חיפה גלשה מהכרמל וגרפה אחריה את כל הדרו. הלשינו פעמוני המנזרים. מעל היציעים נאמו דגלים. ילדים זרמו בתמרוניהם הפועים. גם חניכי “מושב זקנים” הפגינו. קורפורציה של סטודנטים “פרחי־צמחי שקמונה” היו חבושים כולם כובעי בד אשר דמות בקבוקים להם, השתוללו כשכורים ופצחו בשיר:
הַלֵּב שָׂמֵחַ, הַבַּקְבּוּק רֵיק
בַּחוּרוֹת, בֹּאנָה לְהִתְנַשֵּׁק!
עסקני “ליגת צדק”, גבירות בעלות עבר אציל הנותנות עכשיו “ארוחות צהרים”, ערבים מוכרי “אסקימו” – רעשו במגלש צבעוני והציפו את הרחובות מאובקי העתיד וכבדי התקוות. חיפה החוגגת נהרה אל תחנת הרכבת לקדם את פני האורח.
עדיין לא הוברר, מי הוא האושפיז המקווה: ראש הקונגרס היהודי עולמי, מזכיר האינטרנאציונל מאמשטרדם, או יורש העצר של מנג’וקו. אבל חיפה חגגה בכל לבה הפכח. דהרו הרוכבים התכולים מזכרון יעקב, והרופא יחביבי, המפורסם במשפטיו על המכות שהוא נוהג לכבד בהן את לקוחותיו, נדחק לירכתי המדרכה, ועיניו צדו את קרבנו החדש.
תחנת־הרכבת היתה מקושטה בגנדרנות של אלמנה עליזה. שמרו עליה שלשת הלגיונים של חברת “טראסק”: “לגיון השבֵעים” – היינו: הנוקטים שיטת “שלשים המכירים” (כל לגיונר מוצא לו שלשים מכירים ואוכל ארוחת צהרים אצל כל אחד מהם רק אחת לחודש, והרי הוא מופיע תמיד כאורח רצוי, וקיבתו בטוחה לאורך ימים), “לגיון המתאפקים” – היינו: הסומכים על נס; ו"לגיון הרעבים", היינו: שכל ימיהם הם מחרוזת של רעב עליז ואכזרי. כולם יחד הוקיעו ברבים את שמחתם בחיים ואת כשרונם להשתמט מעבודה.
וכשהקטר, הגונח כישיש בעלותו במעלה־הר, הריץ את הרכבות ועמד פתאום, כולו שוצף מרירות אדים ורותחין, נפתחה דלת הקרון של המחלקה הראשונה, ומשם קפץ משה חוטם – המזכיר האחראי של חברת “טראסק”. כולו מפואר טלאים נלהבים, וחטמו האנקולי הבהיק כחרמש בטרם קציר. ה"לגיונרים" הריעו לקראתו וזקפו “אצבעות משולשות” – הסמל האידיאולוגי של החברה – וההימנון “לעזאזל כל שמן זית” התאבך בתמרת קולות.
ארבעה רחבי־גרם הרכינו את שכמם והמנהיג עלה עליהם והתיצב כעל במה בפוזה של משיח מודרני. נאומו היה ברור ואכזרי:
– אחים לסבל! עוד במאניפסט הראשון שלנו הוכחנו לכל, כי המשטר הסוציאלי המחפיר של זמננו קיים לא בעטים של הקפיטליסטים המנצלים, אלא באשמתו של הפרולטריון עצמו. הלא כל העולם ועשרו בידיהם של העובדים, והם הולכים בדרך הבגידה לעצמם ונהפכים לעבדים נרצעים לקפיטאל. ומנהיגיהם הצבועים מעיזים עוד להרעיל את המוחות בסוציאליזם, שאין הם מאמינים בו בעצמם ורק תאות השלטון לעיניהם. אחים! לא יהי חלקנו עמהם! נלחם במשטר הקיים! עלינו לנצל את הקפיטל עם הפרולטריון יחד! שבתון פרמננטי! לא לעבוד! לא לתת להם כלום ולמצוץ מהם את הכל! יפחדו עכשיו השבעים והשאננים, המדמים כי הקיץ הקץ על ה"טראסק" – הטראסק חי וקים!
המו, התלקחו הלגיונים, וגם הקהל החוגג, שלא קלט את דברי האורח, מחה כף למראה החזיון המלהיב. התהלוכה כוננה פעמיה אל הדר הכרמל. בדרך נעצר משה חוטם, חבק את עץ הזית שעמד כצולע ומתעלף, נשק את עליו המאובקים ונשא משא הספוג פתוס לבבי:
– עץ זה – לא תואר לו ולא הדר, פרוש מן העולם ומסתפק במועט. אבל חכמה רבה וכח עז צפונים בו: פריו יתן למאכל ולמאור, על כן נאהבהו ונדליק לכבודו לפידים ומשואות!
כל הטרסקאים הרכינו ראשיהם לאות כבוד, לבות ההמונים נתמלאו עליצות, ובפיהם התלעלע “הידד” חגיגי. התנופפו הדגלים, הסיתו פעמוני המנזרים, גנו של אבס־אפנדי נתן ריח, ושליחי הקומאינטרן הפיצו כרוזים בשתי הלשונות המהפכניות – שפת התנ"ך ושפת הקוראן – והציעו למחות נגד תהלוכה אימפריאליסטית זו המכוונת לאינטרבנציה נגד רוסיה הסובייטית.
המזכיר האחראי בקר ב"בית החלוצות", שמע הרצאה ב"ויצו" על התגליות החדשות בכביסה הרציונלית. בעברו ברחוב הרצל כינה בשם “אפנדיציט הארדיכלות” את המרפסות המחודדות שבבנינים החדשים, ומלא וגדוש רשמים והגיונות הפך פניו ורגליו יחד עם חבריו אל מטבח הפועלים. אחרי בקור רשמי במסעדה ובקורת קלה על סדריה, הביא חיים אווז – אלוף הכספים – גרוש שלם, עמד בקרן הרחוב ואסף מילימים מכל עובר ושב, והסניף החיפני של טראסק כבד את המזכיר האחראי במנת סלט עם לחם. אחרי הסעודה ירדו כל החבורה אל חורשת הזיתים, העלו מדורות, הדליקו פנסים מימי קדומים, התנופפו ברקודים וצהלולי קולות. פתאום נדמו כולם, עמדו תחתיהם אבלים ומיוזעים, כאילו פלטו את כל שמחתם ונתרוקנו מתוכם.
החברה התפלשה סביב מנהיגה כבר מינן, בֶמְבֶק הסחבן קפץ ממקומו, התיצב לפני המנהיג, ועל פניו המחוספסות שפוך כל צער העולם. מצמץ בעיניו הקטנות כמדבר מתוך חשכה:
– משעמם בחיפה, משה חוטם! העתיד זוחל כאן כנמלה מעוברת, ואין במה לרוות את הלב הצחיח. הב לנו חזיון, חוטם, הָב לָן!
בֶמבֶק היה אמן “הסחיבה”. ולא המטרה היתה חשובה בעיניו, אלא האמצעים. ובעצם לא היה גונב במובן הרגיל, אלא עושה את מעשיו בפרהסיה, לעיני כל. מלאכת מחשבת, מעשה אמן. הטראסק ידע להעריך את כשרונו זה, ומשום כך לא התנגד למעשיו. אך במבק לא ידע לעשות שמוש בכשרונו זה, והיה נמנה על “לגיון הרעבים”. בגדיו שמשו מפה גיאוגרפית לכל מיני אכזבות. אבל הוא בעצמו היה אופטימיסט כרוני ונאמן לאידיאל. חברו, שותף לכשרונו, נלאה לסבול את המחנק הכלכלי של ארץ ישראל וצרות אופקיה ונסע לאוסטרליה. משם הריץ אליו מכתבים, בשורות אושר והתפעלות מארץ הזהב והאפשרויות הבלתי מוגבלות – ופתהו שיבוא ויחלק עמו את אשרו. אבל בֶמבֶק סרב. היתכן? האיש כמוהו יעזוב את הארץ? אמנם, מודה הוא, לע"ע צר המצע, זעומים ה"שאנסים". אבל מאמין הוא באמונה שלימה כי סוף־סוף יפתחו השערים, זרם עליה חדשה יציף את הארץ, הנמל יתפתח, התעשיה תגדל, וגם שאלת עבר הירדן תקבל את פתרונה הרצוי, וארץ ישראל תוכל לפרנס בכבוד גם את “סחבניה”. וגם בשעת משבר לאומי זה אינו פוסק מלתרום לקרן הקיימת. ואף על פי כן עם כל אהבתו הקנאית את המולדת, אין לחשוד בו בשוביניזם. אדרבא: חזק בו רגש האחוה הבינלאומית. אחד מחלומות לבבו היה לנסוע לקונגרס הבינלאומי לגנבים, המתכנס בכל שנה, אלא שחלומו זה לא נתקיים עד היום: ה"שאנסים אינם מספיקים". ובקובלנתו על השעמום, שהביא לפני המנהיג, רטטו הכמיהה למרחב־יה והשאיפה למפעלים מענינים.
כל הלגיונים תמכו בהצעת במבק.
– משעמם בעיר העתיד! “קפה קומפניץ” ו"קפה יונה", “קפה וינה” ו"קפה קומפניץ". והלב ריק ומרוקן.
נעץ המזכיר האחראי את עיניו בפני החברים שהתפלשו בעפר רגליו שדופי שעמום, עיניהם הכבויות שקעו במאורת קמטים וחטמיהם היהודים נשתרבבו כזנבות דגים מלוחים. הציץ משה חוטם ולא האמין למראה עיניו: הזוהי חברת טראסק? האלה הם הלגיונים הנועזים, אשר למצהלותיהם היתה מתמוגגת כל הארץ? כל עינים נשואות אליו. הרי הוא תקותם האחרונה, אם לא יפיח רוח חיים בעצמות המיובשות, אבד יאבדו את צלם האדם. יהפכו כולם לפקידים, פועלים, מורים, עורכי דין, חדלי אישים מכורים ככל אנוש עלי אדמות. עתידם מפרפר בידיו כגוזל רך, שאך זה הבקיע את קלפת ביצתו. לא, עליו להצילם! הרהוריו נתמתחו כקפיצים, ובעיניו הבולטות ככדורי פינג־פונג ניצת זיק היצירה המקורית. פתאום קם, התנער והכריז בחגיגיות עדינה של דיקטטור דימוקרטי,
– מחר לעת הזאת מול האמפיתיאטרון יוקם חזיון אשר שום במאי לא הציג דוגמתו לא בחיפה ולא במקום אחר בעולם. –
אמר ונעלם בין תלי האשפה והחצץ, המקשטים את עיר העתיד כבהרות תינוק החולה באדמת. צמרמורת תקוה תקפה את הלגיונים והם נפוצו בהתלהבות מתאוששת.
משה חוטם יוצר. משה חוטם קודח כולו מתאות היצירה. הוא רץ אל הטליפון כאל עוגן־הצלה אחרון, מצלצל אל ידידו הותיק בעל המחסן לתמרוקים ולרפואות פשוטות “צרי גלעד”, משנה את קולו ומוהל אותו רוך ומתיקות.
– אדון צור־שדי? שלום. שלום. הנני פונה אליו בהמלצתו של אדון פתאומי הבמאי של התיאטרון הסימפטומטי בתל־אביב.
– נעים מאד! מפעפע בשפופרת קול שקול.
– שמי – גריגורביץ־בארסקי – מוסיקאי יודע מרוסיה. אני מקוה כי שם זה אינו זר גם לו.
– לא חלילה! אין הוא זר לי, אלא שהרי סוף סוף קרתנים אנו, הנתוקים מן העולם התרבותי הגדול וחוג הכרותנו המצומצם הוא: ישה חפץ, הוברמן, ברונו אייזנר וכדומה. ואתו הסליחה, אדון גריגורוביץ־ברסקי, אם שמו לא הגיע אלינו עדיין. ודוקא משום כך כה נשמח להכירו… – מתנצל הקול בשפופרת.
– אדוני צורי־שרי היקר! היום באתי מרוסיה. בדיוק היום. ברחתי בדרך נס מאיי סולובקי והמות. שלחוני לשם על אשר לא הסכמתי להכיר בשטה הלניניסטית־הסטליניסטית השוררת במוסקבה. ברחתי דרך אפגניסטן, דרך הודו, ואין קץ לאשרי, כי הנה הגעתי סוף סוף לארץ ישראל, שהיא הארץ המוסיקלית בעולם. אבל יקר לי מחיי הבטנון שלי. הצלתיו מידיהם של משרתי סטלין, את הבטנון־הסטרדיבריוס האמיתי שלי…
–?!
– כן, ידעתי כי הקהל הרחב טועה בחשבו, כי סטרדיבריוס עשה רק כנורות. אבל הבקיאים בדבר יודעים יפה והיטב, כי הוא עשה גם שני בטנונים. בטנון אחד נמצא עכשיו בהודו אצל אחיו הצעיר של רבינדרנט טגורי, והשני – אצלי, ובלי הבטנון – חיי אינם חיים. בלי מוסיקה אינני אני, ונפשי משתוקקת כבר לקונצרטים. מחר בבוקר נוסע אני לתל אביב, ואין לי מקום בטוח שאוכל לְשַכֵּן בו את הבטנון עד שעת הנסיעה. והנה נפגשתי לאשרי עם האדון פתאומי, והוא יעצני לפנות אל כבודו כאל חובב האמנות וידיד המוסיקה… ורק בידי אדם כמוהו יכול אני להפקיד את היקר לי מחיי…
– ברצון רב, אדוני גריגורביץ־ברסקי, לאושר ולכבוד יחשב לי הדבר, אני שמח למקרה ש… – התרגש בשפופרת קול רווי חרדה…
– ובכן, הנני שולח אליו את הבטנון, ולבי שקט, ותודתי נתונה לו מראש…
– בכל הכבוד ובמלוא הרצון, האושר והחובה!
– שלום!
– ברכה!
והשיחה נגמרה.
האדון צור־שדי עמד במחסן שלו על יד הטליפון. ידיו הרועדות החזיקו את השפופרת, שחום השיחה עדיין מהביל בתוכה. רוחו היה מרומם ונרגש. הגורל בעצמו שלח לכאן אמן אמיתי מרוסיה הסובלת, ויש לו לאדון צור־שדי ההזדמנות והכבוד לעזור לו. כי מה חייו היום? מבוקר ועד ערב יתלבט בעמק עכור זה וימכור סמי שלשול, ששמם בלבד מעורר בו בחילה, והרי נפש אמן לו. הרי גם הוא היה משחק על הבימה… מחיאות כפים… פרחים… מעריצות… ועכשיו – מחסן לתמרוקים וסתם רפואות.
הוא נתר ממקומו. מתרוצץ מפנה לפנה. עליו למצוא מקום הוגן לבטנון היקר, שילין תחת צל קורתו לילה שלם…
הדלת נפתחת בקול צלצול מרגיז. שוב צעיר. כנראה זקוק הוא לאיזו רפואה.
המציאות השפלה טופחת על פניו וגוזלת ממנו את רגעיו המרהיבים הבודדים הנופלים בחלקו. התמרוקים והרפואות הפשוטות היו מכבידים על האמן והפייטן כחטוטרת נצחים.
ואותה שעה צלצל חוטם למשרד האבטומובילים “פזיז”.
– “פזיז”! נא להכין למחרת הבוקר שני מקומות – לאדם ולבטנון. היודע אדוני, מה זה בטנון?
– מה היא השאלה? כלום סבור אדוני, כי הנני נהג מבטן אמי? ידע נא, כי יש לי עסק עם מי שהיה סטודנט של הפוליטכניקום באודיסה ושבקר זמן מה גם בקונסרבטוריום במחלקה לכנור. האני לא אדע מה זה בטנון?
– הו, נעים מאד להכיר נהג מוסיקלי ואינטליגנטי. ובכן, מחר בתשע בבוקר יגש האוטו למחסן לתמרוקים ולרפואות פשוטות “צרי גלעד”?
– אצלנו במשרד השרות הוא מהיר ומדויק.
וחוטם מצלצל למשרד האוטומובילים השני, “זריז” המתחרה ב"פזיז".
– הנני מזמין למחר בשעה תשע שני מקומות: לאדם ולבטנון.
– בטנון? מי הוא זה?
– לא מי הוא, אלא מה הוא! בטנון הרי זה קונטרבאס – כנור גדול שהיו מנגנים בו לפנים בחתונות…
– הא, ידעתי!
– האוטו יגש למחסן לתמרוקים וסתם רפואות “צרי גלעד”.
– אצלנו: דיוק ומשמעת.
גמר חוטם את עניניו עם הנהגים והנה הוא מצלצל אל צור־שדי. עכשיו קולו גס ועבה:
– אדון צור־שדי מדבר? “צרי גלעד” תמרוקים ורפואות? איזה אידיוט הטיל עלי להביא אליך כלי־זמר, מין כנור משונה וגס שקוראים לו… בטנון. והנה אך לקחתיו בידי להשכיבו באוטו וצוארו, ימח שמו, נמחץ כעגבנית בין אצבעותי. מה לעשות בו עכשיו?
ואזני חוטם שמעו קול מיבב בשפופרת. קול אדם, שכל פצעיו זועקים:
– נשבר הבטנו־ן־ן־ן! נשבר…
חוטם החזיר את השפופרת למקומה. תפקידו נגמר, הזמן יעשה את שלו.
וצור־שדי התרוצץ במחסן בין התמרוקים והרפואות ומרט את שער ראשו. בדמיונו הצטיירה משום מה גוויתו התלויה של המנגן, ודמות לה כדמות בטנון ערוף־צואר. מרוב עצבנות חש במעיו, שנתו נדדה, ושום רפואה מרפואותיו לא הועילה לו. וכל ישותו – צפיה מכווצת לבוקר, לאותו רגע, בו יופיע המנגן וידרוש את בטנונו. נדמה לו, שהיום הזקין עשר שנים, ושערות שיבה קפצו על ראשו.
פתאם קפא דמו. אוטו של חברת “פזיז” דוהר בשצף־זריזות, כאילו אינו שפוי בגלגליו. חשכה התלקחה בעיניו כשנכנס הנהג ודרש את הבטנון. בטרם יספיק להסביר לו את כל פרטי האסון, והנה דוהר האוטו של ה"זריז". והנהג מתפרץ בשצף פזיזות, וגם הוא דורש את הבטנון. ראשו של צורי־שדי הסתחרר ונפשו שמטה לעמקי נשיה.
אבל כאן התנגשו האינטרסים של עובדי התחבורת בעיר:
– זריזים אתם? את לקוחותינו תגזלו?
– פזיזים אתם? גבול זרים תסיגו בלי בושה? הלא אצלנו הזמינו שני מקומות, לאדם ולקונטרבאס!
במלים לא הרבו – המהלומות התווכחו. התנדבו למלחמת קודש גם אנשים מן הצד, וכל הרחוב נחצה לכאן ולכאן ואנשים הפליאו את מכותיהם בהתלהבות מתוקה. הקהל לא ידע, מה פשר המכות הללו. מישהו הפריח שמועה, כי הבריתאים התנפלו על חברי ההסתדרות. מיד הופיעו המעונינים בדבר:
– היטלר!
– סטלין!
הפאשיזם עמד על הגובה וספג מכות במסירות ואהבה. הסוציאליסטים הגנו על מצודתם בחרוף נפש.
– בחיפה שלנו לא נרשה!
– בשל מה המהלומות? – סכן תייר את חייו ושיקע את דברי תמהונו בתוך אש הקרב.
– סוכני היטלר הם, בוגדים במולדת!
– אין דבר, לא יועיל לכם כלום! אנו נשבור את השלטון הסובייטי בחיפה!
ישיש, אשר תמול בואו מרוסיה, שהיה בשעתו ציר הקונגרס הציוני הראשון, מרט את שער ראשו והתחנן לפני הנצים:
– תמות נפשי ולא תחזינה עיני במחה הזה!
אבל איש לא חמל על ציר הקונגרס הראשון ועיניו הוסיפו לחזות במחזה של אגרופים.
הפאשיסט הנורא אמא אחי־אבא, שעשה את הקאריירה הפוליטית שלו במכות שקבל מאת הקצין דג חביב הקהל, הופיע לפתע פתאום ברחוב. הוא עבר בסך בלוית שלשה שומרי ראש, הניף ידו לברכה כדת וכמשמעת, לעודד בה את חבריו היושבים במסעדות ומרפאים פצעיהם בגזוז.
השמאל רתח:
– אמא, אחי־אבא!
הנקמה ניצתה בהמון. רצו לקרעו כדג, אבל הוא הלך קדימה אל עבי ההמון הרותח, בבת צחוק על פניו, כאדם שבחר במות. כל פניו השתוקקו למכות. – –
רק לעת ערב שקט הרחוב. רק לעת ערב נתברר, כי כל המהומה היתה בשל בטנון שלא היה ולא נברא. בנרות בקשו את משה חוטם, אבל הוא ברח מן העיר עטוף בגדי כומר קתולי. הקהל נחפז אל הקולנוע. השעמום חזר אל ערוציו, וכל המחזה נגמר רק בקרבן אחד. הפייטן בעל המחסן לתמרוקים ולסתם רפואות “צרי גלעד” שבק חיים לכל חי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות