אם על המקרה שקרה ב"אבן־סיד" לא שמענו עדיין דברים ברורים – הרי על עצם ה"מפעל", שבו פרץ הסכסוך, יש במאמר “פתרונות קלים ומציאות קשה”, שנתפרסם ב"דבר", חומר רב, המפיץ אור בהיר על טיבו ואופיו של ה"עסק", גם על כל השיטה של יוזמיו.

“אבן־סיד” הוא “מפעל משותף לנו (להסתדרות) ולבעלי־עסק ערבי”. סתם המחבר ולא פירש, כי אותו “בעל־עסק ערבי” אינו אלא – קרמאן אפנדי, אחד הגרועים שבין הריאקציונרים הערבים… ומכיוון שלרגל הסכסוך התעוררה בציבור הפועלים השאלה “אם יש בכלל הצדקה לקיום שותפות מסחרית כזאת”, – יצא המחבר להגן על השותפות ועל “היסודות המשקיים” שלה. ומתוך דברי הסניגוריה נגולה לעינינו תמונה מחרידה ממש של הדרכים העקלקלות, בהן מתגלגלת שיטת “כיבוש העבודה” של מפא"י, ולכן – לאיזה בוץ ציבורי ומוסרי – מובילה שיטה זו.

לשם־מה נוצרה שותפות־כלאיים זו? – “כיבוש מקצוע רב ערך כתעשית אבן־סיד היה מניע עיקרי לשותפות”. ומדוע אי־אפשר היה להקים מפעל הסתדרותי עצמאי? – “דרך זו לא היתה אפשרית. לא היתה כל תקוה לחדור במקצוע זה למפעלי הממשלה בכוח פועלי יהודי עצמי…” האם מפני החשש שהממשלה תחרים את התוצרת של פועלים יהודים? לאו דווקא. אלא שהיתה שאלת מחיר התוצרת, צריך היה לעמוד בתחרות נגד מחצבות, המעסיקות פועלים זולים. בעצם, הממשלה משמשת כאן בעיקר ל"תפארת המליצה". כי בעל־המאמר מספר בהמשך דבריו, שהממשלה קנתה בשנת 1934 רק 24% מהיקף התוצרת של המפעל. ומאידך הרי ישנם צרכנים הסתדרותיים. אין ספק, כי המשרד הקבלני של ההסתדרות, הקיבוצים והמשקים בלבד היו יכולים “לבלוע” את כל התוצרת, שהיה מספק מפעל הסתדרותי עצמאי. אולם כנראה, למרות ההטפה לתוצרת עברית, למרות הדרישה – למשל – שהפועל היהודי יקנה דווקא חמאה של “תנובה”, אף כי היא עולה פי שנים מחמאת־חוץ – גם המשרד הקבלני, גם הקיבוצים והמשקים כשהם זקוקים לאבן וסיד, הם עושים “חשבון מסחרי”. וכנראה לא עמדה גם “התרופה הבדוקה והמנוסה” – לדרוש מהפועל היהודי שילך לתעשיה זו על מנת לעבוד בה ב"תנאי כיבוש". צריך היה, איפוא, להמציא “קומבינציה” אחרת, שתאפשר לאחד עבודה־עברית עם מחיר זול של התוצרת. – “זה הביא את ההסתדרות לרעיון השותפות, שביסודה הונח הבסיס של העסקת פועלים יהודים וערבים והבטחת שכר הוגן ותנאי עבודה הוגנים לפועל העברי כנהוג בשוק העברי המאורגן ושכר לפועל הערבי (וגם שעות עבודה? – י. ר.) כנהוג במקצוע זה בשוק הערבי”…

והנה מספרים מאלפים: “עבדו במפעל 50% פועלים עברים במספר, שקיבלו 70% משכר העבודה”… אילו עבדו גם הפועלים הערבים רק 8 שעות היום (מהמאמר ב"דבר" אנו למדים את ההיפך!) נמצא, שכל שני פועלים, אחד יהודי ואחד ערבי, שהשתכרו יחד 50 גרוש ליום, עושים ביניהם “חלוקה צודקת” כזו: הפועל היהודי מקבל 35 גרוש והערבי – 15 גרוש… על איזה יסוד? איזו הצדקה יש לחלוקה כזאת? מניין בא לו לפועל היהודי העודף הגדול לגבי הפועל הערבי? מי מכסה את העודף הזה? הוא בא מזיעת אפיו של הפועל הערבי, מגזל שכרו! וזה נעשה במפעל הסתדרותי (כי הלא השותף הערבי רק לשם זה הומצא, כדי לחפות על ניצולו של הפועל הערבי).

וזה נעשה תחת השלט של “ברית פועלי א”י"! אכן, “ברית” כהלכה, “ברית” עם מציצה…

וזהו “הפתרון הקשה” בניגוד ל"פתרונות הקלים", שאינם מתקבלים על דעתם הפרוליטרית" של מנהיגי מפא"י! לא ארגון משותף ומלחמה משותפת ומאומצת כדי להבטיח תנאי עבודה הוגנים ושווים גם לפועל היהודי וגם לערבי (ואולי, אמנם, תנאי־עבודה שווים במפעל הסתדרותי כסמל ודוגמה!), אלא – שותפות עם מנצל ערבי, כדי ליהנות בזכותו ותחת חסותו מעבודה ערבית זולה, המשמשת יסוד “לקיים את העסק מבחינה עיסקית־כספית” ומקור לשכר גבוה יותר בשביל קומץ פועלים יהודים.

והלא דווקא זהו הפתרון־הקל שהמציא מכבר משה סמילנסקי המטיף לעבודה מעורבת, כדי “לקייים את העסק מבחינה עיסקית־כספית” ועל־מנת לתת ל"פיפטי" היהודי שכר יותר גבוה על חשבון הניצול המופרז של ה"פיפטי" הערבי. מדוע פסולה בעיני מנהיגי ההסתדרות השיטה הזאת לגבי פרדסנים של אנשי התאחדות־האיכרים ואותה שיטה מותרת במפעלה של ההסתדרות? מפני שלה יש “שותף” ערבי? ואם גם הפרדסן היהודי – ולא רק הוא, אלא גם בעל בית־החרושת – ילמד מההסתדרות ויקח לו “שבת־גוי” בתור שותף, אזי היה תהיה “העבודה המעורבת” – על יסוד שתי דרגות משכורת – כשרה?!

הטומאה שבמעשה הזה עולה בד בבד עם הכזב והצביעות, שבנימוקים הבאים לתרץ את המעשה: “אם לא נעשה זאת, לא ניטיב על־ידי־כך את תנאי עבודתו של הפועל הערבי, אשר יפול לידי הקבלן הערבי”… הרי גם “חברי ההסתדרות”, חברי ה"קואופרטיבים" ו"קבוצות הבנין" המהוללות, המנצלים את הפועל היהודי – גם הם יכולים להגיד בדיוק אותם הדברים: “אם לא נעשה זאת, לא ניטיב על־ידי־כך את תנאי עבודתו של הפועל, אשר יפול לידיו של הקבלן הפרטי”. ובכלל, אין לך מעשה־ניצול, ספסרות וכדומה לזה – שאי־אפשר ל"תרץ" ול"הצדיק" אותו בנימוק זה.

אין כל הצדקה ל"עסק" המחפיר הזה, שביסודו הונח ניצולם של פועלים ערבים על ידי הסתדרות פועלים יהודים. כן, על ידי ההסתדרות! ואל תתחבאו רבותי, מאחורי גבו של “השותף”. הניחו למשחק הזה! לא חידשתם כלום ואל תתפארו, כי אתם מפלסים נתיבות חדשות בתוך המציאות הקשה. הלא זאת היא הדרך הסלולה על ידי אבות־אבותינו מדור־דור: דרך ה"היתר־עיסקא:, ה"שבת־גוי", “מכירת חמץ”, על כל העקמומיות שבתחבולות הללו ועל כל הגועל והבחילה שהן מעוררות – בפרט כשנוקטים באמצעים כאלה אנשים, המדברים על “יושר פועלי” ו"צדק חברתי".

ה"עסקים" הבזויים האלה עם ה"אמצאות" המחוכמות והנימוקים הכוזבים הללו – עדות מובהקת הם לטימטום הרגש הסוציאליסטי, לשיתוק המצפון הפרוליטארי ולהתנוונות כל השיטה הנפסדת מעיקרה.

“דרך הפועל”, מספר 9, 6 ביוני 1935