א. ארכיליפורין 🔗
בפסיקתא דרב כהנא1 אנו קורין: רבי אלעזר ברבי שמעון איתמני ארכוליפורין2. קטול בני אנשא דהוו חייבין קטולין. והוה רבי יהושע בן קרחה קרי עליה: חלא בר חמרא. אמר ליה: למה את קרי לי חלא בר חמרא? לא קוצים כסוחים כסחתי מן הכרם? לאו בני אנשא דחייבין קטול קטלית?3
מהו ארכוליפורין?
לבירור התיבה ראוי להעתיק את המסורת המקבילה שבתלמוד: רבי אלעזר ברבי שמעון אשכח לההוא פרהגבנא (נו"א: פרהגונא, פרהגמנא) דקא תפיס גנבי… אישתמע מילתא בי מלכא, אמרו: קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא. אתיוהו לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל4. שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו…5
השם הפרסי פרהגבנא נתפרש לאחרונה על־ידי החוקרים במשמע: הממונה על הבטחון הציבורי, ראש־המשטרה6. בעל־כרחנו שהתיבה ארכיליפורין קרובה בענינה לאותה הוראה.
אלא שעדיין אנו צריכין להביא את המסורת המקוטעת שבירושלמי, שזכרה סופו של המעשה הנידון, על־מנת להעמיד על טיב ההתמנות של רבי אלעזר ברבי שמעון: והוה רבי יהושע בן קרחה צווח ליה: חלא בר חמרא. אמר ליה: למה את צווח לי כן? אמר ליה: עד דערקת ואזלת לך ללודקיא. אמר ליה: ולא קוצין כסוחין כסחתי? אמר ליה: ולא הוה לך לילך לסוף העולם להניח בעל הגינה שיקוץ את קוציו7.
הרי שאותו תפקיד הוטל על רבי אלעזר ברבי שמעון שלא בטובתו, ורבי יהושע בן קרחה מגנה אותו שלא סיכן בעצמו להשתמט מן הגזירה ולברוח אל מחוץ לארץ־ישראל8.
נחזור לביאור התיבה.
מסתבר שביסודה חוזרת היא במאמר9: מעשה בחבורה אחת של זלין שהיו יושבין ושותין יין עד חצי הלילה, ולא היו משתכרים. בא להם יין, אמרו למזוג יין ביין. היו עושים כאן עד שנכנס בהם היין. עמדו והכו זה את זה מתוך השכרות. נפלה צוָחה בעיר ובא הלופר ותפשם ומסרם למלכות. מלת לופר ודאי אינה אלא ארכוליפורין בהשמטת הארכי (ἀρχι).
הבלשנים, שעמדו כולם על עיקרה היוָני של התיבה, הציעו הצעות רחוקות, שאי־אפשר לקבלן10.
דומה, שלפנינו השם ῥιπάριος riparius)) המצוי הרבה בפפירוסים של מצרים, ומשמעו: איש־המשטרה בעיר או בכפר. במאה החמישית והששית עושים תפקיד זה חשובי האזרחים המשמשים בהנהגת הערים, ורוֹוחים הצירופים ῥιπάριος καὶ κόμη, ῥιπάριος καὶ πολιτευόμενος, או: αἰδέσιμος ῥιπάριος, ῥιπάριος βουλευτής.
ארכוליפרין הריהו איפוא: ἀρχιριπάριος11, ראש־הריפריים, ראש אנשי המשטרה העירונית.
והנה לא מצינו את ה־ ῥιπάριοι עד למאה הרביעית. הרי שהמסורת דילן, המדברת במעשה שאירע בסופה של המאה השניה, אינה דוקנית ומקורית כצורתה.
ומכל־מקום – כלום יש מכאן לפסלה כלפי העובדה בגופה?
כבר מתחילתה של מאה ב' מצינו ממונים עירוניים באסיה הקטנה שעושים תפקידים כשל הריפריים והם ה-εὶρηνάρχαι, והפפירוסים העלו לאותם הימים מציאות זו אף במצרים.
ליד האירינרכים נזכרים אף νικτοστρατηγοί, στρατηγοὶ ἐπὶ τῆς εἰρήνης, וכיוצא בשמות אלו12.
אלו האחרונים מבקש אינגוֹלט13 למצוא אף בתדמור על־ידי השלמתו בכתובת דו־לשונית בנוסח היוָני: [στρατηγὸς ἐπὶ τῆς] εἰρήνης κατασταθέντα, בהקבלה לנוסח הארמי: אסטרטגא די עבד שלמא בתחומי מדיתא (האסטרטג שעשה שלום בתחומי המדינה).
ואותה כתובת משנת 202 היא.
ובידוע שמצינו במאה ד' אירינרכים בימיו של ליבאניוס בחלוצה (איגרת ed. Foerster (101,100 14
המקורות מלמדים, שהיתה התמנוּת זו – השירות במשטרה העירונית – שירות של חובה (λειτουργία, munus), שחלה על האזרחים הכשרים (אישית? munus personale ראה Dig. L, 4, 18, 715). אותו שירות הוסדר איפוא במישרין על־ידי הנהגת העיר, כשם שהמשטרה עצמה עירונית היתה אף היא, אלא שהפיקוח והאישור, החיוב והכפיה נתונים היו בידי השלטון הרומי (הנציבות), למעשה אין כאן, איפוא, אלא הטלת תפקידים מצד המלכות על נתיניה בעל־כרחם16.
הקטרוג שרבי יהושע בן קרחה מקטרג עליו על רבי אלעזר ברבי שמעון שלא ברח כדי לשמוט עצמו מן המשרה כרוך באותה מציאות רוֹוַחַת של ה"בריחה" מפני הליטורגיות, דבר שאנו למידין עליו הרבה מן המקורות המשפטיים הרומיים, ומן העדויות הספרותיות ומן הפפירוסים ואף מן המסורת התלמודית17.
ולגופו של התפקיד שנטל עליו רבי אלעזר ברבי שמעון, הרי ההיסטוריונים, שקובעים את המעשה לימיו של ספטימיוס סיברוס, מקשרים אותו במאורעות המדיניים שנתרחשו בארץ־ישראל בסופה של המאה השניה: אותם “ליסטים” שתפס ר' אלעזר אינם אלא מורדים במלכות, ומכאן ההתרסה שכנגדו בפי רבי יהושע בן קרחה.
ברם, אם יש ידים ליחס את המעשה הנידון לאותם הימים18, הרי הפירוש ההיסטורי־מדיני שניתן לו אינו נראה, מאחר שאין המקורות מעלים כל אסמכתא לכך. וענינו משמע כפשוטו. במלכותו של הקיסר הזה בידוע רבתה הליסטיות באפרכיות הרבה (לרבות איטליה גופה)19. אותם “גנבים” יהודים לא נשתנו מחבריהם שבארצות הסמוכות, הנכרים. ואם שואלים אנו על סיבת התנגדותם של חכמים להסכמתו של רבי אלעזר ברבי שמעון להתמנוּת זו, הרי התשובה לכך מצויה בהתעצמות שבהלכה אצל תנאים ואמוראים אם יש לגרוס דין־המלכות בתחום המשפט הפלילי (ובטחון הציבור), להישמע לו ולסייע לעשייתו, ואם לאו. המסורת דילן משקפת אף היא אותה היאבקוּת שמשכה דורות, ושאין כאן מקום לפרטה.
ב. שליחות 🔗
בירושלמי ב"ב פ"ט יז ע"א אנו קורין: חד ברנש נפק לשליחותא בעא אחוי מיפלוג עמיה. אתא עובדא קומי רבי אמי, אמר: כך אנו אומרים, אדם שיצא לליסטייא אחיו חולקין עמו?! (אדם אחד יצא לשליחות ביקש אחיו לחלוק עמו בא מעשה לפני…)
מה טיבה של שליחות זו?
למידין אנו מגופה של המסורת, ש"השליחות" הכניסה לו לבעליה ממון, ושנראית היא בעיני רבי אמי דומה לליסטיות. הרי שאינה אומנות כשרה. ומשום שהרוַח אינו כתיקנו, לפיכך אין ה"אחין השותפין" חולקין עם אחיהם שהתעסק בכך, כדרך שחולקין בשאר כל הרוַחים (וההפסדים) שבאים מעסקיהם שלהם ב"תפוסת הבית".
ברם, זיקתה של המסורת למשנה שהיא סמוכה עליה: “האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע”20, ייתכן שנותנת ידים לראות אף את השליחות הנידונית ממינה של “אומנות”, כלומר, אומנות המלך21. משמעה של זו ליטורגיה, בשירות השלטון, שפעמים מכניסה ופעמים מפסדת ממנו של בעליה22. וכעין ששנינו בתוספתא ב"ב פ"י ה"ה: האחים שנעשה אחד מהן “גבאי” (לממון המגיע למלכות) או אפומליטיס (איפימיליטיס ἐπιμελητής, למזונות ושאר מצרכים שבעין), אם מחמת נכסים נפל נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו נפל נפל לעצמו23. הרי שקרוב לבאר אף את ה"שליחותא" דילן מעין שימוש כיוצא באלו. להנחה זו יסתבר, שרבי אמי דן אותה כמעשה ליסטים. שכך ראו מימים ראשונים אף את הגבאות ואת המוכסנות (בין מפני גופו של השימוש אצל הרשות להפקעת ממון לשלטון, ובין מפני העושק שרוֹוחַ היה אצל הגבאים והמוכסין וגיבוי הממון).
ואכן דומה, שייתכן לפרש את השם הנידון לפי השימוש המיוחד שלו (יוָנית) המצוי אצל סואידס: ἀπόστολος – ὅ αποστσλλόμεγος μετὰ στρατιάς εἰς πόλεμου παρασκεύης24 (שליח – זה שנשלח עם החיילות להכנת צרכי המלחמה). אדם זה שיצא ל"שליחוּת" יכול איפוא להיות אחד מאלו שנשתלחו על־ידי הצבא – בשעת מלחמה היה המעשה? – להתקנת המצרכים הדרושים לו.
והואיל והספקת המזונות והאכסניה ושאר תיקונם של החיילות בידוע שהיתה מוטלת ארנונה על בני האיפרכיה והמחוזות שעברו דרכם, הרי שה"שליחים" הללו היתה להם שעת־כושר להרויח אף לעצמם. וכבר נמצינו למידין, שכך היה דרכם של יהודים בארץ־ישראל, בפרק שאנו עומדים בו (מאה ג' או תחילת מאה ד'), לשמש את הגייסות בנסיבות האמורות כיוצא בזה. שכן אנו קורין בתלמוד בבלי25: ההוא פולמוסא (חיילות) דסליק לנהרדעא, פתחו חביתא טובא, כי אתא רב דימי אמרי עובדא הוה קמיה דרבי אלעזר ושרא (משום יין נסך). ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר דאמר: ספק ביאה טהור, אי משום דסבר: רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו26.
אלו שמהלכין עם הגייסות מישראל, ושפתחו חביות של יין, קרוב לראותם משמשים את הצבא בדרך האמורה לעיל, הרי שבטבריה (מקומו של רבי אלעזר ושל רבי אמי) כך היה נוהגם של יהודים לצאת עם החיילות ולשמשם באספקת מזונותיהם (דבר שהוא טבעי במקומות שמאוכלסים רובם יהודים כטבריה ותחומה).
אם הצעתנו נכונה, הרי שהמסורת דילן מסייעתנו להציץ לעולמם המוסרי של אנשים מישראל, שעוסקים בשימוש הרשות על־ידי גיבּוּי ממון של אחיהם, ומזכה אותנו להשלים אותה תמונה, שעולה אף משאר מקורות לנסיבות שכיוצא באלו.
-
הוצ' בובר ויהי בשלח, צא ע"ב–צב ע"א. ↩︎
-
הנוסחאות האחרות בתיבה זו – ע"ש בהערותיו של בובר – משובשות הן. ↩︎
-
נתמנה ארכיליפורין להרוג בני־אדם שחייבים מיתה והיה רבי יהושע בן קרחה קורא עליו: חומץ בן יין. אמר לו: למה אתה קורא לי חומץ בן יין… לא בני־אדם חייבים מיתה אני הורג? ↩︎
-
מצאו לפרגונא שתופס גנבים… נשמע הדבר אצל המלך, אמרו: הקורא את האיגרת יהא השליח. הביאוהו לרבי אלעזר ברבי שמעון והיה תופס גנבים והולך… ↩︎
-
ב"מ פג ב. יש כאן הפרש בין סיפור המעשה בפסיקתא ובין המסורת התלמודית. על דעת הראשונה דן כביכול רבי אלעזר ברבי שמעון עצמו את החייבים, ברם, לפי אחרונה לא היה אלא תופסם ומוסרם למלכות שדנתם. כיוצא בזה אף בירושלמי שלהלן. ואין צריך לומר שהדין עמהם עם אלו. אותם “ממונים על הבטחון” או “ראשי־הבטחון” לא היו דנים עצמם, אלא מצווים היו למצוא את העבריינים, לעצרם (ולחקרם חיקור ראשון) ולמסרם לשלטונות הרומיים. ↩︎
-
251,188.Telegdi, Journal asiatique, 1935, p; ל. גייגר בתוספת הערוך השלם בערכו. ↩︎
-
מעשרות פ"ג נ ע"ד. ↩︎
-
והוא הדין במסורת שבבבלי על רבי ישמעאל ברבי יוסי (שם פג ע"ב – פד ע"א) – מטא כי האי מעשה לידיה, פגע ביה אליהו, אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? אמר ליה: מאי אעביד, הרמנא דמלכא הוא (מצוַת הקיסר)? אמר ליה: אבוך ערק לאסיא, את ערק ללודקיא. ↩︎
-
במדבר רבה י ח. ↩︎
-
לוי ודאלמאן מנסחים: ἀρχιληπτήρ, ברם, שם כיוצא בזה אינו ביונית. יאסטרוב גורס: λογχοφόρος (נושא רומח), דבר שאין ידים לאמרו, ואין טעם במשמעו. קרויס תוהה ומצרף שמות שאינם ענין לכאן; ראה במלונו ערך לופר, ומאמרו, MGWJ 1894, S.151–156 ↩︎
-
התחלפות הר' בל' אינה תמוהה כלל. ואיני רואה דוחק בהנחה, שקלט הדיבור של ארץ־ישראל בתקופה הביזאנטית לשונות יוָניים מתחוּמה של האדמיניסטרציה המקומית; קרובה היא אליה וקשורה היתה בה במשא־ומתן של מסחר ובקשרי־תרבות. ↩︎
-
ראה:
Mommsen, Strafrecht, S. 305–312; Hirschfeld, Kleine Schriften, S. 576–623; RE Supplem., III, Col. 419–59; Wilcken, Chrestomathie, I,.413; Rostowtzeff, J.R.S., 1918, p. 82 sq ↩︎
-
ר'.Ingholt, Syria, 1932, p. 278 sq. ↩︎
-
שוובה, ידיעות, שנה ג, עמוד 18 ואילך; שם, שנה ה, עמוד 61 ואילך. ↩︎
-
Irenarchae quoque, qui disciplinae publicae et corrigendis moribus praeficiuntur… personalibus muneribus funguntur ↩︎
-
באסיה הקטנה היו הערים נוהגות להציע מספר מועמדים לתפקיד, והנציב היה בוחר מהם לרצונו. ראה: PW, Supplementum, III, Col. 420 ↩︎
-
אלא שבריחת הליטורגיה סתם רשות היא, וכאן, הואיל והיתה זו כרוכה במעשה האסור (על דעת רבי יהושע בן קרחה) – חובה. ↩︎
-
רבי יהושע בן קרחה, תנא מן הדור הראשון שלאחר מלחמת בר־כוכבא. אם חיה בשנות התשעים של המאה הב', הרי שזקן מופלג היה. ↩︎
-
ראה Rostowtzeff, Gesellschaft und Wirtschaft, כרך ב, עמודים 4–123 והערה 28 לפרק IX. ↩︎
-
בבא בתרא פ"ט מ"ד. ↩︎
-
כך נתפרשה המשנה בברייתא בירושלמי שם ובבבלי קמד ב. ↩︎
-
כך היתה המציאות לפחות בסופה של מאה ב' ותחילתה של מאה ג', זמנה המשוער של הברייתא. ↩︎
-
ומעין דברים אלו אף בבבלי שם. ↩︎
-
הוצאת Adler, I, עמוד 32. ↩︎
-
עבודה זרה ע ב. ↩︎
-
= חיילות שנכנסו לנהרדעא ופתחו הרבה חביות (יין), כשבא רב דימי אמר: מעשה היה לפני רבי אלעזר והתיר. ואיני יודע אם משום שסבר… רוב שהולכים עם החיילות ישראל הם. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות