בתעמולת ההסתה נגד העליה וההתיישבות היהודית משתמשת העיתונות הערבית יותר ויותר בתאורי פחדים וזוועות של העתיד המר והאיום, הנשקף להמונים הערבים, אם לא יעמדו על המשמר ולא יפסיקו בעוד מועד את היאחזותם של היהודים בארץ. דווקא משום שאין להם, למסיתים, כל אפשרות להצביע על נזק ממשי, הנגרם כיום לעמלים הערבים על ידי העליה היהודית; דווקא משום שלעובדים הערבים נעשה ברור וגלוי, כי – אדרבה – בעקב ההתפתחות־הכלכלית של הארץ, הבאה כתוצאה מהעליה היהודית, גם מצבם הם משתפר; דווקא משום שיותר מדי בולט ההבדל העצום בין מצבם הכלכלי של ההמונים הערבים בסביבות ההתיישבות היהודים בארץ־ישראל ובין מצבם של ההמונים “המאושרים” בעבר־הירדן ובסוריה, המוגנים בפני “המגפה היהודית”, – דווקא משום־כך מתאמצים המסיתים להאפיל על התועלת שבהווה על ידי תאורי האימים של הסכנות האורבות כביכול לערבים בעתיד. הברכה היא ארעית וחולפת, כי הנה – כך זורעים המסיתים את הפחד – ירבו היהודים ויפרצו, ואז ידחקו את רגלי הערבים עד שיגרשו אותם לגמרי מן הארץ.

העתון “א־דפאע” פירסם מאמר מסוג זה ובו “לוח”־המאורעות. בשנת 1935 ייכנסו לארץ שבעים אלף יהודים. כל השטחים של אדמות הערבים יעברו לידי היהודים. בשנת 1936 יהיו העשירים הערבים נאלצים להגר למצרים, לסוריה, לתורכיה. משמרות של יהודים יעמדו בכל מקום. ערבי חבוש “תרבוש” לא יעיז לעבור ברחובות תל־אביב. בשנת 1937 ימצאו להם הערבים מקלט רק בעזה ובבאר־שבע וגם משם יתכוננו להגר. הדברים יגיעו לידי כך, שבשנת 1940 לא יוכל מוסלמי לבקר במסגד אל־אקצא בלי משמר של חיילים.

תהיה זאת קלות־דעת מצדנו, אם נתעלם מהסתה זו ולא נעריך את השפעתה. הרעל חודר ללבבות ההמונים, ללבבות הנוער, מחלחל ומפעפע בהם. ואם השנאה עדיין כבושה – אין היא פחות מסוכנת משום־כך. ואולם, מי יעמוד בפרץ? ל"דבר" יש כתובת מן המוכן. הוא פונה אל… השלטון ודורש ממנו, שישים קץ להסתה. אנו סבורים, שאין צורך להרחיב את הדיבור על ערכה של חכמה ובגרות־מדינית זו. ברור, שאך ורק תנועת הפועלים יכולה – והיא גם מצווה – לאחוז באמצעים נמרצים, כדי להחליש את פעולתו של הרעל השוביניסטי ולשחרר לאט־לאט את העמלים הערבים מהשפעתם של המסיתים.

אין כלל וכלל בדעתנו להשלות את עצמנו ואת זולתנו, כי תפקיד זה קל הוא. יודעים אנו ומעריכים את כל הקשיים. ואולם, הרשאים אנו להרתע מפניהם, משום־כך? וכי תפקיד זה ערכו פחות מייבוש ביצות? הרי נתחייב בנפש כל מפעלנו, אם נמשיך לשבת בחיבוק ידים ולהפקיר את המוני העמלים הערבים להסתה הפרועה ולא נגשור גשרים על פני התהום הפעורה לרגלינו, היא התהום הרובצת בין פועלי שני העמים.

ואילו מנהיגי ההסתדרות ודבריה עושים את ההיפך מזה. לא נדבר הפעם על ענין המשמרות ושאלת הארגון הבינלאומי. לא נלך הפעם “בגדולות”. נצטמצם בשטח תכסיסי התעמולה וההסברה. הנה גם “דבר” מתריע נגד ה"הסתה השקטה" של העתונות הערבית, המתנהלת על־ידי “ציורי בלהות” בנוסח “א־דפאע”. דווקא אנו, התובעים פעולה נמרצת כנגד ההסתה הזאת, רואים חובה לעצמנו לא להעלים עין מהעובדה, – ותצויין בגלוי, לצערנו אנו ולחרפתו ולבושתו של רוב ציבור־הפועלים, המשלים עם העובדה הזאת ומקבל אותה בשתיקה, – כי עיתון ההסתדרות אינו נמנע מלהשתמש גם הוא באותם האמצעים. אנו נתקלים על דפי “דבר” באותו “הטון” ובאותם תכסיסי־התעמולה, באותם “ציורי הבלהות” ממש!

במלחמה על זכות־העבודה של הפועלים היהודים – מלחמה, אשר כשלעצמה היא צודקת והכרחית, אלא שתכסיסי מפא"י מסלפים אותה ונותנים אותה לשימצה, – לא די להם למנהיגי ההסתדרות לדבר בשם המצוקה האיומה של המוני היהודים בעולם, אלא הם באים להטיל פחד, באשר עבודה ערבית פירושה “צבירת חומר מפוצץ איום ומסוכן לכל הישוב” (ה. פרומקין)… וכמה “טאקט” יש במימרה הבאה: “האם בעלות הארבה לא גייסנו כנגדו זקנים וטף”? (ד. רמז).

לשיא הפסגה הגיעה “תעמולת זוועות” זו בסדרה של מאמרי “שונד” (כן, (“שונד” מהמין הגרוע ביותר!), אשר “דבר” הקדיש להם מקום רב, הדפיס אותם בהמשכים במשך כמה ימים. כוונתנו ל"סחורה החביבה", שהופיעה לפני זמן־מה ב"דבר" תחת הכותרת: “בשנת תשצ”ד בירושלים".

שימו לב: תשצ"ד, דהיינו: אחרי מאה שנה! והנה “חזון העתיד” של העתון ה"סוציאליסטי":

האנגלים שולטים גם אז בא"י (אגב, גם בהודו). בעזרת “הגדוד הסקוטי” ו"הגדוד ההודי" עושים המעבידים שפטים בפועלים. אמנם יש בא"י תעשיה כבדה גדולה ובה מספר עצום של פועלים יהודים. 15 אלף פועלים יהודים עסוקים בבית־חרושת אחד לבנין אניות וכו' וכו'. יש גם צי עברי. אולם כל אלה לא עמדו להם ליהודים. הפועלים הערבים מאורגנים בהסתדרות חזקה, – כמובן, הסתדרות ערבית, שאין שום קשר בינה ובין ההסתדרות של הפועלים היהודים. והפועלים הערבים הללו אינם לאמיתו־של־דבר, אלא… מחנה של פורעים. והנה מתחילים הם להקים משמרות נגד “עבודה זרה”; דהיינו נגד פועלים יהודים… הם מגרשים את היהודים מהמושבות, שורפים את בתי־הכנסיות. אחר כך הם מתחילים להתנפל גם על השכונות של הפועלים היהודים בערים. “ההמון הפרוע בשמחתו לא ידע מעצור, הרג ואבדון, קהילות שלמות הוכחדו”. “גזרו על הלבוש העברי, על שמות הפרט והמשפחה, על האות העברית ועל הדיבור”. “אסרו על הישיבה בכל תחום ההתישבות היהודית הקודמת”. “גזרו על היהודים בעונש של תליה לא להראות ולא להימצא בסביבות ה”כותל"… וכל זה בא להם, ליהודים, על־שום שלא ידעו להעריך בעוד מועד את הסכנה ולא חסמו את הדרך בפני התפשטותה של העבודה הערבית. וכל ה"שונד" הזה – מוקדש “לעומדים במשמרות בכפר־סבא”.

והנה פונים אנו לעורכי “דבר” בשאלה גלויה – ואל יתחמקו ואל יצאו ידי חובתם בהעמדת פני־נעלבים, אלא ישיבו באזני ציבור הפועלים, אם יש להם מה להשיב:

האם המאמרים שב"א־דפאע" אינם עשויים כצלמו ובדמותו של חזון “בשנת תשצ”ד בירושלים"? במה נשתנו? אדרבה, הגידו!

אנו סבורים ש"ציורי הבלהות" ב"דבר" הם הרבה הרבה יותר גרועים מאלה אשר ב"א־דפאע". – אכן משום שהם מודפסים בעתונים של פועלים והם ממיטים חרפה על ציבור הפועלים, מבאישים את ריחו ועלולים לשמש פתחון פה כל מסית שוביניסטי של ה"צד שכנגד".

ואם “דבר” קורא תגר על ההסתה של “א־דפאע”, בה בשעה שהוא פותח את שעריו בשביל “תעמולת זוועות” מאותו סוג, – הרי זה מוסר של הוטנטוטים!

תנועת הפועלים היהודים בארץ מצווה להתחיל בפעולה, כדי להתגבר על תעמולת ההסתה המרעילה את האווירה ודוחפת את ההמונים – גם היהודים וגם הערבים – לקראת אסונות. ואולם, לציבור הפועלים היהודי לא תהיה רשות מוסרית ואף לא כל אפשרות ממשית – לגשת לפעולה הכרחית זו בין הפועלים הערבים כל עוד לא יעקור את השוביניזם מסביבתו הוא.

כנגד “הטלת הפחדים” משני הצדדים, כנגד תאורי האימים, “פן ירבה” צד זה או צד זה, – צריכה לבוא פעולת הסברה כנה על האפשרות וההכרה של חיים משותפים של פועלי שני העמים; שותפים לעבודה, למלחמת־שחרור וליצירת חיים חדשים, ללא השתלטות, שיעבוד ודיכוי העם האחד על ידי משנהו, אלא – חיי דרור לשני העמים גם יחד.

“דרך הפועל”, 21 בדצמבר 1934