(רשמי סיור בשווייץ)
א 🔗
נוף מרהיב ומקסים של כפים, רכסים, נקיקי־צורים, חורשות מוריקות, כרי־דשא ופרחים מכל צבעי הקשת, אוושת־אילנות, מלמול־פלגים ולחש־רחש של ימות, נהרות ואגמים, ועל כולם – הרים אשר להם, כדברי המשורר: “נשמה הומיה ועורגה ומבקשה לה מוצא לעולם”. כאן רוחשות שפתי אדם תפילת ‘ברכי נפשי’". מול־פני מראות אלה כמעט לא ייאמן כי יש בעולם צער ועוני, רשע ועוול, מלחמות ושפיכות־דמים, סכסוכי־עמים, ריב־גבולות וצחצוח־חרבות. השקט, הרוגע והשובע, שפע המים והירק וגודש האדיבות, משכיחים מן הלב, ולו גם לשעה קלה דאגות־היום, טרדות־השעה ופחדי יום המחר.
לכאורה, הכול כאן אומר שאננות ובטחון. ואף על פי כן, כשאתה מתבונן יפה יפה בפרצופיהם של בני־המקום, שהם בדרך כלל אנשי־עמל, עובדים חרוצים ואמני הסדר, הדיוק והמשטר, אתה מבחין באיזו ליאות, מונוטוניות עד כדי שממון, חוסר התלהבות והיעדר שמחת־חיים וחדוות־הקיום. דומה כי ההגדרה הקולעת ביותר לארץ־שפע זאת השמיעה אותה ישישה, ילידת רוסיה, ששהתה הרבה שנים באחד מכפרי שווייץ. כשביקר במקום נחום סוקולוב והביע לפניה את רגשי התפעלותו מיפי המקום, מנקיונו ומשקטו, העירה: – “טאק צ’יסטו צ’טו סקוצ’נו” (כה נקי עד כדי שממון").
אותו יום היסטורי, שבו נחתו האנשים הראשונים על־פני הירח, עשיתי בספינת־קיטור באחד האגמים. הנוסעים, רובם אורחים ותיירים, שישבו המומים ונרעשים מן המראות שנתגלו לנגד עיניהם, לא נמנעו מלשוחח ולהתווכח בחום ובהתלהבות על המאורע. שכני בספינה, שהציג את עצמו כאחד מבני המקום, יליד מונטרה, איש בגיל העמידה בעל ארשת של רכות וטוב לב, לא השתתף בשיחה וכל אותה שעה היה שקוע בקריאה בספר שירה. לא הבליג אחד הנוסעים, מראשי המדברים, פנה אליו וללא הקדמות יתירות שאלוֹ: – “אם אדוני אינו מתפעל, כמונו, מן המראות שמסביבנו, ניחא, כי הלא בוודאי זן בהם את עיניו די שבעו; אך כיצד לא נדבק מן ההתלהבות שאחזה את כולנו לשמע הבשורה המרעישה, חלום־דורות, על כיבוש הירח?” התיק האיש את עיניו לשעה קלה מן הספר, מדד את האורח ה"חצוף" מכף רגל ועד ראש, והשיב לו בקול שקט ובוטח: “וכי מה זה משנה?” והמשיך בקריאה! ואיש זה לא היה יוצא דופן. החדרנית בבית־המלון ונער־המעלית, המלצר ובעל בית־הקפה, הנהג והזבניות בחנויות ה"כל־בו", שוחחו אותו יום ברצון על מזג האוויר ועל התפריט, על העוגות הטעימות ועל היין המשובח שניתן להשיג במקום פלוני, ואפילו על שכרם הזעום, אך לא הירבו דברים על המאורע שהפעים והרעיש את כל העולם וגזל שנתם של מיליוני בני־אדם.
כמה ימים לאחר אותו יום היסטורי, ט' באב, ביקרתי בבית־כנסת בג’נבה. בקושי נתכנס ובא מניין וחצי של יהודים ועד שהגיעה שעת התפילה סיפרו והתווכחו על הנעשה בארץ ועל – האנשים הראשונים על־פני הירח, כשכל אחד מהם מבקש להפגין את בקיאותו ואת המידע שלו, ממקורות ראשונים, בשני הנושאים גם יחד. ומשהתיישבו על הארץ, נרות דולקים בידיהם והחזן פתח ב"איכה ישבה", בנוסח המקובל של יהודי מזרח אירופה וציבור המתפללים החרה־החזיק אחריו, בנענוע ראש ובקול בוכים, הדהדו בלבי “איכות” מסוג אחר לגמרי: – איכה מיטיבה עדה קטנה זו של יהודים, והרבה־הרבה עדות כמותן בכל תפוצות הגולה, לבכות ולהתאבל על חורבן הארץ מלפני אלפיים שנה ואין בהם העוז, האומץ והגבורה לקום ולעלות ולשיר את שירת הארץ הקמה לתחייה, הנאבקת על קיומה ומתבוססת בדמה יום־יום ושעה־שעה? איכה יושב בדד העם הזה, ביום זה ובכל ימות השנה, בכל ארצות הרווחה לרבות ארץ־שפע זאת, מבצר של הדימוקראטיה, יוצא ידי חובה באבלו על חורבן ירושלים אשר “בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה”, ואינו רואה צורך נפשי לעלות ולשיר את שירת ירושלים הבנויה והשלמה?
אכן, הרהרתי בלבי, הזעקה המרה שזעק המשורר מנהמת לבו, בבאזל, לפני כארבעים שנה, בנסיבות הימים הללו, לא פג כוחה ולא נמר טעמה גם כיום: – “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה”.
ב 🔗
בארץ זו נערכו רוב הקונגרסים הציוניים, עד קום המדינה. לא רק הנוף החיצוני המרהיב, אלא גם הנוף הפנימי, שכולו אומר תרבות, משמעת, מסורת־דורות ומשטר דימוקראטי מובהק, שובה לבבות, מדינה קטנה זו שימשה סמל לרבים בראשי התנועה הציונית, חולמיה ולוחמיה. לכאורה, מדינה בעלת אוכלוסיה של קרוב לשישה מיליון תושבים בלבד, מוקפת מדינות גדולות וקטנות (צרפת, איטליה, אוסטריה, גרמניה־המערבית וליכטנשטיין) תלת־לאומית, ללא אוצרות טבע גדולים וללא חקלאות עשירה (פחות מ־20% מן האוכלוסיה עוסקים בחקלאות). ואעפ"י כן הצליחה לשמור על נייטראליותה, פיתחה תעשייה הממלאת תפקיד חיוני בכלכלת הארץ, משמשת מופת ברמת התרבות שלה, ולמוסדות החינוך שלה (7 אוניברסיטאות וטכניון בציריך) יצאו מוניטין בכל העולם. לא ייפלא, איפוא, שהיא מהווה אבן־שואבת לתיירות ומשמשת מקום מושבם של מוסדות בינלאומיים, מקום מפגש של מנהיגים, מדענים ואנשי־תרבות מכל קצווי תבל ומקום מגורם, ארעי או קבע, של הוגי־דעות, סופרים ואמנים בעלי־שם עולם.
מדינה קטנה זו הלהיבה את דמיונם ופירנסה את רוחם של כמה מטובי משוררינו בראשיתם. יעקב כהן הירבה לשיר על “הלוציה, ארץ נעורי, גן חלומותי הפורחים!” – – – / בסוד־אלוהים, הבאתיני – כחולם בהקיץ תעיתי, / עיני שכורות־יפיך וללבי שירה בלי מלים"… וז. שניאור הצעיר הקדיש לה את מחזור הפואימות “בהרים” שם כתב בין השאר:
עֲשָׂרָה קַבִּים שֶׁל יֹפִי הָיוּ לַיוֹצֵר הַגָּדוֹל
בְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא־הַיְצִירָה וּמַחֲזוֹת הַבְּרִיאָה בִּלְבָבוֹ:
וַיְהִי בְּהִתְלַהֵב רַעְיוֹנוֹ וְיָדָיו הִתְחָרוּ אֶת חֶפְצוֹ –
יֻשְׁפְּכוּ תִּשְׁעַת הַקַּבִּים עָלַיִךְ, הֶלְוֶצִיָה הַקְּטַנָּה.
המתייחד עם כל אותם המקומות, ובייחוד ההרים, שעליהם שר שניאור לפני למעלה מיובל שנים, מתפעל מחדש מכוחות האדירים שבהם נתברך משורר זה ומכשרונו הציורי המדהים. ומה שמפליא ומאלף גם יחד – את מחזור הפואימות “בהרים” כתב משורר עברי בן כ"ב, ילדי שקלוב, שעשה בשוויץ כ"אורח נטה ללון"!…
(תשכ"ט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות