אף על פי שהתודענו זה אלי זה במאוחר – בימים ההם כבר היינו שנינו מפורסמים למדי – היה גורקי נראה לי תמיד כידיד נעורים, כה רעננה וכה בלתי אמצעית היתה הרגשתנו איש את רעהו. אמנם כן: את שנות נעורינו בילינו כמעט יחדיו, זה בצד זה, אף על פי שגם לא שיערנו איש את קיום רעהו. שנינו יצאנו מתוך החיים הדלים והאבלים של קצוי כרך, – הוא בניז’יגורודסק, אני בקאזאן, – ובדרכים דומות עלינו אל המלחמה והתהלה. והיה יום, ששנינו בשעה אחת דפקנו על דלתי בית האופירה בקאזאן, ושנינו בעת אחת עמדנו למבחן למקהלה: גורקי נתקבל, ואותי פסלו. פעמים רבות זכרנו אחר כך את הפרט הזה וצחקנו. ואחר כך נמצאנו לעתים קרובות שכנים בחיים, שהיו אבלים וקשים לשנינו. אני עמדתי ב"שלשלת הפריקה" בנמל וולגה והטלתי אבטיחים מיד ליד, והוא היה כתף וטען על גבו – בקרבת המקום, כנראה – שקים שנשאם מן הספינה אל החוף. אני – אצל הסנדלר, וגורקי, בקרבת מקום, אצל אחד הנחתומים.
אהבה בין אדם לחברו אינה טעונה, בעצם, כל נימוק והצדקה: אוהב אתה, משום שאוהב. אבל אהבתי את גורקי במשך כל ימי חיי לא היתה אינסטינקטיבית בלבד, היו לו, לאדם זה, כל הסגולות המושכות אותי תמיד באפים של הבריות. במדה שאני בז לפרטנציוזיות המחוסרת כשרון, בה במדת משתחוה אני בכל לבי לפני כשרון אמתי, רציני וכן. גורקי הפליאני בכשרונו הספרותי הבלתי מצוי. כל מה שכתב על חיי רוסיה ידוע לי ויקר לנפשי, כאילו עד־ראיה הייתי לכל ספור שהוא מספר.
מבכר אני את הדעת באדם. וגורקי הרבה לדעת: ראיתיו בחברת מלומדים, הוגי דעות, כותבי עתים, אמנים, מהנדסים, זואולוגים וכל כיוצא בהם. וכל פעם שהיו הללו מסיחים עם גורקי בעניני מקצועם, היו המומחים מוצאים בו איש כערכם. גורקי היטיב לדעת ידיעה שלמה ויסודית כל פרט קטן וכל פרט גדול. אילו, למשל, עלתה מחשבה בלבי לשאול את גורקי, היאך חי הקיכלי, כי עתה ספר לי גורקי על הקיכלי פרטי פרטים, שאילו נתקבצו יחדיו כל הקיכלים מאלפי שנים, כי עתה לא ידעו כלל את כל אלה על אודות עצמם…
הטוב הוא היפה, והיפה הוא הטוב. בגורקי נתמזגו השנים והיו לאחדים. לא יכולתי שלא להתלהב כשראיתי את הדמעות הנוצצות בעיני גורקי בשמעו איזו זמרה נפלאה או בהתענגו על יצירה אמנותית של איזה צייר.
זכורני, היאך ידע גורקי להבין הבנה שבגבהות את יעודו של האינטליגנט. יום אחד, בשעת מסיבה שנערכה בביתו של אחד הסופרים במוסקבה, בהפסקה שבין שירת סקיטאלץ בלוית גתית ובין לגימת יי"ש וקנוח סעודה, נתגלגלה שיחה בין הסופרים: מהו, לעצמו של דבר, משמעו של האינטליגנט? שונות היו הדעות שחיוו הסופרים האינטליגנטים, שהיו במסבה זו. הללו אמרו, כי זהו איש בעל תכונות אינטלקטואליות מיוחדות; והללו אמרו, כי זהו אדם בעל מערכת־נפש מיוחדת וכדו'… גורקי הגדיר על פי דרכו את מהות האינטליגנט, והגדרתו זכורה לי:
– זהו אדם, המוכן בכל עת ובכל שעה לעבור גלוי־חזה לפני המחנה ולהגן על האמת, בלי שיחוס על חייו.
איני בטוח שדייקתי בצירוף המלים, אבל תוכן הדברים מדויק הוא. האמנתי בכנותו של גורקי והרגשתי, כי אין זו תפארת המליצה. פעמים רבות ראיתי את גורקי עובר גלוי־חזה לפני המחנה…
זוכר אני את גורקי חולה, חוור, משתעל בחזקה, בלוית משמר ז’נדרמים ברכבת שבבית הנתיבות במוסקבה. גורקי נשתלח אי־לשם, לצפון. אנו, ידידיו, ליוינו אותו עד סרפוחובו. בסרפוחובו נתנו לחולה את האפשרות לנוח, ללון לינת לילה במטה. באכסניה קטנה, בהשגחת הז’נדארמים, בילינו עמו בשמחה את ערב הפרידה, בשמחה – משום שיסורי הגוף לא צערוהו הרבה, כשם שלא צערוהו ביותר הז’נדרמים והגירוש. בלבו פעמה האמונה במפעל, שלמענו סבל יסורים, והדבר הזה עודד את כלנו. באיזו עליצות וחוסר כל דאגה צחק לכל תהפוכות החיים, מה מעט חששנו למאסרו הגופני של חברנו, בדעתנו, מה רבה אצלו החירות הפנימית.
זוכר אני, היאך חורו פניו והביעו חרדה רבה בתשעה ביאנואר 1905, כשאנשים רוסים פשוטי לב הלכו בהדרכת נאפון אל ארמון המלך להשתחוות ולהתחנן לפני המלך, שיתן חופש לעמו, ובתשובה על תחנונים תמימים קבלו מאת הממשלה כדורי עופרת – בחזה.
– אנשים חפים מפשע רוצחים הם, מנוולים!…
ואף על פי שבערב ההוא שרתי ב"דבוריאנסקויה סובראניה", בכל זאת אמת אחת היתה לי ולגורקי.
ומאליו יובן, באיזו שמחה שבגאוה שמעתי את דברי גורקי שאמר לי:
– כל מום רע שאשמע עליך, פיאודור, לא אאמין לעולם. וגם אתה, אל תאמין, אם יגידו לך רעות עלי.
ועוד זוכר אני:
– גם אם יתפרדו דרכינו בזמן מן הזמנים, אוסיף לאהוב אותך. גם את סוסאנין שלך לא אחדל מלאהוב.
ואמנם, את אהבתו של גורקי, את אמונו בי, הרגשתי פעמים רבות בחיי. מכל משמר שמר גורקי את מוצא פיו.
ובימי המהפכה הבולשביסטית, כשנכלמתי לנטוש את מולדתי והייתי מיצר על תנאי החיים והעבודה, ואחרי מלחמה פנימית ממושכת החלטתי סוף־סוף לצאת לחוץ־לארץ, לא ראיתי שיהא גורקי מתיחס באיבה להחלטתי…
ימים רבים עברו עלי בחו"ל, והנה קבלתי מכתב מגורקי, שבו הוא מציע לי לחזור לברית המועצות. זכרתי, מה קשים היו לי שם החיים והעבודה. נלאיתי להבין, מדוע נשתנתה דעתו של גורקי, ועניתי לו, כי לא הייתי רוצה לחזור עכשיו לרוסיה, והסברתי לו בגלוי לב את הנימוקים. כתבתי על כך לגורקי בשבתו בקאפרי. ודאי, בינתיים נסע גורקי לרוסיה ואולי מצא שם בשבילי איזו אפשרות לחיות ולעבוד. אך הנני מודה ומתוודה, כי לא האמנתי באפשרות זו. ושאלת יחסו לחזירתי לרוסיה היתה תלויה זמן מה ברפיון. גורקי לא הוסיף לדבר עליו. אבל אחר כך, כשנזדמן לי לבקר ברומא (היו לי שם קונצרטים), נפגשתי עם גורקי פנים אל פנים. הפגישה היתה עדיין ידידותית. ושוב אמר לי גורקי, כי מן ההכרח הוא שאחזור למולדתי. ושוב סרבתי. והפעם ביתר תוקף. אמרתי, כי איני רוצה לנסוע לשם. איני רוצה, משום שאינני מאמין, כי תהיה לי אפשרות לחיות ולעבוד שם, כדרך שאני מבין חיים ועבודה. ולא משום שמתירא אני מפני אחד המנהיגים או השליטים, אלא מפני שמתירא אני, אם אפשר לומר כך, מפני כל מערכת היחסים: מפני “המנגנון”… הכוונות הרצויות ביותר מצד כל אחד מן המנהיגים אלי יכולות לעלות בתוהו. ביום לא עבות אחד יכולה איזו אסיפה, איזו קולניה לבטל את כל אשר הובטח לי. ארצה, למשל, לנסוע לחו"ל, והם לא יתנוני לנסוע, יכריחוני להכנע ולא יוציאוני בשום אופן ואתה לך לבקש במי האשם.
אחד, יאמר, כי הדבר אינו תלוי בו. השני יאמר: “נתפרסמה פקודה חדשה”. והאיש אשר יבטיח ימשוך כתף, ויאמר: “זוהי מהפכה, חביבי. שרפה! והאיך יכול אתה לקבול עלי?”.
אמנם נורקי היה נוסע לרוסיה וחוזר משם כמה פעמים, אבל הרי הוא נפש פועלת במהפכה. הוא מנהיג. ואני מה? אינני קומוניסט, ולא מנשביק, ולא סוציאליסט־רבולוציונר, לא מונרכיסט ולא קאדט, והנה אם יבוא אדם וישיב תשובה כזאת על השאלה “מי אתה?” – יאמרו לי: “דווקא משום כך, דווקא משום שאינך לא דא ולא הא, אלא השד יודע מה, הכבד נא ושב בביתך, בן כלב”. ואני קללני אלהים, שאני אוהב מאד־מאד להיות בן־חורין ושום פקודה – לא מפי צאר ולא מפי קומיסאר – אינני סובל.
הרגשתי, כי סירובי לא נשא חן בעיני גורקי. ואחר כך, כשיחסה המפקר של הממשלה הסובייטית אל זכויותי החוקיות אפילו בחו"ל, הכריחני להסיק את כל המסקנות ההגיוניות מהחלטתי שלא לחזור לרוסיה, ו"העזתי" להגן על זכויותי אלה – נסדקה ידידותנו סדק עמוק. בין האבדות ההפסדים שהיו לי בשנים האחרונות – אינני מסתיר זאת, אלא אומר בלב נרגש – אבדתי שאבדתי את גורקי היא אחת הקשות והמדאיבות ביותר.
חושבני, כי גורקי החכם ודק־הרגש יכול היה, אילו רצה, להבין בלי משוא פנים את הנימוקים, שעוררוני בשאלה זו. אני כשלעצמי איני יכול בשום פנים לתאר, כי אדם זה מסוגל לעשות משהו מתוך נמוקים שפלים. וסבור אני, כי כל מה שאירע בזמן האחרון לידידי ורעי היקר מתבאר באיזו סיבה ושורש, ההולמים את אישיותו ואת אפיו, שאינם ידועים לא לי ולא לאחרים.
ומה אירע? מתברר, כי פתאום מחולקים אנו בהבנת המאורעות המתרחשים ברוסיה ובהערכתם. דעתי היא, כי בחיים, כבאמנות, אין שתי אמתות – אלא אמת אחת ויחידה. למי משנינו האמת הזאת? איני מעיז לפסוק הלכה. אפשר לי, ואפשר לגורקי. על כל פנים, שוב איננו מושווים באמת אחת, שהיתה לפנים משותפת לשנינו.
אני מוסיף לחשוב, כי חירותו של האדם בחייו ובעבודתו – היא הברכה הגדולה, כי אסור לכפות על האדם את האושר בעל כרחו. כי מי יודע, מהו האושר הדרוש לפלוני. אני מוסיף לאהוב את החופש, שלפנים אהבנוהו שנינו אהבה עזה, אני וגורקי יחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות