אז היתה שעת לילה מאוחרת. שעה עמוקה מאוד. הזמן אשר נתעה לתוכה לא ראה מאומה בחושך. הלך בקצב, אבל שכח לספור את צעדיו. עגולי אור מופלאי־דיוק ושווי־מרחק חלפו משני עבריו, כציוני דרך מהוקצעים. הפנסים שלשלו את זקני החשמל שלהם על חזיהם, ואורם הישן נתעטף בגלימות לילה. נחל שמים שוצף־כוכבים קלח בין שני טורי הבתים ללא רעש כל שהוא. כסרט קולנוע שנתאלם. הכביש והמדרכות שכבו, כלוט ובנותיו, רבי־חטא וקהי־שכל. הכל היה נטול רגש וחסר תנועה. רק הזמן ונחל השמים הלכו אי־אן. מלבדם הלך באותו רחוב גם בעל החטוטרת.

צעד. צעד. ועוד צעדים. גם הגבן לא ספר אותם. כל אחד מהם נדרס ברגלו, כאשכול דשן, והדרך אשר עבר בה היתה זבת מיץ אדם. – אל אלהים, חשב הגבן, למה אני עושה זאת? ובחשבו כן, הישיר פניו תמיד קדימה, יען ירא להביט אחורנית. הרבה והרבה פעמים עבר ברחובות האלה, ומדי עברו בהם נשא את משך הזרע. סבל ושמחה, קטנות וגודל־רוח, זכרונות וצפיה – את הכל הצמיחה לו המענית הזאת. גם גופו, אשר היה מקודם יפה וזקוף ועני, נבט פה בשדה. נבט והפריח מבין כתפיו את תרמיל החיים, את חטוטרת שימורי העבר.

כבדה היתה עליו החטוטרת. כבדה ואטומת מכאוב. פעם נפערה כפצע שותת־מגולה, ופעם – כפרח מפתח עלי כותרת, כבובת־תולעת מבקיעה כנפי פרפר. אחרי אלה היתה שבה ונסגרת, והיא כבדה יותר ואטומת עושר ומכאוב יותר. כל מגע רך וכל פגיעה מלוטשת היו מוסיפים נטל־מטמון על אוצרותיה, ואם עבר יום ומאום לא נוסף לה, כי אז צעקה כעולל־פראים רעב, מצומד לגב אמו, ודחפה אותו לפשוט יד לנדבות. מקרבה היו זוחלים חלומות לילותיו היפים ביותר ואל תוכה יצק לבו את הטובות שבאהבותיו ובשנאותיו. איש לא ידע, כי גבן הוא, כי איש לא התרפק עדיין על גופו ושום יד סקרנית עוד לא לטפה אותו לכל ארכו.

אבל הרעה כלתה אליו ובאתהו סוף־סוף. ולא היא באה אצלו, אלא הוא, אשר צמא לה כל ימיו, אשר בקש אותה בכל ולא מצאה, אשר למענה צבר את הון מומיו הכואבים, הוא בא אצלה. דפק בדלתה פעם. דפק פעמים ונכנס. היא חכתה לו, כנראה. קמה ו… את כל זה הוא זוכר בין השאר, כל זה נדרס כעת בין האשכולות, והדרך מאחוריו זבת מיץ אדום.

היא חכתה לו, כנראה, קמה ותושיט את שתי ידיה לשלום. כפותיו לפתו אותן, כלפות צוארי ברבורים. כולה נראתה לו אז כעוף מלכותי, יפת־נוצה ושנון־זדון. הוא החזיק בה היטב לבל תעוף. אבל היא קפלה כנפיה והניחה את צוארי הברבורים שלה על שכמו. החדר היה לנקרת־הר אפלה, והפנה אשר בה ישבו שניהם – לקן־נשרים. התקרה התעופפה לתוך החשך, והקירות נתערערו ונפלו לקול תרועת השופרות של הדממה הרבה. אבל העולם הרחב מאוד זחל אליהם מכל עבר לחממם ולהגן עליהם. היא התרפקה עליו ולטפה את גופו לכל האורך, ופתאום אמרה בקול פשוט: – אתה גבן.

כך באתהו הרעה. מתוך הטוב באה לו, מתוכה. בדברה אליו: – “נפשי כלתה אליך”, לא הבין כי הרעה היא שכלתה אליו… ידה הברבורית נחה על גבנון מנחתו, וזה התחלחל וקפא באושר גאולה קרובה. את כל משאו המר נשא רק למען הביאו הנה, אסוף רק למען תתו לה חופש, רק למען מצוא אותה. אבל כאשר זעם אליו ראשה היקר: – “לא בגללי באת, אלא בגלל המום, למען תלך ותשא גם אותי בתוכו כחלק מן הכל, מכלם, מכלן”, לא ענה לה: – “איך זה אשאך בתוכו, ואת גדולה וכבדה מכל אוצרו”. וכאשר קראה: – “אוהב־חיים בזוי, בשביל מי איפוא צברת את זוהמת הזהב הזאת?” לא ענה לה: – “בשבילך”.

לו ספר לה את הכל היתה מאמינה לו, כן. לכן ירא אותה. לכן ברח מפניה כמפני תהומות מרגוע בקצה דרך הרים ארוכה. היא חמדה אותו יפה וזקוף ועני, אך הוא אהב אותה מתוך החטוטרת. הוא חפש אותה, והיא מצאתהו. הוא בא עיף ומאושר כדי לקחתה אתו אל חרולי גניו הגדולים, והיא אמרה לו: – “שב ופרוק משאך”.

צעד. לאן? צעד. כעת הוא יודע את מקומה, על כן לא יוכל ללכת אליה, לחפשה ולתעות אליה. עוד צעדים. כעת הוא רומס ומאבד את הכל, יען כל מה שאסף למענה ובגללה וגם זכרה בתוך הכל, כל זה אינו שוה מאומה לעומת ישותה הנעדרת.

כאשר ידרס האשכול האחרון ישוב בדרכיו האדומות. משך הזרע. כמו אז, בידיו, אך הוא עצמו אחר מאוד. מעתה יזרע ויקצור, יצוד ויאכל, יצבור וישכח. הוא יהיה רק למען החיים וילך רק למען הדרך. כי מעתה אין בשביל מי ואל מי ללכת.