הקדמה קצרה 🔗
לא חנני הטבע את הכשרון להביע בצחות־לשון את מחשבותי, לספר בניבים נאוים את אשר עם לבי, אך מרגיש אני, כי אם לא אעלה על הניר ולא אספר בקהל מה שראיתי בעיני ומה שעבר עלי במשך ארבע שנים ברוסיה הסובייטית, וחטאתי בזה חטא פלילי לאסירי הצינוק הגדול ולכל המתענים שם – בבתי הכלא, במחנות ההסגר ובמקומות גזירה.
רצה הגורל שיהא חלקי עם האסירים והגולים שם. נסתבבו המקרים והצלחתי לברוח, ולפי דרכי – בפרס, באפגניסטן, בטורקיסטאן הסינית, בהודו ובעיראק, – נזדמנתי לעתים קרובות עם אנשים רבים וכן שונים, ובתוכם גם עם העובדים במחלקות הפוליטיות השונות, ומה מאד השתוממתי בראותי, כי רק מעט מאד, ואולי גם פחות ממעט, מכירים הללו את כל הערבוביה והאנדרלמוסיה, וכי גם יש מהם רבים ההוגים חבה לארץ־הפכה זו, שלא מעמד הפועלים ואכרים מושל בה, אלא כנופיה קטנה של תלינים, הקרויה בשם ג. פ. או.
רוצה אבל לתאר כאן, – ביושר לב ולא באריכות, – את החיים הערבוביים וחסרי התכלית שברוסיה הסוביטית, בלי שרות הדמיון ובלי פניות, אלא בהבלגה, עד כמה שאפשר, על החימה שבלב. ואם כל מה שיסופר ויתואר בדפים הללו לא יביע את חויותי במלוא השלימות, – הרי צדוק־מה יבקש נא הקורא בפסוק הראשון שבהקדמה קצרה זו.
את צרור־הדפים הזה מסרתי למשורר א. שלונסקי על מנת שיעזור לי בעיבודם. ואני אסיר־תודה לו על עזרתו הספרותית הרבה.
א 🔗
אני נוסע לס.ס.ס.ר.! – הזאת נעמי? – “יושבת קרנות” – צבת בצבת וקרח מכאן ומכאן – פיק ברכים ו"פיזקולטורה" – לחם! –
בשנת 1928, לאחר שפטמתי את עצמי, מרצון ולתיאבון, מן הספרות הסובייטית, המשכילה לתאר בזכוכית צבעונין מגדלת את הקידמה וההישיגים השונים של רוסיה והמכריזה בקולי־קולות של בטחון, כי עתידה רוסיה להיות בזמן קרוב מאד בכירת ובחירת הארצות, אשר הרחק מאחוריה יפגר (תרתי משמע) כל שאר העולם, שאינו כלול במסגרת ברית־המועצות. – קמתי, אני נער כבן י"ח, ובלי שימת לב לתחנוני אבותי ולאזהרות ידידי, הצטיידתי ברשות כניסה לס.ס.ס.ר. ויצאתי מארץ ישראל “הנחשלת” ל"ארץ התרבות והבנין הסוציאליסטי". דרך יון וטורקיה הביאתני האניה לאודיסה. לא נמשך לבי אחרי מראות הדרך. וגם באודיסה לא שהיתי אפילו שהיה קלה, כי לבי נמשך לשם, למוסקבה הנכספת, קריַת אודֶם רב, בירת העולם שכולו טוב.
זכורני: היתה אז שעת־בוקר מוקדמת, בוקר סגריר. מוסקבה העיר עמדה מחותלה בעכרוריות אבלה. ונדמה לי, כי הכל מתכוון להתאים עצמו למזג האויר – הבתים, הרחובות, האנשים. כמעט נעצרה הרכבת בבית־הנתיבות הבריאנסקי, והנה אַרְבֶה של ילדים ונערים עט אל הקרונות – אספסוף קדורני של ילדי־הפקר, שהמטרופולין האדומה מבורכת בהם. מה מבקשים כאן הקרועים והבלואים הללו? מה טרף שוחרים הם? מתרוצצים־בולשים הם בין הנוסעים, מוצאים את נקיי־המלבוש ונטפלים אליהם בפישוט־יד. נצמד גם אלי אחד מהם – נער מחוצף ופזיז, שפניו מנוגעים בצרעת־התאוה, ועיניו – כשני גחלי שנאה.
– תן נדבה, אזרח!
סרבתי. השיבותי פניו ריקם. בפרינציפ עשיתי כך. קבצנות? פושטי־יד בשערי מוסקבה? אך לפרחח היו, כנראה, פרינציפים אחרים לגמרי, והוא זיכה את פני ברקיקה הגונה, שנתזה מקצות שפתיו בחריצות מיוחדת. ואחר הרקיקה – גם “הפטרה” בנוסח הפסוק הרוסי הידוע, כלוַאי לדברי המחאה, שנחרתו בלבי:
– האמיריקאים המפוטמים הללו! את פרוסת הלחם האחרונה הם באים להכרית מפינו…
סלחתי לו את הרקיקה. הפסוק האחרון פצע את לבי. בקשתי להבליג על רגש הגועל, שתקפני למראה הנער המנוגע. בקשתי לגשת אליו, לפייסו בדברים, להציל מפיו עוד דברים היוצאים מן הלב. אך הוא צידד רקיקה של בוז כלאחר־פה ונעלם. דלף. צנה נוקבת. נדמה לי: גם השמים רוקקים כלאחר־פה סגריר ועכרוריות.
זו היתה הפגישה הראשונה. עניה ומלוכלכה נראתה לי מוסקבה, יותר משתארתי לעצמי. משהו נצרב בלב, כעלבון: “הזאת נעמי?”… אך היתה זו רק קדרות־רגע, חולשת־הדעת כהרף־עין, מראות ראשונים, שאסור, אסור לשפוט על פיהם. ומיד נתחזקה החלטה בלב: דווקא! ואף על פי כן! עלי לעבוד כאן, עלי ללמוד פה. ללמוד ולעבוד ולהצטרף כחייל אלמוני אל צבא החלוצים האלמוניים של העולם החדש. כל העוול הסוציאלי נסתמל אצלי בפרחח קרוע ובלוי זה, שקדם את פני ברקיקה ומחאה. (הלא ראיתם את הסרט הסובייטי היפה: “הדרך לחיים”…) – –
– אני מארש לי את מוסקבה, ככלה לכלוכית, יפת־העתיד…
בראשית – פרשת המעון.
ובימים ההם אין מעונות בבירת ס.ס.ס.ר. היתה זו שאלת השאלות במטרופולין האדומה. מוסקבה היתה כפנס הגדול, וכפרפרים בלילה, נמשכו אליה המונות מערי השדה. נצטופפה העיר. דירותיה נתגדשו עד אפס מקום. בחדר אחד – שתי משפחות, או חמשה רווקים. “יושבי־קרנות”! בשם זה כינו אז את הדיירים: כי כל אחד שכר לעצמו קרן־זוית בחדר, ובפנקסו של ועד הבית נרשם כבעל פנה פלונית – ימנית או שמאלית, אחורית או קדמית – בחדר פלוני. בקושי רב זכיתי שיַקצו לי פנה באחד החדרים, שהיה מחולק לפי השיטה הסובייטית החדשה. הייתי דייר רביעי בחדר הקטן הזה. ד' על ד'. כמעט בלי גוזמא. אך – אין דבר! “צפופים – אך לא כפופים” – אומר הרוסי. בן־חורין אני כאן בארץ החירות, ומעט צפיפות לא תזיק…
על רגל אחת התוודעתי אל שלשת שכני, והשיחה היתה קלה, בדוחה, כאילו הכרנו זה את זה מימים רבים. התקשיתי מאד, אני הטירון, ב"הנדסה המסובכת" של חלוקת הדירות ובקשתי את הוותיקים, שיסבירו לי הסבר היטב: היאך, דרך משל, יחולק לפי השיטה הסובייטית החדשה חדר, שצורתו צורת עגול ולא רבוע? נתקשו גם שאר הדיירים. והיתה הבעיה חמורה מאד, אך למזלנו נמצא בתוכנו אחד, שהיה משרטט מומחה, ולא פחות מזה לץ הגון, והקושיה ניתרצה. ומעשה שהיה: בדירה פלונית חלקו את הטרקלין העגול בדרך הזה: תלו מספרים מעל למטות המועמדות בעיגול, ובמרכזו של אותו עיגול סודר… קלוב על שם קרל מרכס!
נסתיימה פרשת המעון, החלה פרשת “התכלית”. אמרתי: עלי ללמוד. ללמוד על מנת להועיל, והתחלתי להשתדל בדבר כניסתי לבית ספר גבוה. אך בתי הלימוד ברוסיה הפרוליטארית אינם “חומה פרוצה”. יש דין ויש סייג ברוסיה הסובייטית. ולפי הדין שם, בגן העדן הסובייטי, אין אדם זכאי ליהנות מפרי עץ הדעת, אלא אם כן יש לו מאחוריו קופה של יחוס אבות ויחוס עצמו. ואני – זכות אבותי לי לעוון ולמכשול: בעוכרי היתה כברת הקרקע שיש לאבי עד היום הזה. והיכן? בארץ ישראל!.. וזכות עצמי? צעיר לימים הייתי מלהתחפש כבעל וֶתֶק בעבודה (והותק כאן הוא שלש שנים, לפחות). ממילא הוכרחתי להסיר מלבי כל מחשבה על לימודים. מילא, ניחמתי את עצמי, הרי בא"י יש שתי מלים מצוינות: “לא איכפת”. ובכן, אין דבר! עוד עולמי לפני. אעבוד תחילה כמכסת העבודה שנקבעה, ואחר אלמד. ומה רע? והרי גם משלח־יד יש לי מן המוכן (ידעתי את מלאכת הנהגות). ומכיון שהעבודה נעשתה לי במצב זה לא רק אמצעי להשתתפות בבנין המולדת הסוציאליסטית, אלא גם – בתכלית פשטות – מטה־לחם יחידי, – לא הרביתי בשהיות והחלה פרשת “רצוא ושוב”. והנה גם כאן מכשול. “צבת בצבת”. בכל מקום בקשו ממנו “סמיכה” מטעם האגודה המקצועית, שסרבה לרשום אותי במחלקת הנהגים, משום שתעודת הנהג שלי היא ארצישראלית. הוכרחתי, אם כן, להרשם בין הנבחנים. מילא, גם זו אינה צרה, אלא מאי? מכיון שאינני חבר באגודה המקצועית, סרבו הבוחנים לבחון אותי. באתי אל האגודה המקצועית, והשיבו פני ריקם. ראשית: משום פסול בזכות־אבות; ושנית – משום שהמשטר הסובייטי משתדל “לעלות” על אירופה לא רק בהשיגי תרבות וטכניקה, אלא גם בקשחות־לב של פקידים, שגורל אדם לא נחשב בעיניהם למאומה. נדמה לי, כי רשעות רובוטית זו יש לה שם מפורש בלשון העולם הישן: ביורוקראטיזם.
וכך נשארתי קרח מכאן ומכאן. לא לאלוהים ולא לבריות. לא ללימודים ולא לעבודה. ולא פעם אחת, בכל הריצות והעלבונות הללו, זכרתי את רקיקת אותו פרחח קרוע ובלוי בבית הנתיבות של מוסקבה, אשר קבל בבוקר־סגריר אחד את פני הנער הארצישראלי בן הי"ח, הנושא בלבו חלום מלוהט על עולם חדש: אחר, מופלא, מטופח במיטב הכיסופים של חוזי חזונות באדם. והָעָש של האכזבה דבק בי. דבוק וכרסם, כרסם והכרע. אולי לשוב? לברוח? להודות: נטרפו ספינותיך, הנער התמים – – לא, לא! הרי יתכן מאד, כי רק חולשת דעת היא לי, רק מורך־לב הוא לבחור בן י"ח, שלא נתנסה עדיין בתהפוכות החיים, בנפתוליהם העזים ועל כן מכוערים לפעמים? שמא רק קוצר־רוח היא באנוש? והיאך מעז אני להוציא משפט על סמך כשלונות ופגימות, שסוף סוף רק בבחינת “שכר למוד” הם לטירון בחיים בכלל ובחיים חדשים, לא כל שכן. לא, לא! הסגריר יחלוף. הוא מוכרח לחלוף. וגם אם ארצה לחזור – הרי הרצון האישי בס.ס.ס.ר. חדל להיות אסמכתא מספקת ליכולת. בימים ההם היתה הממשלה נותנת דרכיות־חוץ רק לנוסעים בשם ג.פ.או. או לעובדים בסוכנויות הסובייטיות שבחו"ל. כאבק אדם הייתי בעיני בימים ההם, כעלה בשלכת. ומה עלוב נראיתי לי, לנפשי, כשפלוני ואלמוני מאזרחי רוסיה הסובייטית – בשמעם כי באתי לכאן מחו"ל – היו ממששים בראשי, כמרמזים: “כמדומה, שאין הבחור דנן שפוי בדעתו”…
וצרה גוררת צרה. כאדם שאינו עובד ואינו לומד, לא היתה לי לא זכות ולא אפשרות להמנות על אחד הקואופרטיבים לקבלת צרכי אוכל, ומכיון שהחנויות הפרטיות (שהיו קיימות עדיין בימים ההם, ימי שלהי הנא"פ) היו ריקות כמעט, נדונותי לחרפת־רעב ממש… לבקש עזרה מהורי או מידידי בחו"ל לא נתנני לבי – אם מפני בושה ואם מפני רצון שלא להכאיבם בידיעות על סבלי ועל פחי נפשי. גמרתי בלבי: בעצמי ובבשרי אשא את האחריות למעשה אשר עשיתי בטוהר־אמונה של חולם חלום.
החלו ימי הדכדוכים. ובאחד מימי הנדודים הללו – על פת לחם ועל עוגן הצלה לנפשי האובדת – הביאני המקרה להכיר אדם אחד נתין חו"ל, שעבד בקונצסיה האמריקאית לתעשית עפרונות. המציאות כאן השכיחה מנפשי הרבה ממה שהיה בהכרתי “לפנים” מן הקנינים היפים של המין המשונה הזה, ששמו אדם. וכשהסביר לי האיש את פניו וסעדני בצרתי, לא ידעתי: היאך לכלכל דבר? ואולי רק פח טמן לי איש חסדי? הרי מעשה בכל יום הוא ברוסיה הבונה עולמות חדשים. הרי “פרט קטן” אך מהותי הוא בהוי הסובייטי. אבל האיש היה נתין זר, אמריקאי, מאלה שאותו ילד הפקר בתחנת מוסקבה רואה בו את המפלצת, הבאה לגזול ממנו את פרוסת לחם העוני. והוא לא טמן לי פח. הוא סדרני באחת הסוכנויות הזרות. חשבתי: נושעתי סו"ס מבטלה, מיאוש, מרעב, אך לא נושעתי. ברוסיה אסור לרחם אדוני האמריקאי! ברוסיה בונים מלכות סוציאליסטית. בבקשה לשלח את הנער הזה, הילד התמים, המאמין עדיין, כי יש גם חלום בעולם. לנו אין צורך בו. לג.פ.או. אין צורך בנער תמים. בשביל עבודה בסוכנויות וצירויות זרות יש לה, לג.פ.או. אנשים משלה. הם, הללו, שמשו הג.פ.או., אינם חשודים על תמימות, כנער הזה, בן הי"ח, שבא מארץ התמימות הקלאסית מעבר לים התיכון אל ארץ הפכחות הקלאסית מעבר לים השחור. והנער סולק מעבודה, אך לא ריקם סולק. ג.פ.או. אינה פוטרת בלא־כלום. הנער נידון למאסר שבועיים על שקבל עבודה בסוכנות זרה בלי נטילת רשות מאת האגודה המקצועית, הנועלת לפניו את שעריה.
ושוב – נדודים ונקיון שנים, סיורים מרצון ובעיקר מאונס בהוי הסוביטי, אגב חיפושי עבודה ולחם. הסיורים והחיפושים הללו הביאוני סוף־סוף אל המקום היחידי, שבו ניתנה לי הזכות לעסוק ב…ספורט על לב ריקן. זה היה “הפיזקולטורניק האדום”. דהיינו: קלוב ספורטיבי. איני יודע, אם השם “קלוב” יאה לו ביותר. אבל התואר “ספורטיבי” היה על כל פנים התולי מאד. לשם כך חסרים חבריו רק דבר של מה בכך… רק מעט לחם לאכול… רק מעט לחם כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם עמידה, היאה אם לא להתעסקותם הפיזקולטורית, הרי על כל פנים, לגילם. מפני תשישות הנופים הרעבים לא היתה שום אפשרות לעסוק בתרגילים. “הרי הקלוב הזה אינו “דינאמו”, – היו קובלים “הפיזקולטורניקים” הללו. מעוטם – מפני קנאה ספורטיבית. ורובם – מפני קנאת מזונות מוצדקת בהחלט. אין להכחיש: “דינאמו” הוא קלוב ספורטיבי ראוי לשמו. הוא היחידי המונע את האפשרות להכחיש את מציאות הספורט הסוביטי. אך לא זוהי זכותו הגדולה בארץ המהפכה. עיקר גדולתו הוא בהרכבו ובתפקידיו, שהספורט הוא להם כסות עינים… לכל היותר אפשר לומר, כי “דינאמו” הוא קלוב “הספורט הכפול”: הפיזקולטורי וה.. טשקיסטי. חבריו הם כמעט רק מאנשי הג.פ.או. והתעודה העיקרית היא לא להחמיץ הזדמנויות, ואת ההופעות בחו”ל לנצל לא רק לעניני ספורט… אכן, הפונקציה הזאת קובעת את מנת המזונות, כדרך ש"ההויה קובעת את ההכרה", לפי בטחונו הגמור של כל תינוק בס.ס.ס.ר. איני יודע אם דוקא הויתי קבעה את הכרתי, בשעה ששרפתי מאחורי את הגשרים ונסעתי בלבב שלם לארץ הסוביטים, אך מנסיוני בארץ זו יודע אני, כי היא שקבעה אותי מחוץ לכל אפשרות להיות חבר בקלוב הספורטיבי של שלומי אמוני הג.פ.או. ומאין ברירה, ולא פחות מזה מאפס תוחלת, הייתי חבר בקלוב “הבלתי־ספורטיבי”, שאנשיו חלמו כמוני על ה"פיזקולטורה האלמנטרית" הידועה בשם: “לחם”.
(שאר פרקי הספר יבואו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות