התפתחותו הכלכלית של היישוב העברי וגידול ההכרה הלאומית־אזרחית שלו גרמו כבר בשנת 1910 לייסוד בתי משפט השלום העבריים הראשונים בארץ. אי אפשר לחיים אזרחיים, בייחוד בתקופה של בניין והתיישבות מתמידים, בלי ניגודי־אינטרסים של יחידים, בלי תביעות וטענות הדדיות הנובעות מעצם פעולת־היישוב, מן המשא ומתן המשפטי ההולך ומתרחב. הציבור מזדקק ביותר למוסד מפשר ומכריע, שישליט את השלום, שיסלק את הסתירה שבין צרכי האיש וצרכי חבירו ושבכל דרכי ההבחנה וההכרעה יתחשב עם היושר והצדק ועם צרכי התחייה המדינית של העם והארץ. מובן מעצמו, כי בתי־המשפט התורקיים, שהיו מיוסדים על מנהגים ונימוסים שעבר זמנם, שהם זרים לרוחנו ושלמעשה היה השוחד נותן בהם מקום תמידי לעיוות הדין, לא היו יכולים לספק יותר את צרכי היישוב. אבל גם הבית דין צדק, שהיה כולו שקוע בד' האמות של היישוב הישן ושהיה ברובו מתנגד או מתייחס באדישות לצרכי היישוב החדש, לא יכול היה לדין ולהוציא משפט נכון בעניינים שבין אדם לחבירו. בית דין רבני זה, מלבד שלא היה בו סדר ומשטר קבוע ושכל רב,,יורה יורה, ידון ידון", לא היה יכול לזוז אף במשהו מפסקי השולחן ערוך, אף במקום שנתיישנו ושהם צריכים תיקון לצרכי הזמן והיישוב. נחוץ היה בית דין לאומי־חילוני בעל תכונה ציבורית־לאומית, ־ ומוסד כזה יצר לו היישוב החדש.

במאסף הקטן שהוציא משפט השלום העברי העליון בתל אביב¹ ניתנת סקירה קצרה וכללית על התפתחות המוסד הציבורי החשוב הזה ועל השאלות העיוניות והמעשיות העומדות על סדר היום שלו.

מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי משפט השלום העברי והיושב ראש במשפט השלום בירושלים, פותח את הקובץ במסירת זכרונות קצרים על דבר צעדיו הראשונים של משפט השלום:

יפו היתה המתחילה בדבר זה. תל־אביב טרם נבנתה. בדירתו של מ. שיינקין ז"ל היתה הישיבה הראשונה. הוזמנו העסקנים של,,חובבי ציון" וטובי־המורים, נבחרו שופטים ויושב־ראש. אנשים בעלי השכלה משפטית לא היו כמעט בין המייסדים, אבל הרגש הציבורי המפותח התווה להם את הדרך. המדריך הראשון של משפט השלום, שהעמיק את תכונתו המשפטית היה הד"ר ארתור רופין ועל ידו עזר בעל העניינים הד"ר יעקב טהון. המשרד הארץ ישראלי נתן גם מקלט למוסד הצעיר בדירתו וטרח לעשות את כל האפשר להתפתחותו.

עם ייסודה של תל־אביב ומעברו של המוסד לשכונה החדשה נתרחב חוג פעולתו והשפעתו הציבורית הלכה וגדלה. והיא עוד הולכת וגדלה בייחוד מימי כיבוש הארץ על ידי אנגליה ועד היום. כוחו של בית משפט השלום העברי יפה ככוחו של בית המשפט הממלכתי, למרות מה שאין לו כוח כפייה. התובעים והנתבעים מצייתים לדין ומוצאים בו סיפוק לא רק לצרכיהם האזרחיים, כי אם גם סיפוק מוסרי ולאומי. עם התגברות העליה ועם התרחבות המשא והמתן המסחרי בארץ הולך ומתרחב חוג פעולתו של משפט השלום והוא קונה לו שם ורוכש לעצמו אימון ציבורי.

מיפו ותל־אביב נתפשט משפט השלום העברי בכל הארץ. הוא הקיף את כל הנקודות היישוביות וחיבר אותן לחבל משפטי אחד, המתחלק לגלילים מיוחדים. בשעה זו (שנת תרפ"ה) קיימים בארץ 17 בתי משפט השלום של המדרגה הראשונה: מהם ששה בתי משפט עירוניים: בירושלים, בחברון, ביפו־תל־אביב, בחיפה, בטבריה ובצפת (ולתוך אזור היוריסדיקציה שלהם נכנסות הנקודות הכפריות הסמוכות) ואחד עשר בתי משפט כפריים: בראשון לציון, בפתח תקוה, ברחובות, בעקרון, בחדרה, בזכרון יעקב, ביבנאל, בכפר תבור, בכנרת, בראש פינה ובמתולה. ברוב הנקודות הכפריות תכונתם של בתי משפט השלום היא כמעט ארעית מהעדר פעולה משפטית קבועה לפי הדוגמה של העיר. ציבור הפועלים המסודר בהסתדרות העובדים ובמפלגותיו הפוליטיות נזקק להם וגם זה לפעמים רחוקות רק במקרה של סכסוך בינם לבין האיכרים, והסכסוכים הפנימיים בין פועל לפועל שהם בלתי שכיחים בכלל נחתכים על ידי מוסדות ההסתדרות.

מלבד זה קיימים חמישה בתי משפט מחוזיים, שהם בתי משפט ממדרגה שנייה לערעור על פסקי הדין של בתי משפט השלום של דרגה ראשונה.

בשלוש שאלות עיוניות ומעשיות מתלבט כל השנים משפט השלום העברי בארץ.

השאלה הראשונה היא הכפירה מצד חלק של הציבור בצורך בית דין לאומי בכלל. את טענותיהם של אלה בא לסתור מזכיר בית משפט השלום בתל־אביב פ. דיקשטן במאמרו המפורט שבקובץ. הוא חושף את שורשי ההשתעבדות הגלותית המונחת ביסוד השקפה זו, המתכסה בעלי־תאנים של נימוקים מדיניים וציבוריים. הנימוק היסודי של הכופרים בבית דין הלאומי הוא, כי על ידי ייסוד בית דין זה אנו מחלישים את כוחנו בתור אומה בבתי־הדינים הממשלתיים הכלליים ומכבידים את השלטת הלשון העברית בקרבם. אבל כל זמן שאנו מיעוט בארץ והמשפט המושלמי בכלל והתורקי בפרט שליט בבתי־הדינים הממשלתיים, לא תתן לנו אף השלטת הלשון העברית סיפוק ציבורי, אף על פי שהיא נחוצה והכרחית על מנת שיוכלו בתי־הדינין האלה לשמש במשך הזמן בתי קיבול למשפט העברי. אבל עד שנמתין לזמן שבו נהיה רוב בארץ אנו צריכים לשכלל ולבצר את בית הדין הלאומי שלנו. הטעות העיקרית של בעל המאמר היא, שהוא חושב את קיומם של שני מיני בתי־דינין לשני עמים בני תרבויות ואינטרסים שונים בארץ, לדבר טבעי. המצב של ימי־הביניים, שעליו מורה בעל־המאמר, אינו יכול להתקבל בתור דבר מתאים לזמננו, וצריך להגיד בגלוי, כי תקופה זו שאנו עומדים בה היא תקופת־מעבר חשובה, שבה אנו מוכרחים לשאוף, מצד אחד, להרחבת השפעתנו בבתי־הדינין של הממשלה ומצד שני, להרחבת בתי־דינינו הלאומיים, שיוכלו במשך הזמן להתמזג עם הראשונים לחטיבה אחת.

השאלה השנייה, שבה נוגע בעל המאמר היא השאלה ע"ד התנגדות החרדים לבית דין חילוני בדיני ממונות. החרדים והמגינים על השקפותיהם בעניין זה סוברים, כי בית־הדין הרבני, שנשתמר במשך כל הדורות בתור בית דין לאומי, יפה כוחו גם בזמננו ואין צורך בבית־דין לאומי אחר. משפט השלום העברי איננו עומד בסתירה לבית הדין הרבני. להיפך, אין הוא מקבל ע"ע לדון בעניין שכבר נמסר לבית דין רבני והוא מתחשב עם פסקי בי"ד זה כעם דבר קיים ושריר. אבל הוא רואה בו רק אחת הצורות של בית דין לאומי בזמננו. כאן יש להפריש ולהגביל, לפי הכרתנו, בין שאלת:,,למי יש רשות לדון?" ובין השאלה,,עפ"י איזה משפט יש לדון?"

הרבנות בזמננו אינה האבטוריטט הציבורי היחידי־והכללי לכל האוכלוסים העברים, לא מפני אדיקותה אלא מפני התרחקותה מן הצרכים הלאומיים ומן התרבות המודרנית. הרבנים המועטים המצטיינים בהשכלתם ובהתמכרותם לצרכי העם והארץ יכולים להתקבל בחיבה וברצון בתור שופטים אפילו על החפשים בדעות; אבל להכריח את הרוב הגדול של היישוב לקבל על עצמו את מרותו המשפטית הייחודית של בית הדין הרבני בצורה שבה הוא קיים בשעה זו, אי אפשר כלל.

בנידון זה עומדים אנו עוד בכלל לפני ליקוי לאומי־חברתי גדול: אין השופטים שלנו נבחרים על ידי הציבור עפ"י בחירות כלליות, לא הדיינים של הבי"ד הרבני ולא השופטים שבמשפט השלום. רק בחירות כלליות, לפחות לפי הדוגמה של בחירות־העיריה, יכולות להכריע בשאלה זו. השופטים הם פקידים לאומיים ועליהם חלקים חוקי־הבחירה. מובן ש,,המזרחי" וכל היהודים האדוקים יתמכו בבית דין רבני ומתוך הפרופורציונליות הנהוגה בבחירות שלנו יהיו קיימים בכל מקום גם בית דין רבני נבחר וגם בית משפט השלום. צריך רק שיוותרו האדוקים על המונופולין של בית הדין הרבני ועל זה יהיו אנוסים לוותר, אם נעבור לשיטה של בחירות כלליות.

יותר קשה היא השאלה עפ"י איזה משפט צריכים לדון בתי משפט השלום? בשביל בית הדין הרבני אין זו שאלה כלל: הוא דן ועתיד לדון עפ"י השולחן ערוך בלי,,שינוי, גרעון ותוספת". אנחנו יכולים לקבל את השולחן ערוך בתור יסוד ובסיס, אבל בתיקונים לפי רוח הצרכים הלאומיים ולפי רוח התרבות המשפטית של זמננו. בשעה הנוכחית דן בית־המשפט הלאומי רק עפ"י ההכרה הפנימית, על פי היושר והצדק; אבל מתוך פעולתו כבר נתהווה הצורך להתחשב עם כמה מקורות משפטיים קיימים: א) עם החושן משפט במקום שאינו סותר לצרכי הזמן, ב) עם יסוד המשפט האירופי, ג) עם משפט השטרות הנוהג בארץ ו־ד) עם הנימוסים והתקדימים, שנקבעו ע"י בית משפט השלום העברי עצמו.

מתבשל הצורך בקביעת משפט אזרחי לאומי מתוקן ובנוי על יסודי חושן משפט, שיהא מונח ביסוד פעולתם של בתי משפטנו הלאומיים בארץ. לשם זה אנו צריכים לכנס את טובי היוריסטים התלמודיים שלנו, שנתרכזו כבר פעם למרכז הקטן והצנוע של חברת,,המשפט העברי", לקבוע להם מדור מדעי באוניברסיטה העברית בירושלים ולהטיל עליהם את העבודה הקיבוצית של תיקון והשלמת מקורי המשפט ההיסטורי לצרכינו השימושיים.

,,העולם", לונדון תרפ"ה, גליון כ"ט.