האדים־הארסיים של משטמה לאומית הולכים ומתעבים סביבנו. ההסתה הפרועה, המתנהלת בהתמדה ובלי־הרף בעיתונות הערבית, באספות ובמיסגדים – מרעילה המונים רחבים, בכפר ובעיר, בוגרים ונוער. הולך ונוצר מצב רוח, שבו לרצוח יהודי, איש חסר־מגן או אשה בודדה, שנזדמנה למקום נידח, נחשב כמצווה ממש. אפשר לרצוח נוסע יהודי חף־מפשע לעיני עשרות ערבים, הנוסעים אתו יחד באוטו, – ואין פוצה פה; מכל־שכן שאין בין הנוסעים אף אחד, שיחשוב לו לחובה לגלות את הרוצחים. המתנפלים בטוחים למפרע באהדת הסביבה הערבית. הם יודעים, כי השולטים עכשיו בציבוריות הערבית, כלי־הקודש ו"המשכילים", יראו במעשיהם מעין מפעל של גבורה לאומית, אותם יפארו, עליהם ישירו, ידאגו להגן עליהם במשפט, נשיהם תקבלנה תמיכה מידי נדיבים.
אין טעם ואין תבונה להעלים עין מחומרת־המצב. צריך לראותו כמו שהוא. אך, לא למען התייפח והתאנח. יש להסיק מסקנות.
והמסקנות – מהן?
ברור: איננו יכולים לוותר – גם לא נוותר – על זכותנו להתערות בארץ ולבנות כאן את עתידנו. אך דווקא משום כך, דווקא משום שאנו קושרים בארץ הזאת את גורלנו, את עתידנו, – אין אנו יכולים לשבת בשילוב־ידים, מבלי לנקוף אצבע, נגד השיסוי האיום, המרעיל את האווירה סביבנו. והאם נעשה מה שהוא בכיוון זה? אפס, אפס מוחלט!
בקונגרסים ציוניים מפטירים כמה מלים על “יחסי שכנים” טובים עם האוכלוסים הערבים, ולאחר הקונגרס – הדברים נשכחים. אין תשומת לב, אין תכנית, אין מאמצים לשנות אף במקצת את פני־המציאות המרה. מוסדותיה של ההסתדרות הציונית ושל הישוב היהודי אינם נוקפים אצבע קלה. הציבור אינו תובע פיתרון. האינטליגנציה שותקת. רעד יעבורך, בראותך את האדישות הפושה לגבי בעייה חיונית זו. עיוורון מדהים!
והמעציב ביותר: גם ציבור־הפועלים המאורגן, גם מוסדותיה של ההסתדרות – מוכים סנוורים אף הם. לאחר ש"דבר" קובע כי “רוח רעה, רוח הפקרות, רוח דמים מנשבת שוב בארץ” – אין בפיו אלא תביעה זו: “על המשטרה מוטל להילחם בה”… כן, ועוד דבר: “אין זאת בעית המשטרה בלבד… תפקיד עקירת הרוח הרעה, תפקיד הבראת הארץ הוא תפקיד פוליטי־חינוכי, המוטל על הממשלה המרכזית… על הממשלה להאזין למדובר במסגדים, למסופר בכפרים. על הממשלה לקרוא את הכתוב בשיטין ובין־השיטין של העיתונות הערבית… על הממשלה למצוא את האחראים האמיתיים להתרת־הרצועה ולקרוא אותם לאחריות”.
והיכן התביעה לגבי עצמנו? מה הוא “התפקיד הפוליטי חינוכי” – המוטל עלינו, על ציבור הפועלים? הדבר היה באמת מגוחך מאד – אלמלא היה כה טראגי. מנהיגי פועלים, המלאים במידה גדושה כזאת ביטחון ביכולתן הבלתי־מוגבלת (לא נדבר כאן על רצונן) של המשטרה והצנזורה, ואין להם שום אמונה בכוחה של הסברה פרוליטארית! מנהיגי פועלים, המשליכים יהבם על השלטון האימפריאליסטי, שהוא “יחנך” והוא “יבריא” את האווירה, ואין להם אמון כל־שהוא בכוחה של סולידריות פרוליטארית!
כאשר העמידו חברינו במועצת ההסתדרות את שאלת היחסים בין הפועלים היהודים והערבים לכל רוחבה וחריפותה, פטר ד. רמז את הענין בדברים אלה: “בכל הארצות עסקנו בארגון משותף – זו היתה פרנסתנו העיקרית! – ומכל הארצות יצאנו וידינו על ראשינו”… עסקו היהודים בקריאת “קראול”1, בפניה למצפון הממשלות – והפורעים פרעו. ואם באיזה מקום שהוא נתקלים הפורעים בהתנגדות, הרי זה במקום שהפועלים מתעוררים להכרה ולסולידריות פרוליטארית. ואם באיזו ארץ שהיא נערפו כל ראשיה של חיית־הפרעות, – הרי היה זה רק באשר הסולידריות הפרוליטארית הבינלאומית חדלה להיות שם סיסמה ערטילאית, אלא: קו של פעולה יומיומית. ואילו, במקומות שהתיחסו לצו של אחוות־פועלים בינלאומית, כפי שמתיחסים אליו מנהיגי ההסתדרות, – לא רק אנו יצאנו “וידינו על ראשינו”, אלא: ידיהם וראשיהם של מיליוני עובדים היו לדומן על שדות קטל, המונים הוסתו והקריבו את חייהם למולך השוביניזם הלאומי.
מנהיגי ההסתדרות לא בלבד שלא עשו כלום, כדי לפעול נגד מחול השטנים השוביניסטי, אלא – להיפך: הם דחו מאתנו את אלה, שצריכים היו – ויכלו – להיות, באורח טבעי, בני־בריתנו בסביבה הערבית – אנשי־העמל הערבים.
והרי לא קשה היה כלל לחזות מראש, מה מוכרחה להביא בכנפיה המדיניות הנפסדת הזאת. אנו חזרנו והזהרנו בלי־הרף, אבל – אזהרותינו היו כקול־קורא במדבר. הלוואי והיה מתגלה, שהצדק לא היה אתנו. הלוואי והיתה המציאות מכחישה את נבואתנו. אך, לצערנו, – כל יום מאשר את חששותינו, והמציאות מגדישה עוד את סאת חזונותינו הפסימיים ביותר.
אמרנו: תנועה של פועלים ערבים מוכרחה לקום וקום תקום. היא צריכה להיות אתנו, אך היא עשויה להיות זמן רב נגדנו. אם אנו, ציבור־הפועלים היהודי המאורגן, לא ניטול על עצמנו את היוזמה לקרבה אלינו, לכוונה מראשיתה בדרכי הסולידריות הפרוליטארית, בהראותנו לה מצדנו יום־יום דוגמות מעשיות, ממשיות, למופת של סולידריות כזאת – או־אז יימצאו חיש מהרה ה"אפוטרופסים", שיכוונוה נגדנו.
והרי היה זמן, שפועלים ערבים למאות נמשכו באימון אל ההסתדרות. השם “הסתדרות” היה פופולארי ואהוד בין הפועלים הערבים המנוצלים והמדוכאים. באו מקרוב ומרחוק, גם ממקומות ערביים טהורים, מנצרת ומשכם, והתדפקו על דלתות ההסתדרות. אך לא זו בלבד שהאימון לא טופח, אלא – להיפך: הרסוהו מנהיגי הרוב בהסתדרות וניפצוהו במו־ידיהם. התחמקו מהפועלים הערבים, שנתדפקו על דלתות־ההסתדרות, פיטרו אותם בשה"י פה"י. יתר־על־כן: אלה שביקשו לראות בפועל היהודי עזר במלחמה נגד המנצלים – ניגלו לפניהם משמרותיה של ההסתדרות. השסאי השוביניסטי הערבי קיבל מידי ההסתדרות כלי־נשק מצויין, והנה…
– הנה הן המשמרות הערביות נגד פועלים יהודים ביפו.
ודאי, שאפשר להוכיח, כי לא המשמרות של ההסתדרות כהרי המשמרות של הפועלים הערבים ביפו: הללו מתכוונים נגד החרמת הפועלים היהודים על־ידי מעבידים יהודים, ואלו מתכוונים לקיים את החרם הנהוג כלפי פועלים יהודים בעבודות הממשלה. וודאי, שאין זה אלא עוד אחד ממעשי־הנבלה הרבים של פק"פ, שבכרוזיה למחוסרי־עבודה יהודים היא צועקת, שצריך לדרוש מהממשלה – ובשעה שפועלים יהודים מקבלים, בדרך נס, עבודה בבנין־ממשלתי או בכביש, הרי היא משסה בהם את הפועלים הערבים ומכריזה, שזהו “נישול” של הפועל הערבי. אבל, מאידך גיסא, אותם מנהיגים של ההסתדרות, שאינם מאמינים כי בארגון בין־לאומי אפשר יהיה להסביר לפועל הערבי את דרישותינו הצודקות ולהבטיח את זכות העבודה של הפועל והעולה היהודי בדרך של סולידריות פרוליטארית – אלה ודאי אין להם שום יסוד לדרוש, כי באווירה הקיימת ילמד הפועל הערבי את מסכת המשמרות עם פירוש רש"י ותוספות. הוא רואה בפשטות: פועלים יהודים מקימים משמרות – והרי הוא מקים גם הוא משמרות, במקום שידו מגעת. והתהום מעמיקה.
ואם מעט לנו בפרי־הילולים זה של המשמרות ל"עבודה עברית", – נוספה עוד בזמן האחרון הפעולה הצעקנית, המחוסרת כל אחריות “למען תוצרת עברית”, הממציאה נשק חדש בידי המסיתים הערבים ושוללת עוד יותר כל סיכוי להתקרבות בין האוכלוסים היהודים והערבים. לא מלחמה משותפת של הגורמים המעונינים – הן יהודים והן ערבים – נגד מדיניותה של הממשלה, המפקירה את הארץ להצפת דמפינג2, כדי לשתק את ההתפתחות המשקית, – אלא שני מחנות לאומיים יעמדו זה מול זה ויערכו זה נגד זה מלחמת־חרם. את כל העובדות – הנכונות! – שעליהן הסתמכו הוועד־הלאומי והסוכנות עצמם, כגון בתזכירים לוועדת־המנדטים של חבר־הלאומים לאחר לדו"ח של סימפסון (היינו: קביעת העובדה, שהפלח הערבי נהנה מן העליה היהודית, היוצרת שוק לתוצרתו) – רוצים עכשיו להפוך על פיהן. כל הגשרים העלולים להוביל לשיתוף – הולכים ונהרסים. “אל תקנה עגבניות ערביות” – “אל תקנה שוקולד יהודי”, “אל תקנה חלב ערבי” – “אל תקנה גרביים יהודיות”, הנה ההימנון החדש של “יחסי־שכנים” בארצנו!…
ויצויין כאן לא רק ההד, שמעוררים הדברים בארץ גופה – הרחק מגבולות ארץ־ישראל נאחזים בהם צוררי־היהודים ומנצלים אותם להצדקת פעולת החרם שלהם נגד היהודים.
בו בזמן, שהאנדקים בפולין צועקים: “אנו רוצים לשמור על אופיו הלאומי של משקנו, איננו רוצים ‘יודיאו־פולוניה’”, – עומד על דוכן מועצת־ההסתדרות בא־כוחה של מפא"י ומרביץ בקהל את “התורה המחוכמת”, שכל המדבר על משק ארצי, הריהו מטיף להתבוללות וליצירת “עם פלשתינאי”… בו בזמן שבעריה ובעיירותיה של פולין מתנהל חרם נגד היהודים – מנהלים בא"י תעמולה נגד תוצרת ערבית; ליד הועד הלאומי, נציגותו הרשמית של הישוב היהודי, נוצרת מחלקה מיוחדת להטפת התורה הזאת, ו"דבר", עיתונו של ציבור־הפועלים המאורגן, כותב שחור על גבי לבן, כי הקונה מתוצרת־הארץ בעלמא, מבלי להבטיח שתוצרת זו היא עברית, הרי הוא פושע “פשע לאומי”…
והנה זכינו לכך, שהאנדקים האנטישמיים בפולין מצביעים על כך כדרך למופת. העתון הרשמי של האנדקים פירסם מאמר מיוחד, שהכתירו בכותרת: “פשיטיק ו… תל־אביב”. אותה עת טרם נערך בפשיטיק כל פוגרום והתנהל “רק” חרם. והנה בהסתמכו על תל־אביב – מבקש העתון האנטישמי להצדיק את החרם על היהודים בפולין. במאמר נמסרת האינפורמציה, שהביא בהרצאתו ראש מחלקת המיעוטים הלאומיים במיניסטריון־הפנים הפולני, שביקר לא מכבר בארץ־ישראל. הוא סיפר על התעמולה היהודית נגד מוכרי־ירקות ערבים, נגד עגלונים ופועלים ערבים. העיתון האנדקי נאחז בתעמולה זו, המתנהלת בתוך הישוב היהודי, והוא הבטיח, כי – “הציבור הפולני בפולין לא יסור במעשה־החרם נגד הפעולה המשקית היהודית אפילו כמלוא אות אחת מהדוגמות, שהיהודים יצרו בשטח זה בארץ־ישראל”.
האם אלה הנושאים באחריות ל"דוגמאות" הללו לא יחולו ולא יירתעו מדרכם הנפסדת?! האם לא תכסה כלימה את פניהם? האם לא ייסרם ויענם מצפונם? ושוב, אותו ענין: לשווא תהיה ההתפלפלות והסברת ה"מה נשתנה" בין פשיטיק לתל־אביב. המכריע בדבר הוא, שניתן פתחון־פה ואפשרות להסתמך על העובדה, שגם היהודים בארץ־ישראל דוגלים בסיסמה “סווי דו סוויגו”, כי גם כאן קניית תוצרתו של העובד בן־העם האחר נחשבת בעיני המנהיגים היהודים ומוסדותיהם ל"פשע לאומי". כל קיומם של ההמונים היהודים בארצות פזוריהם תלוי בעקירת הדעות הללו משורשן, ולא לנו להצדיק אותן במישרין או בעקיפין. אכן, פשע לאומי הוא זה! תקיעת סכין בגבם של ההמונים היהודים, הנאבקים מרות בפולין ובארצות אחרות תחת מהלומותיה של “התפיסה הלאומית” הפושעת הזאת.
ציבור הפועלים המאורגן חייב להסתלק מדרך נלוזה זו. שומה עליו לשנות את היחסים בין המוני העובדים של שני העמים בארץ, להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי השסאים וליצור את ראשית הכוח הבינלאומי המאורגן, נגד הגלים השוביניים. ודאי, שתפקיד קשה הוא. אולם קיימים התנאים האובייקטיביים להצלחה: שותפות האינטרסים של המנוצלים והמדוכאים. אכן, במידה שמשהים את הפעולה הזאת, – וביחוד במידה שמוסיפים ליצוק שמן על המדורה, – הולך התפקיד ונעשה קשה יותר ויותר. אם נרתע מפני קשיים – מה נשאר לנו לעשות בארץ הזאת. חייבים אנו לגשת בכל הרצינות, באימוץ כל כוחותינו ורצוננו למילוי החובה, המוטלת עלינו. שאלמלא־כן תגזור עלינו ההיסטוריה גזר־דין חמור, חמור מאד.
“דרך הפועל”, 27 במארס 1936
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות