מימיקרי    🔗

בעברית אפשר לומר: כרומיות, כשרון ההתהפכות, אחת הסגולות שלא כל בעלי החיים מחוננים אותה. האדם זכה בה. על כל פנים, סוגים מסוימים במין האנושי – בתוכם, לא כאחרונים במעלה, אנשי העתונות. הנה בדק אחד מחוקרי ימי המהפכה בצרפת בכתבי הגנזים ומצא את גליונות העתון “מוניטר” מימי נפוליון בשובו לצרפת אחרי גלותו. הנה שמונה ידיעות בענין זה: הסגנון המשתנה עם השתנות התאריכים הוא אופייני מאד:

א) “אוכל האדם הגיח ממאורתו”; ב) “מוצץ הדם מקורסיקא הגיע לז’ואן”; ג) “הנמר בא לקאפ”; ד) “האכזר בא כבר לגרינובל”; ה) “בונאפארט מתקדם בצעדי ענק, אבל לפאריז לא יגיע לעולם”; ו) “נאפוליון מתקרב”; ז) “הקיסר הגיע כבר לפוטנבלו”; ח) “הוד מעלתו הגיע לפאריז”. האם לא כך דרכה של העתונות מאז ומעולם – דרך של סגידה לתעלא בעידנא? האם לא בזו הדרך קבלו את פני לנין, מוסוליני? אין דבר, – מחר ימצאו גם בהיטלר סימני גדלות וכשרון וחשיבות – לא רק הנספחים אליו – מאונס ומרצון ולא רק בגרמניה, אלא גם אנשי ה"כרומיות" שבכל העולם, המסכימים תמיד למצליח ולכל דאלים.

ווגנר והספרות    🔗

חזיון מיוחד ויחידי כמעט הוא: השפעתו של וואגנר על הספרות. איש מעולם המוסיקה לא זכה להשפעה מרובה כשלו. אמנם תמיד היו הספרות והמוסיקה מושכות השפעה זו מזו וזורמות בערוצים תאומים וביחוד בימי הרומאנטיזם, וביתר יחוד הרומנטיזם הגרמני. אך אלה היו “יחסים פרטיים”, בודדים: סופר או פיטן פלוני אהב מוסיקה אהבה מיוחדת ושאב ממעינותיה תוכן והשראה. רק פלוני ואלמוני. אך עם וואגנר נשתנו היחסים. הם יצאו מגדר חבה פרטית ונעשו כמין כלל. וואגנר היה אליל ששלטונו על דור סופרים שלם, הוא היה נושא להתלהבות מיוחדת וקנאות של אסכולה ספרותית מסויימת בימיו. סופרים נבדלי אופי ושוני בכשרונות היו באים לידי אחדות דעה ושוויון הרגשה עם נגיעתם בנגינתו של וואגנר.

הסימבוליזם בצרפת היה – בעיקרו ובמהותו – מוסיקאלי. באמת ידועה הגדרתו של אחד הסימבוליסטים, שאמר: מ"תפקידה של השירה היה לשוב ולקחת מן הנגינה את אשר היה שייך לה מאז ומעולם". וסטיפאן מאלארמה, הרוח החיה באופנים השונים של הסימבוליזמוס, מתח את הדברים עד לקצה היכולת האמנותית. כל שיריו מיוסדים רק על אסוציאציות שבנגינה, מרובה הוא הדוק שבנגינתיותם, עד כי אין להם כל מפתח וממד. בשנת 1862, כשהכל סברו, כי משוגע הוא וואגנר, היה שארל בודלר הראשון שהגן עליו במאמרו החשוב, אשר הטיל סערה והשפיע במידה מרובה על גורלו המוסיקאי והספרותי. ווילייה דה ליל אדאם, לאפורג ומאלארמה הכריזו על עצמם כעל תלמידי וואגנר. וממנו נמשך עליהם חוט של גמישות ועמקות.

שלשה מתנבאים    🔗

רבקה וויסט, סופרת אנגליה ידועה בארצה מתנבאה על המדינות: בעוד 20–25 שנים יפנה הודה ויסור כבודה של הספרות בעולם, ורק לאחר 50 שנים תוחזר לה עטרתה. במשך הימים המבוהלים האלה יהיה כל העולם כולו מושקע בעשיית היסטוריה. עד סוף שנת 1933 תחזור גרמניה להיות מונארכיה (הנבואה נכתבה בטרם יעלה היטלר לשלטון), אך 5–6 שנים לאחר כך תיהפך למדינה קומוניסטית אשר תתאחד עם רוסיה. אחדות זו תשים קץ לרוסיה כמדינה עצמאית בעולם, וכל שאר הארצות באירופה יחדלו מן האימפריאליזם ויתרכזו כליל בחייהן הפנימיים, האינטימיים.

ב. רוסל, מבקר והוגה דעת אמריקני, גם הוא מתנבא. על מה? על ביטול חיי המשפחה. אין הילדים עלולים לחיות ולהתפתח בתנאי החיים החדשים, כשהאב וגם האם שניהם עקורים מביתם, אם לצרכי עבודה ואם לענינים אחרים – ואין שעתם ולבם פנויים להשגחה על צאצאיהם. וכל האותות והסימנים מעידים, כי הדבר עתיד להקיף את כל משפחות האדמה. או אז יתגדלו כל ילדי העולם בבתי חינוך, במעוני תינוקות שיתרבו, והמשפחה תחדל מקרב הארץ.

זאמיאטין, הסופר הרוסי, גם הוא מגיד עתידות. כופר הוא בדרכי הקטלנים שדנו את התיאטרון הדרמתי לכליה. בטוח הוא, זאמיאטין, כי בעגלא ובזמן קריב יקום לנו שקספיר חדש בעולם והתיאטרון יזכה לתקופת עלומים חדשים אחרי בלותו. גם על הראינוע יש חזות בפיו. הראינוע הוא “לחם המלחמה”, הוא סורוגאט, הוא “במקום”, ומשינתן הלחם הממשי לכל האנשים בעולם, יחדל הראינוע שהוא “במקום־לחם”. והנבואה השלישית מעין ענינו של ב. רוסל, והוא אומר: משיונח יסוד המטריאליזמוס בחיים, יתוועדו בג’ניבה ועידות מסוג חדש, שבהן ידונו על הכשרתן הפיזיות של האמהות והמיניקות, בדיוק כמו שדנים היום על צורות הנשק וכלי המלחמה, ורק האשה אשר תמלא את דרישות הועד הבינלאומי להיגיינה תקבל היתר ללדת. אכן, משהו נשבר במנגנון העולם והכל מצפים לתמורות, ולעת כזאת רבים המתנבאים.