף מאה ה') הוצ' Bruns–Sachau כת"י לונדון, סעיף ח' (עמוד 6, כת"י פריס, עמוד 42) [מדבר במי שמת ולא כתב דייתיקי ולו אשה, שמסרבת לשמש אפטרופיא ליתומים] – “אן דין אפלא אנתתא דתסב טענא דבניה יתמא, נמוסא פקד לאסטרטיגא דמדינתא דאיתיהון רשנא דאנון נשלמון להון אפטרופא או קורטור”. החכמים הנ"ל מתרגמים את סופו של הכתוב.So befiehlt das Gesetz dem Strategos der Provinz usw· תפסו תיבת אסטרטגא במשמע: נציבה של המדינה, ונתעלמו מהמשך הכתוב, המונע לחלוטין פירוש זה. שברור הדבר, שהתיבות “דאיתיהון רשנא” באות לפרש מלת “אסטרטגא”, שהוראתה אינה מסוימת במשמע אחד, ורשנא הללו אינם אלא πρῶτοι τῆς πόλεως, שם המציין אף הוא את חברי השלטון המבצע של העיר. וכבר הבינו כראוי Land, המפרסם הראשון של הקובץ דילן (Anecdota Syriaca, Vol. 1, p. 131), המתרגם: magistratus municipales (Urbis στρατηγούς) i. e. principes lex Jubet etc¹⁷.

ב) הבשן, התורן וטרכון    🔗

כמה כתובות שנמצאו בתחומין הללו מעידות הן על מציאותם של אסטרטגים בכפרים, בדרך־כלל אסטרטג אחד לישוב¹⁸. ברם, הכתובת שלהלן, שנמצאה בשערה שבטרכונינטיס, מדברת בחבר של אסטרטגים באותו כפר.

ὑπὲρ σωτηρίας Αὐτοκράτορος Μ. Αὐρηλίου Ἀντωνείνου καὶ Αὐρηλίου Οὐήρου, Πρόκλος Γερμανοῦ καὶ Σαῖος Σοβαίδου καὶ Ἄλεος Ἀβάδου στρατηγοὶ ἀνέθηκαν¹⁹

(למען שלום האוטוקרטוס מרקוס אורליוס אנטונינוס ואורליוס ורוס הקדישו פרוקלוס בן גרמנוס וסיוס בן סובידוס ואליאוס בן עבדוס הסטרטגים).

עובדה זו של מציאות קולגיום של שלושה אסטרטגים בכפר, מרחיקה לדעתי את ההנחה של 255 Jones, Cities of Eastern Roman Empire, p, שהיו הללו מעין ממשיכי הפילארכים (ראשי־שבטים φύλαρχοι) הראשונים, שמשלו מטעם המלכות בשבטיהם, לומר אף לאחר שנתיסד אצל ערבים הללו משטר התישבותי של קבע, נשתייר השם הראשון בשינוי־פנים. שכן לעולם אין הפילארכוי אלא יחידים. ולפיכך, לאחר שאתה מוצא חבר של אסטרטגים, בעל־כרחך הוה אומר, שהללו משמשים הנהגה מעין עירונית, דוגמת האסטרטגים שבערים. וגופו של דבר מתבאר כדעתו של Harper, Y.C.S. כרך א', 1928, עמוד 112, שהכפרים הנ"ל שמרו (לפי שמצויים היו בשטחים נרחבים, הדלים בערים) על עצמאותן כלפי הערים, ואף ניתן להם משטר מעין־מוניציפלי. והרי אנו מוצאים בהם אף מוסדות עירוניים אחרים, כגון σύνδικοι, ἔκδικοι ואף βουλευταί²⁰. אמור מעתה, שהאסטרטגים העירוניים, ששימשו ודאי דוגמה לאסטרטגי הכפרים הנ"ל, שכיחים היו באותה מדינה.

ג) גרש    🔗

כתובת מס' 62, Kraeiing, Gerasa, p. 404, אמצע מאה ג':

(פלויוס מונטיוס בן פלויוס מונטיוס הקנטוריון איש מעמד הפרשים חבר הבולי ששימש כהן וסטרטגוס טהור הקים מכספו הוא את הפרוניאון של ארטמיס הגבירה).

כנגד הסברה (ראה אצל קרילינג שם) שיש כאן אסטרטג במשמע הרוֹוחַ – נציבה של רומי (של ערבייא Praetor) יש להטיח קודם־כל, שאותו האיש שימש גם בולווטא וכהן (בעיר, להיכל ארטמיס); אין מקום לספק, שאף האסטרטגות שלו אינה אלא שימוש עירוני. ועוד, התואר ἁγνὸς στρατηγός ודאי אינו מלמד אלא כנ"ל, לפי שהתואר הנידון, הקשור בתפקידים הפולחניים שעשו השלטונות העירוניים, מצוי כלפי הרשויות של הערים.

שם מס' 191 (עמ' 442, אמצע מאה ג).

אישיות זו, פלביוס אגריפינוס אוימינוס, מוזכרת אף בכתובת אחרת (מס' 159). ושם הריהו משמש ἐπιμελητής של העיר, ברור איפוא, שאף כאן אין האסטרטגות שלו אלא שימוש עירוני.

ואף הכתובת שלהלן, אף־על־פי שחכמים מטילים אותה בספק לענין²¹ הנידון, מכל־מקום נראה קרוב לודאי, שמשמע התיבה אינו משתנה מבכתובות דלעיל. שם מס' 161 (עמ' 431, מאה ד').

נראים דברים שהאחרונים אינם אלא חבורת האישים ששימשו תחילה אסטרטגים של העיר גרש (והם־הם שהקימו את מצבת־האבן לכבודו של קונסטנטיוס על שם המושל של ערבייא).

ד) עזה    🔗

סוזומינוס, תולדות הכנסיה ה' ג', מספר על מיומס (נמלה של עזה), שזכתה להשתחרר מן הזיקה לעזה (עיר שרובה הילינים) על־ידי קונסטנטיוס ולהתארגן

בדמותה של עיר עצמאית בשם Κωνστάντια (תושבי עיר קטנה זו היו כולם נוצרים). יוליינוס החזיר את המצב הראשון ליושנו וסיפח ישוב זה לתחוּמה של עזה, שיהו לשתי ערים כאחת –κοινοὶ δὲ αὐταῖς πολιτικοὶ ἄρχοντες καὶ στρατηγοὶ καὶ τὰ δημόσια πράγματα.

הארכונטים והאסטרטגים שכאן אינם ודאי אלא חבר השלטונות המבצעים של עזה, שקרויים היו בשני שמות הללו כאחד, ונאמנת עלינו עדותו של סוזומינוס ביותר, לפי שהיה הלה ילידה של אותה סביבה.

והנה דומה שאף במקורותינו מצוי זכרם של אסטרטגים הללו, ואף־על־פי שהללו מדברים עליהם בדרך סתם, מכל־מקום נראה, שהיתה מציאות זו ידועה להם לבעלי־האגדה מארץ־ישראל עצמה.

בראשית רבה פנ"ח, תיאודור 625.

ר' יצחק אמר: ישב כתיב, אותו היום מינוהו ארכיסטרטיגוס, דלא יהא בר נש רב זבין מדבר נש זעיר. תיאודור מפרש לשון ארכיסטרטיגוס – ראש שרי־החַיִל.

ברם, ברור שהאגדה דורשת במקרא מתוך המציאות שנהגה בימיה, והרי אין מקום לדרוש על עיר שבמלכות רומי, שתהא ממַנה את “ראש שרי־החיילות”. ובלאו הכי, כל־עיקר מינויו לא בא אלא כדי שיהא משמש במשאו־ומתנו עם אברהם הזר שבא לקנות אחוזה (של קבר) בעיר, אדם העומד בראשה, כשליט (נבחר) הקהילה העירונית, לפיכך נראה ודאי, שאין כאן אלא אותו שם הנידון, ואף־על־פי שלא מצינו ארכי סטרטיגוס, מכל־מקום נראין דברים, שכינו כן את ראש חבר האסטרטגים־הארכונטים (ושמא היה הלה אֶיפונימוס), בדומה לפריטָניס אלא שבהקבלה שבשמ"ר פל"א יז אנו קוראין אותו שם כצורתו השכיחה: מיד הלכו (בני חברון) ומינוהו אותו היום אסטרטיגוס עליהם וכו'.

דברים רבה ג ג. אמר רבי לוי: לאוהבו של מלך שהפקיד אצלו פקדון ומת אוהבו של מלך. בא בנו ומבקש את הפקדון, אמר לו המלך: לך הבא שני אסטרט[ג]ין ושנים עשר בולבטין ועל ידיהן אני נותן לך את הפקדון וכו'. צירוף האסטרטגין לבולבטין מוכיח, שאין אנו עסוקין כאן אלא בחבֶר הנהגה של העיר, ובודאי אין הם אלא חברי השלטון המבצע כבמקורות האמורים לעיל (והרי²² שמצינו אף כאן את האסטרטגים בזיקה לבולבטים, כמוֹת שאנו רואים בסוגיה הנידונית שבבבלי ובירושלמי).

המקורות הללו דומני שהם עשויים לבסס את ההנחה שאף במדינות הקרובות לארץ־ישראל ובארץ־ישראל עצמה מצויים היו בערים (המאורגנות בדמות הפוליס היוָנית) אסטרטגים במשמע שלטונות־ביצוע עירוניים.²³

נחזור לפרש את המקורות הנידונים, אלא שקודם־לכן יש להעמיד קצרות על בעל המעשה וזמנו של המאורע. ודאי אפשר לומר, ש"רבי" זה אינו אלא רבי יהודה נשיאה, וכמוֹת שהוא נקרא כן במקצת מקומות. ברם, מלבד מה שבדרך־כלל אין “רבי” אלא ר' יהודה הנשיא, הרי שני התלמודים מקשרים את המעשה הנידון בהלכה של רבי בתוספתא יומא פ"א ה"ה ותלמודים, על כהן גדול שנוטל מחצה (או חמש חלות). והואיל ובמקורות התנאים אין מצוי “רבי” לר' יהודה נשיאה אלא בממועט, לפיכך אין לנו לילך אחר המיעוט הרחוק, אלא להניח, עם התלמודים, ש"רבי" זה אינו אלא כברגיל ר' יהודה הנשיא.

ולענין זמנו של המאורע, הרי הדבר תלוי בכרונולוגיה של חיי רבי. בידוע שהדעות משתנות אצל החוקרים, שיש מקדימים את חייו ומסיימים אותם בסוף ימיו של קומודוס, ויש שמאחרים. עיקרה של השאלה סמוכה על ענין אנטונינוס, “חברו” של רבי. מי היה? (החכמים חלוקים בזיהויו של קיסר זה; בכלל האפשרויות הנידונות אצל החוקרים נכנסים כל הקיסרים, החל מאנטונינוס פיוס וכלה באלכסנדר סיברוס). והנה דומה שיש לנו לילך אחר החכמים, הרואים באנטונינוס את קרקלה (אין מקום לפרוט כאן את הטעמים המחייבים הנחה זו; על מה שאמרו חכמים יש להוסיף ראיָה, שלא העמידו עליה). ואף המקורות הנידונים מסייעים לשיטה זו.

לפי שהדעת נותנת לקבוע שעתו של המעשה בימיו של קרקלה. שכן ידועה היא עדותו של דיו קסיוס על קיסר זה, שהרבה לגבות את הכלילא והחמיר בגיבויו “ובקש כל מיני עילות” לגבייתו²⁴. אמנם מצינו מעשה דומה לו בימי רבי בכלילא

שהוטלה על טבריה, שהיתה גבייתה קשה, עד שברחו “כל” אנשי העיר²⁵ מעתה עלינו לפרש את המאורע הנידון, לומר שהבולי (של טבריה, כנראה) והאסטרטגים, היינו חבר השלטון המבצע של העיר²⁶ (האוטונומית), נתבעו לסלק את דמי ה"עטרה" למלכות. ולפי שהאסטרטגים שמועטין היו, כדרך אנשי הרשות המבצעת של הערים בכללן²⁷ וחברי הבולי – מרובין²⁸ לפיכך עירערו הראשונים (שיהודים היו, לפחות ברובם, כשם שהבולי של טבריה ושל ציפורי מורכבת היתה בעיקרה יהודים) וטענו שלא יתנו אלא איש־איש כחלק המשתלם על־ידי הבולבטין היחידיים. ולעומתם טענו הבולבטין, הואיל ופקודת הרשות (הנציב של קיסרין) פרטה שני מוסדות הללו לעצמם, הרי שכל מוסד צריך לשלם מחצה. ורבי פסק דין לשיטתו, המהלכת אחר המוסד ולא אחר האישים, שמהם הוא מורכב (בין אם מרובין הם בין מועטין). ברם, הגדרתה הברורה של חובת־תשלום זו, שהוטלה על הרשויות העירוניות לסילוק דמי הכלילא, אינה קלה. שתי דרכים לפנינו: אחת, לפרשה, כמוֹת שהמקורות מוכיחים לפשוטם, שמעיקרו הוטלה “תקרובת” זו על הבולי והאסטרטגים לעצמם, ולא על אנשי העיר כולם. ביאור זה, הקרוב מצד לשונה של המסורת, קשה הוא לכאורה מבחינה היסטורית (ראה להלן). ואחת, שאין אנו עסוקין כאן אלא באחריות שהוטלה עליהם, על מוסדות־השלטון העירוניים, לתשלום מסים, שלא נפרעו על־ידי החייבים, כלל אנשי העיר.

והנה בידוע, שספטימיוס סיברוס יסד ראשון אותה אחריות כוללת של הרשויות העירוניות לפרעון חובות־המלכות של בני־הערים, שנמנעו מלשלמם²⁹ הרי שקביעת שעתו של המאורע הנידון (בימיו של קרקלה, בנו של הלה) הולמת את המציאות ההיסטורית־משפטית שנתחדשה ונתבססה בסמוך לאלו הימים.

מעתה אנו באים לבאר טעמו של רבי, כמוֹת שהוא אמור במסורת שבירושלמי מפיו עצמו – “אין בולי בכלל אס[ט]רטגי?! וליידא מילה אמר: בולי ואס[ט]רטגי? אלא אמר: אילין יתנון פלגא ואילין יתנון פלגא”.

מסורת הנידונית יש לפרשה על־ידי המציאות האחרונה של מבנה רשויות הערים במלכות רומי, שכּן מתחילה היו השלטונות המבצעים של העיר נבחרים על־ידי אסיפת האזרחים, ולאחר גמר שירותם היו האישים הללו נכנסים לבולי (שהורכבה בעיקרה על־ידי חברי רשויות־הביצוע לשעבר). ברם, לאחר־מיכן היתה הרשות המבוצעת מתמנית על־ידי הבולי ואישיה – לקוחים מן הבולבטין. הרי שלא היו אנשי הרשויות המבצעות אלא חברי הבולי (decuriones).

לאורה של מציאות זו, סבור אני, יש לפרש את המאמר הנידון בהגהה קלה. תחת “אין בולי בכלל אסטרטגי”, יש לגרוס בסירוס התיבות: “אין אסטרטגי בכלל בולי”, לומר, והרי האסטרטגים, שהם לעולם מן הבולבטים, כלולים הם מאליהם ב"בולי" ומצטרפים עם שאר כל הבולבטין לישא בעול התשלומין למלכות בשוה עמהם. עכשיו שפירשה הרשות “בולי ואסטרטגי” ודאי לא נתכוונה לאותה אחריות־תשלומין של האסטרטגים בתורת בולבטין, אלא לגדולה מזו, להטיל עליהם מחצה מן הסכום, בתורת מוסד שני.

והנה ידוע לנו מן המקורות, שאמנם היתה אחריותם של ראשי השלטון העירוני מיוחדת ויתירה מזו של הבולי³⁰ אלא שקרוב להניח, שרבי פסק דין אף מהבחנתו אותה עובדה ממשית, שאנשי השלטון המבצע עשירים היו ביותר (שכן מבעלי־הנכסים המרובין היו ממנים – בפיקוחה והשתדלותה של המלכות – אותם אישים שנתבעו לנהל, פעמים מממונם, את השירותים העירוניים, ובמיוחד בתחום זיקתם לצרכי האדמיניסטרציה של מושל הפרובינציה ושל הצבא)³¹.

ושוב אנו נזקקים לפרשת הזמנים. Kuhn מעלה תחילה אותה שאלה חמורה וחשובה: אימתי חל שינוי חותך זה שהוזכר למעלה. שכּן, מצד אחד, עדיין מצינו בימיו של פיוס אותו נוהג ראשון – אסיפת־האזרחים בוחרת (שלא מן Curiales) באנשי הרשות המבצעת של העיר. ולאידך גיסא, בראשית מאה ג' (ביותר בימיו של אלכסנדר סיברוס) כבר קיים המשטר האחרון ומיוסד כחוק. אימתי, איפוא, בא אותו שינוי, שהפך פניה של “העיר” במלכות רומי (ושל החברה בכללה)?

והנה דומה, שרשאין אנו להניח (עם חכמים אחרונים), שחידוש מכריע זה חל בימיו של ספטימיוס סיברוס, שניסחוֹ ויסדוֹ משפטית ועשאהו קבע³² קיסר זה, שעשה את השלטונות העירוניים אחראים למסי־המלכות, שיסד “ערים” במצרים לשם תכלית פיננסית־פיסקלית, שאירגן את אגודות האומנים וכפפם למלכות³³ אף הוא גיבש את מעמד הבולבטים, ונתן לידיהם את השלטון והאחריות (לרעתם ושלא בטובתם) לערים³⁴ קרוב איפוא ביותר שסיברוס הוא שביצע (או ביסס) אותו שינוי־יסוד שהזכרנו. מעתה שוב אין אנו מצוּוים להכפיר במסורת כצורתה ולומר, שהמאמר־המטעים של רבי אינו אלא תוספת של ביאור שנשתלשל בימים שלאחריו (דבר שאינו קשה ביותר מצד עצמו; והרי בבבלי אינו אמור בגוף המעשה); בימי המאורע דילן, כבר היתה המציאות הנ"ל קבועה ועומדת. אלא שנראה בעיני, שאף הדברים האמורים בבבלי, בסופה של הסוגיה – “התם מעיקרא כי הוו כתבי אבולי הוו כתבי ואיסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו וידע מלכא דהוו קא מסייעי, השתא מאי דקא כתבי אבולי ואאיסטרוגי, למימרא דהני פלגא והני פלגא”, אינם אלא טעמו של רבי בגופו כמוֹת שהוא אמור בירושלמי, שכן ודאי אין כאן דיחוי של ראָיה להלכה מן הסברה, שהרי אין התנאים המצויים בבבל, במלכות פרס, הולמים אותה מציאות שהתלמוד מדבר בה. בעל־כרחנו, מסורת היא, שעלה מארץ־ישראל.

ואף קרוב לשער, שהובאה בגופה על־ידי רב יצחק בר יוסף “מרה דשמעתא”,,ברם, אותו “סיוע”, שהיו האסטרטגים מסייעים תחילה את הבולי, אין נוח לפרשו אלא בהשתתפותם (בתורת אישים) בתשלומי הכלילא עם שאר חברי הבולי, מדין “בולבטים”, לומר חלק ממועט (שהבולבטין רבים היו). ב' המסורות באות, איפוא, להעיד, שבאותם הימים פתחה הרשות להבליט ביותר (ובמפורש) את מוסד האסטרטגים (השלטון העירוני המבצע) באחריות לתשלומי מסי המלכות.

ברם, הצעה זו בגופה, שאין המסורת מדברת אלא באחריותם של הבולבטין ושל האסטרטגים לתשלום דמי הכלילא, אף־על־פי שהיא קרובה, אינה בגדר ההכרח הגמור. שכן מן הקוֹדכּסים (מאה ד') למדנו, שהכלילא אינה חלה אלא על הדיקוריונים בלבד. אמנם עדיין לא שמענו על הפקעת אנשי־הערים האחרים (ה־plebs) מן החובה הנ"ל, אלא לגבי “תחילת מאה ד' לכל המאוחר³⁵. מכל־מקום אין דבר המונע תחילתו של נוהג אחרון זה בימים שקדמו. שאף אם נשתייר במקומות מסוימים הנוהג הראשון, מכל־מקום אפשר שאף חידוש זה (ההולם את התפתחותה הכללית של המציאות החברתית של רומי), שרשו נעוץ ב”מונרכיה הצבאית". דומה, שמעשיו האחרים של ספטימיוס סיברוס בתחום ארגונם וגיבושם של המעמדות והמקצועות הכלכליים, עשויים לקרב אל הדעת את ההשערה, שהוא הפותח אף בחידוש זה (המצטרף לכיוון פעולותיו בכללו, חלוקת נטל החובות והשימושים לגבי המדינה וריכוז החיובים הכספיים במיוחד בעולמם של המעמדות העשירים, השולטים בערים)³⁶. אם נניח כן, ניאלץ להוציא את דברי המסורת שבתלמודים מידי פשוטם־שלכאורה, שנראים מדברים בתשלום דמי הכלילא, שהוטל מעיקרו על הבולבטין (Curiales).

גולק ז"ל מוסיף במחקרו לעיין בעובדה, שבא מעשה לפני רבי להכריע בענין דמי הכלילא, לומר שמכאן ראיה למידת האוטונומיה המרובה שניתנה להם לישראל על־ידי המלכות בתחום המסים, שהרי לא האסטרטגוס נתערב בחלוקת התשלומין, אלא הנשיא הוא שקבעה, ללמדך מה גדולה היתה רשותם של הנשיאים בסידור מס־המלכות ודרכי גיבויו. ומכלל דבריו אתה למד לכאורה, שהחכם נוטה להיות סבור, שהנשיאים הם שהיו אחראים להעלאת המסים של הישוב היהודי בארץ־ישראל. ואמנם כך כותב Zucker ³⁷. ולא עוד אלא שהלה קובע (מהיכן?), שתפקידו זה של הנשיא, העלאת המסים למלכות בשם כל ישראל שבארץ, שימש לו אחד הצינורות העיקריים של רווחים.

ברם, כל־עצמה של שיטה זו אין לה ידים, שום מקור אינו מבססה ואפילו ברמז. ודאי נשתלמו מסיהם של היהודים לפי ה"ערים" שבהן ישבו, באמצעות השלטונות העירוניים, ובמקום שלא היתה “עיר”, היתה האדמיניסטרציה מגבה במישרין את המסים מן התושבים כולם. ואם אפשר לדבר על אחריותו של הנשיא בתחום הנידון, הרי אין זה אלא כלפי “מחצית השקל” (שרישומיו ניכרים עד לאמצע המאה הג' לערך). ברם, אף כאן אין יסוד להפקיע את הגיבוי במישרין על־ידי Procuratores Fisci Judaici. ואם צריכין אנו ראיה ללמד היפוכו של דבר, הרי אותם מקורות מרובים (של תנאים ואמוראים) המדברים ב"גבאים" לגנותם, מוציאים מגדר האפשר, שיהו אלו נתונים לפיקוחו של הנשיא (שאילו היה “מעלה מסים” למלכות, ודאי היה הוא הממנה את גבאיו, וכדרך הנוהג (ב"ערים"). ואם אמרו: “חבר שנעשה גבאי דוחין אותו מחבורתו”, הרי שמענו שהללו לא היו ממחיצתם של חברים (ונשיאים שעמהם).

בגופו של דבר אין אנו עסוקין אלא באנשים מישראל שבאו לפני הנשיא לידון לפניו בינם לבין עצמם בענין מן הענינות (שכּן בידוע, לא התעניינה המלכות, בדרך־כלל, בחלוקת הסכומים שהטילה על הערים לפי האישים היחידיים); רבי לא שימש כאן אלא פוסק־דין בלבד. וכבר מצינו חכמים סתם, שלא נשיאים, מסדרים אף הם תשלומין למלכות על־ידי פירוטם והטלתם על האישים שבעיר³⁸. וכיוצא בדבר אתה מוצא, לימיהם של אמוראים, אף בבבל³⁹.

המסורת הנידונה אין, איפוא, הימנה יתד לתלות בה שיטה הנ"ל, המבקשת לראות בהם בנשיאים ממונים מטעם המלכות לגביית מסיהם של יהודי ארץ־ישראל ושליטים (למעשה) באחד מן התחומין העיקריים של ממון הציבור⁴⁰.