אמר ר' הונא בשם ר' לוי: מלמד שיהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל

(מד' “לקח טוב”)

אין אדם, אפילו ותיק בארץ, עשוי לפסוע פסיעה אחת בישראל מבלי להיות שבוי־קסם ופליאה מן החזון וההוד־האגדי הגלומים ומקופלים בכל פינה, מגעגועי־דורות וגבוּרת־קדומים הנרמזים מכל שביל ומן הסודות על חיים של מסירות־נפש, אהבה וכמיהה שאין לה סוף, שלוחשים שמי־תכלת ומסתורין מעל, כל הר ועמק וכל זיז־סלע מתחת.

בכביש הצפון הגענו לנהריה, היישוב היהודי הראשון בעמק עכו, עיר הקיט והנופש, והיא נושמת מציאות ישראלית חדשה – מקום מפגש והיתוך לעדות ולשבטים, שזה בקרוב עלו ובאו לארץ. אך התרחקנו מנהריה כדי כמה קילומטרים בלבד, צפונית־מזרחית, וכבר עלה באפנו אוירה של אכזיב הקדומה, שבה התקיים יישוב רצוף מן התקופה הכנענית ועד ימי־הביניים, ובלב מהדהדים הפסוקים שבס' יהושע ושופטים: “אשר לא הוריש את ישבי־עכו ואת־ישבי צידון ואת־אחלב ואת־אכזיב” (שופטים א: לא). לא הרחק מכאן קיבוץ גשר־הזיו, ע"ש הגשר הסמוך, שנתקדש בדמם של י"ד לוחמים אמיצי־לב ונועזים במלחמתם נגד הבריטים. ושוב במרחק של כמה קילומטרים בלבד שתי נקודות: ראש־הנקרה וחניתה, על הגבול הלבנוני, שני עדים להיסטוריה עתיקה וחדשה עקובה מדם ורצופה עלילות גבורה. ראש הנקרה – כאן עברה הדרך לצור; מכאן חדרו לארץ (בשנת 333 לבני הספירה) צבאות אלכסנדר מוקדון; מכאן עברו ב־1099 צבאות הצלבנים ובשתי המלחמות העולם (ב־1918 וב־1941) פרצו מכאן הבריטים ללבנון. וחניתה, ששימשה מאז היווסדה (ב־1938) בימי “חומה ומגדל”, במלחמת השחרור ועד היום סמל הגבורה, המאבק הנועז וחירוף־הנפש. וכמוה גם שכנתה הצעירה אדמית, שנוסדה עשים שנה אחרי חניתה.

הננו במעלה ההר, בדרך החדשה שזה עתה נסללה, מטפסים ועולים בשבילים מאוּבקים ומפוּתלים ולפנינו מתגלית אדמית המבודדת. לכודה ומכווצת היא בין הרים נוראי־הוד, סלעי־מגור אדירים, שמי תכלת ומסתורין, ודומה לקן־נשרים צעיר ורך בצמרתו של אילן עתיק־יומין. מול־פני נוף־הרים מעין זה כתב בוודאי אותו משורר:

אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ בֶּהָרִים נִגְלִים סוֹדוֹת,

מַדּוּעַ בֶּהָרִים גַּם הַדְּמָמָה בּוֹעֶרֶת.

(ש. טנאי, לפני ימים חדשים, 7)

אנו ממשיכים ושוב מתגלה לפנינו מציאות מופלאה, נקודות היסטוריות וחדשות, שהאחת מתחרה בחברתה בחזונה, בגבורתה ובשירתה – שירת־הדורות ושיחת־דורות, הבוקעות ועולות מכל הר, מכל נקיק־סלע ומרשרושו של כל אילן: סאסא, הר־מירון (ג’רמק), ביריה, ברעם, מצודת־ישע, מנרה, מטולה, קרית־שמונה, חורשת טל, ראש פינה, כורזים, אילת השחר ועוד ועוד.

הננו מהלכים בין שרידי בית־הכנסת העתיק של ברעם ובין חורבות בית־הכנסת של ביריה; שוהים שעה ארוכה ליד קברו המסורתי של ר' שמעון בר־יוחאי במירון; מטיילים שעה קלה במטולה הבודדה; מתרעננים בחורשת טל הטובלת בים של ירק וכרי דשא מטופחים ונופשים בכורזים. ופתאום קולטות אוזנינו קול־המיה ממרחקים, מעין קולות ש"קפאו", ניגונים חמים וצובטים המהלכים מסוף הגליל ועד סופו. האם אין אלה קולותיהם־ניגוניהם של חכמי־לב וחכמי־רזין שחיו, חלמו ופעלו בסביבות אלה בימי קדם? ושמא הם לחשיהם של גבורי ישראל, זכי־לב ואצילי־רוח שבכאן, בשבילים הללו, השליכו נפשם מנגד בגבורה עילאית שהפכה אגדה, בימים ההם ובזמן הזה? ושמא הם אנחותיהם־אנקותיהם של המתיישבים הראשונים, שנאחזו באדמת־טרשים שוממה ועזובה לפני למעלה משמונים שנה, נאבקו מרות באדמת־סלעים סרבנית, נלחמו בחירוף נפש בפגעי־טבע ובאויבים ויכלו להם. האם לא קולות וניגונים כאלה הרטיטו לבותיהם של טובי משוררינו?

רֶגֶב אֶל רֶגֶב נִדְבָּק וְדוֹבֵב:

פֹּה נִטְמָן כָּל מִדְרַךְ כָּף רַגְלָיו שֶׁל יוֹסֵף.

עַצְמוֹת יָד אָחָת מַחֲרֵשָׁה וְחָלִיל,

וּתְפִלָה לַגּוֹסֵס: "טוֹב לָמוּת בָּגָּלִיל,

טוֹב לָמוּת בָּגָּלִיל…" –

וּבֵין הָר וּבֵין יָם, כִּמְאַסֵף לִיגוֹנוֹת,

הַדְּמִי מְהַלֵּךָ עַל רָאשֵׁי בְּהוֹנוֹת.

(ש. שלום, שירים, רע"ח)

אגב סיור אנו נתקלים באנשי־רגבים, “אברכי־שדה” ותיקים וצעירים, חניכי סביבות שונות ויוצאי אקלימים רחוקים. דומה כי הללו הם מעין “גלגול” של הגלילים הקדמונים עליהם מספר יוסף פלאוויוס כי “מעולם לא שלט מורך־לב באנשים”. הכרת פניהם ענתה בהם – קשים ומרים היו לבטיהם וגישושיהם. ימים של בדידות, יתמות וקדרות, ללא לחם וללא חדוות הצמיחה והבנייה, היו מנת־חלקם. אך הם לא נכנעו, לא ויתרו ולT אמרו נואש. הודות לחזון־דורות וצמאון־דורות גברו על כל התלאות והייסורים והגיעו עד הלום.

סמוך לשקיעה הגענו לצפת, הנבלעת בנוף־פלאים, כולה נושמת אוויר הרים צח ומרענן וצלילי־שירה החודרים לכל תא מתאי הלב.

הייפלא איפוא, שאחד זר, הוגה־דעות והיסטוריון צרפתי נודע, ארנסט רנאן, שביקר בסוריה ובא"י לפני כמאה שנה ראה בגליל: – “ארץ השירה האמיתית – – – על־פי שרידי החרבות אפשר לשפוט, כי היו תושביה איכרים עובדי־אדמה, אנשים פשוטים ושלווים המסתפקים במועט. בלתי מוכשרים למלאכת מחשבת, אשר לבם לא הלך אחרי היופי החיצוני, כי אם אחרי הנשגב באמת – – – אם גם חיו חיים של שפע והרחבת־הדעת, לא היו להוטים אחרי המותרות, כי אם נתונים לחזון ושיר, הוזים וחושבים מחשבות, בהיות להם השמים והארץ לאחד”.

ואף על פי כן, למראה השממה הגדולה של הגליל העליון, שעליה אפשר במידת־מה גם כיום לשיר, כפי ששר שלונסקי: “בגליל קהל־שנהבים רובץ פרא, כרוח־גב”; מול־פני ההרים הקרחים המחכים עדיין ליישוב, לייעור ולעיבוד, עולים בלב דברי יוסף טרומפלדור, באיגרתו האחרונה שכתב מא"י לחבריו בחו"ל ביום 3 בדצמבר 1919: “הארץ בוכיה לחלוצינו, כי אינם”.

(תשכ"ד)