הדרך לתכנית    🔗

איני בא לתת פה תכנית, אלא להראות על הדרך לתכנית. והדרך לתכנית היא: כי תנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל תשתתף בתנועה הציונית לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא היא – בכבודה ובעצמה. כולנו יודעים להעריך כיום הערכה חיובית את השתתפות הפועלים בתור כלל מאוחד בעירית תל־אביב. ולוּ היו לנו עוד עשׂר עיריות עבריות בארץ, היינו מבינים שהסתדרות העובדים צריכה להשתתף בעיריות אלו. הנה עברה שנה לא קלה – גם במובן הפנימי – על סיעת ההסתדרות עירית תל־אביב, ואף על פי כן לא עלה על דעת איש לפרק את כוח הפועלים בעיריה ולהגיד: איש למפלגתו! ואילו בנועה הציונית אין תנועת הפועלים – ההסתדרות – משתתפת ואינה משפיעה במלוא כוחה. אני רואה באי־השתתפות זו, בחוסר הדאגה הישירה למה שנעשה במקום, בו טמונים כל שרשי קיומנו – את הסיבה הישירה למצב השׂורר בארץ כיום הזה, לכל הגלגולים שעברו על עבודתנו הציונית מיום היותה לעבודה גדולה קוֹלוֹניזציוֹנית, ביחוד לתוצאות הקשות שבימינו אלה. ולא איכפת לי אם דעתי תהיה דעת יחיד. שׂמחתי אתמול לשמוע מפי אליעזר ליבינשטין אותה הדעה, כי לשם ארגון הקונגרס הציוני הבא ולשם הבראת המצב ביונות תפקיד “אחדות־העבודה” להגיד: פועלי ארץ־ישראל צריכים ללכת כגוף אחד לתנועה הציונית – זה המשטר המגשים את הקולוניזציה של ארץ־ישראל – ובה עליהם להיות משפיעים ומכריעים. אינני עשוי להגזים על כוחנו, אך גם כדי כוחנו זה אין אנו משפיעים. כשדיבר זלמן שזר על דרישותינו מהציונות היתה הרגשה: מה רחוקים הדברים! אין ההסתדרות נמצאת בקונגרס ובמוסדות הציוניים – וכל סבל המעשה, המורגש כל כך פה, אינו מורגש שם. אמנם חברי ההסתדרות נמצאים כיום בדירקטוֹריוֹן של הקרן הקיימת ובהנהלה הציונית, אולם אין להסתדרות השפעה ישירה על חבריה אלה: לא מנהל מחלקת ההתישבות ולא מנהל מחלקת העבודה אינם אחראים בפני ההסתדרות, באשר לא נשלחו מכּוֹחה. וכן בקרן הקיימת.

ואם אין לנו שכונת־עובדים, הרי זה מפני שההסתדרות לא היתה בקונגרס הציוני – ואלפי העובדים בעיר נצמדו ל"צחיח סלע". ועל כן אותם תפוחי־הזהב, אשר עליהם דוּבּר לא מעט כאן, ואותם עצי־פרי, אשר הוזנחו לדברי ברל כצנלסון, ואותם הירקות לשולחן העיר – אינם. למה כל המלים הגבוהות? אילו נתתם לפני שלוש שנים חלקת אדמה, טפח על טפח, לאשת הפועל, היה משהו נוצר שם. משפחת הפועל והוא עצמו בשעת חוסר־עבודה היו עובדים בה, וכל האַתמוֹספירה היתה אחרת. יצחק טבּנקין דיבר היום דברי־אמת חודרים על ההתרחקות מהקיבוץ, מהשוָאת החיים, ועל הנמכת דגל “אחדות־העבודה”. והאם לא מראש אמר זאת השיל פרומקין לפני שלוש שנים: אנו מתחילים להיות עירוניים. לנשמה הקיבוצית נחוץ גוף. אילו היו מאספים אותנו, אלף, אלפים פועלי העיר, עובדי ההסתדרות ופקידיה, לשטח אחד של שכונת־עובדים – היתה רוח אחרת. ואז היה משתרש וחי גם הקיבוץ. לי. ט. ישנה האדיקות שבמחשבה המהפכנית וחסרה הפשרה שבמציאות – וטוב כך. ואולם למעשה, מוכרחים אנו להגיד ביחס לשכונת־עובדים: גם הקיבוץ וגם הבודד. אף הקיבוץ לא יוכל עמוֹד בעיר בלי משק. ואגלה סוד: מעולם לא היו ימים טובים להשוָאה בעיר. היתה אוֹנאה. השוָאה ישנה בחקלאות, אך בעיר, בלי משק, על שכר־יום – אין לבסס את ההשוָאה.

יהנה ענין הביסוס של “סולל־בונה”. שכחנו מיהו המוסד העומד בעצם החזית “מול פני המלחמה החזקה” שמשך כל השנים האלה – שנות העליה העירונית; שנות כיבוש הבנין לשבעת־שמונת אלפים פועלים (אשר מהם כאלפים עברו לחקלאות, כאלפים עובדים גם כיום בקבלנויות “סולל־בונה” ויתרם בעבודות ציבוריות ובנין אחרות); שנות המשברים התכופים של חוסר־עבודה; שנות אי־הגשמת שכונת־עובדים; שנות כיבוש עמדות ראשונות בעבודות המדינה והזנחתן, מתוך חוסר ראִיית הנולד, וההתכוננות לתפשן מחדש – נוכח מפעלי המדינה הגדולים הנשקפים בשנים הקרובות; שנות נסיון והתחלות ראשונות לחדירת הון קבלני חוץ־לארצי לשדה הבנין בארץ. שכחנו כי המוסד הקבלני של ציבור הפועלים אינו צריך להיות בתקופה זו עמוס חוב של תקופת הכיבוש, ועליו להיות בעל יכולת כספית. שכחנו בי ב"סולל־בונה" תלויים במידה רבה שאר המוסדות. לא הבינונו לבצר את הכוח הזה, המשליטנו על שטח גדול של המשק העירוני וּמאַפשר לנו לגשר תהומות של חוסר־עבודה באמצעים מועטים.

והמשבר עצמו – המוצדק הוא? בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון הודה ד"ר גיאורג הלפרין, כי לוּ היה בבנק האיפותיקאי בראשית השנה הזאת 200.000 פונט, יכולנו להינצל ממשבר חריף, לא היינו יורדים ירידת־פלאים זו, לא היו מסתתמים בבת־אחת כל צינורות העבודה. אל הדברים האלה של ג. ה. אני מוסיף: מאה־מאתיים אלף פונט אלה אפשר היה להשיג, אילו היו מכוּוָנים המאמצים לנקודה זו. ג. ה. יודע זאת. הציונים האמריקאיים יודעים זאת. והכסף הזה לא הושג, משום שההסתדרות הציונית כולה, על כל מוסדותיה הכספיים, לא חשו במצב, כפי שצריכים היו לחוש.

אינני מעוּנין כרגע לא בשכונת־עובדים, לא ב"סולל־בונה" ואף לא במצב העבודה. ולא העליתי את אלה אלא כדי להוכיח כי כל הדברים העומדים פה ברוּמוֹ של עולמנו עומדים בלונדון – בלונדון שלנו! – בתחתית השפל. שרשי קיומנו פה נהפכים שם לענפים טפלים, שאין שׂם אליהם לב. וּתהי “אחדות־העבודה” גדולה פי חמישה מהיום, היא צריכה לבוא לקונגרס עם כל תנועת הפועלים – ובתוכה.

וישנו קוֹץ, ידעתי. ישנם חברים אשר לא ישתתפו בקונגרס מטעמים “דתיים”, טעמי כּשרוּת. ישארו בטהרתם! לא נעבירם על הכּרתם. אבל בגללם לא נימנע מלהשתתף במשטר המגשים את הציונות. בבריתנו, בברית המאוחדת של “פועלי־ציון” וצ. ס., יהיו אולי חברים שיחשבו כי אי אפשר לברית לוַתר על השתתפותה היא, בתור ברית. בהסתדרות הציונית ויש לחכות בענין זה להתנגדות גם מצד אחר. אבל אנחנו מוכרחים להביא מצדנו לועידה הכללית של ההסתדרות את ההצעה לכניסת הסתדרות העובדים כולה לקונגרס ולמוסדות הציוניים. ואז יהיו שליחינו אחראים ישר בפני ההסתדרות, וכשיבואו שמה יהיו עיקר עניניהם שם – עניני חיינו, בכלל זה גם הדאגה לתכנית הגשמה. ואל ינסו לנחם אותנו: כיום אנו כולנו מעטים בקונגרס, ומכאן באה חולשתנו, אבל עוד נגדל. לא. אם אנו באים בתור פרקציה, מודדים את ערכנו כמספר הצירים ומוסיפים על זה מעט ממשקל ההסתדרות, אבל אם תבוא שמה ההסתדרות עצמה – משקלה יהיה שם לא לפי מספר ציריה, אלא לפי מלוא כוחה, ואליה יצרפו עוד את חשבון המפלגות בחוץ־לארץ, ההולכות אתה לרצונן.

 

עיקרי הגשמה    🔗

והמשבּר בארץ הרי כאין וכאפס הוא מול המשבר בתנועה הציונית. אני מסכים לכל שמונה הדרישות של ז. ש. ועוד יש להוסיף עליהן כהנה וכהנה, אך מי הוא הדורשן ומי הוא אשר ישקוד על הגשמתן? נכון כי גדלו 30.000 בנים־עובדים לציונות, אבל הם אינה בתוכה – והם צריכים לבוא שמה. ולא רק המשבר מחייב זאת: הדאגה לגורל הציונות כולה היא התובעת את הדבר הזה. ולכן אני דורש להיפטר במהירות מהמשבר של חוסר־עבודה בארץ, למען נוכל לדאוג לנצחון הציונות, ולא רק להספקת לחם. ולוּ יהי בקרבנות, ולוּ יגע הדבר בחקלאות. למען החקלאות, למען ההתישבות כולה, למען הציונות – עלינו לרפא רפואת ממש את המצב הזה.

אינני יודע אם הוּרד דגל “אחדות־העבודה”, אבל נכון הוא כי מתוך העבודה והתרחבות האופק הארץ־ישראלי נצטמצם אָפקנו הציוני. נעשינו מטופלים במוסדות ובדאגות. ונוצרה הרגשה כי הענין הולך איך שהוא. בעצם, טוב לנו בארץ־ישראל, ואנו יודעים – גם נוכח המשבר הזה – כי המעט העשוי בארץ־ישראל יש בו גנזי חיים ופלאי צמיחה, צמיחת כוחות פרודוּקטיביים, אשר עליהם דיבר ב. כ. בהרצאתו: “אוצרות חיים לא שערנום מסביב מתרחשים”. אך אם איננו חושבים, כי זוהי כל התכלית, עלינו להגיד כי עליית 40.000 לשנה – כזו שראינו בשנת 1925 – אינה לוּכּסוס למעננו. ראינו את הפלא הזה, אשר קם בלי שפיללנו לו, ולאחר שראינוהו, אם נעשה חשבון – נבין כי אין לוַתר גם על אחד מ־40.000 לשנה, כי בעליה של 15.000 לשנה אנו רק עונים לתוספת הטבעית של האוכלוסין הבלתי־יהודים, העולה בעשר השנים הקרובות לסכום 14.000–17.000 לשנה. אנחנו – עַם בעל ריבוי נאה. אבל זוהי כנראה, סגולה גזעית, שֵמית. לנו ולשכנינו יש נוֹרמה שוה של ריבוי טבעי – הלידה בניכוי התמותה – 2%. בגרמניה – 1,5%. מספר האוכלוסין הבלתי־יהודים בארץ־ישראל יהיה בעוד עשר שנים – אם הכל ילך בדרך הטבע – לערך 892.000. ואם תהיה העליה שלנו 40.000 לשנה – נהיה בעוד עשר שנים – יחד עם הריבוי הטבעי – 620.000. אין זה רוב, אבל אז קנינו את מקומנו, ויהיה לנו במספרנו זה ערך של עם נטוע באץ הזאת, על כל פנים – זהו המינימוּם.

וישנוֹ עוד מינימום. אם יהיו בארץ בעוד עשר שנים 600.000 יהודים – במה יתפרנסו? על פחות מ־30% חקלאים אין לבסס ישוב. הארצות אשר בהן מספר החקלאים הו פחות מ־30% הן באירופה אלו: אנגליה (12%), בלגיה (16%), שויצריה (26,2%), הולנד (28,3%), בכל יתר הארצות מספר החקלאים הוא למעלה מ־30%. בגרמניה בשנת 1920 – 31,7%; באמריקה באותה שנה – 33,2%; בצרפת, בשנת 1911 – 40,7%; באיטליה, באותה שנה – 55,5; באונגריה ב־1910 – 64,1%; בהודו, ב־1920 – 70,4%.

ברור שעלינו להקים על הקרקע 40% מהעליה הבאה, כדי לקבל, ביחס לישוב כולו, את המינימום ההכרחי. והשאלה היא – כיצד יֵעשה הדבר בעשר שנים? מובן, זה יכול להיות 12–13 שנה, אך העיקר הוא כי זמננו קצוב, ומי יהא הנושא בכל המפעל הזה, אם לא תהא תנועת הפועלים בארץ־ישראל הראשונה לדאגה הגדולה? אמרו כי אנו יושבים בחפירות המלחמה, אבל מי דואג לנצחון?

אינני אומר כי רק הפועלים יֵדעו לעשות את הדבר! אך לנו יש נסיון בארץ־ישראל, בעבודת הארץ ובמשקה, נסיון לא פחות מאשר בחוגים אחרים, ואולי יותר. והעיקר – לנו יש אמונה ציונית, רצון ציוני, אנו באים בפשטוּת לעשות את המעשה, ועל כן עלינו להיות שם, במקום אשר גורל המעשה יחָרץ. משנה לשנה הולך משען הנאומים של שליחי מפלגותינו בקונגרס – ונָרוֹץ. העצבנות והרוגז שלנו אין להם ערך. עם ריבוי העליה והסתעפות ההגשמה נדרשת עבודה מתמדת אחראית, מעמיקה, אשר תסתכם בתכניות מפורטות ובהצעות מעשיות. ההכרזה על אמיתוֹת מופשטות איננה עשויה לקדם אותנו ביום המעשה, ביום העליה העממית. הנה הרכוש הגנוז, מלפני שבע שנים, הדיון־וחשבון של ועדת ברית “פועלי־ציון” משנת 1919, הנה הפרק היקר של נחמן סירקין על התישבות המונית – האם חי הוא רכוש זה בתוכנו? מוכרחים אנו לשוב ולהגיד לעצמנו שאין להמשיך לחיות בציונות למעלה מהזמן והמקום, ועלינו לקבל את תנאי הזמן והמקום כגזירה עליונה, אשר עלינו לראותה עין בעין ולהסתגל אליה. החינוך שמקבל הדור הצעיר הערבי בארץ־ישראל אינו מנבא לנו יחס הערכה ועזרה. אנו קיבלנו את האישור הבין־לאומי על זכותנו למולדת, אבל את האישור של בני הארץ נשיג רק עם העוּבדה, ולא למפרע.

ואי אפשר לחיות גם למעלה מן הקרקע. המצב הנוכחי בענין זה – הנוגע לבסיס של כל עבודתנו – מחייב דאגה. יש שטח מסוים של קרקע בארץ־ישראל – שומם בחלקו – אשר אפשר לרכשו בכסף מלא, אם רק נדע לכוון את השעה ולרכשו כשמציעים לנו, ואם הקרן הקיימת לא תהיה במצבה כיום, שיש לפניה הצעות חשובות ואין לה כוח קניה. לוּ היה לנו פנאי לחמישים שנה, כי אז החרשתי. אך אין לנו פנאי, ולכן דרושה תכנית. והדבר הכי־קשה למילוי התכנית – מצאתי תמול את הדברים כתובים כאילו חדשים אצל נ. ס. – הוא: הכשרת ההסתדרות הציונית לקראת ההגשמה האינטנסיבית. ונדמה לי כי יש כיום עוד דבר קשה – הכשרת עצמנו. אם יש כוח העלול להכשיר את ההסתדרות הציונית – זהו כוח תנועת הפועלים בארץ־ישראל. ולא על ידי התקפות פרטיזניות נעשה הדבר, לא על ידי חזית בהוּלה הנוצרת אַדהָכי במעמד הקונגרס, כי אם באבק שברגלינו ובמעילינו עלינו לבוא להסתדרות הציונית – לשכּון בה קיץ ולשכון בה חורף, כאזרחים. ולא נחשוש לכשרוּת, שמא נגענו, חלילה, באֶקסקוּטיבה. לנו התנועה הציונית היא אחת הטהורות בעולם, אולי הטהורה שבתנועות השחרור הלאוּמיוֹת. כל פועלי ארץ־ישראל, מלבד אלה ש"אסור" להם, יבואו לתוכה.

וצריך להפסיק את המקח וממכר בקרקע ארץ־ישראל בכל תחום ההשפעה הציונית. איננו יכולים לחסום את הדרך בפני סרסורים מחוסרי שם ואחריות. אבל אם “קהילית־ציון” מוכרת, ואם “משק” ו"הכשרת־הישוב" מוכרות – על מי נוכל לאסור את המכירה וההתחרוּת? מוכרים את עפרות הקודש של ארץ־ישראל על ידי חברות וסוכנים – למי? לאותם הציונים, אשר הם הנושאים של הגשמת הציונות. את האֵכּספּלוֹאַטציה של חוגים אלה עשינו הפקר לספסרות. היה זמן והלאמת הקרקע, הקרן הקיימת לישראל, היתה לנו לחזון, למשׂאת־נפש. אך לא ידענו את מצב הקרקע בצמצומו. היום אין כאן פרינציפ, אלא הכרה, הכרח ציוני כללי. האמונה כי המסחר הפרטי בקרקע יביא לנו את גאולת המולדת – אמונה זו היום הסתלק ממנה גם מנחם אוסישקין בוידוּיוֹ בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון, והכרה זו מוכרחים להשליט בתנועה הציונית לכל מלוא רחבה. ויהא ברור: איני מאשים לא אישים ולא חברוֹת, אלא את מהלך הדברים בתוך התנועה הציונית ואת אי־השתתפותנו בה. וכבר קמו אינטרסנטים, היכולים להסכים אפילו למלחמת־מעמדות בארץ־ישראל, אבל לא להפסקת המסחר בקרקע. שאלני חבר, כמה קרקע חפשי אפשר לקנות? אני מניח, כי שלושה מיליוֹנים אפשר לקנות בעשר שנים ועוד ישאר קרקע. ולקנות אנו צריכים לא רק גושים גדולים, אלא כל חלקה שאפשר לרכוש. איני מוַתר לא על יהודי אחד ולא על חלקת קרקע אחת. אבל הקרן הקיימת לא תשיג לא את הכספים ולא את הקרקע, אם ימָשך בתנועה הציונית מסחר הקרקע. במקח וממכר הקרקעי הזה ובכל המתפתח סביבו – אבדה המולדת, אבדה הציונות; ולא רק לחלוץ אבדה המולדת, היא אבדה גם למעמד הבינוני. אבדה לכולנו. כי אותנו מענינת כיום רק שאלה אחת – הבאת הרבה יהודים הנה והַאֲחזָתָם פה בכל הדרכים. ורצוי לנו כל מפעל של איניציאַטיבה פרטית או קואופרטיבית, בתנאי של עבודה עברית מאורגנת. אולם תחת כל מפעלינו יחד חותרת זו ההתחרות בקרקע, זה היצר־הרע של הפקעת המחירים על חשבון העולים העתידים לבוא. ועלינו להגיד: כל מסחר – רק לא מסחר בקרקע. כל אינדוּסטריה – רק לא “אינדוּסטריה” של מגרשים. ואין שום רשות מוּסרית לקנות לשם זה קרקע מהערבים. הקרקע הפנוי לנו הוא, לעבודה לאומית, למולדת, אבל לא למקח וממכר. וזוהי שאלת חיינו.

אבל איך נגשים את הדרישה? מי ידרוש?

מה היא היכולת של אותם 250.000 הציונים התורמים שישנם לנו באמריקה ומחוצה לה? אין להביא על זה הוכחות מתימטיות. אך יש סימנים ליכולת גדולה, שיש בכוחה להגשים תכנית לאומית נאמנה. לְמָה אין הציוני נתבע היום ומה אין מוכרים לו? תל־אביב החדשה, “פרזידנט אַרטוּר”, בית אריזה לפתח־תקוה, מגרשי מצפה בירושלים, הרצליה, עפולה, חברת אחריות, ונוסף על כל אלה – אוֹבּליגציוֹת של הבנק האיפותיקאי, קרן־היסוד וקרן הקיימת. הפקרות זו בניצול הזהב הציוני מפחיתה את התוצרת ב־50 אחוז. משל למכרות באנגליה, אשר מחמת הארגון הרע של ניצולן אינן מביאות את שכר הפועלים. את מכרה־הזהב הזה – את המחנה הציוני כולו – מסרנו לאֶכּספלואַטציה של הפקר. אי אפשר להגיד מה היה פרי הפעולה אילו היו מרכזים את כל המעינוֹת.

ויש גם בתוכנו חברים המאמינים, כי בדרכים פרטיזניות נקבל יותר. ידועים הנימוקים: פלוני מתענין בזה ואלמוני בזה. לדעתי, זוהי שיטת ניצול קטלנית. למרות ההתפוררות נמכרו אוֹבּליגציות של תל־אביב בשעתן על סך 75.000 לירות מצריות, ב־6,5 אחוז לפרעון במשך עשרים שנה, והולכות ונמכרות אובליגציות של הבנק האיפותיקאי הכללי. הכנסות קרן־היסוד והקרן הקיימת הולכות כל הזמן בהתפתחות גוברת, בקו העולה. וזה בשעה שמארץ־ישראל באה אכזבה אחרי אכזבה. 1923 – משבר. 1924–1925 – עליה וצעקות על חוסר עזרה לבאים. 1926 – שוב משבר. והאכזבה הכי־גדולה היא, שכל המחנה רואה כי אין התקדמות מאורגנת של המפעל בארץ, אין שליט במפעל, אין אוחז בהגה. הענינים באים עלינו כחתף, גל אחרי גל.

הנה דיבר ז. ש. של המוסד לכספים ולכלכלה. אתם לא שמעתם את שמו. אנחנו את שמו שמענו, אבל את מעשיו לא ראינו – גם לא השנה, שנת־משבר ללא דרך, שנת ערפל של אי־הגשמה. היתוֹאר דבר כזה באיזה מקום? היתוֹאר ברוסיה הסוביטית, כי המועצה העליונה למשק ולהגנה תשב לעת כזאת בחיבוק ידים, כי לא יוָדע גם מקומה? גם הבראת המצב הזה בציונות, אשר אין דואג בה ליום מחר, לא תיתכן, אם אנחנו לא נדאג ולא נדאיג אחרים.

קל להסביר לכל המחנה הציוני, גם באמריקה וגם מחוּצה לה, כי אין יתר בטחון בארץ־ישראל לכל מפעל ומפעל לחוד, מאשר לבטחון מעגל־המפעלים כולו. בעצם, בטוח בארץ־ישראל רק המעגל. הבדידות היא שאינה בטוחה בארץ־ישראל. כל הבטחונות שישנם בארץ־ישראל הם בבחינת ערבוּת הדדית: חקלאות וחרושת, כפר ועיר, כל המפעלים חברים! כלום היתה לפני שנתים השקעה יותר יפה מבנין בית בלב תל־אביב? ועכשיו – בנין בפתח־תקוה אינו פחות מלבב את איש העסק. ובשיטה זו שאנו מביאים זהב לארץ־ישראל בצינורות שונים, אשר אינם ברשות ההסתדרות הציונית, אין אנו דולים את כל היכולת. והצינורות גופם – סדוקים, פגומים, ללא ביקורת וללא אחריות לאומית. ובעצם – מי קונה את כל המניות האלו? הלא רק האנשים העממיים! חבר ועד מרכזי של “פועלי־ציון” קונה לו דוקא מגרש במצפה, על יד תלפיות שבירושלים. וחבר אחר של מפלגת “פועלי־ציון” מקנה מניות של חברת אחריות ומוכר מגרשים בעפולה. ועלינו להביא את התנועה הציונית לכלל תכנית מקיפה ולידי ריכוז האכּספלואטציה הציונית. יצירת הבסיס הלאומי המוצק והתנאים היסודיים ההכרחיים, גם למפעל הפרטי וגם לקואורטיבי – זהו תפקיד התכנית. כי על כן כשלו מפעלים פרטיים, משום שחשבו כי כספו של היהודי יספיק לו גם לרכישת קרקע, גם לבנין בית, גם להון חוזר, גם להון יסודי של המפעל המשקי והחרשתי וגם לשאר הוצאות.

כיום מאספות קרן־היסוד והקרן הקיימת כאחת לערך מיליון פוּנט לשנה. הן מאספות אותו באופן אַנונימי. הנותן נותן לתוך קרן כללית, ואין הוא מקווה לא לריבית ולא לקרן. את הקרן הקיימת עלינו לקיים בדרכה זו לדורות. ותתרחבנה ותסתעפנה שיטותיה העממיות. הן מחנכות את הילד, את הנוער, את העם. אך את הרכישה המהירה של הקרקע, את בנין החקלאות ואת הקמת מוסדות האשראי הלאומי לחרושת ולבנין – את אלה אפשר להשעין רק על מלוה־השקעה עממי, אשר ביסודו תונח תכנית מקיפה. זו היתה המחשבה שהונחה ביצירת קרן־היסוד, וזה היה גם החזון אשר ריחף לפני הרצל, בבנותו את אוצר ההתישבות. ואמנם, אוצר ההתישבות בזמנו היה ענין של תנועה. ועלינו לשוב לתכנית זו ולהסב את קרן־היסוד למלוה־השקעה עממי. חוַת־דעתה של המועצה הכלכלית בלונדון אינה משנה בנדון זה ולא כלום: מה שאמרו אלה היום היתה הנחה מוקדמת בתכניתי. לא נשיג כיום הלואה בחוץ. אין בידינו בטחון שנוכל להצליח בבּורסה הקפיטליסטית. ארטור רוּפין השלים בעבודתו האחרונה – ההרצאה בשם ועדת המלוה – השלמה חשובה את מערכת הכלים למלוה: הוא הכין את יסודות הבנק החקלאי, בלוית המחשבה הפוריה להשיג את עזרת הממשלה על ידי שחרור המתישבים מהעמסת מסים נוספים – מלבד המס על הקרקע כמו שהיא, בטרם יעלה המתישב עליה – למשך עשר או חמש־עשרה השנים הראשונות של בנין המשק החקלאי. ואני מאמין כי זאת נשיג, אם ניצוֹר כלי להוֹשבת אלפים על הקרקע. אך כלי זה יסכּוֹן רק לבטחון פנים, ולא לבטחון חוץ. תנועת מלוה עממי עלינו להקים – ולכך האנשים שהתכנסו בלונדון אינם מומחים. הם אומרים: דרושה הגדלת ההכנסות של קרן־היסוד. אבל איך נגדיל? באותה השיטה? והרי יש משבּר בתעמולה הציונית ומוכרחים להעמיד את גיוס ההשקעה על יסודות חדשים.

ובכן עיקרי התכנית, אם נפשוט מעליה את הלבוש המספָרי, אלה הם:

א. הפסקת כל מקח וממכר בקרקע בכל תחום ההשפעה הציונית.

ב. שמירת הקרן הקיימת בתור מוסד לדורות והרחבת שיטותיה העממיות.

ג. איחודה של התביעה הציונית להשקעות – והסברת קרן־היסוד למלוה־השקעה עממי, כנגד בטחונות הקרקעות והנכסים של ההתישבות.

ד. התוָית תכנית התישבות, אשר תבטיח הכנסת 400.000 יהודים במשך עשר השנים הבאות לארץ־ישראל וקליטתם בארץ, וגיוס הכספים על פיה.

ועלינו לזכור כי יש תכנית מִתחָרה. לא בעצם ההתישבות ברוסיה כלולה ההתחרות, כי אם בכוונה שנטפלה למפעל זה – שלילת ארץ־ישראל והריסת הקרדיט שלה בגולה, וביחוד באמריקה. ולכן עלינו להביא ליהדות הציונית תכנית של הגשמה נאמנה. בתוך תנועת המלוה העממי יתכן שתהיינה לנו גם הפתעות לטובה: יקום יהודי “אדיר” ויאמר: אם כן – הרי גם אני כאן! אבל לא מאלה נתחיל. את היחידים נניע בכוח תנועת המלוה, ולא בכוח הבטחון. ולאנשי העם יספיקו שלושת התנאים ההיסטוריים הנתונים לנו: קרקע, הוֹדאה בין־לאומית – ויהודים. והם יתנו, אם יראו את דרך ההגשמה וידעו כי בזאת תלויה הציונות. לא את ערבות בריטניה או חבר הלאומים ידרשו מאתנו, אלא את ההוכחה, כי אנו מאחיזים ארבעים אלף יהודים לשנה בארץ־ישראל.

 

מלוה־השקעה עממי    🔗

פרטי התכנית טעונים עיבוד ועיוּן. צריכה להיעשות עבודה מוקדמת גדולה בהערכת המדרגות של תורמי קרן־היסוד בכל הארצות. מעין חתימה מוקדמת על המלוה. צריכה להיערך תכנית התישבות מפורטת, אך משגה גדול יהיה אם בתוך המון הפרטים האלה נאבּד את העיקר, ומתוך הכנות מרובות לא נגש בזמן לעצם המפעל. הגיעה השעה. הקונגרס הבא צריך להיות הקונגרס של המלוה הלאומי הפנימי. עד הקונגרס צריכה להיעשות בכל הארצות עבודת הכנה לגיוס המלוה. ובארץ־ישראל – עבודת הכנה לקראת המעשים הממשיים הכרוכים במלוה.

בשרטוטים כלליים נתון בשתי הטבלאות דלקמן הציור המספרי של מלוה־ההשקעה:

 

אומדן ההשקעה הנדרשת    🔗

1. קרקע. עלינו לחשוב את ההשקעה בקרקע להשקעה היסודית בהקמת הבית הלאומי. אם נניח שיש אפשרות לרכוש במשך השנים הקרובות שטח קרוב לשלושה מיליונים דוּנם קרקע חקלאית ועירונית גם יחד, בין בשטחים רצופים ובין בחלקות בודדות, עלינו לאמוד את המחיר הממוצע שנצטרך לשלם בעד דונם – לארבע לירות מצריות, היינו עשרים דולר לדוּנם. רכישת הקרקע הזו, היחידה העומדת לרשות ההתישבות העברית בארץ־ישראל, אינה יכולה לבוא אלא על ידי גאולה במחיר. הסכום הדרוש לזה הוא איפוא כ־60.000.000 דולר.

2. הכשרה. רוב הקרקע, אשר רכשנו עד היום בארץ־ישראל וכן זו אשר עתידים אנו לרכוש, הנה חסרה את ההכשרות היסודיות – יבּוּש, השקאה. דרכים, יעוּר – אשר בלעדיהן עדיין אין שמה קרקע. יש להניח שבתוך שלושת מיליון הדונמים הנזכרים למעלה נמצא שני מיליון דונם שאפשר יהיה להכשירם למשק חקלאי ושרוּבּוֹ אפשר יהיה להשקות. אם נחשוב בממוצע נוֹרמה של חמישים דונם – שחלק גדול מהם או רובם מוּשקים – אפשר יהיה על שני מיליון דונם אלה להושיב ארבעים אלף משפחות, אשר יחיו על משק נטיעות או מזרע, או מעורב. את ההוצאה להכשרה של שני מיליון דונם אלה המיועדים לעיבוד חקלאי אינטנסיבי יש לאמוד בסך שלוש לירות מצריות, או חמישה־עשר דולר לדונם. ההכשרה הכלולה בחשבון זה היא בעיקרה: יבוש, השקאה, הספקת מי־שתיה וסלילת הדרכים הראשיות. לזה דרוש איפוא לערך סך 30.000.000 דולר.

מלבד ההכשרה הזאת צריך להקדיש תשומת־לב מיוחדת בשנים הקרובות לתכנית יעור רחבה. נניח כי למטרה זו יוציאו עוד סך 10.000.000 דולר.

3. חקלאות. אם נחשוב בממוצע, כי נוסף על החלקה המוכשרה צריך יהיה להלוות לכל משפחה חקלאית עוד סך 400 פונט, היינו אַלפִים דולר, ואם נביא בחשבון ביסוס ארבעים אלף משפחות במשך שנות התכנית, תהיה ההוצאה הכללית להקמת החקלאות – לערך סך 80.000.000 דולר.

4. בנין. אם נביא בחשבון סיפוק נורמלי של הצורך בדירות לעליה של ארבעים אלף, היינו, כעשרת אלפים משפחה, לשנה, ואם נניח שלערך שליש אחד של בונים לא יהיה זקוק לאשראי איפותיקאי לאומי וימצא אותו מן הצד, עלינו להביא בחשבון צורך של השקעה בבנין לערך סך 50.000.000 דולר.

5. חרושת. הקרדיט הלאומי לחרושת יש לו שני תפקידים: עזרה וביקורת לאומית. שני אלה יכולים להתמלא רק בעזרת בנק גדול לחרושת, אשר יסתעף לבנקים: לחרושת גדולה, למלאכה ולמסחר. חשובה לנו ביחוד הדאגה לשליטה לאומית במפתחות החרושת והמסחר, בעזרת השקעות לאומיות חשובות, בחרושת ים־המלח, החשמל, המחצבים, האריג, באמצעי התנועה של הארץ ובנמל. כל המפעלים האלה, אשר בהם הערובה להתפתחות הכלכלית של התישבותנו, הוזנחו מצדנו, מחוֹסר אמצעים. כמו כן דרושה עזרה לאומית שיטתית לפיתוח המלאכה הקואופרטיבית ועלינו להביא בחשבון השקעה בחרושת, במלאכה ובמסחר סך 50.000.000 דולר.

6. הוצאות. איסוף הכספים – בסכומים קטנים – לקרן־היסוד עולה היום בארצות לערך עשרים וארבעה אחוזים מהסכומים הנאספים. ההוצאות במרכז קרן־היסוד עולות שמונה אחוזים, סך הכל – שלושים ושנים אחוזים. הפיכת תורמי קרן־היסוד למשתתפים במלוה־ההשקעה הלאומי, אשר יגוּיס במספר שנים מצומצם, צריך להביא קימוץ רב בנדון הוצאות האיסוף – מתוך הגדלת הגיוס הכספי פי עשרה, באותו היקף הזמן וכמעט באמצעות אותם הכלים. אך אם גם נניח, כי יעלה בידינו רק לחַמש את גיוס הכספים, לא תעלינה הוצאות האיסוף יותר משבעה אחוזים, היינו, לערך סך 20.000.000 דולר.

אם נצרף יחד את הסעיפים המנויים למעלה נמצא:

מי שחושב, כי עבודת התישבות יכולה להיעשות מאליה או שנוח לעשותה קמעה קמעה בלי תכנית גדולה הרואה את הנולד – ודאי שצירוף הסכומים הדרושים להגשמת המפעל שלנו בארץ־ישראל יפחיד אותו, ואולי גם ירחיקהו מהשתתפות במפעל הגדול ויחפש לו תפקידים לאומיים קלים יותר, כמו עניני צדקה וכו'. אבל עובדה היא, כי העם הציוני נושא את נפשו למעשה רב, אשר יבטיח את קיום העם העברי בארצו. מעשה זה אינו יכול לבוא אלא בתור תוצאה של השקעה לאומית גדולה. אם נראה מראש את העבודה שלפנינו ונוציא אותה לפועל על פי תכנית מקיפה, נקמץ בזה מיליונים ונבטיח את מהלך ההתישבות ממַשבּרים ההולכים ומתרגשים עליה תכופות – העבודה הציונית המפוררת, המקרית, מיקרת לנו את ארץ־ישראל. ולא זו בלבד, אלא גם עצם האמונה כי מתקרבים אנו לתכלית הנכספת, זו נפגעת קשה במשברים הללו. אין כל מקום לחוסר־עבודה בארץ־ישראל בתקופה של הגשמה ציונית, אילו נעשתה זו מתוך היקף ומעוף ממלכתי, אותו ההיקף ואותו המעוף, אשר הולידו את התנועה הציונית ואשר נתנו לה את כוחה הגדול לרכז את מחשבת העם העברי, בכלל זה גם המתנגדים לציונות, ואת תשומת־לב העמים האחרים.

 

אומדן הגיוס הנתכּן    🔗

עד כמה שיש רשות למי שהוא לענות הן או לאו בשם העם הציוני, נדמה לי שאם יובא לפני תורמי קרן־היסוד והקרן הקיימת שבעולם כולו דבר המלוה העממי, יסכימו אלה להכפיל השתתפותם, למען אַפשר את ההגשמה הגדולה והמאוּרגנת ולמען הפוך נדבותיהם להשקעה פוריה, שמחציתה תסולק חזרה במשך חמישים שנה, הקרן עם הריבית, ומחציתה תסולק להם במניות הבנקים: הקרקעי, החקלאי, הבניני והחרשתי. המחצית השקועה במניות תתן את היכולת להמציא לכל אחד מהבנקים האלה סכום גדול בתור הון יסודי. הבנקים בכללותם יהוו את בסיס הבטחון לאובליגציות של המחצית השניה – המלוה – אשר תהיינה נושאות ריבית קבועה של ששה־שבעה אחוזים. את הרוָחים של המניות יקדישו המשקיעים במשך 10 השנים הראשונות לשתי מטרות: לקרן מילואים ולהבטחת התקציב השנתי לענינים מדיניים, עליה, בריאות, חינוך, ושאר הוצאות. תקציב הבריאות והחינוך ינתן לועד הלאומי, אשר ישתדל מצדו להגדיל שנה שנה את השתתפות הישוב עצמו, אשר כוחו הכלכלי והמספרי ילך ויגדל בצעדי און, הודות להשקעה הפרודוקטיבית הגדולה. גידול מספרו של הישוב העברי יגדיל שנה שנה את השפעתו בתור גורם מדיני בארץ, והממשלה תהיה מוכרחת להענות לדרישותיו הצודקות, בעניני בריאות, תרבות, עזרה סוציאלית וכו'.

אם ננתח את התקציב השנתי הציוני, נראה כי אנו מוציאים כיום, נוסף על ההשקעות בחקלאות, עבודה ותעשיה, לערך 300 אלף לי"מ לשנה. במשך עשר שנות התכנית דרושים איפוא לתקציב השוֹטף 3 מיליון פוּנט. נניח, כי גיוס המלוה העממי יתן רק סכום של 20 מיליון פונט (הסכום אשר עליו חשב הרצל ביסדו את “אוצר ההתישבות”) ומזה יושקע במניות סכום של 10 מיליון פונט, ואם גם במשך עשר השנים הבאות יכניסו 10 מיליון פונט אלה בממוצע רק שנים וחצי, שלושה אחוז – תהיה ההכנסה במשך עשר השנים (בהכללת חמש שנות האיסוף) מ־4.000.000 עד 4.800.000 פונט. בהקדשת הכנסה זו לתקציב אנו נפטרים מן הצורך לאסוף קרן־תרומות מיוחדת לצרכי התקציב השוטף. כל הסכום של הכנסת המניות העודף על התקציב יוקדש לקרן־מילואים.

כספי המלוה צריכים להתרכז בבנק אחד גדול, אשר תפקידו יהיה למַמן את הבנקים המנויים למעלה: הקרקעי, החקלאי, הבניני והחרשתי, בשתי צורות, בהשקעות הון יסודי – מכספי המניות, ובהלואות חוזרות – מכספי האובליגציות.

היש להגשים את המלוה העממי הזה בלי ערבוּת־חוץ? על השאלה הזאת אני מעיז לענות בחיוב. נכסי התישבותנו – הקרקע, המטעים והבנינים – יעלו בערכם במשך חמישים השנים הבאות עליה בלתי מסופקת, ובנדון זה הם נכסי “צאן ברזל”. ואם גם מחצית המלוה, הון המניות, לא תביא, כפי שאנו מניחים, רוָחים מסחריים עצומים, בתקופה הראשונה של יובל־ההגשמה – ואת הרוחים האלה עלינו להקדיש לתקציב ולקרן־המילואים – הרי ההשקעה גופה בקרן־המניות של הבנקים אין כל יסוד לראותה כהשקעה בלתי בטוחה. בכל אופן, יתר בטחון להשקעה זו על כל השקעה חלקית באיזה מפעל שהוא בארץ־ישראל. מצד שני ידוע המחיר שהמשק החקלאי והחרשתי משלם בעד חוסר הון. ואפשר להגיד בביטחה שהעמדת קרדיט לאומי לרשותו במידה מספיקה כל־שהיא עתידה להרים את פריונו ולשמש גורם עצום להתפתחותו. כדאי לציין כי פיק"א, אשר התחילה בפעולתה הארץ־ישראלית בתקופת ההתישבות הראשונה, הכנסותיה הארץ־ישראליות כיום מגיעות לסכום של מאה וחמישים אלף פונט לשנה. הבטחון הפנימי, הנתון בתוך עצם מעגל ההשקעות, הוא בטחון שיש בו כדי לקנות את אמוּנו של הציוני המשקיע, אם גם אינו מספיק עדיין כלפי חוץ. מלוה ראשון הוא, מלוה־אב, אשר עליו לא ניאָמן, אם לא נאמין בנו בעצמנו ובמפעלנו הכלכלי־לאומי בארץ.

היתכן כי הקואופרציה של 200.000 או 250.000 יהודים ציונים תקח על עצמה את גיוס המלוה הזה? היכבד עוֹל זה מהם? נוכחתי כי הדבר אינו מחוץ לגדר היכולת הממשית. זוהי שאלת הניצול המאורגן, התכליתי, של הכוחות הציונים בעולם, ולא שאלת היכולת האוביקטיבית. אני מניח לציונות האמריקאית השתתפות של שני שלישים בגיוס המלוה ולכל הציונות שמחוץ לאמריקה – שליש אחד. בערך כך הוא היחס גם היום בהספקת האמצעים לתקציב השנתי הציוני. בועידת ציוני אמריקה הצעתי את ראשי־הפרקים לגיוס המלוה – והצירים התיחסו לתכנית זו לא רק בחיוב, כי אם גם בהכרת־טובה ובהתלהבות.

הקוים לדירוּג תורמי קרן־היסוד באמריקה, ביחס להשתתפותם במלוה, היו, לפי הצעתי, כדלקמן: מספר התורמים הוא 160 אלף. בתור משתתפים במלוה נחשוב מספר מצומצם של 100 אלף. את אלה נחלק כדלקמן:

את הסכומים האלה ישלמו חותמי המלוה במשך חמש שנים. חותמי המלוה, אשר לא יסלקו את התחייבותם במלואה, יפסידו את זכותם בתור משתתפים במלוה, ותשלומיהם ימָסרו לקרן־המילואים או לקרן מיוחדת.

עשרות צירים העירו לי, כי המספר של חמש מאות תורמים אשר השתתפותם במלוה הלאומי תעלה על פי המדרגה הכי־גבוהה – 50.000 דולר לכל אחד במשך חמש שנים – הוא לא רק בלתי מופרז, כי אם גם מצומצם ביותר. לפי דעתם, עלול מסר המשתתפים על פי המדרגה העליונה בין ציוני אמריקה לעלות הרבה על השערה זו. כמו כן כדאי לדעת שהשתתפות במלוה לאומי בחמש מאות דולר במשך חמש שנים היא אפשרית גם לפועל העובד עבודה קבועה באמריקה, וכל אלה אשר יצאו ממדרגת פועל ועברו למדרגה דומה לזו או גבוהה ממנה במקצת, במסחר או במקצועות אחרים. רבים מאלה הם המשתתפים גם עכשיו בהשקעות שונות שיש להם שייכות לארץ־ישראל.

התוכל היהדות הציונית ביתר חלקי העולם להמציא את השליש של המלוה – 100 מיליון דולר? בנדון זה אינני יכול להישען על איזו הבעת דעה שהיא או הסכמה של איזה ציבור מאורגן. יתכן כי בארצות ידועות יצטרכו לדָרֵג יותר את הסולם, למען אַפשר השתתפות לחוגים רחבים יותר. אך אל נשכח כי השליש הזה ימצא את נושאיו גם בעולם היהודי שבאפריקה הדרומית, אַרגנטינה, ארצות סקנדינביה וארצות היהדות הספרדית. כל הכוח צפוּן בתנועת המלוה. אנו זוכרים את ההתעוררות אשר קמה בזמנו לקראת “אוצר ההתישבות”. וגם המלוה העממי, בהיותו לתנועה, יקום ויגויס.

חשון, תרפ"ז