דומה רק אתמול הם עסוקים וטרודים למעלה ראש, שקועים במ"ט שערי עשייה ומהומה, אצים־רצים מישיבה לישיבה, מפגישה לפגישה ומעיסקה לעיסקה, נוסעים־טסים בנשימה עצורה מעיר לעיר וממדינה למדינה. דומה, רק אתמול היו הם מבוהלים, דרוכים ומתוחים כ"ד שעות ביממה, מתווכחים ומתפלמסים בריתחה ובלהט, מתחרים ומתמודדים בקולי־קולות ובשצף־קצף. ואילו עתה הם יושבים שקטים ונוחים, שלווים ורכים, משוחחים בקול דממה דקה, ביישוב הדעת ובמתינות, בענייני העולם והמדינה ומפליגים בזכרונות מן העבר הרחוק. לעתים נדמה כי כל אחד מהם הוא בבחינת קברניט למוד־סבל וניסיון, שיצא בדימוס.

יום־יום, בשעה הקבועה לפני־הצהריים, באים הם ומתכנסים בבית־הקפה הגדול והמרווח שבמרכז העיר, רובם ככולם אנשים מעבר לגיל הזיקנה, שפרשו מעסקיהם הגדולים וממשרותיהם הרמות ועיתותיהם בידיהם. אחד־אחד הם מופיעים, בדייקנות למופת, מי בקומה זקופה ובצעדים בוטחים ומי בקומה כפופה ובצעדים כושלים, אך רובם ככולם לבושים בקפידה, מגולחים למשעי וכל חזותם ארשת של רכות, טוב־לב וותרנות. רותי, המגישה הבלונדית והחיננית, אינה מחכה להזמנות, זוכרת היא יפה טעמו, משאלתו והדיאטה של כל אחד – תה חלש, תה בחלב, קפה הפוך וכיו"ב, מעולם לא טעתה ומעולם לא החליפה את ה"מנות". לאחר שכל אחד מהם מתייחד שעה קלה עם עיתונו, פותחים הם בשיחה. וכיוון שאחדים הם כבדי־שמיעה, נאלץ הדובר לחזור פעם ופעמיים על המשפט. לא ייפלא, איפוא, שגם המסובים האחרים בבית־הקפה קולטים, שלא מרצונם, קטעי־שיחה ושברי־פסוקים ולעתים אף שיחות שלמות. סח אחד, הזקן וראש המדברים שבחבורה, ד"ר הנס זולצהבר, בגרמנית רהוטה מתובלת במלים עבריות:

– “סטודנט למשפטים הייתי בימים ההם באוניברסיטה של ברלין. בשל הצטיינותי בלימודים זכיתי מדי שנה בפרס נכבד, אך כיוון שחייב הייתי לתמוך באמי האלמנה, שהתפרנסה בדוחק מתפירת לבנים, נאלצתי לעמול קשה. שיחק לי מזלי וקיבלתי עבודה מכניסה, נקייה ומכובדת – שומר לילה באחד הבנקים הגדולים והנודעים. עבודה זו לא הותירה לי אמנם אלא שעות מועטות לשינה, אך איפשרה לי לשקוד על לימודי בשקט ובאין מפריע. צעיר, רענן ומלא מרץ־נעורים הייתי והחזקתי מעמד. והודות לעבודתי הכרתי את זו שהיא עתה אשתי, את מרגו, מרגריטה היפה, בתו של מנהל הבנק. משגונב אל אוזנו של מנהל הבנק דבר ה”רומאן" שביני לבין בתו, הזמינני ללשכתו, נזף בי קשות ופטרני מן העבודה. עדיין מצלצלים באוזני דבריו הקשים והבוטים שהשמיע בקולו העבה והבוטח: 'שערוריה, היה לא יהיה! לא לך נועדה בתי היחידה, היפה והענוגה. לעולם לא אתן את בתי לסטודנט יחפן, דלפון ופוחח, בן־בלי־שם, ללא מעמד וללא ייחוס אבות!" לאחר ששפך עלי זעמו זרקני מלשכתו, פשוטו כמשמעו – אחז בערפי וזרקני מלשכתו כשרץ נתעב".

האיש פרץ בצחוק רם וכולם החרו־החזיקו אחריו. הוא הצית את הסיגאר העבה, שכבה בינתיים, נשם מלוא ריאותיו עשן סמיך וריחני והמשיך – “וניצחה, כמובן, האהבה. לפני כמה שנים חגגנו את חתונת־הזהב שלנו בחיק המשפחה – שלוש בנות, שני בנים, וחצי תריסר נכדים!” שוב פרצה החבורה בצחוק ממושך ובקולי־קולות ומתוך רגשי שמחה בנצחונו המוחלט של ידידם.

אותה שעה הופיעה בבית־הקפה ישישה שחוחה ומקומטת, שהתנהלה בכבידות שעוּנה על מקלה. המספר זינק ממקומו ובתנועה אבירית אץ לפנות לה מקום לימינו והכריז: – “הרי לפניכם גיבורת הסיפור, מרגו, הידועה לכם יפה”. לאחר שתפסה את מקומה ורותי הגישה לה את מנתה – תה חלש וצנים, הפליג איש־השיחה בסיפור ארוך ומשעשע כיצד נאבק שלוש שנים רצופות כדי להשיג את אהובת נפשו. אפילו ספר שירים, שהקדישוֹ למרגו, הוציא בפרוטותיו האחרונות. וכדי להגביר את הרושם, לבש גאות וסיים: – “לא ייאמן כי יסופר שאני, איש־הכלכלה והפיננסים, פירסמתי בימי חיי ספר שירים, ולא שירים סתם אלא שירי־אהבה!”…

הישישה ישבה מכונסת ושותקת, כאילו סיפורו של בעלה, ששמעה כבר בוודאי בפעם האלף ואחת, אינו נוגע לה. בינתיים הגיעה שעת הצהריים והחבורה החלה להתפזר, איש איש לביתו. משנותרו רק היא ובעלה, לגמה בניחותא מכוס התה וכממתיקה סוד סיפרה לו:

– “שוב היתה לי היום שיחה ממושכת על נכדתנו, מיכל, ולשווא. נחושה החלטתה להינשא לאותו בחור תימני, שעמו היא מהלכת”. – “מה”? זעק הנס מנהמת לבו, “תימני במשפחתי? תימני במשפחת ד”ר האנס זולצהבר? היה לא יהיה!"

– “הירגע, האנס”, לחשה הישישה על אוזני בעלה, – “אל־נא תשכח שזה לא כבר החלמת מהתקף־לב. אגב, התדע מה השיבה לי השובבה החמודה שלנו? סבתא, כלום שכחת שיש אהבה בעולם?” ותוך כדי כך נפנפה לעומתי בספר שירי־אהבה שלך, שהגשת לה עם סיום לימודיה בגימנסיה, בצירוף הקדשה חמה…