המחנק האווירה השוביניסטית האופפת אותנו, אנו מוכנים לברך “על הנסים”, על כל רחש של מצפון, הסולד מהברבאריות שאנו שוקעים בה, על כל מלה של מחאה ואזהרה נגד מארת השוביניזם שדבקה בציבור. ולכן: יישר כוחו של מיכאל אסף, שפירסם ב"דבר" את מאמרו “שאלה נכבדה”. מאמר כזה ב"דבר" – לצערנו אנו מוכרחים להדגיש: ב"דבר"! – לאו מילתא זוטרתא היא. ודאי, אין אנו רואים את התרופות שמציע הח' מ"א כתרופות של ממש. ואין אנו יכולים כמוהו להעלים עין מהקינים העיקריים, שבהם שורצים היתושים נושאיה של המחלה הממאירה. ברם, ניכרים דברי אמת, ואידך – החסר והיתיר שבמאמר הנ"ל – נראה לנו בחינת “צבע־הגנה”, שלא בא אלא להכשיר את המאמר בשביל “דבר”… ערכו של עצם הזעקה המרה והאזהרה הכנה בעינו עומד.
הוא פותח את מאמרו במסירת עובדות אחדות. מעשה בגנב ערבי שפצע יהודי אגב נסיון של גנבה באחת השכונות בתל־אביב, וסופו שנפצע קשה. כשבאה המכונית של “מגן־דוד־אדום” להסיע את הערבי הפצוע לבית־חולים, “התנפלו אחדים מתושבי השכונה על הנהג, היכוהו ורצו למנוע בכוח בעד המעשה האנושי הפשוט של הצלת פצוע. נמצאו, כמובן, יהודים אחרים, שהגנו על הנהג, והפצוע הוסע”… ומעשה בנערה ערבית שעברה עם כד־חלב ברחוב הכרמל – “עבר חלבן יהודי, ניגש אליה, שפך את החלב והרביץ בה, הנערה פרצה בבכי מר”… ושוב מעשה ב"אחד מראשי היהדות המצרית", שבא לבקר בארץ־ישראל, ולאסונו הוא חובש תרבוש; והנה: “ישב באוטו לנסוע לאחת המושבות, תפס את המקום הפנוי האחרון שהיה באוטו. באותו רגע ניגש יהודי ודרש המקום. הנהג דימה כי אותו חובש תרבוש מבני־ישמעאל הוא, פנה אליו בערבית, שירד ויחכה לאוטו שני, כי המקום דרוש לו”…
עובדות מן “ההווי” שלנו, עובדות “פשוטות” ואכזריות בפשטותן. והרי כל אחד ואחד מאתנו יכול להוסיף עליהן כהנה וכהנה. הנה במכתב אל מערכת “דבר”, בקשר עם מאמרו של מ"א, מספר אחד הקוראים על ה"גבורות" של “הקנאים הלאומיים”, המתנפלים על רוכלים ערביים על שפת ימה של תל־אביב ומשליכים את סחורתם הדלה כאחד עם שולחנם – הימה… ולמי מאתנו לא נזדמן לראות תעלולי ילדים, המציקים לפעמים לערבי, סבל או רוכל, בחוצות תל־אביב, ממש כמו שעושים ילדי ה"גויים" לרוכל נודד יהודי בכפר פולני? יותר מעצם התעלולים האלה הכאיב לי בשעתו תימהונו של ילד, שנזפתי בו בשל כך. – התימהון הזה, שניבט בעיניו של הילד, שהסתכל עלי כעל “אדם שלא מן הישוב”, והתמימות בה אמר לי: “הלא זה ערבי!”… והרי ברור, הילדים הללו רק פולטים את אשר ספגו בסביבה של המבוגרים.
מ"א זועק: “לאן? לאן יבוא הישוב הזה?… האין האחראים לישוב יודעים כי זילזול־עם זה בזה, שאין עם בעולם סובל ממנו כעמנו, עשוי להפוך נרדף לרודף, להרעיל טוב וישר?…” דבריו בוטים כמדקרות: “ביתושי אנופילס נלחמים, ובצדק, אולם ב”יתוש טיטוס", ביתוש המחלה הנוראה ביותר של האנושיות, אין נלחמים כלל"…
אכן, יתוש השוביניזם הוא “יתוש המחלה הנוראה ביותר”, העושה שמות באנושות. אולם – נוסיף אנו – לא בלבד ש"האחראים לישוב" אינם נלחמים כלל במחלה הזאת, אלא הם האשמים בהתפשטותה.
מ"א מזהיר: “הפוליטיקה הלאומית שלנו תיכשל בהחלט, אם לא נדע לשמור על יחס אנושי הוגן בינינו ובין בני העם השני. המעשים הנעשים עכשיו על ידי אלימנטים בלתי־אחראיים, נבערים וסכלים, מסייעים לטיפוח השנאה לציונות בשדרות הרחבות ביותר של הקיבוץ הערבי בארץ. האלימנטים האלה משרתים את המופתי ושכמותו שרות מצויין בשבילם ואיום בשבילנו. הם מכשירים את הקרקע לתעמולה בלתי־מרוסנת נגדנו ומפעלנו”…
נכון בהחלט, אין לגרוע מהדברים אפילו תג אחד. אולם, יש ויש להוסיף עליהם: כי “גדולה מאד האחריות הרובצת על ההסתדרות, זה הכוח המאורגן ביותר של הישוב”. ואגב־אורחא הוא נוגע בשאלת המלחמה לעבודה עברית והוא אומר: “מסירת תורה כזו בידי רבבות היום ומאות אלפים מחר, מחייבת חינוך זהיר וקפדני, כי אחרת תסורס תורה זו עד לכיעור”… כלום מעט הוא עתה הכיעור בתורה זו, כפי שמפא"י מטיפה אותה בצורתה המקורית? הרי התוכחה היא חלק בלתי־נפרד שלה, וכל המכות אשר מ"א מונה, הן מכות הכתובות בתורה זו.
“זכיתי” לראות פעם ברחוב אלנבי את פרשת גבורתה של “משמרת נודדת” מטעם מועצת פועלי תל־אביב. ראיתי את הציד המחפיר, שנערך על כל עגלה ואוטו־משא שישב בו ערבי. ראיתי איך עצרו את העגלות וגרשו מתוכן את הערבים, שנסעו מן הנמל, טענו שם את המשא ונסעו לפרוק אותו. ראיתי את ברק־השנאה בעיני הערבי הלבוש בלויי־סחבות, כשדחפו אותו בכוח מתוך העגלה. ראיתי את שפתותיו המהודקות מתוך שנאה כבושה חסרת־אונים. הוא לא יבין לעולם, מה חטאו ומה פשעו. הוא ישנא אותנו שנאה עמוקה, הוא ישא את שנאתו, יפיץ אותה סביבו ויחכה לעת מצוא…
והצעקה המתמדת על “עבודה בלתי מאורגנת” ועל “עבודה זולה”, ובאותה שעה – הסירוב לקבל את הפועל הערבי המתדפק על דלתות ההסתדרות, האין זה עלול “להרעיל טוב וישר”? ולעומת זה, המשא־ומתן עם תנועת בית"ר הפאשיסטית על שיתוף פעולה, בתנאי מפורש שתשתתף במשמרות – האין זה עלול “להרעיל טוב וישר”? – האין זה עלול לשמש חומר תעמולה מצויין בשביל אלה, הבאים למשוך את הפועלים הערבים לתוך רשת הפאשיזם?
והכרוזים הגדולים המקשטים כיום את כל לוחות המודעות בתל־אביב: “פועל יהודי השתמש רק בתוצרת עברית המוגשת לך בידים עבריות!” – כלום אינם “מסייעים להפיח שנאה לציונות בשדרות הרחבות ביותר של הקיבוץ הערבי בארץ”? או – כדומה למשל – המאמרים המהוללים שנדפסו בזמנם ב"דבר" בשם “ירושלים בשנת תשצ”ד"… המאמרים האלה, שתיארו את הערבים (גם את הפועלים הערבים) כעדת פורעים, כחיות בצורת אדם גם לאחר מאה שנה! המאמרים הללו, שגוללו את כל הנוראות הצפויות לנו, אם לא נדע בעוד מועד לדחוק את רגליהם של הפועלים הערבים, – האם מאמרים כאלה אינם אשמים ואחראים ישירות למעשיהם של אותו חלבן יהודי ברחוב הכרמל ושל אותם גיבורים “לאומיים” על שפת־הים, וכו' וכו'? ומאמרים כאלה – בעתון הפועלים! – האין הם “משרתים את המופתי ושכמותו שרות מצויין בשבילם ואיום בשבילנו”? הרי די להם לתרגם לערבי את הכרוזים על תוצרת־עברית ואת המאמרים מהסוג “ירושלים בשנת תשצ”ד", ולהכניס רק שינוי קל מאד בנוסח: להחליף את המלה ערבים ביהודים ולהיפך, – ויש להם חומר תעמולה מצויין מן המוכן!…
ובכן, מי הם “המכשירים את הקרקע לתעמולה בלתי־מרוסנת נגדנו ונגד מפעלנו”? אל נרמה את עצמנו ואל נראה את האשם רק באיזה “פליט של החוליגניות הגרמנית, הפולנית והרומנית”, אל נעלים עין מן האשמים העיקריים האחראים ליחסים האלה ולמעשים האלה, העלולים – כדברי מ"א – “לעורר מוגלה כזו של שנאת עמים, שכל הישוב היהודי לא ירחץ עצמו ממנה”…
מ"א דורש חינוך והסברה. הוא צודק בהחלט כשהוא אומר: “חטא חינוכי, לאומי והיסטורי יחד הוא חוסר כל לימוד להכרת העם הערבי בבתי־הספר שלנו”. “שבעים ושבע יתנקם בנו החטא הזה בעתיד”. אולם מה יתן ומה יוסיף החינוך בבית הספר, אם כל האווירה כולה גדושה ודחוסה אדי־רעל של שוביניזם פרוע? ומה בצע בכל הגליונות והעלונים וחוברות הסברה וסרטי־ההסברה (אולי ייבחר כנושא לסרט – “ירושלים בשנת תשצ”ד"?…) ו"שבוע ההסברה בכל שנה", אשר מ"א תובע אותם – אם המציאות היום־יומית תבוא ותטפח על פני ההסברה הערטילאית?
ציבור הפועלים מצווה לאסור מלחמה על השוביניזם, המרעיל את האווירה סביבנו. ואולם, קודם־כל הוא חייב ליטול את הקורה מבין עיניו. הוא חייב לעקור ולשרש מקרבו את השוביניזם ולהוכיח – במעשים – להוכיח גם לציבור היהודי וגם לערבי – כי את הפועל, העובד והעמל הערבי הוא רואה כאח לגורל. אין אנו מגזימים באומרנו, כי בלעדי זאת, אנו מסכנים במו־ידינו תקומתנו בארץ הזאת וכל עמלנו עשוי להיות לריק!…
“דרך הפועל”, 30 באוגוסט 1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות