לוניה־פואה היה שחקן צרפתי עד עת זקנה, ובערוב יומו פרש מן הבמה והשתקע באחוזתו הקטנה בנורמנדיה, לבלות בה את שארית ימיו ביגיע כפים למען מנוחת הנפש. לפני שנתים עלתה מחשבה על לבו: לנטוע באחוזתו גן־סופרים. הוא פנה אל הסופרים אנשי השם, שעבודתו הבימתית קשרתו עמהם, בבקשה שישלחו לו איש איש את עצו החביב עליו לנטעו בגן. לבקשה הזאת נענו: ברנרד שאו, כמובן, שלח אלון; הדרמתורגן סאוואד הביא בעצמו צפצפה; מטרלינק שלח מאחוזתו אקליפטוס; רומן קולוס –דקל; ג. הויפטמאן שלח אורן צפוני. על כל עץ תלויה טבלה, ועליה שם הסופר.

בספרו על אנגלית מספר אנדרה מורוא על טיולו עם מקדונלד בחצות לונדון. הסופר והמדינאי הסוציאליסטי לשעבר עברו על פני ארמון המלך וראו משמר של צבא־החצר העומדים מתוחי־קומה לתת כבוד לאחד שר, שעבר אותו שעה על פניהם. נתרגז מי שהיה בימים ההם דברה של תנועת העבודה באנגליה וקרא: “מן הראוי לשים קץ לאולת זו”… עברו ימים. יושב לו הסופר הצרפתי במולדתו וקורא ידיעה בעתון על כניסת ראש המיניסטריון האנגלי החדש אל חצר המלכות, כמנהג המדינה, ועל הכבוד שחלקו לו חיילי משמר בית המלאכות, במתיחת־קומה, כדין. ראש המיניסטרים החדש היה… ראמזיי מקדונלד.

המוזיאון גיטה בויימאר מקבל עד היום הזה דרישות מאת הספריה הלאומית בטורינגן לבקש ולמצוא בעקר ספריו של גיטה את הספרים ששאל מן הספריה הנ"ל. מענינת רשימת הספרים ההם. הרשימה היא ארוכה למדי: משנת 1782 עד שנת 1832 שאל גיטה 2276 ספרים. רובם ספרי מדע בעניני אופטיקה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וביאולוגיה. כמה פעמים שאל את “עיקרי הפילוסופיה” של דקארט, שי"ל ב־1644 באמסטרדם. כמה פעמים שאל את הספר “רוח השירת העברית” של הרדר והרבה ספרים מבקורת המקרא וספרים היסטוריים וגיאולוגיים על ארץ ישראל. הספרים החביבים עליו ביותר היו, כנראה, ספרי תיאור המקומות האכזוטיים ומנהגי עמים רחוקים. הוא שאל גם ספר בעניני האהבים של המלכות, השמדת הארבה והגנה על יערות בפני רוחות. ביחוד מענינת העובדה, כי כמה פעמים שאל גיתה את ספרי עצמו. ב־1887 שאל את “פויסט” שלו במהדורות 1790. ב־1816 בקש את וורטר מ־1774.

יום אחד הלך ה. באלזאק לבקר אצל ידידו תיאופיל גוטייה, שהיה מפורסם כמבקר מחמיר וקפדן. בקשו באלזאק שיכתוב עליו מאמר גדול באחד מעתוני פאריס להחזיר אליו את קהל הקוראים שהחל לשכחו. בימים ההם היה מנהג בצרפת שהמבקר היה משלם למבקרו שכר סופרים. עמד גוטייה על המקח ובא לעמק השווה עם באלזאק, שהבטיח לשלם לו מאתים פראנק עם פרסום המאמר, והיה גוטייה נצרך גדול, ישב מיד אל שולחנו וכתב מאמר ארוך, שבו גמר את ההלל על ידידו הסופר. משנדפס המאמר, בא אליו באלזאק ושילם לו רק מאה פראנק. רגז המבקר: היתכן? הלא נדברנו בפירוש בענין התשלום. הרגיעו המבוקר והשיב: – “אני עומד בדבורי. אלא שאין אתה זכאי לקבל יותר ממאה פראנק, כי את המאה השניה צריך אני לקבל, לפי דבריך במאמר, שהרי לולי הייתי סופר גדול, כי עתה לא יכולת לכתוב מאמר עלי!”.

הוצאת ספרים אנגלית גדולה הציעה לווינסטון צ’רצ’יל שיכתוב בספר אחד גדול את קורות כל העמים הדוברים אנגלית אשר על פני כל כדור הארץ. לצורך זה הקציבה ההוצאה 100.000 דולר בתורת שכר־סופרים ותנאי התנתה, שלא יכיל הספר יותר מ־400.000 מילים, היינו דולר אחד במחיר ארבע מילים; משך כתיבתו של הספר לא יותר מחמש־שנים. זהו שכר־הסופרים הגדול ביותר שניתן בזמן מן הזמנים לסופר בעולם במחיר יצירה אחת. היו מקרים, כמובן, שסופרים הרויחו מיצירה אחת גם סכומים גדולים יותר, אבל רק כמשתתפים בעסק. “פשיטי דספרי” בשיעור כזה הוא ריקורד, וזכה בו ווינסטון צ’רצ’יל.

במאסף הסובייטי “השנה הט”ז" נתפרסם מאמרו של מ. גורקי על מומי הספרות הסובייטית. יש בזה משום גבורה בארץ הקלסית של אבדן־החופש אפילו בעניני טעם. אך מה שאסור לשור מותר ליופיטר, וגורקי התיר לעצמו גם להוקיע פסולים. ביחוד מרגיזה אותו הבורות האלמנטרית של סופרי רוסיה החדשה המרפישים לדעתו, את הספרות ב"גרוטאות מלוליות". ומי אשם? הבקורת. וזו לשונו: הבקורת שלנו מלמדת לחשוב, אך אין היא מלמדת לעשות. היא חד־צדדית במדה מבהילה. כל ענינה ועיסוקה אינם אלא הוראה סוציאלית־מהפכנית ואין היא מקנה כלל לסופרים הטירונים את ידיעת הכתיבה, את מלאכת המחשבת. אין הבקורת מעריכה די הצורך את ידיעת הלשון, שהיא חומר־היסוד של כל ספרות. הבקורת מניחה ומתירה על ידי כך לסופרים הצעירים שיכתבו ברישול, בלי הגיון ואפילו בסתם עם־ארצות. כללו של דבר: בלי כל יחס של כבוד אל הקורא.