א.    🔗

התיאטראות בגרמניה הם על פי הרוב עסקים קאפיטליסטיים. בעלי התיאטראות הללו, היינו בעלי הבנינים ומנהלי העסקים, הם: שלטון המדינה או העיר. ישנם תיאטראות פרטיים, שהם קנינם של בעלים יחידים. האמן התיאטרלי – היינו השחקן, הזמר, הבמאי, הדרמטורג וכו’ – היה מתקבל (בדרך כלל, לשנה אחת) לתיאטרון הפרטי על־ידי המנהל, או לתיאטרון הצבורי – על־ידי הממונה, שנהל בשם המדינה או העיר את עניני התיאטרון החמריים והאמנותיים גם יחד. התיאטרון הפרטי היה תלוי בקופה, והתיאטרון הצבורי היה מקבל תמיכות מהשלטונות, ועל־ידי כך היה ביכלתו להרשות לעצמו נסיונות אמנותיים אפילו עד כדי כשלון – אבל יחד עם זה לא היה בן־חורין במבחר המחזות וקבלת האמנים, כי השלטונות קבעו את הכוון הפוליטי לפי תוצאות הבחירות האחרונות ומספר הצירים של כל מפלגה.

אין פלא, כי במצב דברים זה היו תיאטראות גרמניה, יותר מבכל ארץ אחרת, מושפעים מן המצב הכלכלי של המדינה. הם היו מד־מצב דק שבדק, ותמיד היה אפשר לעמוד על מצבו של התיאטרון מתוך ידיעת המצב הכלכלי. והמצב הזה לא השתנה גם לאחר שהיטלר עלה לשלטון.

עוד לפני 4–5 חדשים נסגרו בגרמניה כמעט 35–40 אחוזים מכל התיאטראות הממשלתיים או העירוניים, כי התמיכה קוצצה. שאר התיאטראות קצרו את עוגת העבודה (היינו: שלמו רק בעד 7 חדשי החורף) וקצצו את המשכורות. גרוע מזה היה מצב התיאטראות הפרטיים, שנהרסו לגמרי ממעמדם, מלבד ששה, בקירוב, בערים הגדולות (“נוייס תיאטר” – בפראנקפורט; במות בארנאי בבריסלאו, המבורג, מינכן וכו'…) מפני שקהל המבקרים נתמעט מאד. אפילו מכס ריינהרט, כבעל תיאטרון פרטי, מוכרח היה בראשית השנה הזאת להתיאש מהחזקת ה"דויטשס תיאטר" בברלין, אחרי נסיונות שונים שלא הצליחו. הוא השכיר את תיאטרונו לה' אחץ, שהוא, אמנם, משחק בינוני, אבל לעומת זאת – בנו של אחד מאילי התעשיה הגרמנית, הלא הוא יועץ־הסתרים דואיסבורג.

אז הגיעה לשפל המדרגה מצוקתם של עובדי הבמה, שבמצב דברים זה לא יכלו למצוא כל עבודה, והמאושרים שבהם השיגו עבודה בשכר זעום. לא מעטה מזו היתה הירידה בשטח האמנותי. כי לא היתה עוד שום אפשרות להקפיד על שיעור הקומה האמנותי במשחק, והיה הכרח לבקש דרכים שיש בהם הכנסה, כי על הפרק עמד קיומו של התיאטרון בכלל.

עם פרוץ “המהפכה הלאומית” התחוללה בצורה איומה מלחמה מיואשה של החזק נגד החלש, מלחמה על פת לחם: מלחמת הנאצים, הנתמכים בידי השלטון, נגד כל מתנגדיהם הפוליטיים וגירוש כל “האלמנטים הזרים” מן הכהונות המעטות המפרנסות עדיין את בעליהן. אין הממשלה הנאצית יכולה, כמובן, לפתוח מחדש את התיאטראות שנסגרו, להמציא עבודה למחוסריה, ועל כן מוכרחה היא – על כל פנים מסבות פוליטיות פנימיות – להבטיח את הכהונות הקיימות רק לחסידיה. וחילופי גברי אלה – היינו: דחיקת הזרים מפני הנאצים – נעשים, הנה זה כמה שבועות, בגסות ובאכזריות, שאין דוגמתן. כל התיאטראות העממיים הגדולים החליפו את הנהלתם: קרונאכר בפראנקפורט; מאיש במאנהיים; אלתמן בהאנובר; זירק בלייפציג; מייסנר בשטטין; אברט באופירה העירונית בברלין, ועוד רבים… – כולם פוטרו ממשרותיהם באמתלא של חטא היהדות או הסוציאליזם. וצריך לומר, כי האנשים הללו היו הבמאים הראשונים במעלה והמפורסמים ביותר בכל גרמניה. מקומם ניתן לדור חדש – במאים, שעיקר פרסומם הוא אמונתם הנאצית, אשר העלתה אותם אל שיא הקאריירה. על אנשי הבמה חלה “הגזירה האריית” כמו שהיא חלה על בעלי שאר המקצועות בגרמניה. אגודת השחקנים, שבראשה עמדו עד כה אנשי המחנה הסוציאליסטי נהפכה לאגודה מקצועית נאציונל־סוציאליסטית. התאחדות המנהלים האמנותיים, הבמאים, הדרמתורגים, המנצחים, התפאורנים, שהיתה עד כה יותר גמישה ויותר אמנותית מחמרית, ושבראשה עמד הבמאי הפרופיסור ליאופולד ייסנר, והיא כללה רק חלק קטן מן המנהלים האמנותיים, נהפכה גם היא לאגודה של חובה. שתי האגודות הללו הוכנסו בשבועות האחרונים לתוך ברית הלוחמים לנאציונל־סוציאליזמוס (מחלקת התרבות). רק חבר הסתדרות “כשרה” יכול לקבל עבודה בתיאטרון. אבל מושג החברות בברית זו הוגדר באופן מיוחד, כפי שאנו רואים, למשל, בהודעתה של התאחדות מנהלי־הבמות האמנותיים (“פ. ק. ב.”), וזו לשונה:

הסדור המוחלט לפי הכללים האלה הוצא לפועל באסיפה הכללית מה' ביוני. בד בבד עם הנ"ל נסגר העתון “סצינה”, מיסודה של האגודה ושל התאחדות השחקנים, ובמקומו מקבלים השחקנים מוסף של העתון “ברית לוחמים”, ולמנהלים האמנותיים ינתן עתון בהוצאת “המיניסטריון לתעמולה והסברה” ובעריכתו של הדרמתורגן הממשלתי העתיד לבוא. מן הצד הסדורי נעשה הטיהור בשלימות. “נפתרה” שאלת שנוי הפנים במבחר המחזות והבקורת התיאטרלית. הלא מובן, כי כל המחזות של יהודים או סוציאליסטים הם חרם גמור, שסומל על־ידי המיניסטר גיבלס בשרפת הספרים לפני האוניברסיטה באופן אוילי וברברי כל כך. והמבקרים התיאטרליים הידועים, כמו אלפרד קר, שספריו הוטבלו “טבילה של אש”, או יוליוס באב, אנגל וכו' הרי נסו מנוסת חרב או נדונו לשתיקה גמירה.

(המשך יבוא)