בפרדס חנה, ברחוב הרימון, נפטר בקיץ הזה, בן תשעים ואחת, נוח רוזנטל. ביתו הוא הבית השלישי מימין, מול בית הורי. יש דשא קטן בחזיתו ועץ אורן גבוה שאת שתילו נטל נוח, לפני למעלה משלושים שנה, מן החורשה שבחצר בית הורי. מאחוריו – עצי שסק ואבוקדו, כמה קלמנטינות שהזקינו מאד, ומחסן: מחסן חשוב ומלא חפצים חשובים שנוח אסף ושימר והפך בידי הזהב שלו לצעצועים ועוד חפצים מועילים.

מרים אישתו נפטרה כבר לפני ארבע־עשרה שנה ומאז נדם קול הוויכוחים הגדולים במטבח, שבשנות הזוהר של הרחוב הקטן השתתפו בו גם חנה ובוניו הורביץ, שגרו מולנו ממש. ויכוחים קולניים ומלאי להט, שלא היו כמותם בבית הורי. מרים הייתה לשה בצק לפירוֹגְן או לעוגה, ומסביב היו מעשנים במרץ סביב השאלות הגדולות – אם אפשר לסמוך על הערבים, אם הם דומים לפולנים או לאוקראינים, אם אשכול חזק או שדיין מסובב אותו לגמרי, אם בגין באמת לטובת המזרחיים או שהוא מנצל אותם, אם ביבי הוא מלווה בריבית או רמאי פשוט, כלומר – אם הוא פועל בכל זאת מתוך הישרדות יהודית או שהוא סתם פריץ עשיר שאין לו שמים מעל הראש.

נוח לא נותר לבדו. אחד מבניו בנה את ביתו בחצר הגדולה והנכדים הקיפו אותו, וכך יכלה חריצותו האינסופית לזרום הלאה אל צעצועים וכל מיני חפצים מועילים, עשויים ביד מיומנת, משויפים, שלא ידקרו. צבועים היטב – כי נוח היה צַבָּע במשך שנים רבות. בנו הגדול, דוביק, הוא חברי מינקות, והיו ימים שבהם שכנו יחד באותו לול ממש, ומאז שיחקנו יחד ימים ושבועות וחודשים ושנים ומשכנו את ילדותנו הלאה־הלאה יותר מכל האחרים. אם רבנו הייתי נטוש ועזוב ועומד שעות על שעות צמוד לדלת הרשת מול הדרך, מחכה לראות את דוביק – אולי יבוא לעשות שולם. הטעם וריח האוויר הבא מבעד לרשת ההיא עוד דבוק לשפתי. ולא פעם הלכתי אני לעשות שולם. דופק על דלת המטבח של נוח ומרים ושואל בלחש אם דוביק בבית, והוא היה יוצא מחדר הילדים וכבר שוכח הכל ואומר “אתה בא לשחק”, וקשה למצוא שמחה רוחשת מזו שהסתרנו ברגע ההוא כאילו לא קרה כלום.

כשנוח מת, הזדהר פתאום משהו מימי הילדות ההם, והוא, כל־כולו, יצירתו של נוח, והוא תבע להיזכר במלואו. כדי לתאר אותו עלי להזכיר עוד עובדה ביוגראפית: נוח ומרים הם ילידי פולניה והם עברו את השואה בבריחה לרוסיה ולסיביר, ואחרי מסלול נדודים נפתל הגיעו לארץ־ישראל ב־1946 ורק בגדיהם לעורם. סיפור התלאות הללו, שהוא בוודאי חשוב ומכריע יותר מזכרונות ילדותי, יהיה כאן רק בבחינת רקע דק ורחוק כפי שהיו הדברים האלה בעולמם של ילדים ונערים בישראל של שנות החמישים והשישים. השואה, הגלויות, הגירושים והפרעות, כמו גם ה"מאורעות" ומלחמת השחרור, לא היו אלא מבוא ישן ואפל לעכשיו החדש והמואר של מדינת ישראל. הזמן נחלק בפשטות לחושך ולאור, לגלות ולגאולה. ההגדה של פסח הייתה אמת לאמיתה. העולם נברא בפיה של הגננת אסתר בגנון של אסתר. נס חנוכה התרחש לנגד עינינו. אצבעה הזקופה של הגננת ציפורה קנטוֹר מחדרה, שהייתה הגננת בגן החובה, בקוראה “מי לה' אלי”, העבירה צמרמורת בגבם של הילדים תחת חולצות הטריקו המפוספסות. שימשנו בבית־המקדש בימיו של אנטיוכוס. אני הייתי השמש במנורה. חצי אשכולית מרוקן, ממולא בחול ובו תקוע נר, בידי. הייתי השמש כי הייתי גבוה באצבע אפילו מרזי אקסנפלד. איש לא היה מודע להוד קדושתו יותר ממני כשמש במנורה, מסורק היטב עם שביל ומביט בשלהבת, ניצוץ מאש התמיד.

מדי שנה, לקראת יום העצמאות, היה נוח רוזנטל מקדיש את כל השעות שלאחר עבודתו הקשה לתיכנון ובנייה של שלט גדול שבו יהיו כתובים גילה של המדינה והמילים “יום העצמאות”. ב־1958 היה כתוב “10 – עשור לעצמאות ישראל”, וב־1968 “20 – עשרים לעצמאות ישראל”, אבל אלו היו היוצאים מן הכלל. את השלט מ־1959 אינני זוכר בדיוק, ורק תצלום קטן שאבד שבו נראים דוביק ושאוליק לימון ואני – בני שש, על רקע השלט, זכור לי. אבל השלט מ־1960, “12 – יום העצמאות”, זכור לי היטב, יותר מכל שאר השלטים. הספרות ריחפו מעל המילים “יום העצמאות” עשויות בטיפוגרפיה “מודרנית”, גזורות להפליא מלוחות דיקט צבועים בלבן בוהק ומתנוססות כאילו הן עפות באוויר. המלים “יום העצמאות” שטו על סרט כחול גלי ורחב כאילו הוא ים והן אונייה. קרני אור העשויות מקלות (לייסטים) דקים צבועים בצבע זהב בקעו מאחורי הספרות 12 והתפזרו כמניפה זוהרת אל ה"ים" שמתחתן, ושתי יונים – יוני שלום וענף של זית במקורן, ריחפו, זו מול זו, רחוק, בשמים של המרפסת שסביב המספר 12.

ראיתי בחיי שבאו אחר־כך את פסגות היופי שבנו בני־האדם לאורך ההיסטוריה, שנעשו בידי רבי־אמנים שהפכו לאגדה. אבל כל ההשתאויות הגדולות שבאו אחר־כך לא עלו על זו האחת, המלאה, שהייתה בי לנוכח הדבר הזה שריחף בחזית ביתו של נוח, ביום העצמאות כשהיינו בני שבע. ובכל ההשתאויות שבאו אחר־כך היה משהו שנמשך מן ההשתאות ההיא, כשם שבכל ההיכלים והמזבחות הללו היה משהו שהיה כבר במראה הספרות 12 המרחפות מעל ים “יום העצמאות” של נוח רוזנטל.

נוח לא חשב שהוא אמן, וכל קהלו בימי העצמאות ובשבוע שבא אחריהם היה מרים והילדים, וכן שאוליק, אורי ועמי דרגן ואני, וגם הילדים שמעבר לוואדי – ראובן ורזי, ואולי אחד או שניים רחוקים יותר כמו יוסי זילברשטיין ואלכס היילברון. ייתכן שגם בוניו וחנה והזוג פינטו התרשמו מן השלט, אולי אפילו אדון נוימן המוזר שהתגורר בדיוק מולם, והדוד שלי אוסקר שעבר בדרך העפר שלנו מדי בוקר, בטנדר, בדרכו לעבודה, אבל ברור היה שהקהל החשוב הוא אנחנו – ששת הילדים של הרחוב. למעננו הוא נוצר. ועם זאת ידענו היטב, בלי שאיש אמר זאת, שלא רק למעננו הוא נוצר: אנחנו אמנם רואים אותו מקרוב ועוזרים בהכנתו, אבל מרחוק רואה אותו גיבורת היום עצמה, היא שיום־הולדתה נחגג – המדינה. ביתם של נוח ומרים פנה אל המערב, והוואדי הנפרש מולו והגבעה עם חורשת האקליפטוסים שמעל “כתריאליבקה” שמאחורי הוואדי גרמו למי שעמד בפתח ביתם להרגיש כאילו הוא עומד בפני השמים עצמם, והשמש שקעה מול דלתם ממש אל תוך האקליפטוסים. לנו היה ברור איפוא שהמדינה רואה היטב, מן השמים שלה, את השלט הנהדר שנעשה לכבודה, ושגם אלוהים, העומד כמובן מאחוריה, מעליה, מגניב אליו מבט.

הכל בשלטים הללו היה של המדינה ולמען המדינה: הצבעים היו כחול ולבן, צבעי הדגל שלא היה בעולם דבר אומר חג יותר מהם. צבעי הזהב והכסף הם פשוט צבעי הקדושה, השייכים לחג הגדול כמו חנוכייה או פמוטים. האותיות היפות באו מהתורה, והיונים, יוני השלום, באו מסיפור נוח והמבול שבתורה. הים הכחול שמאחורי האותיות הוא הים שלנו, הים התיכון, שעליו באו המעפילים ועכשיו באים עליו העולים. ולכן המילה “עצמאות” היא כמו אונייה המצילה אותם מן המצולות. אינני יודע אם נוח היה שותף למדרש הזה, אבל אני, בן השבע, הייתי בטוח לגמרי שאני רואה ומבין לעומקו את ההוד הקדוש הניבט מבעד לשלט. הוא נשא לנגד עינינו נוף אדיר של משמעות שכמו נמשכה מן האותיות והיונים אל האוויר שסביבם וממנו אל השמים עצמם בחיבור רצוף. העובדה שהם התנוססו על מרפסת של בית פשוט לא פגעה בהודם, ההיפך: ברור היה שהבית הוא חלק מן העצמאות המופלאה הזאת, והשלט קשר בקלות בין הבית המוחשי לבין השמים הגדולים של אלוהים.

את החומרים לשלטים הללו אסף נוח מכל הבא ליד, וגם אנחנו עזרנו הרבה מאד. הקרשים והדיקטים באו מן הנגרייה של אבי, והצבעים היו שאריות של צבע ששימשו את נוח בעבודתו (רק צבעי הזהב והכסף נקנו במיוחד אצל רבינוביץ' במושבה). אבל נוח הפיק פלאי פלאים מערב רב של דברים אחרים – רשתות לול ורשתות חלונות שנגזרו וקופלו ונצבעו והפכו למגילות מעופפות, רצועות שק יוטה הוקשו בדבק, נצבעו והפכו סרטים כחולים ולבנים, גלי ים, עננים, כנפי יונים. פרחים מלאכותיים שמישהו זרק פורקו לגורמיהם והפכו לבתי־מנורה פלאיים ועוד ועוד. אחרי החגים נערמו חלקי החזיונות הללו במחסן של נוח בצד סוס־הנדנדה הקיטע ששכן שם כבר שנים. נוח בנה את הסוס הזה בעצמו, מעץ ועיסת־נייר צבועה אדום־כהה, לדוביק – כשהיה תינוק.

לכאורה, לא היה בשלטים הללו יותר מאשר בקישוט של חלון ראווה על־פי טעם השנים ההן, ומיומנותו של נוח הייתה אמנם מסוג המיומנות של דקורטור, אבל אין בעובדה הזאת כדי להשפיל אפילו כמלוא הנימה את היופי הגמור שזרם מן השלטים הללו אלינו. הרי גם בין קישוטי חלונות הראווה בעולם יש וצומח דבר שאינו נופל מיצירות אמנות, וכאן, ברחוב שלנו בפרדס חנה, לא היתה כל ראווה ואיש לא בא לפרסם סחורה כלשהי באיצטלה של חגיגת הלאום. היה זה מחזה של יופי באחד ממובניו הטהורים ביותר: דבר שאין בו כל שימוש מעשי. דבר שכל־כולו שבת וחג, והוא בא לרומם את החיים ולסמן את הגשר שבינם לבין מה שמעליהם. הייתה בשלטים הללו גאווה גדולה, גלוית לב כגאווה של ילד; גאווה לאומית אמיתית של ניצולים ושכולים, ככל יושבי הרחוב ההוא, וגאוותנו שלנו הילדים, שבנו, כך הרגשנו וידענו, מתגשמת גאולת העם בפועל ממש.

נוח רוזנטל לא היה דקורטור משום שמניעיו היו נרגשים באמת. אחד הדברים הלא מובנים בהווייתם של רבים מבין ניצולי השואה ועולים אחרים בשנים הראשונות של המדינה הוא הוויית התקווה שנקלעו אליה מכורח המעבר החריף, הבלתי ניתן לגישור למעשה, בין התלאות והיעדר האחיזה הגמור שאפפו אותם לפני בואם לישראל לבין המקום שהבטיח ונועד להיות חוף מבטחים. התקווה והאמון שמתוכם הביטו הם במדינה הצעירה נבעו משיברון ועייפות אינסופיים. הצורך בתמונת הגאולה היה בוער ונורא יותר מכל פיכחון. הם, שעברו יותר משבעה מדורים, יצרו בכל כוחם את סוף הסיפור הקודם – את רגע ההיפוך “מחושך לאור”. במטבחה של מרים רוזנטל נשמעו דברים בלתי תמימים כלל על הנהגת המדינה ומוסדותיה, אבל לא היה בהם כדי להעיב על התקווה. המדינה, מדינת ישראל, לא היתה ממשלת ישראל או ההסתדרות. היא היתה גדולה מהן, מרוממת, שומרת ואמיצה כאם גדולה. המשמעות שהפיחו הורינו במדינה השיאה אותה לגבהים כבירים. הימים ההם, בעיני הילדים שנולדו בשנותיה הראשונות של המדינה, נראו כעין אחרית הימים. היה באוויר תואם גמור בין השמיים והארץ. היה תואם בין מראה המושבה שלנו, על פרדסיה היפים ומגדל המים הגבוה, לבין תמונת הכפר היפה שעל עטיפות השוקולד, שגם בו היה מגדל מים גבוה בין הפרדסים. מה שהיה מתחת לתמונה היה מתוק – זוהי האדמה. אחי שנפל במלחמת השחרור היה מובלע בשורה “מי ימלל גבורות ישראל – אותן מי ימנה” ששרנו בחנוכה – ואני לא הבנתי איך יודעת הגננת על גבורתו של אחי, אבל ראינו היטב כיצד מה שנאמר והושר בגן היה נכון ומתגשם במציאות. בספר יפה את ארצנו שקיבלתי בכתה אלף למדתי על החילזון, על הנחליאלי, על המשאית הירוקה של תנובה ועל שורה של דברים שכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו גם במציאות. (לאמיתו של דבר, אחיותי הקפידו ללמד אותי את שמות הצמחים והציפורים ושאר הדברים עוד לפני הספרים, וכן – כבר מלכתחילה בדקתי את אמיתות הספרים.)

העוני הרב של אנשי המעברה שלידנו, שאמי ואבי עזרו להם בכל מיני דרכים, רק חיזק את תחושת האמת הזאת: הפחד מן הרעב, העוני, הגירוש, עמד מולנו בצורת האוהלים והפחונים של העולים שבאו מן הגלות זה מקרוב.

היה זה עולם שבו דבריה של הגננת היו אמת לאמיתה. לא מקרה היה איפוא שחשבנו שהגננת אסתר שבגנון, אותה אישה גוצה ושרירנית שמחטה את אפי בנייר טואלט גס ובסיבוב כואב בכל פעם שהתקרבתי אליה, היא כנראה אסתר המלכה. לא בדיוק אסתר המלכה, אלא גם אסתר המלכה. כה גדולה הייתה המילה אסתר וכה חשוב היה מה שנמשך ממנה. ראיתי אמנם שהיא אינה יפה וצעירה כל־כך, אבל חשבתי שזה משום שעברו כבר שנים רבות מאז מה שקרה עם המן ואחשוורוש.

היה זה עולם שבו השירים היו אמת, והגדולים לא רצו להפר אותה. יותר מכך: הם לא פקפקו בה. את שירי החגים הם למדו מאיתנו, הקטנים, וכשנזפנו בהם על מבטאם הזר (“סביבון סוף סוף סוף”, למשל) הם ננזפו ותיקנו את דרכיהם. לשירים היה כוח. הקטנים היו חזקים מהגדולים.

באותו הרף עין של שנות החמישים ותחילת השישים, שכל־כולו עדיין ועוד־לא, הייתה באוויר שפה של מילים גדולות ופשוטות, ולגבי אלה שלא היו נואמים ופוליטיקאים – כלומר יושבי הרחוב שלנו והילדים שבו, וגם הרחובות שסביבנו, וגם בכפרים ובערים – הן לא היו סיסמאות ריקות. זו הייתה שפתם של סיפורי הילדים. בשפה הזאת כתב וצייר נוח רוזנטל את המיצגים שלו, ואיש לא גיחך עליהם או הרים גבה.

עד שנתו השמונים ותשע, כשהוא נעזר במטפלת הפיליפינית, המשיך נוח לצייר ולהקים את שלטי יום העצמאות שלו. הילדים התחלפו בנכדים, שלו ושל אחרים. השלטים לא התנוססו עוד באותם גבהים, אבל שפתם הייתה אותה שפה עצמה. הוא ידע היטב שהילדים, וגם הגננות, אינם מדברים עוד בשפה הזאת, אבל הוא ידע לא פחות מכך שלא בו ולא בשפתו נעוץ השקר. שפתו של נוח נשארה אמת לאמיתה, גלוית לב ולא מגוחכת, כי הוא המשיך לעבוד כמחסנאי, הרבה וקשה. והשלטים – הם המשיכו לצייר את מיתארו של חוף המבטחים.