והנה עוד שנה… ונחל הדמים, המציף את הארץ כולה – הולך ורחב, הולך ורחב.
בשפיכת דמי־יהודים החלו – “הלוחמים” הללו, לחירותו של העם הערבי. ועכשיו נרצחים עשרות־עשרות מבני־עמם הם ואין מרים קול… אכן, אין איוולת גדולה מאשר לחפש במעשים הללו “רעיון משחרר” כל שהוא.
מראשיתם של המאורעות ידענו: לא זו דמותה של תנועה משחררת. ובשעה שמפלגה שקראה לעצמה “קומוניסטית”, פק"פ, הזדהתה עם מעשי־הרצח הנתעבים, – ידענו אז, כי אין הרציחות מתעלות על־ידי כך לכלל פעולת־שחרור; אלא, להיפך – במעשה הזה חרתה פק"פ, במו ידיה, אות־קין על מצחה, אשר לא יימחה עוד, ודנה עצמה לניוון ולדראון.
כבר ראינו תנועות, כגון תנועתו של פטליורה1 ותנועת ה"באט’קו" מאַכנו2, שבתחילה הכילו אמנם כמה גרעינים של שחרור לאומי וסוציאלי – שלא היו כלל ועיקר בתנועת המופתי וההולכים אחריו; אף־על־פי־כן, משנתחללו על ידי פרעות ביהודים, נתחוור מיד, כי מידרדרות הן לתחום של באנדיטיזם גרידא.
בימי־קדם קם עבד, ספארטאקוס שמו, ועמד בראשם של עבדים למלחמה במדכאיהם. הוא, העבד, אשר אלה שנגדם התקומם לא חשבוהו לבן־אדם כלל: הוא, לוחם הזירה, שבית־ספרו היה הקירקס, בו הוכרח להילחם בחיות טורפות – הוא לא הכתים את מצפונו במעשים מחפירים כאלה, כמעשי תוקפם וגבורתם של פרחי־האפנדים, שבכיסיהם שמורים דיפלומים מאוניברסיטאות אוכספורד וקמברידג'.
הנמנה “עלילות־גבורה” אלה כסדרן? הלא די אם נזכיר:
רציחת נוסעים חסרי־מגן בדרכים; הריגת פועלים נוטעי יערות בהרים שוממים; רצח נתעב של אחיות רחמניות בלכתן לעבודתן בבית־החולים ביפו; הריגת רופא יהודי תמים וממלא חובתו בבית־שאן הערבית; טבח ילדים פעוטים בשנתם בצפת; הטלת פצצות בילדי בית־ספר, המשחקים על גבול יפו־תל־אביב; הריגת מלומד, בשעה שהוא רכון על ספריו בירושלים. – כך נלחם עם לחירות?! כך נלחמים לאידיאלים אנושיים כל־שהם?!
כך נלחמים רק נציגיו של עולם שוקע, למען “זכותם” להחזיק את המוני עמם הם בחשכה ובעבדות ולמוץ בלי־מפריע את דם־תמציתם. הנה הרעיון, שלמענו חוללו את מחול־הדמים, למען המטרה הקדושה הזאת זיינו הם – בעזרת הפאשיזם האירופי – את כנופיות השכירים, שעכשיו אינן נרתעות כבר מלשדוד ולרצוח גם את “אחיהם בני־עמם” ולשאת חורבן ומוות לכפרים הערביים.
גנרל בא וגנרל הולך, נציב הולך ונציב בא, ועדה הולכת וועדה באה – והטרור בתקפו עומד. לעיני הממשלה התנהל השיסוי הפרוע למעשי־הדמים, והיא לא נקפה אצבע. לעיניה החל “מסע הנצחון” של הטרור על פני הארץ כמעט בלא התנגדות כלל.
ואילו עכשיו עוד מקבלים השסאים והרוצחים עידוד מגזירות הממשלה – להחנקת העליה, לסגירת שערי הארץ, דווקא בשעה שמצבם של ההמונים היהודיים בעולם הולך וקשה עד לבלתי־נשוא.
ואף־על־פי־כן, למרות שתי שנות הטרור נתחשל עוז רוחנו שבעתיים. ואין זו מליצה סתם. יוכיחו הישובים החדשים, שקמו לנו בתוך ברד הכדורים ממש. יצירת מרכזי־חיים ועבודה – זו תשובתנו לגיבורי ההרג וההרס. הרחבת גבולות מפעלנו – זה המענה, שאנו עונים לאלה, האומרים להכניסנו למיטת־סדום קטלנית! תבורכנה ידיהם של כובשי־השממה, היוצרים עמדות חדשות למען תקומתנו בארץ!
ברטט של גיל נענינו לידיעה: סלילת הכביש לחניתה נגמרה לפני המועד הקצוב. אבל… היכן היא ההתחלה לדרך ההבנה ההדדית בין המוני העובדים היהודים והערבים בארץ? היכן הוא? מתוך כאב עמוק אנו חייבים לקבוע כיום על סף השנה השלישית למאורעות הדמים, כי בשטח זה – טרם נעשה דבר, ממש כפי שהיו הדברים לפני המאורעות ובראשיתם. אך לא ייתכן, שמהלך־ענינים זה יימשך כך! דווקא המצב הנוכחי, כשהמוני הערבים נאנקים מרות תחת משא־הטרור, יוצר תנאים חדשים לנסיון של התקרבות.
באותה אחריות ממש, שצבור הפועלים היהודי בארץ משקיע את מוח־עצמותיו ודמו, יוזמתו ומסירות־נפשו בפעולה הקונסטרוקטיבית ההתיישבותית, – כן חובה עליו לגלות יוזמה לפעולה קונסטרוקטיבית מדינית, שתוביל בעתיד לשינוי יחס־הכוחות וצירופים בארץ. גם בשטח זה – הכרחית לנו עלילת־חניתה! עלילה נועזה שאינה מחשבת אם “מעשי” הדבר ברגע זה, אם לא “יעלה יותר מדי ביוקר”, שאינה נרתעת מפני קשיי־היום, אלא עיניה נשואות לאור־המחר והיא משליכה את עוגנה בבאות.
כוזבת, כוזבת מיסודה, המימרה: תחילה צריכים אנו להתבצר, אחר כך נחפש את הדרך להבנה הדדית. אין מוקדם ומאוחר בעבודת־הגאולה. הדברים שלובים וכרוכים זה בזה, משלימים זה את זה ומחזקים זה את זה.
ואל יעזו לומר לנו “אוטופיה!” כך טענו מתנגדי הציונות על כל מה שהתחלנו לבצע בארץ הזאת. וראו: הנה הפכנו אוטופיה למציאות! כי לצידנו היתה אמת החיים, האמת ההיסטורית!
ראו: בכל העולם משתוללת השוביניות. הסתה גזעים נתעלתה לכלל מדע, כביכול. אם אין אנו שקועים בייאוש, הרי זה משום שעל אף הכל אנו מאמינים, כי “אחוות פועלים שנאת עמים תכריע”. אבל לא די להאמין בזאת. צריך לעשות לשם כך, יום יום, שעה שעה. לא יציאת־ידי־חובה מבמת־הקונגרס בציריך ובלוצרן, אלא מעשים ממש כאן במקום, קודם כל באותם השטחים, שבהם נפגשים אינטרסים של ממש. הלא כלימה תכסה פנינו, בראותנו כיצד מנהיגיה של הסתדרות־פועלים אינם מוכנים לוותר אף כקוצו של יוד מסיסמתם בדבר “עבודה עברית במאה אחוז” – לטובת סולידריות בינלאומית של פועלים, ואילו לדרישתם של הפרדסנים המנצלים הם נאותים להסכים ל־20 אחוז של עבודה ערבית. ולא קטנה מזו היא החרפה, כאשר תחת לנסות בקואופרציה כלשהי בין המשק העובד היהודי והמשק הפלחי, מנהלים תעמולת־חרם נגד תוצרת הפלח, בה בשעה שהארץ מוצפת תוצרת־חוץ זולה ומהרסת. לא, מזמן הגיעה השעה לראות ולהבין, כי לא זו הדרך. נחוצים יחסים אחרים בהחלט, ולשם כך נחוץ קודם כל, שבמחננו אנו, מחנה הפועלים היהודים, תהא קיימת הנכונות הנפשית לכך, הרצון הפנימי.
בהכרח עלינו לעשות מאמצים למען ההבנה ההדדית, גם אם אין עדיין הביטחון, כי ההצלחה תבוא במהרה. כאשר הוצתו שדותינו בעמק, – הוספנו לחרוש ולזרוע, אם כי לא ידענו אם אמנם נקצור, אם לא ישובו לשרות את פרי־עמלנו. אך, בזאת – על־כל־ פנים – היינו בטוחים: אם לא נזרע, ודאי שלא נקצור… בשם עתידנו אנו בארץ אנו נקראים לאימוץ כל הכוחות כדי להניח יסוד איתן לגשר של הבנת־אחים ושלום בין ההמונים העובדים של שני העמים בארץ, למורת רוחם של כל אלה שתכניותיהם בנויות על ליבוי של משטמת־עמים.
“דרך הפועל”, 29 באפריל 1938
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות