ב"ידיעות גנזים" (מס' 73), טבת תשל"א, נתפרסמה איגרת מרגשת ונוגעת עד הלב. משום העניין המיוחד שבאיגרת זו נרשה לעצמנו להביא כאן כמה שורות מתוכה:

" – – – והנה קרה האסון הגדול אשר רצץ את ראשי ולבי עד כי אמרתי לא אחיה עוד אחרי המכה הזאת. כל ששון חיי נטל ממני. כל חפץ חיי ואמונתי בטוב אבדו לי – ובעצם עליצות הקיץ, בעוד אני כלי כמעין שחוק והוללות שאינו פוסק. עוד גם עתה נדכא אני ורצוץ, כאלו היה כל בשרי מכסה פצעים – – – אני לא אהיה עוד מאשר כבראשונה, כי את היותר יקר שהיה לי בחיי לקחו ממני, את הרצל שלי שדדו ממני, את האדם היחידי שידעתי בחיי, את האדם הגדול, הגבור, אשר אמרתי הוא יהיה לי למופת – – –"

כך כתב המשורר יעקב כהן, סטודנט צעיר בן 23 בברן שבשוויץ, אל ידידו יוסף קלוזנר, במלאת אבל השבעה למותו של הרצל.

ידענו־גם־ידענו מה גדולה היתה השפעתו של הרצל בחייו וכיצד זיעזע מותו את בית ישראל לכל שכבותיו, מעמדיו ומפלגותיו. אף על פי כן אין לקרוא ללא התרגשות את השורות הללו, שנחצבו מלבו הכואב של משורר צעיר לימים.

למקרא איגרת זו צפה ועלתה בליבי פרשה, הקשורה אף היא במותו של הרצל. ומעשה שהיה כך היה:

בשנות החמישים הייתי מזדמן בחודשי הקיץ לבית־המרגוע של אגודת־הסופרים שליד “בית־דניאל”, בזכרון־יעקב. הגב' ליליאן פרידלנדר, שעלתה לארץ בשנת 1921, היא שהקימה את הבית, בית־מרגוע לסופרים ולאמנים, לזכר בנה הפסנתרן המחונן דניאל, שנפטר בעלומיו בנסיבות טראגיות. בהפסקות קצרות (לשם ביקורים אצל בני משפחתה בבריטניה ובארה"ב), חיתה הגב' פרידלנדר בבית זה עד ליום מותה (ב־1954), בשנת ה־80 לחייה. מתינותה, אצילות־רוחה וחיוניותה, גם לעת זיקנה, העידו כי אכן שייכת היא ל"גזע" מיוחד –בתו של הרברט בנטיוויטש, משפטן נודע ומראשוני חובבי־ציון בבריטניה (נולד בלונדון 1856, נפטר בירושלים 1932). בוקר־בוקר היתה הגב' פרידלנדר יוצאת בצעדים מדודים אל גן ביתה, מלקטת בהקפדה צרור פרחים צבעוניים, רעננים וריחניים, כדי לשים אותם באגרטל הגדול שניצב ליד תמונתו של דניאל. מותו של דניאל לא היה האסון היחיד שפקד אשה רכה ושבירה זו. הגורל המר לה, המר לה מאד. קדמה למותו של דניאל מכה קשה ונוראה שירדה עליה באופן פתאומי – מות בעלה, הפרופ' ישראל פרידלנדר, שנרצח באוקראינה ב־1920, שנת מסעו לשם בשליחות הוועד האמריקאי המאוחד לחלוקת התמיכה ליהודים נפגעי המלחמה. ב־44 שנות חייו קנה לו פרידלנדר שם־עולם כמלומד, חוקר, מחנך ועסקן ציוני פעיל. בספרו “בית־ישראל באמריקה”, שיצא זה לא כבר, מקדיש המחבר, פרופ' משה דייוויס, פרק נכבד לפרופ' ישראל פרידלנדר וכותב בין השאר: – “מפעל־חייו של ישראל פרידלנדר נתפשט על פני כל מרחב ההיסטוריה היהודית והנסיון היהודי. הוא נשא את כתר למדנותו בענווה וזיקתו הנפשית לחיים היהודיים בזמנו היתה מקור־השראה לא־אכזב בעבודתו המחקרית. מזיגה זו של למדנות ורגש באה לידי ביטוי חותך ביותר בחתירתו ללא־הרף אל הארמוניזאציה גמורה של כל חלקי היהדות העולמית – המסורתי והמודרני, מערב ומזרח. לתכלית זו אימץ כל כוחות נפשו; על תגלית זו מסר את נפשו” (עמ' 153־152 ).

אגב ביקוריי ב"בית דניאל" אהבתי להאזין לשיחותיה של לילי (כך כונתה בפני הכול), שהיו תמיד ספוגות להט־נעורים, חן־אדם ולחלוחית של שירה. כל אימת שנזדמנתי לשם הופתעתי מחדש מאשה אצילה זו, שנשאה את כאבה ויגונה בעוז־רוח ובגבורה למופת.

בחודש תמוז תש"ב הזדמנתי ל"בית דניאל". ערב כ"א בתמוז, לאחר התייחדות עם זכרם של הרצל־ביאליק, בשיחה ובהעלאת זכרונות בחברת סופרים ותיקים וצעירים, הזמינתני לילי לכוס תה בחדרה המרוהט והמסודר בטוב טעם. תוך כדי שתיית התה פתחה ואמרה בקולה הדק והרך, כשחיוכה הטוב והנלבב לא מש מעל שפתיה:

– “הבה ואספר לך סיפור הקשור ביום זה: בצהרי יום אחד חזר אבא ממשרדו וסיפר לבני־הבית שהזמין אורח נכבד לתה של חמש – פרופ' ישראל פרידלנדר, שנקלע ללונדון. כיוון שהאורח לא הופיע בשעה הקבועה ישבה כל המשפחה אל השולחן למשתה התה. כשעמדנו בסיום המשתה נשמע צלצול בדלת. פנה אלי אבא וביקשני לפתוח את הדלת. לאחר כמה דקות שבתי לחדר האוכל חיוורת כסיד. למראה פני המבוהלים שאלו כולם בתמיהה – מה קרה? – ‘שם למטה בחדר הכניסה’, סיפרתי בקול רועד מפחד, ‘מסתובב אדם לא־שפוי בדעתו, מורט שערות ראשו, מתייפח בבכי ומטיח ראשו בכותל’. נחפז אבא ויצא להיווכח מה קרה. ואכן, לפני נתגלה האורח – פרופ' ישראל פרידלנדר. שאלוֹ אבא בחרדה: – ‘פרופ’ פרידלנדר, מה קרה לך'? נפל האיש על צווארו של אבא ופרץ בקול־בוכים: ‘ברגע זה הגיע מברק מוינה – הרצל מת’! שעה ארוכה נשארו שניהם עומדים חבוקים וממררים בבכי כילדים”.

– “אותה שעה”, הוסיפה לילי, “ידעתי כי פרידלנדר הוא איש כלבבי. אדם שיכול כך להתאבל על מות מנהיגו, חזקה עליו כי בעל־נפש הוא, ג’נטלמן”!

לילי נשתתקה לשעה קלה, הסיטה משקפיה, מחתה דמעה שגלשה על פניה החרושות קמטים עמוקים וסיימה: – “שלושים ושתיים שנות אלמנותי לא עקרו מליבי את דמותו היקרה והנערצה של בעלי, איש יפה־נפש ואציל־רוח, כפי שנתגלה לפני בפגישתנו הראשונה, באותו יום מר ונמהר שבו נפטר הרצל”.