סגורות הדרכים המובילות מאמריקה אל לבנו. חומה אטומה ובצורה של דעות מוסכמות היא המעצור לשנוי הדעה על היבשת הזאת: אישיה, מדינאיה, אמניה. אמנות אמריקאית: מי אדם רציני ויחרף את כבודו בבואו להוכיח את ההפך מן המקובל? ומי חכם ויעיז לפקפק בקבוע ועומד, בלכתו לבקש את המקור האמריקאי, העצמאי? חקה, חקה, איש העט, את כל הסברות של חבריך התיירים, אשר קדמוך וחשבו במקומך וקבעו מה שקבעו ושמו בפיך את הלעס (“מאסטיקה”) של מומחיותם, לעס, המשכיל, את גרת הדעות וההערכות שלא הוגעת את מוחך בהן. אתה תחקה, אתה תלעס, ובינתים תפרח לה המציאות האחרת כחלום פלאים.
דום פאסוס, הסופר האמריקאי, מזים את העדות של רישול־המוחין, אשר כותבי הרשמים החטופים מוציאים במהדורות חדשות לבקרים סברות ישנות ולא משתנות. כניאגרה זו שבמולדתו יאשד כח והפתעה: בשטף־קצף יתיז ממרומים שפע אור נוזל, תועפות דכיים מתנפצים בין רום ועומק. י’ון דוס פאסוס האמריקאי כותב – רומאנים, ספורים, מאמרים – כמו שלא כתבו אחרים, לא באירופה ולא באמריקה. הוא – כולו מקור. ודאי – לא קשה לראות בו חוטר מגזע אדגאר אלאן פו ונצר משרשי י’מס י’ויס. ידעתי את הפזמון הקטן של הרואים צל של גזירה־שוה ומריעים: “מושפע, מושפע!” כן, מושפע, ודאי מושפע, אך מלשון שפע. כי שפע לו. משלו. משל אלהים. וכשיש שפע אין פשע גם ב"מושפע", כי אי־שם, – בגובה־מרומים ובתחתיות – ניזונים אחים גדולים זה מזה – בתוקף מקוריותם.
ה"תכניקה" ביצירותיו “מוזרה” מאד. ובכוונה תחלה. והאם לא בזה עוצם כשרונו? הוא עושה בכוונה את הדבר שהיה עושה גם שלא בכוונה, מעצם טבעו שאינו יכול לו.
י’ון דוס פאסוס אינו רואה את הקוראים כמין לקוחות שיש להגיש להם את היצירה הספורית כעוגה אפויה, כלחם־פינוקים; הוא מגיש את חומר החיים כנתינתם ברשת המוח והלב של היוצר: כביכול בערבוביה, באי־סדר, במהופך, במקוטע: הקמח והסובין, המשארת, המים, האש והתנור. ואתה, קורא נכבד, הואילה נא ואפה לך המאפה כחכך הטועם – אם לעדינות ואם לגסות.
קטעי כרוניקה של עתונים, תמונות רחוב שנראו לו בדרך מקרה, דברי עיון, קורות סופר או לוחם, נאום באסיפה, רצנזיה על הצגה תיאטרלית – הכל משתרג כבדרך־אגב במסכת הרומאן. עומד אתה ותוהה: מה זה כאן? מה ענין ומה קשר לכל שברירי הדברים? ורק בסוף הספר תבין: הלא זהו אשד החיים. חידה ברורה, תינוקית, תמימה, ואין לפתרה אף־על־פי־כן. הכל מתפורר, מתרוסס בין אצבעותיך.
תמונות זעירות, דוגמת תאים קטנים. גלגל עיניך סובב הולך, – אתה הרואה, אתה המראה ואתה המוראה. ומתוך המהומה הזאת הולכים, אף־על פי־כן, ומצטיירים אישים מפורצפים יפה – מתבלטת חברה אנושית, מתגבשים מאורעות. לא בבת־אחת ובסדר אלף־בית, אלא בצירופי אתב"ש ותשר"ק, אלף ויוד ושוב אלף, ואח"כ מם סופית וקוצו של יוד והא השאלה – ושוב קמץ־אלף. וכך – עד אין קץ. וחיוניותן – בטירופן.
וכמה מן ההוד המקורי והמוזר ברומאן “המקבילה ה־42”. למשל: משסע הוא לפתע את ההרצאה על “גבורי” הרומאן ומשבץ את הביאוגראפיות, החיות והמוגבהות במנוף היצירה, של דבס, אדיסון, קארנייז', וילסון ועוד. התול וכובד־ראש, לעג ודמע, התעללות ורחמים. כבתשבץ, כבמעשה־מרכבה. יש והקריאה קשה, הדברים מרוגבים, לא דרך המלך ולא כביש (אדרבא, כבוש בעצמך!), טלטולי דרך הם. נסגר אתה לפתע פתאם במעגל צר – והנה הוא חוזר ומוציאך אל נוכח האופק המרהיב. ומוזר: חביבים טלטולי הדרך, קשה הקריאה – אך להניח מידך את הספר המופלא הזה אינך יכול.
ספרי י’ון דוס פאסוס ספוגים מרירות מיוחדת, שהיא כמנוף המנשא את הנושא, את היוצר ואת הקורא. לשונו מדוייקת, חדה, לשון של דם אנושי חם מאד. באמצעותה, על־ידי צורת הכתיבה המיוחדת, ע"י הרכב התוכן המקורי מרים דוס פאסוס הוד מעפר, חושף אמת ממדמנה ומעניק להם זכות חיים בעולם, הקוטל את החלום וממית את המקוריות. מלחמת היחיד בכלל – למען הכלל – הנה תמצית יצירתו של דוס פאסוס. החיים – אכזריות הם, והכלל – מטושטש ומטומטם, והכל יחד – איזה מגדל־בבל מבהיל ומיאש… – ואף־על־פי־כן אוהב י’ון דוס פאסוס את כל התגבושת הזאת, הופך בה, חופר בה ומפיק ממנה אצילות ועדון. ולשמה כדאי לחיות. כדאי ליצור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות