א    🔗

במלחמת העיונית אסטטית שבין “חומר וצורה”, או “תוכן וצורה” בספרות, כשיצאה הספרות ובשם האידיאה של הצורה בקשה להשתחרר מכבלי התוכן המגביל והנושא המוגבל ומכבלי־מוסר מוגבלים ונצחה, לאשרנו, וגבולות הספרות נתרחבו על ידי כך עד לאין קץ, – הפליגה אידיאת־הצורה בהמשך הזמן אל קיצוניות אחרת בהפשיטה ובבטלה לגמרי את ערך האתוס, התוכן החומר, ועי"ז הוציאה את אידיאת־הצורה מידי פשוטה ממשמעותה האמיתית והטבעית. ואף על פי שהדגישו תמיד, כי תוכן וצורה הם אחדות אחת, בכל זאת לא נמנעו, תוך כדי דבור, לטשטש את שאר הגורמים ודברו וכתבו כאילו היתה הצורה הגורם היחידי ביצירה, והעלימו עין, בכוונה או שלא בכוונה, ממדת השפעתם של שאר הגורמים, היינו: חוג השאלות, האתוס (לאו דוקא מוסרי), הלבוש הזמני – כלומר: מכל מה שאינו נכלל בצורה, באמנות ואפילו בכשרון־הסופרים. שאם לא כן, דהיינו: אם לכל אלה לא היה ערך מכריע ביחסנו ליצירה, ביחוד בת הדורות הקדומים – איך נתאר ואיך נסביר לעצמנו את התישנות של יצירות, שעוד לפני זמן קצר משכו כל לב בתעצומות, או למעריציהם כליל השלימות בצורתן; ולא עוד אלא שגם היום נוכל לראותן כשלמות מן הצד הספרותי ואסטטי, אם לא בשנוי חוג השאלות, האתוס, התוכן ודרך הפתרון. כי הן הצורה וכשרון הסופרים קבוע ועומד הוא. מלבד זאת הן בעיקרו של דבר מצומצם הוא המספר של “צורות־היסוד” בספרות, ואין התישנות מתפרשת אלא בשינוי חוג־השאלות, האתוס, וממילא גם החומר.

דור חדש, ושאלות חדשות – ופתאום נעשו יצירות העבר רחוקות וזרות. “נורָה” היא דראמה מצוינת בכל המעלות האמנותיות הטובות של איבסן, וגם היום לא ישתעמם בה הקורא, ואף על פי כן: נתישנה. הגילו הדורות החדשים ליקויי־צורה, שלא ראום קודם לכן? לא! אלא מאי? חוג השאלות ודרך פתרונן נשתנה, ה"מה" של היצירה והחיים המתוארים נתרחק, ועל ידי כך נתהווה נֶכֶר, ופתאום חסרה ההשתתפות שבלב. אין הקורא יכול להכניס את העבר המתואר לתוך ההווה שלו, והוא המוציא את משפטה של היצירה. כי כוחה של כל יצירה נפסק באמת כשתפנה להבנתו ההיסטורית של הקורא. יתר על כן: שנוי האתוס יכול לשמש גורם מכריע בשנוי התפיסה של כל היצירה כולה, ועם השתנות התפיסה נעתקים כל האלמנטים היחידים שמהם מורכבת הצורה או המבנה, ומקבלים ערך אחר, – ואשר נראה קודם־לכן ביצירה כמבוסס במבנה הפנימי שלה, נראה פתאום, באור החדש, כבלתי מספיק, וערכה האסטטי־פורמלי של היצירה נמצא משתנה על ידי כך.

ב    🔗

בסוחר מוינציה אפשר לראות בבהירות גדולה את מדת השפעתו של האתוס על הצורה ועל כל מבנה היצירה. בהמשך הזמנים עם שנוי האתוס, נהפכה קומדיה זו לטרגדיה, ובימינו כמעט שאין לה, לדראמה זו, תפיסה אחרת. ועם השנוי הזה נעתקה גם נקודת־הכובד מן הסוחר הוינציאני אל שיילוק, שהוא מרכז הטראגדיה. אבל בתורת הטראגדיה אין מקום לסיום זה. כל טקס המשפט, ה"סיום בכי טוב" שהוא כותרת הקומדיה, נעשה מיותר ופוגם. כל המחזה לא נעשה בעינינו אלא לטורזו, אמנם טורזו גדול ונשגב, שבמקומות אחדים עדיין כחו עמו לזעזע אותנו גם היום, אלא שהדרמה כולה שוב אינה מספקת. הנה כי כן אבדה קומדיה קלאסית את הגיונה הפנימי, וחוקיה, הפנימיים, שהם המהוים את צורתה, נשתנו רק מפני שנוי האתוס. ואל יאמרו האומרים, כי קומדיה זו היא מן הבלתי מוצלחות גם בשעתה ולעצמה, ואשר על כן לא מפני שנוי האתוס ושנוי השקפתנו בכמה דברים נתמעטה דמותה. כמו כן אסור לנו להכניס יותר מדאי מהבנתנו לתוך כוונתו של שקספיר ולומר: זו היא גדולתן של הקומדיות ואמת־החיים שבהן, כי לפתח הקומי רובץ הטראגי, כי המגוחך מעורר גם את רחמינו וכו', מסופקני אם האומר כך קולע אל מטרתה האמתית של היצירה וחוקיה הפנימיים. כי סוף סוף נתכוון המחזה “הסוחר מוונציה” להיות קומדיה ממש, ומהי תכליתה של הקומדיה אם לא הצחוק? ואמנם, מנקודת השקפתנו של שקספיר ודורו על יהודים ויהדות היתה קומדיה זו מן היותר מוצלחות בבנינה וביסודותיה הקומיים. לא נוכל לתאר כמעט את המולת הצחוק, הנקי מכל שמץ פקפוק והרהור עגום, שעורר מחזה זה בקהל שבא אל תיאטרונו של שקספיר. יסודות הקומיקה שבדרמה זו הרופפים לפי טעמנו היום (מי עוד בימינו יצחק בדרמה זו?) הספיקו בימים ההם ונבנו על יסודות פורמליים־אסטטיים נכונים. הן בעצם הופעתו של היהודי, בה בלבד, היה לדידם משום יסוד קומי גדול. והעובדה שהצרות מתרגשות ובאות כחתף, כעל איוב בשעתו – על היהודי – הוא הוא המצחיק ולא יותר. ואחר כך כשבכוח משחק דיאלקטי חריף, מצליחים הם להונותו, במשפט, היהודי, אין קץ לצחוקם הבריא והנקי משמץ פקפוק ומאותה הכפילות והתערובת הטראגית שאנו מיחסים לו. שאלמלי כן היינו שומעים לפחות הד מזה מפי גבורי הדרמה עצמה, עליהם היה להביע, או לפחות לחוש את הטראגיות ההכרחית שבדמות, אבל בכל המחזה אין זכר לכך. הם צחקו בלב מלא, משום שלפי האתוס של הימים ההם היה בזה מן הקומיות. ופה המקום להדגיש: היום חשים אנו את הטראגיות שבשיילוק. יסוד נפשו הוא טראגי בשבילנו. ואם אין אנו רוצים להוציאו מידי פשוטו, הרי אין לנו ברירה אלא לעשותו מצחיק בתנועותיו, בדבורו, בהגבתו על ענינים, היא לעשותו מגוחך בדברים הצדדיים כדי לכסות על העיקר הקומי שאיננו. שקספיר לא נזקק לאמצעים אלה, לא בצורתו והגבתו המצחיקה של “שיילוק” יראה את הקומי. אדרבא: בשבילו גדל אפקט הצחוק במדה ששיילוק נעשה גדול וחזק, כי היה בידו יסוד קומי והוא כשלונו של היהודי. אבל נושא כזה טבוע בעיקרו ביחס הסוציאלי והמוסרי ועמו הוא קיים ונופל. ולא זה בלבד אלא כל הנושא כולו תלוי במצב סוציאלי ידוע ועם השתנותו בהכרח שיפול גם הנושא. ואף אני לא הייתי נגש במדת אתוס חדש או באמת־מדה סוציאלית אילו צחקתי למקרא מחזה זה. כי זהו קנה המדה לזכות קיומו ולאקטואליותו. אבל הוא הדבר: אינני צוחק. אין דרמה זו מצחיקה אותי, אינו מצחיק היום. Einen Juden prellen לכל היותר: זה מעציב, מכעיס או מבייש. אם מצחיק הוא את מישהו, הרי זה משתדל להסתיר את הדבר. האתוס שלנו אוסר את הדבר, או מתיר אותו בענינים יותר קלים, ובכלל באופן יותר קל ובפחות תוצאות מכפי שהדבר נעשה בסוחר מוונציה. ויכול אני לתאר לי, כי עם שנוי האתוס והיחס הסוציאלי אל היהודי, למשל בקהל נציונל־סוציאליסטים גרמנים, תוכל דרמה זו לקבל שוב את הוראתה הראשונה ושוב תחזור להיות קומדיה מוצלחה לפי כל החוקים האסטטיים־פורמליים, כל הנמוקים הפסיכיים והקשרים הנראים בעינינו היום רופפים כל כך, חיצוניים, מיכאניים ובלתי מיוסדים במבנה הפנימי שבדברים, יראו בעיני אותו קהל היטלראי מוצדקים ושלמים גם מבחינה אסטטית.

ג    🔗

ודוגמא זו בידינו להרחיב על כל סוגי הספרות. טרגדיות רבות וגדולות ניטל טעמן הטראגי בעיני הדורות הבאים רק משום שינוי האתוס, ואפילו מפני שנוי הלבוש. עצמותן הפורמלית בלבד לא תוכל להצילן מכליון. והדבר מובן: שהרי אין להתיר את הרגש האסטטי מכל קשריו עם הסוציאלי. האתוס, חוג־השאלות והאידיאולוגיה וכו', סוף סוף גם הם מעורים בכל היקף החיים, וגם הם נתפשים רק מתוך הכלליות של הדברים. ואת הדבר הזה ידעה כל בקורת פרודוקטיבית וגדולה, כזו של טן בזמנו או גונדולף בזמננו, אם כי שניהם יצאו מנקודות השקפה, השונות זו מזו מן הקצה אל הקצה. יתר על כן: טן, בתורת “הסביבה” שלו, עמד על הגורמים הכלכליים, המטביעים, לפי דעתו את חותמם על היצירה, ובזה הקדים, במובן ידוע, את הסוציאליסטים או ביתר דיוק: את המארכסיסטים למיניהם. ובמסה שלו על “סטנדהל” יביע גם זאת: שיש דרגות גם בדברים, ויש הבדל במה מטפלים ומה מתארים. וגם מטרלינק הסיק את המסקנא האחרונה של הלך רעיונות זה, באמרו: הבינה והגורל. כי מנקודת עמדתו של הבינה אין מקום לטרגיות בכלל, חוץ מטרגדיה של “ישו” ו"אנטיגונה" (אם איני טועה). הטרגדיה של “המלט” לפי השקפה זו – אינה טרגדיה, בעצם, כי הבינה לא תוכל להטיל עליו את חובת הנקמה ולא יהא מקום להתפתחות פרובלימה. לפחות בכוון זה דומה הוא המלט, לפי השקפה זו, לאותו ילד המחזיק בידו קצה חבל הקשור בגדר וצועק כי קשור הוא. הטרגדיה של הילד תעורר בנו, לכל היותר, צחוק רחמים של גדולים למעשה־פתיות של קטנים, אבל את הטרגיות שבדבר לא נחוש, כי בכל טרגיות צריך שיהא הכרח וחוסר־מוצא. והנה נתאר לנו את כל יצירתו של שקספיר מתוך יחסו ועמדתו של איש שהשיג מדרגה זו! הלא יאבד כל הגיונן הפנימי בשבילו!

לא הארכתי את הדבור על המשלים הרבים, אלא כדי להוכיח באופן פרינציפיוני, באיזו מידה משפיעים האתוס, המצב הסוציאלי, חוג השאלות ואפילו התוכן. ועכשיו רוצה אני לעבור לעיקר הנושא להערכת אחד מספריו של סטנדהל “שרטרז” – מתוך ההווה שלנו.