בתקופה הרת־גורל הציגה בפניה תנועת פועלי־ציון העולמית את שאלת יחסה אל הקונגרס הציוני ואל ההסתדרות הציונית העולמית. הן אין זו גוזמה כלל וכלל, באומרנו, כי תקופה כה הרת־גורל טרם עברה על תנועתנו במשך למעלה משלושים שנות קיומה. מעולם לא עמדה תנועת הפועלים הבינלאומית, ואנו בכלל, – בפני בעיות כה גורליות, כמו היום. על־אחת־כמה־וכמה, נכון הוא, שמעולם לא עמד העם היהודי על סף תהום כה טרגית; וכתוצאה מכך, ניצבת תנועת הפועלים היהודית בפני תפקידים חמורים ביותר וכבדי־אחריות.
טבעי מאד, כי בזמן כזה מתייצבות בפנינו שאלות ישנות באור חדש לגמרי וגם עולות בעיות חדשות. המצב השתנה מיסודו. הנסיבות שהשתנו תובעות מאתנו שינוי הטאקטיקה הישנה. התנועה חייבת לאזור עוז וכוח פנימי, כדי לבצע את השינויים, כל כמה שלא יקשה עליה הדבר נפשית.
לא יעלה על דעתו של איש מאתנו לזלזל במסורת. המסורת היא עושרה של התנועה. אך רע היה, אילו היתה משתלטת בתנועתנו המסורת על ההווה, תחת לשמש לה מקור עידוד, נקודת־מוצא ומשענת במאבקינו היום, בהתקפותינו מחר.
אם משנים אנו את הקו הטאקטי שלנו, אין פירושו־של־דבר, ולו גם במידה הפחותה ביותר, “התכחשות לעבר שלנו”. רצוננו להמשיך במסורת המאבק שלנו, אמנם – בשיטות טאקטיות אחרות מפאת השינויים, שחלו בנסיבות. עוז המחשבה, שאינה סובלת דוגמות מקודשות ואינה משתמשת בנוסחות מוכנות, אלא מנתחת עצמאית את תנאיהם המיוחדים של חיי ההמונים היהודיים; הכושר לקלוט את צו־החיים; מאבק ללא־לאות לסיפוק כל צרכיהם היום־יומיים של המוני העמלים היהודים, מאבק הכרוך במלחמה הכוללת למען מטרות־השחרור הסוציאליסטיות, – אלה, ורק אלה, מהווים את מהותה ועיקריה בעלי הערך של מסורתנו בת שלושים השנה, ולא עמדה בודדת זו או אחרת, כל כמה שלא תהיה חשובה ומושרשת עמוק בקרבנו. לא נשתנתה המטרה, למענה נאבקים אנו מזה שלושים שנה: שיחרורו הסוציאלי והלאומי של מעמד־הפועלים היהודי, הפתרון הטריטוריאלי של שאלת היהודים בארץ־ישראל, ובעת־ובעונה־אחת – שיווי זכויות לאומי מלא ושיחרורם הסוציאלי של ההמונים היהודים בעולם כולו, תוך מלחמתם המשותפת עם הפרוליטאריון הבינלאומי נגד השיעבוד הקאפיטאליסטי, למען הסוציאליזם. לא נשתנתה דרכנו – מלחמת המעמדות. אולם, יש לשנות את הטאקטיקה במלחמת־המעמדות, בהתאם לנסיבות. אחרת חדלה היא להיות טאקטיקה והופכת לדוגמה, ההולמת אנשי־כת ולא תנועה פרוליטארית מהפכנית.
לנין הכריז בזמנו: “האיש המתיימר להמציא למען הפועלים מין מירשם, הכולל הוראות מוכנות־מראש לכל מקרי החיים – הוא נוכל, פשוטו כמשמעו”. לנין לעג לכל אלה שאינם מבינים, כי במלחמה הקשה שנפלה בגורלו של מעמד־הפועלים – מן הנמנע הוא שלא "ללכת לעיתים בדרכים עקלקלות, לעיתים לסגת, לעיתים אפילו לוותר על הכיוון, שנקבע מקודם ולנסות בכיוונים חדשים".
אנו חיים בתקופה, שבה תנועת הפועלים כולה עורכת מחדש, באורח יסודי את ערכיה, בודקת את כלליה הטאקטיים; ואפילו כאלה, שבמשך שנים הועלו לדרגת עמדות עקרוניות – היחס אל הזעיר־בורגנות; ההיתר והאפשרות להגיע במקרים ידועים להבנה ולשיתוף־פעולה עם חלקיה המתקדמים והדמוקרטיים של הבורגנות; היחס אל מוסדות הדמוקרטיה הבורגנית; ואפילו השאלה הראשונה בחשיבותה – עמדתו של הפרוליטאריון במקרה של מלחמה. לגבי כל השאלות הללו וביחסה לשאלות חשובות אחרות – נהגה תנועת הפועלים המהפכנית, בשנים האחרונות, בביקורת יסודית של עמדותיה.
אין פירושו־של־דבר, מכל וכל, שהטאקטיקה הקודמת, בכל התחומים הללו, היתה מלכתחילה מוטעית כולה, וכי האופורטוניסטים צדקו. לאו! אם במלחמה העתידה תצטרכנה מפלגות הפועלים המהפכניות, בארצות הקאפיטאליסטיות־הדמוקרטיות, ליטול חלק פעיל בהגנת ארצן מפני התקפתו של הגוש הפאשיסטי, שנצחונו רצוף חורבן וכיליון לתנועת הפועלים, – אין זה גורע במאומה מהאמת ההיסטורית, כי בשנת 1914 צדקו קארל ליבקנכט וחבריו, שקראו לפועלים בכל הארצות להפוך את המלחמה האימפריאליסטית למלחמה נגד בורגנותם הם, וכי לא צדקו נוסקה ושיידמאן1 בכל הארצות, שקראו לפועלים להשתתף במלחמה, לצידה של הבורגנות האימפריאליסטית. אם כיום חייבים פועלים מהפכניים להגן על דמוקרטיה בורגנית בפני התקפותיו של הפאשיזם, אין פירושו־של־דבר – כי צדקו הרפורמיסטים, שהפכו את הדמוקרטיה הבורגנית לאליל, בשעה שמעמד־הפועלים יכול היה – בעת הנחשול המהפכני שלאחר מלחמת־העולם הראשונה – לכבוש את השלטון ולחסוך לעולם את תקומתו של הפאשיזם. אולם משנשתנו הנסיבות יסודית, – אין כוחה של הטאקטיקה, שהלמה את הנסיבות שחלפו, יפה בימינו אנו.
ומי יעז לטעון, כי לא חלו שינויים יסודיים בחיים היהודיים בכללם ובחזית הארצישראלית במיוחד?
תנועת פועלי־ציון – מאז ועד עתה 🔗
ההחלטה לעזוב את ההסתדרות הציונית נתקבלה בשנת 1909 במועצת וינה של מפלגת פועלי־ציון הרוסית בהשראתו של בר בורוכוב.
פסענו אז את פסיעותינו הראשונות בקרב ציבור־הפועלים היהודי. הוטל עלינו, קודם־כל, לגבש צורתה של תנועה פרוליטארית־ציונית עצמאית, להבהיר את מטרותיה המיוחדות ודרכיה המעמדיות כלפי עצמה וכלפי הציבוריות שמסביבה. לתנועת פועלי־ציון הצעירה, שטרם היכתה שרשים במידה מספקת בקרב הפועלים היהודים ארבה הסכנה, פן תמוג בקרב הזרם הציוני הכללי. היה זה הכרח בשבילה להסתייג ברורות מהתנועה הציונית הכללית, כדי להגדיר עצמה, כדי להסביר בבהירות להמוני הפועלים הרחבים את התהום המעמדית, שבין הציונות הבורגנית והציונות הפרוליטארית.
במשך שלושים השנים, שחלפו מאז, הצלחנו לחשל תנועה פרוליטארית עצמאית בכל הארצות, שבהן קיימים ישובים יהודיים המוניים. הסכנה שארבה לתנועה צעירה, שלא התגבשה די צרכה וטרם נודע טיבה בעולם, חדלה מהיות סכנה לתנועה בעלת צביון מדיני ברור, שמאחוריה שלושים שנות מאבק עיקבי לא נלאה, למען עניניהם של הפועלים היהודים. אך נוכח התקפותיהם של מתנגדינו הננו מזויינים כיום לא רק בתורה המארכסיסטית ובסיסמות הפרוליטאריות, אלא מצויידים גם במעש פרוליטארי עשיר, המוכיח בעליל – על כל צעד ושעל – את ההבדל המובהק, שבינינו ובין הציונים הבורגנים.
מאחורינו שלושים שנות מלחמה, עתירת מסירות־נפש, בארצות השונות ובנסיבות השונות, בימות שלום ובימות מלחמה ואימיה; כאשר מפלגות סוציאליסטיות ותיקות ומושרשות קיפלו את הדגל הסוציאליסטי – נשאנו אותו אנו ברמה. נאבקנו בתקופת ריאקציה חשכה ובסערת־המהפכה בשורות הקידמיות של הלוחמים. המוני הפועלים מכירים יפה את עבודתנו המסורה ומלחמתנו העקשנית בכל שטחי החיים הציבוריים – המדיני, הכלכלי והתרבותי, בהפגנות רחוב ובמאבקי בחירות, באגודות־המקצועיות, בבתי־ספר ובשעורי־ערב, בעיריות ובקהילות. כך חושלה בריתנו עם תנועת הפועלים היהודים, נתחזק אמונה בנו, במפלגה הפרוליטארית המעמדית הישרה, ששאיפתה אחת ויחידה: לשרת ולהדריך נאמנה את מעמד הפועלים היהודי. הפועל היהודי באשר הוא, לא יראה – איפוא – בהחלטתנו להשתתף בקונגרס הציוני, אלא כוונה אחת ויחידה – לשרת ביתר־שאת וביתר־יעילות את עניניו וצרכי־מאבקו.
ההסתדרות הציונית בעבר ובהווה 🔗
באותה תקופה עצמה השתנה גם מיסודו אופייה של ההסתדרות הציונית וערכה. כבר אז, כאשר החלטנו לצאת את ההסתדרות־הציונית, נשאה היא בחובה ניגודים מעמדיים חריפים; ואולם, הם לא יכלו עדיין לבוא לכלל גילוי וביטוי מובהק לענינים ממשיים, הנוגעים להמונים רחבים. מדיניותה של ההסתדרות הציונית, ה"דיפלומטיה" שלה, נשאה כבר אז אופי בורגני ריאקציוני, כגון: המשא־ומתן בין ד"ר הרצל ובין שר־הדמים הצארי פּליבה2, ל"דיפלומטיה הציונית הגבוהה" היתה אז, בדרך־כלל חשיבות זעומה ופעולתה המעשית של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל לא יכלה עדיין לשמש קרקע למלחמת־מעמדות ממשית; אדרבא, אפשר היה לטשטש בקלות את הניגודים המעמדיים. למטיפים הציוניים הבורגניים לא היה קשה כלל להפריח סיסמות בדבר צדק חברתי, הם לא חסכו צבעים ורודים על־מנת לתאר את משטר הצדק העתיד לקום בארץ־ישראל.
ואולם עם גידול ערכה של ארץ־ישראל בקליטתה של העליה היהודית ועם התפתחותה הכלכלית – נגוזה והלכה הרומנטיקה ואתה האידיליה. האידיאולוגים של הציונות הבורגנית שכחו את מליצותיהם היפות מאז. גם בארץ־ישראל נתגלתה אותה סתירה, המבקעת את החברה הקפיטאליסטית כולה, – הניגוד בין עבודה והון. כתוצאה מכך נתגלו ונתבלטו יותר ויותר שאיפותיהם של כל המעמדות בקרב העם היהודי להרבות השפעתם על תהליך התגשמותה של הציונות. כך הפכה ההסתדרות הציונית עצמה לזירת־המאבק למען השפעה ושלטון בארץ־ישראל, כשהמאבק הוא בעל אופי מעמדי מובהק, כל כמה שלא יטרחו לחפות עליו במליצות “כלל ישראליות”.
לקונגרס הציוני, לפני כשלושים שנה, חסרה הסמכות המוכרת על ידי מוסדות בינלאומיים וכוח־שלטון, כיום – הם ברשותו. בידיו ניתנים ענינים ממשיים שיש להם משמעות מכרעת לגבי ההמונים היהודים העובדים, אם אלה שהשתקעו כבר בארץ־ישראל ואם אלה שטרם עלו, אך עומדים לקשור את גורלם הם בארץ. בפנינו ניצב, איפוא, התפקיד להרחיב את מלחמתנו למען עניניהם של ההמונים היהודים העובדים גם על הזירה של הקונגרס הציוני ומוסדותיו.
עם גידולו של הישוב היהודי בארץ ישראל, עם עליית ערכה של הארץ בחיי ההמונים היהודיים בגלל ההחרפה לאין־שיעור של שאלת היהודים בעולם, בגלל ההתענינות הבינלאומית בבעיית ארץ־ישראל, – מפני כל הטעמים האלה עלה גם ערכו של הקונגרס הציוני כבמה פומבית, שלכל המתרחש עליה יש הד נרחב בעולם היהודי והלא־יהודי.
העליה לארץ־ישראל – וההסתדרות הציונית 🔗
מבחינת הנעשה בתחום זה יש הבדל עצום ביותר, מאז החלטנו על אי־השתתפותנו בקונגרס הציוני, לימינו אלה.
“בימים־ההם” היתה העלייה בכללה מצומצמת ביותר. הרוצה לעלות ארצה, – לא היה תלוי בחסדה של ההסתדרות הציונית. במרוצת הזמן חדלה ארץ־ישראל להיות רק ענין של אידיאולוגיה, היא היתה ללחם חוקם של המונים רחבים. העלייה עלתה על כל המשוער. די להזכיר, כי נשיאה של ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, מושגיו לפני שנים מספר על “עליה־גדולה” היו זהים עם רבבה אחת לשנה. והנה, ערב פרוץ מאורעות־הדמים בשנת 1936 זכינו לעליה בת 50–60 אלף לשנה! העלייה ההמונית הזו, כל־שכן כשמדובר בהמונים עובדים, תלויה בהשגת סרטיפיקטים (רשיונות־עליה), הנתונים ברשותה של ההסתדרות הציונית. עובדה זו בלבד, שלא היתה קיימת בשנת 1909, מהווה שינוי כה חשוב, שהוא עשוי להכריע את כל הנימוקים לאי־השתתפות בקונגרס הציוני, שאותם גרסנו “בימים ההם”. ודאי נמשיך במלחמה, כפי שעשינו עד־הנה, לביטולה של שיטת הסרטיפיקטים, למען עלייה חופשית לארץ־ישראל. ואולם כמפלגת־פועלים, המעונינת בעלייה לארץ־ישראל, לא נוכל לוותר על האפשרות להשפיע על חלוקתם של הסרטיפיקטים וחייבים אנו להילחם במסגרת אותם המוסדות, המחליטים ומכריעים בענין זה, לפחות, על זכותנו אנו לעלייה.
אפשר, שגם להבא נקופח בשטח זה, גם אם נשתתף בקונגרס הציוני. הן ידוע לנו, כי חברי בית"ר וחברי “אגודת ישראל” מקבלים סרטיפיקטים, אף־על־פי שחברי אותם הארגונים אינם משתתפים בקונגרס הציוני. רק עלינו הוטל החרם המחפיר, שגרם – וגורם סבל לחברינו הפועלים והזיק לתנועתנו על ידי צימצום מלאכותי של גידולה בארץ־ישראל. עד עכשיו השתמשו נגדנו המוסדות, שבידיהם נתונה חלוקת הסרטיפיקטים, בנימוק של אי־השתתפותנו בקונגרס. עכשיו נוציא מידיהם את הנשק הזה. ואם הקיפוח יימשך, ייווכחו הכל לדעת, הנוער החלוצי ופועלי־ארץ־ישראל, כי סיבתו של הקיפוח היא מצענו הסוציאליסטי המובהק ואי־כניעתנו מפני הבורגנות וכלי־הקודש.
גידולו של ציבור־הפועלים היהודי בארץ־ישראל 🔗
עבר חלף הזמן, כשבארץ־ישראל היה קיים רק קומץ של פועלים יהודים. “בימים ההם” כשמדובר על המוני הפועלים היהודים, הכוונה היתה לישובים היהודיים ההמוניים שמחוץ לגבולותיה של הארץ. גם זהו הבדל יסודי בין העבר והווה. בעשר השנים האחרונות בלבד גדל מספרם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל פי־ארבעה (מיפקד הפועלים בשנת 1926 נסתכם ב־ 25.187 פועלים ופועלות; המיפקד במארס 1937 הקיף 104.122 פועלים ופועלות מלבד.35.143 נשי־הפועלים, העסוקות במשק־ביתן בלבד). קם בארץ מחנה של למעלה ממאה אלף פועלים יהודים, המושרשים בכל ענפי העבודה בעיר ובכפר, בחקלאות ובתעשיה, בבנין ובתחבורה, שכירים וחברי משקים קולקטיביים. ועכשיו הטילו גם עוגן איתן בים. הפועלים היהודים הניחו את היסוד לנמל בתל־אביב, הישגם הנפלא לאחרונה, אף־על־פי שלא היה להם מושג כלשהו בעבודות־ים.
אמנם, גם כיום יש לראות בציבור הפועלים בארץ־ישראל, לפי שעה, רק חלוץ העובר לפני המחנה של ההמונים היהודיים הרבים, שעוד עתידים לעלות ארצה. ואולם, גם הוא עצמו מהווה כבר היום מחנה גדול. ויש לקחת בחשבון את המחנה הגדול הזה, בשעה שבאים לקבוע את הטאקטיקה של תנועת הפועלים היהודית. אם מדברים היום על שאיפותיהם של המוני הפועלים היהודים וצרכיהם, – יש לכלול ולייחד בחשבון הכולל גם את המוני הפועלים בארץ־ישראל.
יש לקחת בחשבון את העובדה, כי רובו המכריע של אותו מחנה פועלי, המונה למעלה ממאה אלף איש ואשה, משתתף בקונגרס הציוני, קשור בו בענינים ממשיים, ער – וקשוב – לכל המתרחש על במתו. אמנם, יש לו, למחנה זה, כמה וכמה אשליות מוטעות באשר לקונגרס הציוני. והמזיקה שבכולן: הסברה, שתוצאות הבחירות לקונגרס תקבענה את גורלו של מעמד הפועלים, תחת ההכרה הברורה – שעמידתו, עצמאותו ואי־כניעתו במאבק היום־יומי, מחוץ לכותלי הקונגרס, ישפיעו על החלטות הקונגרס יותר מסיכומי־הבחירות עצמם. בקצרה, הוא מגזים, בדרך־כלל, בהערכתו של הקונגרס. אשליות כאלו שטרם התגברו עליהן ההמונים, הן הן אחד הנימוקים, שבעטיין משתתפות מפלגות פועלים בפרלמנטים, גם כשהן יודעות, שמספר גדול או קטן יותר של צירים – בלאו־הכי לא ישנה הרבה, בסופו־של־דבר. על אף כל ההבדל הניכר, שבין הקונגרס הציוני ופרלמנט מבחינה משפטית, – המכריע הוא יחסם של ההמונים אל המוסד הזה.
עובדה היא, שהפועלים היהודים בארץ־ישראל קשורים לקונגרס הציוני לא פחות משקשורים פועלים בארצות אחרות לפרלמנטים שלהם. הם רואים בו את “במת־החוץ” ואת הנציגות כלפי ממשלת המנדט וחבר־הלאומים, הם קשורים בשורת ענינים יום־יומיים, שליליים וחיוביים. הקונגרס הזה מנצל את כוח שלטונו הממשי ומנסה לכבול את ציבור הפועלים, כגון: בהחלטתו על בוררות־חובה בסיכסוכי־עבודה. הוא מתנקש בחופש מצפונם של הפועלים ובכפייה עליו, שעה שהוא מחייב – למשל – שמירת שבת במשקי הפועלים ושמירת כשרות במטבחי פועלים, וכדומה. הקונגרס הציוני אינו אדיש כלל וכלל לשאלה – מי יהיו העולים, שיזכו בסרטיפיקטים: האם כאלה שישרתו את הכוחות הזוממים לשבור את ההסתדרות. לקונגרס ולקרונותיו השפעה עצומה על ההתיישבות הפועלית החקלאית, הזקוקה לקרקע ותקציבים. בימי חוסר־העבודה נאלצת תנועת הפועלים לדרוש סיוע למחוסר־העבודה, אמצעים ליצירת עבודות לשם הקלת המצב.
אנו מצווים להשתתף בקונגרס הציוני, כדי להילחם גם שם במדיניות הציונית הבורגנית, נגד הנסיונות לשעבד את צבור הפועלים שיעבוד מדיני ורוחני ולמען סיפוקם המאכסימלי של כל צרכי ההמונים־העמלים.
האם ההסתדרות הציונית היא מפלגה 🔗
במועצת וינה, בשנת 1909, ביסס בר ברוכוב את עזיבת הקונגרס הציוני. ואולם גם אז הדגיש ברוכוב, כי השאלה אינה עקרונית־פרוגרמתית, אלא – טאקטית. ואילו, בשאלות של טאקטיקה אי־אפשר להסתמך על נימוקים שכוחם היה יפה לפני עשרות שנים, בשעה שכל הנסיבות נשתנו במשך התקופה הארוכה הזאת.
במועצת וינה לא היה צריך ברוכוב לשקול נימוקים כגון: עלייתם הגדולה של הפועלים, התלויה בסרטיפיקטים שבידי ההסתדרות הציונית; ציבור פועלים יהודי גדול, שרבים מעניניו הממשיים מוכרעים בקונגרס; סמכותה של ההסתדרות הציונית, שהוכרה על ידי מוסדות בינלאומיים, ובין־השאר – הסמכות לדון ולהכריע בשם העם היהודי בענין חלוקתה של ארץ־ישראל והקמתה של המדינה היהודית בה. כל הנימוקים הללו לא היו קיימים בעולם.
ואולם, אם מסתמכים היום על נימוקו של ברוכוב מאז, כי “לא ייתכן, שהסתדרות פרוליטארית תהווה רק סיעה במפלגה בלתי־פרוליטארית”, – הרי אין זה אלא מגוחך. הכל יודעים, כי מאז ועד־עתה עבר על ההסתדרות הציונית תהליך התפצלות כזה, שמגוחך לכנותה בשם מפלגה. אדרבה, התבוננו נא ב"מפלגה" זו: יום־יום עומדים חבריה זה מול זה במלחמה מעמדית – פועלים נגד מנצליהם; בימי בחירות נאבקים נמרצות חלקיה השונים זה בזה. בימי הבחירות לעירית תל־אביב או למוסדות המוניציפליים במושבות גוזל חלק אחד של “המפלגה” אצל חלקה השני את זכות־הבחירה. ובעירית תל־אביב עצמה – על אף ותרנותה של מפא"י – מתנגחות ה"סיעות" של אותה “המפלגה” זו בזו, כאויבים. התבוננו נא, כיצד מביאים מעבידים ופרדסנים מ"המפלגה" הציונית את המשטרה להרביץ בפועלים ולאוסרם, את חבריהם לאותה “מפלגה”. וכאשר חברי “המפלגה” הציונית בימי משבר וחוסר־עבודה מביעים את סולידריותם עם הפועלים הלוחמים בספרד על ידי תרומותיהם, מביע כלי־מבטאה של “סיעה” אחרת באותה “מפלגה” (עתון “הבוקר” של הציונים הכלליים) את מלוא אהדתו לגנרל פראנקו וצבאותיו.
קיימת מפלגת הציונים הכלליים. האומנם זוהי ההסתדרות הציונית? לא! ובכן, מהי? הסיעה הציונית־הכללית בקרב המפלגה הציונית הכללית? די להקשות את הקושיה הזו, כדי שלא יהיה כל טעם לדבר כיום על הסתדרות ציונית בתור מפלגה. ושמא אין כל חשיבות לקביעת שמות למושגים? אם כן הרי לא איכפת כיצד ייקראו.
אי־אפשר להוסיף ולהשתמש באופן עיוור בטרמינולוגיה, שבה השתמש בר ברוכוב לפני שלושים שנה. כתוצאה מהשינויים שנתחוללו בארץ־ישראל, עברה מאז על ההסתדרות הציונית התפתחות גדולה. כיום היתה ההסתדרות הציונית לזירה, שמתנגשים עליה ענינים מעמדיים מנוגדים בבנין הארץ.
במועצת וינה הבדיל ברוכוב בין “איגודי אינטרסים” ובין “איגודים רעיוניים”. הוא הגדיר את הפרלמנטים וגם איגודים אחרים, המשוללים מסגרת־כפיה, כ"איגודי־אינטרסים", “בהם תיתכן השתתפותן של מפלגות שונות, ושאלת ההשתתפות היא שאלת־התועלת, שאלה מעשית גרידא”. לאור ההתפתחות שחלה – עלינו להודות, כי במרוצת־הזמן התפתחה ההסתדרות־הציונית לא כמפלגה, “כאיגוד רעיוני”, אלא דוקא – כ"איגוד־אינטרסים". היסוד לקיומו של “איגוד־האינטרסים”, ששמו ההסתדרות הציונית העולמית, מהווה התענינותם של המעמדות השונים בקרב העם היהודי בריכוז־הטריטוריאלי בארץ־ישראל. מאז ומעולם הדגשנו, כי כל המעמדות שבקרב העם היהודי מעונינים בציונות. אך, בו בזמן, שאגף־הפועלים הימני בנה על היסוד הזה פיתום ורעמסס של “שלום־בית” וויתור על מלחמת־המעמדות, – הדגשנו אנו כי לכל מעמד ענינים משלו בהגשמת המרכז הטריטוריאלי. מסביב לאינטרסים אלה נטוש המאבק – וכל מעמד משתדל לנצל את ההסתדרות הציונית, את סמכותה ואמצעיה, למען עניניו המעמדיים.
נישא בפני תנועת־הפועלים באחריות להופעותינו ומעשינו אנו. מלבד דימגוגים בלתי־אחראיים לא יוכל איש להטיל עלינו את הקולר בעבור מעשיה הריאקציוניים של ההסתדרות הציונית, שבהם אנו עצמנו נאסור מלחמה. ועם־זאת, אל נעצום עינינו מלראות נכוחה: בשטחים מסויימים יש לו, לקונגרס, אפשרות לכפות את החלטותיו על ציבור הפועלים, אם גם לא באמצעות משמעת מפלגתית, אלא בעזרת כוח שלטונו הממשי כגון: השליטה על קיצבות העליה והקצבת התקציבים. ואולם גם אם לא נשתתף בקונגרס – לא נתחמק מהחלטות הללו, כוחן יהיה יפה בכל גם לגבינו, בין שנשתתף בקונגרס ובין שלא נשתתף בו. אנו מפסידים רק את האפשרות להילחם בהן בתוך מוסדות, שבהם מחליטים ומכריעים. וכן מפסידים אנו את שעת־הכושר לגייס, בעת הבחירות לקונגרס אותם פועלים וחלוצים, שדעתם אינה נוחה מההחלטות הריאקציוניות הללו.
חברות חופשית וחברות כפויה 🔗
נתיישן במידה רבה, הנימוק מ"הימים ההם", שאין צורך להשתתף בקונגרס הציוני, לפי שאינו אלא איגוד חפשי, המשולל חברות שבכפיה. והרי ההסבר מני־אז: יש הכרח להשתתף בפרלמנט, כי הוא כופה את החלטותיו על האוכלוסיה, גם בשעה שחלק ממנה אינו משתתף בבחירתו; לפחות ננהל, איפוא, את מאבקנו בו. והנה כבר הוראינו לדעת, שכיום גם הקונגרס כופה עלינו את החלטותיו בכל תחומי־שליטה, ברצוננו ושלא־ברצוננו; והמדובר הוא לא בנו כיחידים, אלא בציבור־הפועלים בארץ־ישראל ובהמוני הפועלים הציונים בתפוצות הגולה.
ועם־זאת, היו כאלה שבטענתם בדבר סמכות־הכפיה הנתונה בידי הפרלמנט התכוונו למשהו אחר: יש טעם להשתתפות בפרלמנט כי כוח־כפיה לו; היינו – אם ישיגו הפועלים רוב, הרי יטילו את רצונם על הכלל; לעומת זה, אין טעם להשתתף בקונגרס, כי זהו איגוד חופשי, ואפילו ישיגו בו הפועלים רוב, – לא יהיה להחלטותיהם כל תוקף, שכן הבורגנות תפרוש מהקונגרס. כן, כיום צריכים לחפש בנרות אנשים, שמושג כה תמים להם על הפרלמנט: בעזרת פיתקת־הבוחר ישיגו הפועלים רוב ויכפו כביכול על הבורגנות להיכנע לרוב הפרוליטארי בפרלמנט… ראינו גם ראינו, שגם מפרלמנטים יכולה הבורגנות “לברוח”, או – מוטב: לפזר את הפרלמנט ולגרשו על אף סמכותו. ואולם, הנימוקים שבגללם משתתפות מפלגות פועלים מהפכניות בפרלמנטים, כוחם יפה – במידה רבה – גם לגבי הקונגרס אף־על־פי שהוא “איגוד־חופשי”. כמובן, כוחם יפה רק לגבי אלה, שחשובים בעיניהם הענינים הנידונים בקונגרס וברצונם להשפיע על ההכרעה עד כמה שמשגת ידם, או – לכל הפחות – לחשוף בפני ההמונים המעונינים את כוונותיה האמיתיות של המדיניות הבורגנית.
ומאידך־גיסא, לא על־נקלה ניתן “לברוח” מהקונגרס, שחשיבותו גברה ועלתה לאין־שיעור. ז’אבוטינסקי עשה כן – והתוצאות ידועות. הגם שהיה לו צבא של “חולצות חומות” עם קצינים וסמלים; הגם שנהנה מאהדתם של חלקי בורגנות ניכרים. חלק ממחנהו שקל היטב, – אם כדאי לו להצטרף למנהיגם. הוא העדיף לחכות ולראות מה יהיה בסופה של אותה “ההסתדרות הציונית החדשה”. ואמנם חשקם של אלה לרוץ בעקבותיו של ז’אבוטינסקי הצטנן והלך. ולא משום שלאנשי “מפלגת המדינה היהודית” נוח יותר לשבת בחברתה של מפא"י מאשר בצוותא עם הרביזיוניסטים. המעמד וההערכה, שזכה להם הקונגרס בעולם היהודי והלא־יהודי – איננו נכס מיטלטל, שאתה בא וחוטפו כל־אימת שאוחזך הבולמוס לנטוש את הקונגרס. מאה אלף פועלים בארץ־ישראל מהווים גורם של כוח, שבלעדיו יהיה כל קונגרס אחר, שהבורגנות הציונית תנסה לכנסו, נטול כל ערך בחיים היהודיים, ממש כטקסי־הקונגרס העצובים של ז’אבוטינסקי. ואפילו הקרנות – אי־אפשר לחוטפן, כי משענתם הנאמנה הם המוני העם הרחבים (צאו וראו מה בין הקרן־הקיימת־לישראל ובין “קרן תל־חי” של ז’אבוטינסקי!).
אפשר, אמנם, לאיים בבריחה, כדי לסחוט ויתורים ממפא"י ולכפות עליה ויתורים נוספים. ומפא"י – מצדה – מנצלת את התרוץ “פן יברחו”, כדי להצדיק את ותרנותה ופשרותיה, שודאי אין הכרח אובייקטיבי בהן אולם מקורן הוא בעצם המהות האופורטוניסטית, השרירה־קיימת־ופועלת גם בפרלמנטים בעלי סמכות ממלכתית, שלדידם אינה קיימת חברות חפשית. הבורגנות נוקטת בקונגרס הציוני במדיניות מעמדית, מובהקת; לפיכך, יש לנקוט גם כנגדה במדיניות פועלית עיקבית. מה יקרה, אם אגף־הפועלים בקונגרס יחדל מוותרנותו, המאפיינת אותו עד היום, ויצליח למשוך לצדו גם חוגים מתקדמים דמוקרטיים ויהווה רוב, – את הפחד מפני סיכוי זה נשאיר לאלה, שיש להם סיבה לחשוש לכך.
מהוועידה החמישית לוועידה העשירית 🔗
הוועידה העולמית החמישית של ברית פועלי־ציון שנתקיימה בוינה, באבגוסט 1920), בה התפלגה הברית־העולמית לשעבר, האחידה מבחינה ארגונית, לשני פלגים – הרפורמיסטי והמהפכני – אישרה את אי־השתתפותנו בקונגרס הציוני. אביא את ההחלטה במלואה:
1) העם היהודי כולו מעונין בריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים בארץ־ישראל; ואולם, כל מעמד ומעמד שואף לעניניו הוא. המטרות והשיטות של בנין הארץ הן שונות אצל המעמדות השונים. הבורגנות היהודית שואפת להעביר לארץ־ישראל את צורות־הניצול הישנות של החברה הקפיטאליסטית, הפרוליטאריון היהודי שואף לקיים שם חברת־עבודה יהודית.
2) הקונגרס הציוני, המורכב מרוב בורגני, אינו יכול בשום אופן לנהל עבודת־בנין סוציאליסטית בארץ־ישראל, הסותרת עמוקות את עניניה של הבורגנות היהודית.
3) אם תתקבל פעם החלטה מקרית ברוח דרישותיו של מעמד הפועלים, הרי אופיו החופשי של הקונגרס ימנע מראש את הגשמתה. על־כן, לא יוכל הפרוליטאריון לנצל את הקונגרס הציוני למען עניניו הוא. ההשתתפות בו היתה רק מעוררת אשליות מזיקות אצל חלק ממעמד הפועלים והיתה מחלישה את פעילותו בתחום עבודת־הבניה העצמאית הפרוליטארית בארץ־ישראל.
בגלל הטעמים המובאים לעיל מביעה הוועידה העולמית החמישית של הברית העולמית היהודית הסוציאליסטית “פועל־ציון” את התנגדותה להשתתפות בקונגרס הציוני"
אנו למדים – קודם כל – מהחלטה זו, כי בוועידה העולמית בשנת 1920, בה התכוננה הברית העולמית השמאלית, נידונה שאלה זו לא כשאלה עקרונית־פרוגרמתית, אלא כשאלה טקטית. לא עמדה שם השאלה: “המותר”? אלא אך ורק: “הצריך”? כשהחליטה הוועידה החמישית לא להשתתף בקונגרס הציוני, – לא התכוונה, כלל ועיקר, לכך שאינן עומדות בפנינו משימות־בנין בארץ־ישראל. אדרבה, החשש פן תחליש ההשתתפות בקונגרס הציוני את “הפעילות בתחום עבודת־הבניה העצמאית הפרוליטארית בארץ־ישראל” היה אחד הנימוקים החשובים ביותר לאי־ההשתתפות בקונגרס, פרט לנימוק על אופיו החופשי של הקונגרס. אותו נימוק פעל גם בשנת 1909. אין זה מקרה, כי באותה שנה שהוחלט על נטישתו של הקונגרס, הקימה תנועת פועלי־ציון העולמית את “קופת הפועלים הארץ־ישראלית” (קפא"י), כמכשיר כספי של תנועת־הפועלים לשם פעולה עצמאית בארץ־ישראל. סיבות שונות גרמו לכך, שקפא"י אינה ממלאה כיום את התפקיד, שהוטל עליה ושהוצדק על ידי מפעליה הראשונים. אך, העובדה שרירה וקיימת – וממנה עלינו להסיק את המסקנה.
כחלק אורגני מהציבור המאורגן של פועלי ארץ־ישראל גם לנו יד ביצירותיו החיוביות, שתרמנו להן לא מעט מכוחנו. הפעולה, שנעשתה על־ידינו בהפצת רעיונותיה של הציונות־הפרוליטארית וברכישתם של המוני־פועלים יהודים בכל הארצות – היא ללא ספק, אחת מהפעולות החשובות ביותר למען ארץ־ישראל. גם כיום, כמו בעבר, אנו מחזיקים בדעתנו, שאותם “דיבורים”, כביכול, ש"אנשי המעשה" לועגים להם, אינם נופלים בערכם ממפעלים קונסטרוקטיביים רבים. ללא העמקת הכרתם המעמדית של פועלי־ארץ־ישאל, ללא מאבק נגד הוויתורים על עניניו של הפועל, ללא מלחמה בשוביניות בקרב ציבור־הפועלים, ללא חישול רצונם של הפועלים להילחם למען עניניהם היום־יומיים ולמען מטרותיו ההיסטוריות של מעמד הפועלים – ללא פעולות חינוך מדיני אלה היו עומדים המפעלים הקונסטרוקטיביים על מסד של חול ועלולים היו להתמוטט כבתי־קלפים, כפי שהוראינו לא אחת מתולדותיה של תנועת הפועלים.
ואולם, אי־אפשר לנו להתחמק מהמסקנה: אם אי־השתתפותנו בקונגרס הציוני לא הגבירה את פעולתנו הקונסטרוקטיבית בארץ־ישראל, כפי שסברו הן מועצת וינה ב־1909 והן ועידת וינה ב־1920, – הרי שומה עלינו, על ידי השתתפותנו בקונגרס, להשפיע על עבודת־הבנין בארץ, למען תהלום יותר ויותר את עניניו של ציבור הפועלים; בד בבד עם המאבק המדיני, שננהל בקונגרס, נסייע גם להשגתן של אפשרויות רבות ככל־האפשר לעבודת־הבנייה העצמאית של פועלי ארץ־ישראל.
כשאישרה ועידתנו העולמית החמישית מחדש את החלטה בדבר אי־השתתפות בקונגרס הציוני, – מילא כבר הקונגרס תפקיד שונה מאשר בשנת 1909, אם כי לא נכבד כמו בשנים האחרונות. לעומת־זאת, המצב ההיסטורי הכללי היה שונה לחלוטין מאשר היום. הדבר הזה גם משתקף בהחלטה משנת 1920. אחד הנימוקים הוא, כי הקונגרס “לא יבצע את עבודת־הבנייה הסוציאליסטית בארץ־ישראל”. בתקופה ההיא ראו את עבודת־הבנייה הסוציאליסטית כאחת המשימות הקרובות. היתה זו תקופת עלייתו של הנחשול המהפכני באירופה. המלחמה הישירה של מעמד הפועלים לכיבושו של השלטון ניצבה כ"מצוות־עשה" אקטואלית, שהיתה עשויה לפתוח סיכויים חדשים גם להקמתה של ארץ־ישראל סוציאליסטית (אמנם, לא בעזרתה של הבורגנות הציונית, כשיגיון־דעתם של מטיפי “הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי”, אלא: במלחמה נגדה, תוך הישענות על נצחונו של מעמד הפועלים. כיום, לא הנחשול הסוציאליסטי־מהפכני הוא בעליה, אלא הנחשול הפאשיסטי, ואף על פי כן, אמונתנו, שבסופו־של דבר ישוב ויעבור מעמד הפועלים להתקפה ונצח ינצח במאבקו את העולם הקאפיטאליסטי. – באותה מידה שרירה ועזה אמונתנו והכרתנו, שרק נצחונו של מעמד־הפועלים ישחרר את העם היהודי העובד בכל אתר ואתר ואף יסיר מדרכו כליל את המכשולים להגשמתו המלאה והאיתנה של המרכז הטריטוריאלי בארץ־ישראל.
רק ומר הוא, אם הפעולה היומיומית מתנהלת מבלי שיגיה אותה הסיכוי ההיסטורי הגדול; ואולם, באותה מידה, רע ומר הוא, אם סיכויים היסטוריים גדולים מליטים את המצב המדיני הממשי ואת משימות החולין האקטואליות, כל־שכן, אם הם מחפים על אוזלת־יד וחוסר־מעש. לא הסתפקנו באוריינטציה על נצחונו של מעמד הפועלים, אלא – נלחמנו בפעילות למען ניצחון זה ונמשיך להילחם למענו בכל כוחותינו, בכל אתר ואתר. כרגע, איננו עומדים בארץ־ישראל בפני המשימה הישירה של הקמת החברה הסוציאליסטית. עומדות בפנינו המשימות – להקים, להרחיב ולבצר את עמדותיה של ארץ־ישראל העובדת, להגן על עניני־הפועלים בתנאי המשטר הקפיטאליסטי. לפיכך לא נוכל להשאיר ללא־שינוי את עמדתנו כלפי המוסדות, המפקחים על הענינים הנוגעים במישרין לפועלים, כל עוד קיים הסיכוי שהמוסדות הללו ימלאו עוד זמן רב – תפקיד ניכר בהגשמתו של המרכז הטריטוריאלי היהודי. לא נוכל להמשיך באותו יחס כלפי הקונגרס הציוני ומוסדותיו, שאותו קבענו בתקופה שלהטה מהסיכוי, כי הנה עוד מעט־קט ויירשו את מקומו כמו את מקומם של כל המוסדות הבורגניים בעולם, מוסדותיו של מעמד־הפועלים.
פועלי־ציונות פירושה: עשיית היסטוריה יהודית פועלית; ומשמעות הדבר כיום: עשייתה של היסטוריה יהודית בכללה בקצב אחד עם ההיסטוריה העולמית. איננו רוצים לפגר אחרי הקצב הזה, אך – גם נבצר מכוחנו להקדימו.
הקונגרס ותוכנית המדינה־היהודית 🔗
תכניתה של המדינה היהודית – הריהו ענין, שצף ועלה בתקופה מאוחרת ביותר. והענין הוא רב־היקף וחשיבות והוא מחייב אותנו להעביר תחת שבט־הביקורת את העמדה כלפי הקונגרס־הציוני. במידה שמדובר על מוסדות בעלי סמכות־ממלכתית, שבעטייה מצווים אנו להשתתף בהם, הרי בתנאים המיוחדים של החיים היהודיים – זוהי במפורש סמכות־ממלכתית, הוא הסמכות המוכרת והמוסמכת – לפי החוק הבינלאומי – לדון ולהחליט: האם יש לקבל את תוכנית חלוקתה של ארץ־ישראל והקמתה של מדינה יהודית בחלקה של הארץ – או לדחותה; ואפשר, ששומה על הקונגרס לשאת־ולתת, בהיותו הצד היחיד המוסמך לכך, על פרטי הגשמתה של התוכנית להקמתה של מדינה יהודית. הסמכות הזאת, החשובה עד־מאד, להחליט על שאלה בעלת היקף כזה, שאין דוגמתה בהיסטוריה היהודית כולה, נתונה אך ורק, לרשותו של הקונגרס הציוני, בתורת נציגותו היחידה, המוכרת בינלאומית, של העם היהודי. אם טוב הדבר בעינינו ואם לאו. לכל הדעות, אין כל דמיון בין סמכות זו ובין סמכותה של איזו קהילה יהודית להטיל מיסים, שדי בכך כדי להכשיר את ההשתתפות באותה קהילה.
עם תוכנית החלוקה והקמתה של המדינה היהודית היה הקונגרס־הציוני למוקד התענינותם המדינית של העולם היהודי כולו והציבוריות הלא־יהודית ברחבי־תבל. היתה זו איוולת פושעת אלמלא השתתפנו אנו, כתנועה הקשורה בכל נימיה לכל המתהווה בארץ־ישראל וסביבה, בקונגרס, בשעה שהוטל עליו להכריע בשאלה שאין דומה לשיעור־חשיבותה בחיי האומה מזה מאות בשנים.
לא כאן המקום לדון באותם הנימוקים, שבגללם מתנגדים אנו חריפות לתוכנית־החלוקה, אף־על־פי שעצם הצגתה של שאלת המדינה היהודית – ולו רק בחלקה של הארץ – על סדר־יומה של המדיניות הבינלאומית, היא בעינינו עובדה בעלת חשיבות היסטורית גדולה. הרי זו הוכחה חותכת, עד כמה גמל הרעיון בדבר פתרונה הממלכתי הטריטוריאלי של שאלת היהודים, ודווקא בארץ־ישראל! הרי זו הוכחה בולטת, עד כמה גדל כוחו ומשקלו של הישוב היהודי בארץ־ישראל! השלטון האימפריאליסטי לא יוכל עוד לזלזל בו, בשעה שהוא מתכנן ומצרף את צירופיו הוא לגבי פיתרון בעיתה של ארץ־ישראל. מכל־מקום, איך שלא נתייחס לתוכנית גופה, אם בחיוב ואם בשלילה – במידה שמעוניינים אנו להשפיע באורח פעיל על מהותה של ההכרעה, לא די אם נטיח את “הלאו” או “ההן” בחלל־האוויר.
עובדה היא, בשמו של העם היהודי יחליט אך ורק הקונגרס הציוני. אם תובעים אנו מההמונים היהודים להשפיע על החלטתו של הקונגרס – הרי, למעשה עלינו לקוראם להצביע בבחירות לקונגרס בעד או נגד תוכנית החלוקה. הננו משוכנעים לחלוטין, ששלטון המנדט לא יצליח לכפות עלינו את תוכניתו זו נגד רצונם של ההמונים היהודים; אף־על־פי שיוכל להערים אבני נגף בדרכנו, אך במרוצת הזמן נצליח לסלקם – אם יתגייסו ויתלכדו כל כוחותיו של הישוב, המוני העם היהודי בעולם והעולם הבינלאומי המתקדם, אם נפתח במדיניות חדשה בהחלט כלפי ההמונים הערבים.
אמנם, איננו משלים עצמנו, כי ביחסי־הכוחות השוררים כיום בקונגרס־הציוני – ייווצר שם רוב, שיתנגד בעוז ונמרצות לרצונו של השלטון האימפריאליסטי ולתחבולותיו. ואולם, גם כשאנו פטורים מאשליות אלו, – הכרחי הוא, שבמהלך הבחירות לקונגרס יישמע דברם של הפועלים היהודיים בעלי ההכרה האנטי־אימפריאליסטית בכל ארצות הפזורה היהודית ועל במת־הקונגרס עצמו. יישמע נא ברמה קולנו נגד מדיניותו האימפריאליסטית של שלטון המנדט, נגד מדיניותם המזיקה של כל אותם זרמים ציוניים, הנכנעים לשלטון האימפריאליסטי, מתרפסים בפניו ומסייעים בידיו להפוך את התקווה בת־הדורות של עם מעונה ושבע־תמרורים לכדור־משחק בידי המעצמות, ששוקדות על סחר־מכר של עמים וארצות, משל היו מניות עוברות־לסוחר בהמולת הבורסה.
נניח לרגע קט,, כי על אף התנגדותם של שוללי־החלוקה – תאושר התוכנית בקונגרס. אפילו אז לא ייגרע מערכו של הקונגרס כמלוא־נימה. אדרבה, אפשר, שעוד יגדל ערכו. אל נמוד בקנה־מידה של עמים אחרים; אל נזדרז לפסוק שעם תקומתה של המדינה־היהודית – היא תיטול על עצמה את כל התפקידים, שממלא אותם כיום הקונגרס. ענין לנו עם אומה שלא ככל האומות. עמים אחרים, שזכו בעצמאותם הממלכתית, – הרי המוני־העם, שישבו בארצם, נשאו את המדינה שהוקמה. אך, רעות־רוח היא לשער, שהיישוב היהודי הנוכחי בארץ־ישראל ישא בגפו את משא המדינה היהודית. ואפילו היה הישוב היהודי מגלה מגמה כעין זו – מצווים היינו להילחם בה חריפות. לא העלינו על דעתנו אף לרגע קט, שהיישוב היהודי בארץ־ישראל – הוא לבדו – יכריע בתוכנית החלוקה והקמתה של המדינה היהודית, שכן, ענין זה נוגע לאומה כולה. הוא הדין, לגבי המדינה היהודית, אילו קמה בנסיבות של היום, כאשר הישוב היהודי בארץ־ישראל מהווה רק חלק קטן מאותם ההמונים היהודים, העתידים לעלות ארצה, לבנותה וליהפך נושאיה הממשיים של המדינה. אין להעלות על הדעת, כי תישלל מההמונים היהודים בחוץ־לארץ הדעה וההכרעה בדבר עצם הקמתה של המדינה היהודית, בעניני העליה וההתיישבות.
ואשר לענין “הכפייה”. – ההסתדרות הציונית והקונגרס שלה, להם שמור למעשה תפקיד מכריע בהקמתה ובנינה של המדינה היהודית, יישארו גם להבא איגודים מתנדבים. הם לא יוכלו לכפות על ההמונים היהודים מחוץ לגבולותיה של ארץ־ישראל תשלום מסים לקרנות, שלהן שמור תפקיד גדול במפעל ההתיישבות. ואף־על־פי־כן תפקידן יהיה גדול מאד. באחת, לא הסימנים החיצוניים של שלטון־כפיה או התאגדות חפשית – הם הקובעים אלא תפקידיהם הממשיים של המוסדות הללו.
הקרנות הציוניות והתיישבות־הפועלים 🔗
תנועת הפועלים היהודים המאורגנת בארץ־ישראל יכולה להצביע על מפעלים חשובים, פירות פעולתה העצמית ומאמציה העצמיים; מעונות־פועלים משותפים ושכונות פועלים, רשת מסועפת של מפעלים שיתופיים בשטחים שונים למיניהם, קופת־חולים המסתעפת בארץ כולה על המרפאות ובתי־המרקחת, מכוני הרנטגן, בתי־החולים ובתי ההבראה שלה, המוחזקים על ידי הפועלים עצמם. כן יש להרים על נס את שתי המגביות למען קרן־חוסר־העבודה, שנתקיימו בזמן האחרון, שבהן נאספו למעלה ממאה אלף לירות ארצי־ישראליות, נוסף על התשלום החדשי, הכלול במס־האחיד של ההסתדרות הכללית, המיועד לאותה מטרה. אמנם, זוהי אחת השגיאות של הנהגת ההסתדרות, המעוררות בקרב ציבור הפועלים את האשליה, כאילו יש בכוחה של עזרה־הדדית לפתור – ולא רק להקל – את בעית חוסר־העבודה בשלמותה. אין זה אלא פשע, כשהנהגת ההסתדרות משחררת את מעמד בעלי־ההון מכל דאגה למחוסרי־עבודה, כשאין היא מתפנה לארגן כל מאבק ציבורי המוני נגד הממשלה והעיריות בתביעה לעבודה וללחם, כשהיא מפנה את כל תשומת־לבם של הפועלים ומרכזת אותה בעזרה־הדדית בלבד. פשע הוא, אם כל העול של ביטוח מחלה מוטל אך ורק על שכמם של הפועלים, ומאמציהם הכספיים מנוצלים לשם מניעת המאבק עם הממשלה והמעבידים – פן יבולע, חלילה, ל"שלום־הבית", אשר את מחירו משלמים תמיד הפועלים. ואילו חטאיה של הנהגת מפא"י אין בכוחם להעלים או לטשטש את העובדה הברורה – ציבור הפועלים בארץ־ישראל עשוי לפעול גדולות ונצורות בכוחותיו ובאמצעיו הוא. אדרבה, מכאן אפשר להסיק מה היו פני־הדברים, אילולא כבלה מדיניות־הפשרה את ידיו של מעמד־הפועלים בארץ־ישראל ולו היו מפעליו הקונסטרוקטיביים מלווים במאבק המוני למען זכויותיו ותביעותיו.
ברם, כשהדברים אמורים בהתיישבות הפועלים, – חייב הדבר להיות ברור בתכלית: אי־אפשר היה לנהלה בממדים מקיפים באמצעיה של תנועת־הפועלים בלבד. עשרות ישובים של פועלים חקלאיים השיגו את הקרקע אצל הקרן־הקיימת־לישראל ואת תקציביהם אצל קרן־היסוד. ההתישבות היהודית בארץ־ישראל היא יחידה ומיוחדה במינה: התיישבות, ששלטון המדינה ואמצעיה אינם משמשים לה משענת – אלא, להיפך: היא מתקדמת על אף גזרותיה של הרשות ולמרות הגבלותיה. על השתרשותה וגידולה יש להודות אך ורק למסירותם והקרבתם של הפועלים החלוצים ולתרומותיהם של המוני העם היהודי. היכן עוד ניתן למצוא דוגמה כגון זו? כל נחלת־קרקע – הכרח היה לקנותה בכסף מלא. ואילו מכל הקרקעות, שהיהודים קנו בארץ־ישראל מאז שנת 1920, – רכשה הקרן־הקיימת למעלה ממחציתן. שליש מן היהודים המתפרנסים במישרין על החקלאות – יושבים על קרקעות הקרן־הקיימת. ברם, בקנייתה של הקרקע – לא סגי; יש להבריאה ולטייבה, לייבש את הביצות, להילחם בקדחת, יש לגלות מעיינות מים נסתרים, – רק כך הופכים שממה לשדות פוריים. אכן, האמת היא – ואנו תמיד היינו מדגישים זאת במלחמתנו בדיבות שהופצו על ידי שונאי־ציון למיניהן – כי מוסדות ההתיישבות היהודית לא זו בלבד שקנו ורכשו את הקרקע, אלא לרוב ממש יצרוה מחדש… ההסתדרות הציונית – על ידי קרנותיה – היא היא שהקציבה את הכספים להקמת משקי־פועלים, לעבודת המחקר ולתחנת־הנסיונות החקלאית המדריכה את המתיישבים.
לפי שלא היינו שותפים – מטעמים מדיניים – להסתדרות הציונית, – ממילא לא השתתפנו גם בקרנות שברשותה. דעתנו היתה – ודעה זו שרירה וקיימת עמנו גם היום – כי זכותם של הפועלים ליהנות ממוסדות־ההתיישבות הציוניים ומקרנותיהם, מבלי להתנות בכך את השתתפותם בהם. אחרי־ככלות־הכל תורם הפועל למען בנינה של הארץ יותר מכל הקרנות כולן, עם כל חשיבותן הוא תורם את עמלו ויצירתו, את כוחותיו ובריאותו ולעתים קרובות גם את דמו וחייו! עם־זאת, האמת היא גם, שחשבנו – כי עם התפתחותה הקפיטליסטית של הארץ ירד וילך ערכן הכלכלי של הקרנות הציוניות. ואמנם, יחסית – בהשוואה להשקעות של ההון הפרטי – ירד באמת ערכן של הקרנות הציוניות. ברם, בשטחים החלוציים, ובעיקר בתחום מפעלי־ההתיישבות שאינם נושאים רווחים מיידיים, – נשאר תפקידן של הקרנות מכריע.
אפשר, יתרברבו מנהיגיה של מפא"י לאמור – כי הם “חזו מראש”, או־אז נשיב להם: “חזיתם מראש” דבר שונה לחלוטין, ואשר חזיתם לא היה אלא חזון־תעתועים ומקסם־שווא. כמעט כל האישים המהווים היום את צמרתה של מפא"י – הישלו את עצמם, כי בעזרתן של ההסתדרות הציונית וקרנותיה יקום בארץ־ישראל, ללא מלחמת־מעמדות, משטר חברתי חדש. השיטה האוטופסטית של “הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי” התבססה על האמונה, כי הקרנות הציוניות תבאנה במקום הקפיטאל הפרטי! את ביטויה הקלאסי מצאה שיטה זו בהלכותיו של נחמן סירקין, שמתורתו יונקת מפא"י עד עצם היום הזה. סירקין תאר לעצמו, כי את קנינה של ההסתדרות הציונית יהוו לא רק הקרקע החקלאית בארץ־ישראל, אלא גם המפעלים התעשייתיים, אוצרות הטבע, רשת התחבורה, מפעלי החשמל וכו' וכו'. אפילו בתי־המגורים בערים לא יהיו בבעלות פרטית, אלא יהיו רכושו של העם העובד כולו. הפועלים, המאורגנים בקבוצות קבלניות, יקבלו אצל ההסתדרות הציונית את כל העבודות לשם הוצאתן לפועל. והדבר יתגשם לא “באחרית הימים” – אלא עוד לפני קום המדינה היהודית. בדרך זו תיבנה מלכתחילה ארץ־ישראל, אשר בה לא תדרוך רגלו של ההון הפרטי. וכיצד יתרחש נס זה? הווה אומר – בעזרתן של הקרנות הציוניות. “לפיכך” – ממשיכה חזותו של סירקין – תהא ארץ־ישראל פטורה ממלחמת המעמדות. מאז זרמו מים רבים בירדן. והיום ידוע היטב, מה עלה לה ל"ראיה מראש" של כל אלה, שלעגו ל"תהליך הסטיכי", בהאמינם שיצליחו להחזיק בידיהם – בעזרת ההסתדרות הציונית – את הגה ההתפתחות הכלכלית בארץ ועתידים הם לכוונה כרצונם וכתוכניתם.
לגופו־של־הענין – צדקו פועלי־ציון הבורוכוביסטים. הם הוכיחו, כי כל עוד ישרור בעולם שמסביבנו האימפריאליזם, – הרי איוולת היא לשער, כי בארץ־ישראל קום יקום אי־סוציאליסטי בסיועה… של הבורגנות הציונית ותחת חסותו… של שלטון אימפריאליסטי. לא פחות ולא יותר. בצדק גרסנו, שעם התפתחותה הקפיטאליסטית של הארץ אין למנוע גם בארץ־ישראל את המלחמה בין העבודה וההון. לפיכך, אסור שתנועת הפועלים – בפעולתה הקונסטרוקטיבית – תציג לעצמה מטרות אוטופיסטיות, למלא את מקומו של ההון הפרטי ולהימנע ממלחמת־המעמדות. דבר זה סופו שיביא למעשה לכניעה נחרצת בפני הבורגנות. הפעולה הקונסטרוקטיבית צריכה להגביר את כוחה ומשקלה של תנועת הפועלים בישוב הארצישראלי, לשמש משענת במלחמתה היום־יומית ובמאבקה ההיסטורי להגשמת המרכז היהודי הטריטוריאלי ולהפיכתו בעתיד לחברה סוציאליסטית. כן צדקנו בהערכתנו את תפקידן של הקרנות הציוניות – ציינו, שהבורגנות מעונינת בהן ענין מעמדי, אף כי לכאורה כל־עיקרן תמיכה בהתיישבות־הפועלים. שכן הקרנות ממלאות תפקידים שאותם ממלאת בארצות אחרות המדינה, המשקיעה הון באותם ענפי המשק, בהם חוששת עדיין הבורגנות להסתכן. די אם נזכיר, שבדומה לכך, היתה ההסתדרות הציונית הראשונה שהקציבה כספים הן לחברת־האשלג בים־המלח והן לחברת־החשמל, אף־על־פי שכיום אין לה כל דעה בחברות הללו. והוא הדין בהקמתה של תל־אביב, שיסודה הונח הודות להלוואה מהקרן־הקיימת; היום אין הדבר מפריע כל־עיקר לקפח את זכות־הבחירה של הפועל היהודי בעיר.
מי לנו נאמן בענין זה מנשיאה של ההסתדרות־הציונית. ואכן, כה הכריז פרופסור חיים ויצמן באחד הקונגרסים הציוניים: “יש ליצור את התנאים לפעולה כלכלית־פרטית… הביצות מחכות עד שהחלוצים יבואו לייבשן, הם יטעו עצים על החולות, יפוצצו את הסלעים, יסללו כבישים… הדבר תובע כסף וקרבנות… עבודת החלוצים וההשקעות של הקרן־הקיימת וקרן־היסוד ייצרו תחילה את היסוד העיסקי להתפתחותה של ארץ־ישראל… הכסף והעבודה החלוציים יסללו את הדרך למצעדו של ההון הפרטי…” אם כך מעריכים את תפקידן של הקרנות הציוניות, אין כל סיבה לכך, שתנועת הפועלים תרכין את ראשה בפני הבורגנות וכלי הקודש, רק משום שמוקצבים כספים לצרכי התיישבות; כל־שכן, כשכספים אלו נתרמים על ידי המוני העם הרחבים. ראיית הפשרה כחזות־הכל היא היא אבי־אבות מחשבתם של האופורטוניסטים בדבר ההכרח לוותר על מלחמת־המעמדות.
כאן, אגב־אורחא, יש לומר מלים ספורות כלפי־פנים, כלפי חברינו אנו: יחסנו לבעיה חייב להיקבע ללא תלות – אם אנו נוכל ליהנות כמפלגה במישרין מהתיישבות. מידת־סיכויי ליהנות מהתיישבות – ענין בפני עצמו הוא, וחזקה עלינו שנאבק למען זכויותינו גם בתחום זה. מכל־מקום, אל־נא נשכח: לעיתים תכופות נלחמת מפלגה פרוליטארית למען תביעותיהם של המוני הפועלים, אפילו חבריה אינם נהנים אישית מפירות מלחמתה, וגדולה מזו – אף סובלים מרדיפות ונגישות. מפלגת פועלים אמיתית נלחמת למען עניניו של המעמד ו"שכרה" – האמון שנותנים בה המוני־הפועלים. הרחבתם של ישובי־העובדים בארץ־ישראל, ביצורם של המשקים הקיימים, הנאבקים עדיין בקשיים גדולים תחת עומס החובות המעיק עליהם, שאיפתם של הפועלים והנוער החלוצי בחוץ־לארץ לקשור את גורלם בארץ ולהתיישב בה, – זהו אחד הנימוקים החשובים, המחייבים אותנו להשתתף בקונגרס הציוני, שכן גורלה של ההתיישבות־העובדת תלוי בו.
אך עם שמכירים אנו בחשיבותן הנכבדה של הקרנות הציוניות למען ההתיישבות־העובדת, – לא נעצום, משום־כך עינינו מלראות את צלליהן ולא נחפה עליהם. ובראש־וראשונה, לא נחדל מלהוכיח, שעם כל החשיבות הנודעת לרכישת קרקעות על ידי הקרן הקיימת, – איוולת היא לראות בקניות אלו את הדרך הבלעדית לפתרונה של בעיית הקרקע בשביל ההתיישבות היהודית, המאפילה על הסיכויים ההיסטוריים הרחבים. רעות־רוח היא לחשוב, שהדרך היחידה לכינון טריטוריה לעם היא על־ידי הטלאת נחלות בודדות שנקנו (גם הקרן־הקיימת עצמה מתאוננת, שרכישת־הקרקע – קשייה גדלים והולכים מיום ליום). בתחום זה נתבעת מלחמה מדינית מקיפה… אמנם פירותיה של דרך זו – אינם נראים בטווח קצר ודעתם של “אנשי־המעשה” אינה נוחה ממנה בשל־כך (ולפיכך גם לא נקפו אצבע בשטח זה), – אך בטווח להיסטוריה הארוך, זוהי הדרך היחידה להשגתם של שטחי קרקע רחבי־ממדים…
מכל־מקום נחושה החלטתנו לסייע לכל מפעל חיובי. אין צו דחוף וחיוני מזה בתקופתנו אנו, נוכח הטרגדיה האיומה הפוקדת את המוני עמנו בעולם, נוכח מאורעות־הדמים המתרחשים בארץ־ישראל והמשבר הכלכלי שנתחולל בה כתוצאה ישירה מהמאורעות. בשעה שכוחות השחור משחרים וזוממים להרוס את המפעל, שהפועלים היהודים הקימוהו בעמל ובקרבנות כה רבים, – יש לעשות את המאמץ העליון כדי לבצרו ולהאדירו. בעצם ימי־הדמים הללו הקימו – ומקימים – פועלים יהודים נקודות חקלאיות חדשות בפינותיה הנידחות של הארץ כשתוכנית־החלוקה מרחפת בחללו של עולמנו, כשהשלטון האימפריאליסטי מתכוון לקצץ בממדי העליה וההתישבות היהודית, – מרחיב המעשה הנועז של הקמת ישובים חדשים את גבולותיו של המרכז הטריטוריאלי היהודי.
העמדות החדשות הללו, שהוקמו בעצם הימים של השתוללות טרוריסטית בזויה ביותר, – משמשות מופת מרהיב של אידיאליזם ואומץ־לב, של התלהבות־ישירה ומסירות־נפש בלתי־נכנעת. בהרים השוממים, השורצים קיני רוצחים, – ניטעו עצים, כתשובה־יצירה למהרסים ומציתי יערות ורוצחי פועלים. שטחים חדשים, שעמדו בשממונם במשך דורות ארוכים, – הקיצו לחיים חדשים ומוקמות בהם נקודות עמל־אנושי חדשות. זו תשובתנו ל"גיבורים", הרוצחים נשים וטף חסרי־מגן. גבורת־יצירה זו, כתשובה לתוהו־ובוהו האפל, המשתולל, הנושא בחובו שוד ורצח, הרס עמל אנוש וחיי־אדם – היתה למקור עידוד והתלהבות לכל אדם, שארץ־ישראל העובדת יקרה וקרובה ללבו. הישובים החדשים הללו הוקמו על הקרקע שנרכשה על־ידי הקרן־הקיימת בסיועה הכספי של ההסתדרות הציונית.
כשם שנילחם בעוז בחטאיה המדיניים של ההסתדרות הציונית – והללו אינם מועטים – ובכל התופעות השליליות שבפעולתה, – כן שומה עלינו לסייע בכנות לחיזוקם של מפעליה החיוביים ולהאדירם.
אנו ומתנגדינו 🔗
יש לחזות מראש, שמתנגדינו מעברים שונים, ינסו לנצל את החלטתנו בדבר השתתפותנו בקונגרס הציוני כדי להסית נגדנו, בצורה זו או אחרת. אך אל נרתע מפני החשש של “פן יאמרו”.
מפא"י תנצל את החלטתנו כהוכחה ל"צידקת־דרכה". וזו אינה, כמובן, אלא אחיזת־עינים. שכן בעיית ההשתתפות בקונגרס הציוני אינה ממצה את חילוקי־הדעות בינינו ובין מפא"י – בנוגע לדרכה של תנועת הפועלים היהודית. לוואי ולא היו קיימים בינינו ובין מפא"י – והוא הדין: בינינו ובין ה"בונד" – חילוקי־דעות אחרים. אני אומר בפה מלא: “הלוואי!” – שכן פיצולה של תנועת הפועלים ודאי שאינו מצב־אידיאלי, שהיינו רוצים להנציחו. אם בכל היתה האחדות הפרוליטארית צו־דחוף – על־אחת־כמה־וכמה בימינו אלה! הפאשיזם נושא בחובו כיליון חרוץ לתנועת הפועלים כולה, ללא הבדל זרם וגווני־מחשבה. אחדות־הפועלים – היא התקוה היחידה בימינו!…
ואימתי נתעורר צורך דחוף יותר בליכודם של כל הכוחות בתנועת הפועלים היהודית, – אם לא עכשיו?! אותן הסיבות, המגבירות בקרב תנועת הפועלים הבינלאומית את השאיפה לאחדות – חייבות להשפיע ביתר־שאת בקרב תנועת הפועלים היהודית!
אין כבר כיום כל הצדקה למלחמה הנמרצת הישנה בשאיפה לפתור את שאלת היהודים פתרון טריטוריאלי. ההכרח שבפתרון זה מצא לו אישור בולט לא רק במצבם של ההמונים היהודים, המיעוטים הלאומיים בארצות הקפיטאליסטיות, אלא במידה גדולה מזו על ידי נסיונה של ברית־המועצות גופה. אפילו בארץ זו, שבה אין מקום להסתה גזענית, שבה אינה קיימת בעיית זכותם של ההמונים היהודים לעבודה, שבה אין לשער כלל פרעות ביהודים, – אפילו בארץ זו נאלצו להודות, לאחר עשרים שנות קיומו של שלטון הפועלים, שפתרונה האמיתי והשלם של השאלה הלאומית היהודית אינו מתמצה רק בשיווי־זכויות מדיניות, אלא מחייב ריכוז טריטוריאלי; ובהתאם־לכך הוכרז שם על סיסמת “הארץ היהודית”.
אמנם תבונה מפוקפקת היא לחשוב, שאפשר בשרירות־לב לבחור על־גבי המפה “ארץ יהודית” ולכפות אותה, בתוקף פקודה אדמיניסטראטיבית, על ההמונים היהודים, מבלי להתחשב בשאיפות בנות־דורות של ההמונים הללו עצמם. מכל־מקום כשהוועד הפועל־המרכזי של ברית־המועצות מכריז בהצהרתו על בירו־בידג’אן – “בפעם הראשונה בתולדותיו של העם היהודי מתגשמת שאיפתו הלוהטת ליצור את מולדתו ולבנות את מדינתו הלאומית”, – הרי זהו אישור, המעורר הד נישא, שאמנם שאיפה זו שרירה וקיימת בקרב העם היהודי, והיא קיימת גם באותה ארץ, שבה אין מקום לאנטישמיות ולחוסר־זכויות. משמע, שאיפה זו אינה פרי האנטישמיות וחוסר הזכויות ואינה נעלמת וגזה אתם יחד; על־אחת־כמה־וכמה, שאיננה פרי “תעמולה לאומנית”. זוהי שאיפתם הטיבעית והמוצדקת, – המוצדקת גם מנקודת השקפתה של ממשלת־הפועלים! – של המוני העם היהודי ליצור לעצמם תנאים להגדרה עצמית לאומית שלמה, האפשרית רק במסגרת טריטוריאלית.
שיגשוגו הנפלא של הישוב היהודי בארץ־ישראל הוכיח, שהגשמתו של המרכז הטריטוריאלי היהודי בארץ־ישראל, אותה הארץ הממשית, שאליה מופנית תשומת־לבם והתענינותם של ההמונים היהודים הרחבים בעולם כולו, – אפשרית בהחלט. גדולה מזו – שגשוג זה שריר וקיים, על אף העובדה, שהעליה היהודית לארץ לא זכתה בעידודה של הממשלה כפי שזכה ריכוזם של היהודים בבירו־בידג’אן, יתר על כן, היא נאלצת להאבק תדיר בקשיים ובמכשולים ללא־שיעור, הנערמים בדרכה על ידי ממשלת המנדט. גידולו של הישוב היהודי והשתרשותו בקרקע הארץ – הביא לכך, שכבר בתקופתנו אנו תעלה על־הפרק בעיית הקמתה של המדינה היהודית.
האומנם מאמינים עדיין מנהיגי ה"בונד" בדברי עצמם, – כי הציונות אינה אלא “אוטופיה”?! המציאות לועגת לכל ההוכחות “המדעיות” והראיות הסטטיסטיות, כי לא תקום בארץ־ישראל כלכלה יהודית, כי לא תזרום לארץ עלייה יהודית וכי היהודים לא יהוו לעולם רוב בה. כיום כבר אינם מאמינים, לא ה"בונד" ולא הייבסקציה, שאמנם יעלה בידיהם להתגבר על ה"אוטופיה הציונית", תוך הישענות על ההמונים היהודים עצמם. תקוותם היחידה כיום היא – שהריאקציה הערבית תמנע מההמונים היהודים את הגשמת שאיפתם. אולם “תקוה אחרונה” זו מעמידה את ה"בונד" בפני ברירה טראגית: לריאקציה הערבית יהיה סיכוי להצליח רק במידה שיגברו גם סיכוייה של הריאקציה והפאשיזם הבין־לאומיים, התומכים רוחנית, מדינית וחומרית בתנועה הטרוריסטית הערבית. “נצחון” מסוג זה על הציונות ספק אם ישאיר אחריו בחיים גם את ה"בונד", על־מנת שיוכל לשבוע “נחת” ממנו. אפס, אם ימוגר כוחו של הפאשיזם בעולם, – תתנדף גם התקווה האחרונה להפסיק את התפתחותו של המרכז הטריטוריאלי היהודי בארץ־ישראל.
על כל הנימוקים הישנים־נושנים, שאין צורך במרכז־הטריטוריאלי היהודי בארץ־ישראל ושאין אפשרות להקימו – אבד הכלח. לתקוותם של שונאי־ציון יש ממש רק אם ייכון נצחונם של הריאקציות והפאשיזם בעולם… אכן, עובדה היא שמספרם של הפועלים היהודים, הרואים בציונות את האידיאל שלהם, – עולה על אלה המתנגדים לו. ולהיפך: דווקא הבורגנות הגדולה היהודית המתבוללת – למרבית הלעג והצחוק! – שייכת כאחד עם ה"בונד" והייבסקציה למחנה האנטי־ציוני. והוא הדין בעולם הלא־יהודי – אותה תופעה עצמה: בקרב המחנה המתקדם, שוחר־החירות, רוכשת הציונות יותר ויותר אהדה, ולעומתו – כוחות־השחור הפאשיסטיים – מגבירים את התנכלויותיהם ומזימותיהם נגד הציונות.
* * *
מאידך גיסא, מציאות החיים שביססה והוסיפה ממש לציונות, – הוכיחה בו־בזמן ברורות, עד כמה שגתה מפא"י ברבות מגישותיה, – וקודם־כל, – התפתחותה של ארץ־ישראל ניפצה לרסיסים את אשליותיו של “הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי”, זו האמונה המתוקה מנופת־צופים, שאפשר גם אפשר לבנות בארץ־ישראל חברה סוציאליסטית ללא מלחמת־מעמדות, אלא… בעזרתן של הקרנות הלאומיות. נסיונה של תנועת הפועלים באירופה הוכיח בעליל, כי שום הישגים ומפעלים קונסטרוקטיביים – ויהיו החשובים ביותר למעמד־הפועלים – אין להם כל ממש לאורך ימים, אם מעמד־הפועלים אינו מחשל את רצונו המהפכני לשינויו של המשטר החברתי.
מדיניותו של השלטון המנדטורי במשך כל שנות קיומו – ובמיוחד בזמן האחרון – הראתה ברורות עד מה מוטעית מיסודה האוריינטציה על האימפריאליזם הבריטי כ"בן־בריתו" של העם היהודי…
וכן הוכיחו החיים את האיוולת והעקרות שבגישה של “שלילת הגלות”. התבלטה ביתר שאת האמת, כי עם הרעת המצב “שם” (בגולה) יורע גם המצב “כאן” (בארץ). אי־אפשר להשתית את בנין הארץ על צרות יהודים בגולה. מדי יום ביומו נוכחים אנו לדעת בבהירות נוספות: אותם כוחות־השחור, הזוממים להחריב את קיומם של ההמונים היהודים בארצות ישוביהם הוותיקים, מערימים אבני־נגף גם על דרכנו לארץ־ישראל ומעודדים ומסייעים בידי אויבינו, המתנכלים להחריב את מפעלנו בארץ־ישראל… עם־זאת, ברור, שגם עם גידולו הרב ביותר של הישוב היהודי בארץ־ישראל – יישארו עוד מיליונים רבים של יהודים בארצות ישוביהם הוותיקים ויצטרכו לעמוד שם במאבק לקיומם, זכויותיהם וחרותם. איוולת ופשע חברו גם יחד בנסיון לזרוע חוסר־אמונה בערך מלחמתנו בארצות הפזורה היהודית ובהטפה הרת־האסון, לאמור – “זרים” ו"מיותרים" הם היהודים בארצות פיזורם והמלחמה באנטישמיות גם היא, לפיכך, אינה אלא בבחינת “תרופות־אליל” – – –
גם אם נשתתף בקונגרס הציוני, – יישאר בינינו ובין מפא"י ההבדל היסודי, הוא ההבדל הקיים בין הסוציאליסטים המהפכניים ובין האופורטוניסטים. זה ההבדל המתבלט ומזדקר על כל צעד ושעל, דבר יום־ביומו, בהסתדרות, בכל אגודה מקצועית, בשעת כל סכסוך בין פועלים ומעבידים או בזמן המאבק למען סיוע למחוסרי־העבודה. פעם הוסבר, שאין כל צורך במלחמת־מעמדות בארץ־ישראל, שבה ייכון הסוציאליזם בדרך קונסטרוקטיבית. כיום מוסבר, שאין כל אפשרות לנהל מלחמת־מעמדות, שכן אסור לזעזע את הישוב. מוותרים על עניניהם של פועלים למען “שלום־בית” בישוב. “שלום־בית” שהבורגנות בלבד נשכרת ממנו. מיקסם־שווא הוא זה. הבורגנות לא גנזה “חלילה” את האינטרסים שלה: היא נוקטת במדיניות מעמדית מובהקת. מפא"י מקריבה את עצמאותה של תנועת הפועלים וכובלת אתה בכבלי “המשמעת הלאומית”, שאינה חלה על הבורגנות. מדיניות הפשרות התדירות כלפי כלי־הקודש – מגבירה את חוצפתם ואת שאיפתם להטיל על ציבור־הפועלים את סייגי כפייתם הרוחנית.
גם אם נשתתף בקונגרס הציוני – יישאר בתוקפו ההבדל הנחרץ בין מדיניות הקושרת את כל תקוותיה בשלטון האימפריאליסטי, ובין מדיניות המבקשת להסתייע בכוחות־השחרור של האנושות והמחנכת בהתאם לכך את הפועלים היהודים להכרת הגורל המשותף עם כל הלוחמים נגד דיכוי כלשהו…
גם אם נשתתף בקונגרס הציוני – יישאר בתוקפו ההבדל בין שוביניות ואינטרנציונאליזם: מזה – מדיניות המוכנה להבנה והסכמים אפילו עם הפאשיסטים היהודים והזורעת אי־אמון באפשרות ההבנה עם הפועלים הערבים, ומזה – מדיניות הרואה באינטרנציונאליזם הפרולטארי את נשמת הסוציאליזם ולא סיסמת־תפאורה בטקס אחד במאי בלבד; מדיניות הרואה באחוות־הפועלים בני־שני העמים את הערבות היחידה לנצחונו שלמעמד הפועלים והקוראת למאמץ עליון לשם התקרבותם של הפועלים משני העמים, מדיניות המכירה בחובתה הראשונית לטאטא מביתה את השוביניות, השוררת בקרב הפועלים היהודים.
גם אם נשתתף בקונגרס – יישאר בתוקפו ההבדל בין־אלה שאינם מאמינים במאבקם של הפועלים היהודים בארצותיהם פזוריהם, ובין אלה הרואים את הקשר האורגני והתלות ההדדית בין מלחמתנו לזכויות וחרות בכל אתר ואתר ובין שגשוגנו בארץ־ישראל…
השתתפותנו בקונגרס הציוני – לא תטשטש את כל ההבדלים העמוקים הללו, שיישארו בתוקפם. יתר־על־כן: נעשה כל מאמץ, כדי להבליטם על הזירה הפומבית.
מדוע דווקא עכשיו? 🔗
נוכחנו לדעת, כי מאז החליטה תנועתנו לעזוב את מסגרת ההסתדרות הציונית – חלו שינויים מכריעים ויסודיים. פג ערכם של נימוקים ישנים רבים נגד ההשתתפות בקונגרס הציוני – ונתווספו נימוקים חדשים רבים בעדה. בשקלנו את השינויים שנתהוו, אסור להניח על כף המאזנים כל נימוק ונימוק בגפו, מובדל משאר הנימוקים. אפשר שלכל נימוק ונימוק, כשהוא לעצמו, יש משקל ניכר, אך אינו עולה אולי על הטענות שכנגד. המכריע הוא מיכלול הנימוקים העולה על צרופם החשבוני הסתמי.
זוהי התשובה על השאלה: “מדוע דווקא עכשיו”? כמובן, אפשר להוכיח, ששינוי זה או אחר חל כבר לפני עשרים שנה, או עשר שנים וכו'. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר אישורו של המנדט הבריטי, ניתנה בידי הסתדרות הציונית הסמכות בתחום העליה; ואולם, מקודם לא היה לסמכות זו אותו ערך רב־ממשות כמו עכשיו, כאשר העליה מקיפה רבבות רבות לשנה. ובדומה לכך: מכבר ממלאה ארץ־ישראל תפקיד נכבד בחיי ההמונים היהודיים; אולם מעולם לא תפשה מקום כה חשוב כמו בשנים האחרונות, כאשר מצבם של ההמונים היהודיים החמיר בצורה כה טרגית. גם קודם־לכן מילאו הקרנות הציוניות תפקיד נכבד בחיי הארץ, ואולם, לתפקידן נודעה חשיבות יתרה – דווקא בשנות המשבר, כאשר ההון הפרטי נחבא במעמקי קופות הבנקים ומוקפא בהן; דווקא בזמן שנתגברה הריאקציה הערבית, הנתמכת על ידי הפאשיזם האירופי, הזוממת לכלות את הישוב היהודי; דווקא כאשר כל נקודה חקלאית חדשה משמשת חפירת־מגן במלחמה לקיומו של המרכז הטריטוריאלי היהודי ולהרחבתו. מכבר היתה לה, להסתדרות הציונית, הסמכות המוכרת על ידי מוסדות בין־לאומיים, – ואולם, טרם ניצבו אז בפניה בעיות גורל כתוכנית החלוקה והקמתה של המדינה היהודית; ואילו, בגלל הבעיות הללו נתווסף משקל מיוחד לסמכותה זו. שאלת היחסים היהודיים־הערביים היתה תמיד בעלת חשיבות יוצאת מדרך הרגיל; אולם מעולם לא הוחמרה במידה כזו כמו עכשיו. גם במצב המדיני הבין־לאומי חלו שינויים מרחיקי־לכת דווקא בזמן האחרון, – ומי איש כי יכחיש זאת.
ושוב נדגיש את העיקר: קובע מיכלל הסיבות. זו איכות חדשה הצומחות מצרופי הכמות. אין כל טעם להתפלפל – מתי הגיע הרגע המדויק, כאשר מספר השינויים שנתהוו ונצטברו לאט־לאט היו לאיכות חדשה. אין לקבוע מועד זה לפי הלוח. אפילו נסתיים כבר תהליך זה – הרי עובר עוד זמן מה עד שתנועה עולמית, המפוזרת בארצות שונות, מסיקה באופן מאורגן את מסקנותיה מהמצב שנשתנה. על אחת כמה וכמה, כאשר בתנועה זו אין זכר לרוח־קסרקטין. “המנהיג” אינו כופה על התנועה את פקודותיו, – ועל המוני החברים עצמם לחשוב, לשקול ולהחליט.
בדגל פרוש 🔗
בנתונים היסטוריים שנשתנו מעיקרם; בשעה שחייהם של ההמונים היהודים בארצות הגולה הם על סיפו של גיהינום; בשעה שערכה של ארץ־ישראל בחיי ההמונים היהודים גדל והאדיר לאין־שיעור; בשעה שההסתדרות הציונית – משום התפתחותה של הארץ ומשום סמכותה המוכרת על ידי מוסדות בין־לאומיים, בעיקר בתחומה של תוכנית החלוקה והקמתה של המדינה היהודית, – היתה לגורם־וכח ציבורי; בשעה שהמאבק על כל המתרחש בארץ־ישראל וסביב לה קשור בעניניהם הממשיים ביותר של ההמונים היהודים – שומה עלינו להרחיב את זירת פעילותנו ככל־האפשר וחייבים אנו לפתח את מלחמתנו גם בזירתו של הקונגרס הציוני ומוסדותיו למען עניניהם של המוני העובדים היהודים.
אל נרתע ואל נחרד לא מקול־הזעקה שירימו מפלגות הפועלים היהודיות המתכחשות־לציון ולא מברכת “ברוך־הבא”, שיעטו עלינו זרמים שונים בקונגרס הציוני. בלכתנו לקונגרס – מטרה אחת ויחידה לנגד עינינו: לנהל גם שם את מלחמתנו למען עניניהם של ההמונים העובדים היהודים, כמו שניהלנוה עד עכשיו בכנות וביושר בכל התחומים האחרים. נסייע באופן פעיל לכל מעשה חיובי, שענין בו לנוער החלוצי ולפועלים בארץ־ישראל. נלחם למען זכות עלייתם של הפועלים היהודים לארץ. נעשה הכל להרחבתה של ההתיישבות העובדת; לסיפוקם המאכסימלי של צרכיה, ונלחם נמרצות נגד כל נסיון לשעבדה שיעבוד מדיני ורוחני. עם־זאת, נשתדל לנצל את במתו של הקונגרס לשם מלחמה בכל מדיניות הנראית לנו כמעוותת ופסולה, לשם חשיפת תככיו של השלטון האימפריאליסטי. נקרא לא להסתפק במליצות על שלום יהודי־ערבי, אלא נתבע ליצור עובדות של סולידריות בחיי יום־יום. נתנגד להשקפות המוטעות והמזיקות, כי מותר בשם בנינה של ארץ־ישראל להזניח – או אפילו להקריב – את מלחמתם של ההמונים היהודים לזכויותיהם ולחירותם בארצות אחרות. נילחם בצרות־האופק הלאומנית; נעורר אצל ההמונים היהודים את ההבנה לקשר בין בעיותינו אנו ובין בעיותיו של העולם הגדול, למיזוג האורגני בין מאבקנו לקיום וחירות ובין מלחמתם של כוחות־השחרור הבין־לאומיים נגד הריאקציה והפאשיזם. לא ויתור על דרך מלחמתנו, אלא הרחבתה על שטח נוסף – זה פירושה של השתתפותנו בקונגרס הציוני.
מתוך החוברת (ביידיש): “פועלי־ציון והקונגרס הציוני”, הוצאת “דרך הפועל”, תל־אביב 1938
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות