שובב גדול הוא הבן הקטן, בן השנתיים וחצי. “ידו בכוֹל”. הכוֹל מושך את תשומת לבו ויום ליום יביע רגשי התפעלותו מעולם ומלואו על גילוייו המפתיעים ומן הטבע על תמורותיו הפלאיות: יום ולילה, אור וחושך, עצים מלבלבים ושדה מוריק, חיות ועופות וכיו"ב. המשחק בארגז החול והטיפוס על הסולם בגינה הם, כמובן, ראש מאווייו ושיא תענוגותיו. אך לא פחות מאלה ישׂישׂ לקראת ציוץ צפור, געיית פרה, נביחת כלב, קרקור תרנגול וכיו"ב.

השעה ה"גורלית" ביותר היא שעת־הפרידה מן ההורים ומעולם המשחקים, כדי לעלות על יצוּעוֹ. כמה אכזריים נראים בעיניו, אנחנו ההורים, המנסים ל"פתותו" ולנתקו מעולם מופלא זה הסובב אותו. אלף תירוצים ותירוץ ימצא אז, כדי לבטל ולקרוע את “רוע הגזירה”, ואפילו בשעה שהוא עייף ויגע מעמל היום ושמורות עיניו נסגרות. מלת־קסם אחת בלבד, הממלאת את לבו הקט רחשי אהבה ויראה, עשויה להכניעו ולשנות את טעמו והיא – סבא! “סבא אומר כי צריך לישון; כל הציפורים כבר הלכו לישון”. וראה זה פלא, הזכרת שמו של סבא, שאינו רואה אותו אלא מפקידה לפקידה בשל ריחוק המקום, פועלת כמו במטה קסם. כהרף־עין נעשה הילד צייתן, עולה על יצועו, מותח את גופו הקט ומבקש לכסותו. ותוך כדי פרידה מן ההורים, בנשיקות ובגיפופים, לוחשות שפתיו: “סבא, סבא!” אין זאת, כי חושו הטבעי לוחש לו כי סבא הוא הסמכוּת העליונה, ועל “גזר דינו” שוב אין מקום לערעור…