דומה עלי, שההורים המסיעים יום־יום במכוניותיהם הפרטיות את ילדיהם לבתי־הספר, העומד במרחק של שניים־שלושה רחובות בלבד מבתי־מגוריהם, מחבלים בנפשות הילדים. לא זו לבד שהם מונעים מילדיהם הרכים טיול־בוקר מרענן באוויר צח, שעת־כושר טובה ליהנות מזיו הטבע וקליטת מראות ורשמים, אלא אף מרגילים אותם לעצלות, לנוחיות מופרזת ולהתנשאות מיותרת, שלא מדעת.

זכורני: תלמיד הייתי בכיתה ב' של הגימנסיה, שעמדה במרחק של קילומטר מבית־המגורים שלי שבעיר ס., היא “עיר הכרמים” בבסרביה. לא הרחק ממני התגורר חברי לכיתה, בן־עשירים מופלגים, בעלי טחנות־קמח גדולות ונודעות בכל המחוז. בחצר ביתם בן־הקומותיים, המרווח והמפואר, עמדו בכל בוקר שתי כרכרות על עגלוניהם, מוכנות ומזומנות לנסיעה – האחת להסעת האב, שהירבה לנדוד לרגל עסקיו על־פני ערי הסביבה והשניה – להסעת הסב, ישיש בעל הדרת־פנים, שעינו עדיין פקוחה היתה על עסקי הטחנות ובכל עניין גדול או קטן היה הוא הפוסק האחרון.

בבוקרו של יום חורף עז וחריף, כשסופת שלג השתוללה בחוץ וסינוורה ממש עיניהם של עוברים ושבים, נכנסתי אל חברי לכיתה והצעתי לו שהעגלון יסיע אותנו אל גימנסיה. שמח חברי על ההצעה ושנינו לבשנו עוז והתדפקנו על דלתו של הסב, כדי לקבל הסכמתו. הישיש ישב ליד מיחם כרסתני, לגם תה חם ומהביל ועיין בעיתון. תחילה תמה על ביקור הפתע שלנו, בשעת בוקר מוקדמת כל־כך, אך מששמע פשר דבר הסיר את משקפיו, נעץ בנו מבט חודר, חיוך טוב נשתפך על פניו המקומטים, שהפיקו בינת־חיים ונסיון־חיים ולאחר הרהור קל אמר ספק באידיש מתובלת בעברית, ספר בעברית מתובלת האידיש:

– “קינדערלעך, לית מאן דפליג, ויסעו איז לייכטער, מען קומט אן גיכער, אבער וילכו איז געזונטער און מען קומט אן וויטער. גייט געזונטערהייט”. (ילדים, לית מאן דפליג כי הנסיעה נוחה יותר ואף מגיעים מהר, אך ההליכה יפה לבריאות ומגיעים הרחק יותר. לכו לשלום!)