היוונים והסינים הקדמונים ראו בציקדה סמל חשוב של תחייה ואלמוות. הסינים גידלו את הציקדות כחיות מחמד – על שום שירתן. מבין הסופרים והמשוררים שראו את נופו של המקום הזה וכתבו עליו בעברית, רק מאיר שלו הקדיש משפט חשוב המגיב על קיומה של הציקדה. אסתר ראב, יעקב פיכמן, זרובבל גלעד, ע. הלל, לא נגעו בה. אפילו יזהר ושמיר עוברים עליה בחטף, כחלק מנוף ואוויר מעיקים בחודשי הקיץ החמים. שלו כותב בסוף רומן רוסי: “אדם שאינו רגיל בקולה מסמא האוזניים של הציקדה, עלול לצאת מדעתו לאחר כמה דקות, אבל לנו, לאנשי העמק, הייתה משוררת אהובה של קיץ ושדה” (עמ' 387). זהו דבר מפתיע. קול הציקדות אינו נדיר ואינו חלוש כלל. הוא ראוי להיקרא קולו של הקיץ. העובדה שאיש לא העיד עליו עדות כתובה שיש בה קשב של ממש – אומרת דרשני. משהו במגעה של הספרות העברית עם הנוף המקומי לקוי וחסר; משהו בקשב העברי בעידן החדש לקולות המקום הזה חירש לאיזו אמת שהציקדה היא חלק ממנה.

מאיר שלו מיטיב לנסח את תיאור קול הציקדות: “קולה מסמא האוזניים” – משום שהוא נוגע בעוצמה הממשית של הקול הזה, ובעיקר משום שהמטאפורה שהוא נוקט בה נטולה מתחום האור והראייה, ואמנם – יש זיקה חווייתית עמוקה בין קול הציקדות לבין האור האדיר של הקיץ במקום הזה, כאילו הקול אינו אלא התגבשויות של האור העז לריכוז כה גבוה עד שהוא הופך למסה רוטטת ורועשת.

לא מקרה הוא שמֶלֶאַגְרוֹס, המשורר היווני העתיק, שנולד בחמת גדר שעל יד הכנרת וחי רוב ימיו בעיר צור, הקדיש לה שיר עדין:

  הוֹ צִיקָדָה רַעֲשָׁנִית, שְׁתוּיַת אֶגְלֵי טַל

  שָׁרָה אֶת שִׁירֵךְ הַכַּפְרִי, הַנִּשְׁמָע בְּנוֹפֵי הַבְּדִידוּת,

  שְׁעוּנָה עַל רַגְלֵי הַמַּסּוֹר שֶׁלָּךְ, גְּבוֹהָה בֵּין הֶעָלִים,

  מַתְרִיעָה אֶת קוֹלֵךְ בְּנִבְלֵךְ הֶעָשׂוּי מִגּוּפֵךְ צְרוּב הַשֶּׁמֶשׁ,

  אָנָּא, יְדִידָה, זַמְּרִי כְּבָר מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ עֲבוּר נִימְפוֹת הַחֹרֶשׁ,

  שִׁיר עַלִּיז – מַעֲנֶה לָאֵל פָּן,

  כָּךְ שֶׁאֲנִי, הַבּוֹרֵחַ מֵאֶרוֹס, אוּכַל לִתְפֹּס אֵיזוֹ תְּנוּמַת צָהֳרַיִם,

  רוֹבֵץ לִי תַּחַת הַדֹּלֶב הַמֵּצֵל.

בחודשי הקיץ החמים, בימים החמים ביותר, שומעים אותם מן העצים ומתוך הקוצים והעשב היבש שבצידי הדרכים. כשאתה הולך בשדרה, בחודשי הקיץ, בכל ארצות הים התיכון, אפילו בשדרות הערים הרועשות ביותר, אתה שומע אותן מן הצמרות בתוך גשר השקט שמעל הרעש. אבל אם זכית להיות בצהרי יום קיץ במקום של שקט, תזכה לשמוע מקהלה מרתקת במיוחד. תמיד יהיה בה דו־שיח, אחד לפחות, בין שתי ציקדות רחוקות המשוחחות זו עם זו מעל הצמרות. שמעתי בחיי מקהלות רבות של ציקדות, בפרדס חנה, בחורשים של ירושלים, בגליל, בגנים העתיקים של פירנצה, בחורשים השחונים של ספרד; בכל מקום יש להן צליל אחר. בספרד הן צרודות יותר. בישראל הן בעלות הצליל הגבוה ביותר. ציקדות סופראן. אני אוהב לשבת בבוקרי הקיץ במרפסת ביתי, לפני שעות העבודה, ולשמוע את קולן הבא מן החרוב והברושים הזקנים, ולהקשיב להן מתאמנות ומכוונות את קולן לקראת השירה הגדולה של הצהריים.

הציקדות אינן צרצרים של יום, כשם שבגופן אינן דומות כלל לצרצרי הלילה (הן פרפר עבה למדי מסדרת הפשפשנים, בעל כנפיים זוהרות־שקופות). גם קולן הוא אחר; הוא בא בדרך אחרת מן האוויר והוא בא אל מקומות אחרים בתודעה. קולו של הצרצר הוא מקוטע, ולכן הפועל צרצור מתאים לו, צרצוריו ערוכים בקשתות מלודיות שבסופן ירידה ונסיגה, מה שמקנה להם נימה של עצב או תלונה. זו אולי סיבת ההאנשות המפורסמות של הצרצר כמשורר־זמר מתלונן־מתחנן אצל לה־פונטיין ואצל ביאליק. בואם של הצרצורים מן החושך הלילי הופך אותם לבני לוויה של קרירות ומסתורין, ולפעמים גם של חרדה כמוסה. הם באים תמיד מתוך מסתור וממקום נמוך מאיתנו. קולן של הציקדות הוא רם ורצוף. אין זה צרצור אלא תזזזזז רועש וישר. הוא עולה מעט בתחילתו ואז הוא נשאר ברמה, תזזזז ארוך מאוד שאינו תלוי בנשימה, רצוף וחד וחריף וצולל במרחב ובאוזניים ויוצר מין חיבור רצוף בין החוץ והפנים.

אין רואים את הציקדות. הן אלופות ההסוואה. הן נראות כקוץ על קוץ או כסיקוס על קליפת העץ. קולן, לא זו בלבד שאינו בא מן החושך, אלא הוא שייך לאור הגדול, החם והמסנוור ביותר; לגלוי עד מועקה. הוא בא מן המראות המהבילים והבוהקים המאלצים אותך לצמצם את עיניך כדי לעמוד בפרץ. הוא קשור, לכן, לא לקשב הדרוך, המועצם, של ההולך בלילה, אלא לקשב המוכה, הקהה, המתגונן, של ההולך בצהריים, עירום מסוכך, מבית, ממכונית, ממיזוג אוויר. רק בתוך האור המסנוור, הנערם עליך עוד לפני שאתה רואה אותו, ויוצר עליך מין מחסום של ראייה מרוב אור וחום, מוחש הקו הבהיר, הצלול, החותך, של תזזזז הציקדות. ואי־אפשר לראותן בחייהן, אלא רק ב"חדר הטבע", או אם זכית לראות נשל שלם של ציקדה תלוי על ענף או ציקדה שמתה טרם פורקה לגורמים בידי הנמלים. קולן הוא כה גדול וכה עשיר עד שגם קול בודד נשמע כאקורד ארוך. משום כך נשמע קולן כאילו הוא בא מן המרחב עצמו – מן הקוצים, מן הצמרות ומן האוויר. ואמנם – רק לעיתים רחוקות תשמע ציקדה בודדת. שירת הציקדות היא שירת חיזור; הזכרים הם השרים וקוראים להתקהלות של זכרים נוספים ונקבות. מעשה השירה הוא תיפוף מהיר ורצוף של שתי תיבות תהודה הצומחות בירכתי הבטן, תיבות זעירות ומשוכללות להפליא הנוקשות זו בזו – מעין תיבות סיניות הפונות זו אל זו כמצילתיים, ושני שרירים אדירי כוח ממונים על הרעידות המתואמות הללו.

קול הציקדות הוא הקול הרם ביותר בין קולות החרקים בעולם, ועוצמתו, כמו גם משכו הארוך, מפתיעים ביותר לאור מימדיהם הצנועים של כלי הנגינה המפיקים אותם. חוקרי החרקים גילו זה מכבר כי “תופי” הציקדה מוקפים, משני צידי הבטן, בתיבות תהודה, כך שהקול עצמו נודד וגובר בגופם עוד לפני יציאתו לעולם, אבל רק לפני שנים מעטות הצליחו להסביר את מנגנון הגברת הקול ולחקות את מהלכו במודל שהצליח להפיק מתנועה כה צנועה, באנרגיה כה חסכונית, תרועה כה גדולה (עד 15kHz). המנגנון עשוי שתי תיבות אוויר הערוכות זו מאחורי זו, המוסרות את גלי הקול באמצעות עורות־תוף המגיבים לתדירויות קול שונות (כפי שניתן לזהות גם בשמיעה רגילה – קול הציקדות הוא “דו־קולי”), ומגלגלות כל גירוי ומכפילות אותו עד שהוא מתפוצץ אל המרחב. המנגנון דומה ל"מיכלי הלמהולץ", כלומר לתיבות התהודה שבנה הלמהולץ, המבודדות רק מנעד מסוים של תדירויות מתוך רצף הקולות ויוצרות בו מעין האצה קולית המגבירה את עוצמתו ביותר. נקבות הציקדות, אגב, שומעות רק את קול הזכרים, והן חירשות לשאר קולות העולם. ¹

להקשיב לציקדות הוא מעשה של חדירה והיענות לחדירה. הנטייה האינסטינקטיבית היא לא להקשיב להן. השומע אותן נוטה להתעלם מהן ככל יכולתו ולדחות את קולן ממנו והלאה, כאילו הן הדבר הדוקר, המענה ביותר בסנוורי האור והחום, והוא מצרפן באורח אוטומטי לנטל המועקות, החובות והחרדות של חייו המונח עליו בלאו הכי כדבשת אימתנית. אבל אם הוא חודר את קליפת המגננה הזו ומקשיב לציקדות, משהו אחר מתרחש בקולן: הוא חדל מלהיות סכיני ודוקר והוא נחשף כקול מלא חיים וכוח. יש בקו הקול הרצוף והעז, העשיר שלהן, שרטוט של רצף אחר וסוג אחר של נשיאה בעול. לא עוד התנהלות גמלית כזו, העשויה מחזורים־מחזורים של התגברויות על שקיעה מרוב כובד, אלא תזזזזז רצוף, אחר. אין זו רעננות או יופי, אלא מין כוח אחר שיש להכירו בקיץ דווקא. סוג של חיים בקיץ. במה שאינו אביב ואין לשפוט אותו רק כהיעדר אביב. משהו שיש לקבלו בענווה ולהופכו על אפו וחמתו למקור של חיים ולא לקיצם.

אין מנוס מאיכות הקץ של הקיץ. הלשון העברית עדה לכך, אבל אין זהו קץ סופי, אלא משך ארוך שעתיד להימור אל הסתיו. יותר מזה: איכות הקץ של הקיץ תלויה דווקא בהיותו נמשך רצוף ארוך וחדגוני במידה כזאת. במטעים, בכרמים ובמקשאות זוהי עונה של אסיף כבד ורב, אבל בשדות הבור ובהרים זוהי עונה שאין בה תמורות. מנבילת הסוככים בסוף האביב ועד פריחת החצבים והחבצלות הכל כמעט קפוא על מקומו, שורד בשתיקה, מחכה או נרדם כליל כשבלולים על הקוצים היבשים. הימים הבהירים והחמים דומים זה לזה. משהו יציב וארוך טווח שולט בהם. המֶשֶך הארוך הזה, שבימי הילדות הוא נראה כנצח, הוא דימויו העז ביותר של משך אמיתי בחיי היושבים במזרח התיכון. בהיפוך גמור מן החורף, שבו כל יום שונה ממשנהו והוא עשוי פרקים־פרקים של סערות והתבהרות, הקיץ הוא משך חסר עלילה. כולו מעגלים־מעגלים של יום ולילה, כתנועת ההתנשמות, ורק העננים וצריחת העגורים הנודדים בתחילת הסתיו מגלים פתאום כמה זמן עבר בינתיים.

המשך הארוך נראה לרבים כדימויו של המוות עצמו, והחום והאור הקופח נראים כאילו הם נושאי לפידיו חמורי הסבר. אבל את המשך הזה אפשר לשאת אחרת – כנגינתם הישרה והחזקה של הציקדות – נגינה העשויה למשך אמיתי והיא עשויה משך אמיתי. אתה מקשיב ונדהם איך אין בה עלייה וירידה, אין התנשמות ונסיגה, אלא תנועה רצופה וישרה, שמרוב יושרה נדמה שהיא עולה וממריאה, אבל אין זה כך. אין אפילו ויבראטו כלשהו שיעיד על ריתמוס של מחזוריות כלשהי. ובכל זאת – אין זה קול הדומה למכונה או פעמון חשמלי או לתקתוק דיגיטלי חסר חיים. הוא מוחש מאוד כקול של חיים וכדימוי לא שגור של חיוניות.

אני שומע אותו כקול הנושא את המשך של אנשים השרויים בקיץ של חייהם, אותו פרק ענק שאין בו נעורים ועוד אין בו זיקנה, או שיש בו מין מזג שקול של שני הפרקים הללו.

המילה “מֶשֶך”, במיוחד בצורתה הקדומה, התנ"כית, מחזיקה כפל פנים מרתק שיש להבינו, משום שהיא נולדת משתי מילים שונות – האחת היא חפץ והשנייה היא פעולה: “מֶשֶך” הוא שק או צרור, כשק הזרעים שבידי הזורע בפסוק המפורסם מתהלים: “הלוֹך ילך ובכֹה נושא משך־הזרע” (תהילים קכו, ו), ואילו בצורת הפועל “מָשַׁך” הוא נשא, גרר, סבל, מטען, שקים וצרורות (ובכלל זה זריעה ממש – בהקבלה לפסוק מתהלים – “ודורך ענבים במושך הזרע”, (עמוס ט, יג), ומן המשמעות הזאת נמשכת ההשאלה בדבר משך הזמן: “ותמשוך עליהם שנים רבות” (נחמיה ט, ל), “וימיה לא ימשֵכו” (ישעיהו יג, כב), “תוחלת ממושכה מחלה לב” (משלי יג, יב).

“משך” בצורתה המקראית נושאת איפוא בחובה קשר צפוף משמעות: היא המטען והיא מעשה נשיאתו לאורך הזמן, והיא נוגעת בזמן עצמו הנמשך ומביא עימו אריכות ימים, מוות ומחלה. “משך” איננה כלל הזמן הרחוק, העירום מכל מגע עם חיי האדם, האדיש, הנמשך לאינסוף, אלא היא הזמן במשמעותו המואנשת, התוֹכית, הפתוכה בחיי האדם ובחרדת מותם. הקשר המרתק בין שם העצם ובין הפועל מקנה לזמן נוכחות סמיכה, כבדה וטעונה ערכים ורגשות. ומצד שני, הפועל הנוגע בזמן אינו אלא מטאפורה הנשענת על שימושים ארציים ומעשיים לחלוטין בפועל – משיכת רשת מן המים, משיכה בעול, משיכה בקשת, לקיחה. התמשכות הזמן והחיים כרוכה איפוא, במילה הזאת, בתחושה עזה של התנגדות תווך וכובד־מטען. זהו זמן כבד שההימצאות בו אינה הוויה רפויה, אלא היא משיכה, מתיחה, או פריקה איטית ושקולה. מרתקת במיוחד היא תמונת הזורע הסמלית מתהלים שבה מגולם פרק הסבל הארוך של הגלות, טרם הגאולה, בתמונת הזורע “הלוך ילך ובכה נושא משך־הזרע”. פרק הסבל הוא איפוא פרק של נשיאת משא־כבד – אבל המשא עצמו הוא שק של זרעים ומהלכו הוא פעולה של זריעה. הפעולה מרמזת שפרק הסבל אינו חדגוני כפי שהוא נראה אלא הוא תהליך הדרגתי של פריקה, הקלה המובילה לפריון. דומה שאין הרבה ביטויים מרוכזים כל־כך לפניו הרציניים והחמורים של מעשה העמל והפרנסה, דווקא משום הדגש החזק על איכות הפריון שבו: כובד הסבל הוא דווקא בשפע הזרעים ההולך ונפרק ונטמן בקרקע לאורך התלם החרוש. השילוש הצלילי של פעולת ההליכה והבכי המתמיד בה – “הלוך ילך ובכה” ונביעתו של המֶשֶך מתוך שלוש המילים הללו, מקנים לה כאן איכות טראגית מרוכזת מאד. הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו; הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני השתבלם. “נשיאת המשך” היא איפוא פעולה דרוכה של הימצאות בזמן, של הימתחות מודעת מאד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר־כוח ופגיעוּת הכרוכים זה בזה.

כשאני הולך ושומע את קול הציקדות בקיץ מעל הרחוב, מעלי ההולך ברחוב, כשבּי ועלי המֶשֶך הגדול של חיי, אני שומע את קול נשיאת המֶשֶך של השרויים בקיץ. נעים לחשוב שקול הציקדות הוא קול של חיזור, אבל לאוזן האנושית הוא קול אחר: זהו קול התנועה הישרה, התנועה שאינה מחשבת לקרוס, כשם שאינה מבקשת להמריא ולעופף. תנועה ישרה שאינה מוות אלא היפוכו הגמור – מעין הסְכנה לו והתנגדות שקולה לסכנתו ולפיתוייו. ואין זה קול של קיהיון או היאטמות מרוב חום ואורות. ההיפך: זהו קול פקוח ומפוכח, חמוּר וצלול. לא נאה במיוחד ולא מכוער. קול שאינו נתון למשפט אסתטי. הוא חזק מאד. מרוכז מאד. הוא מנוגד להתכנסות ולהתקפלות. הוא היפתחות מתוחה החוצה ופנימה. ובעיקר – הוא רצוף וארוך מאד וישר. קול של קיץ.