א    🔗

מתן הפרס על שם רבקה אלפר למשוררת הדסה רובין מניח כמה פתחי־ראייה.

פתח ראייה ראשון הוא החידוש שהטילו הפעם שופטי הפרס במנהגו הכלול, כמדומה, בתקנתו – שהמנהג הוא בהענקתו לחיבור שלשונו עברית, ואילו החידוש הוא בהענקתו לספר שלשונו יידיש. אם לא אטעה, הרי זו הפעם הראשונה כי פרס לספרות יפה, בכלל הפּרסים המרובים שלנו, נוהג כך. הדגש הוא גם בשלוש התיבות: פרס לספרות יפה, גם בתיבה האחת: יידיש. הדגש בשלוש התיבות למה? פרס־ישראל המקיים את הכלל של הענקתו לחיבורים, בין בספרות ובין במחקר, שלשונם עברית, יש בו יוצא מן הכלל – מחקרים במדעים ספציאליים, שחכמי ישראל פירסמום מטעמים סבירים, בלשונות לועז. הדגש בתיבה האחת למה? החשוב שבפרסי הספרות שלנו, הוא פרס ביאליק, המקיים את הכלל של הענקתו לחיבורים, בין בספרות יפה, בין בחכמת ישראל, שלשונם עברית, נהג פעם אחת יוצא מן הכלל – כשהפרס ניתן למכּס ברוד על ספרו “גליליי הכבול”, שלשון כתיבתו גרמנית והיה לפני השופטים בתרגומי העברי. הם, השופטים, ראו זכות לעצמם לנטות מצד תקנות־הקבע, מתוך שראו חובה לעצמם לנטות לצד הוראת־השעה – כיבודו של סופר, שגידולו נתן, שלשון אחרים בפיו ובפי עטו, אך הוא נאמן לעמו מלוא רוחו וכוחו, והוא גם סמל לרבים שכמותו. אבל כי יקומו שופטי פרס מפרסי הספרות המרובים שלנו ויעשו כן לסופר שלשון כתיבתו אינה לעז, אלא לשון־בית, לשון יידיש, לא ראינו גם בשעה שניתן לצפות לכך, כאותה שעת התרוממות שהיתה לכולנו במלאת עשור למדינתנו וניתן מטעמה מנין נאה של פרסי־כבוד וציוני־כבוד וכל שסברו, כדין סברו, כי בכלל האישים יהיה גם זקן סופרי יידיש וישיש חברי תנועתנו, נאמן ציון ואזרחיה, דוד פינסקי עליו השלום – סופם אכזבה שציערה לא בלבד את סופרי יידיש, שהתלקטו בארצנו והווייתה מחייה את יצירתם. אך עתה, עם מתן הפרס הזה, נעשתה כזאת, ולפי שהייתי בכלל השופטים שהמליצו על כך, אודה משמם ומשמי למועצת הפועלות, שהסכימה בלב שלם להמלצתנו.

ב    🔗

פתח ראייה שלאחריו הוא האישיות הביוגרפית של כלת־הפרס. בגלי העליות לארצנו אתה מוצא יחידים וחבורות של סופרי־יידיש, מהם ששרו את שירתה ולא נאחזו בה אלא לשעת ארעי ודיינו אם נזכיר ממובאי העליה השניה ומוצאיה את שמואל־יעקב אימבר בעל “היימלידער” ואת הלגיונרים אפרים אוירבך וזישא וויינפר, מהם ששרו את שירתה ונאחזו בה, אף עברו ללשון העברית – ודיינו אם נזכיר מבני התקופה ההיא את אהרון ראובני ומשה סתוי, כשם שאתה מוצא חבורות של סופרי יידיש למן ימי העליה השלישית ששירתם שירת ארצנו, כנור לששונה ותנים ליגונה – ודיינו אם נזכיר מכלל היושבים ויוצרים בה כשני דור שלישיה: יוסף פפירניקוב ואריה שמרי ואברהם לב כשם שאתה מוצא עתה חבורה, מהם אמני סיפור כאברהם משה פוקס, יחיאל הופר וישעיה שפיגל, מהם אמני שירה כאברהם סוצקבר ויעקב פרידמן, והיא חבורה גדולה ורבת פנים ולא תהא זו כמדומה גוזמה אם אומר, כי יש בה, מבחינת הרכבה וטיבה, להעמיד ספרות שלמה לכל דבר. והנה כל גל וגל על יחידיו יש לו ביוגרפיה שלו – שאינו דומה, למשל, יוסף פפירניקוב הפועל הציוני מקדמת נעוריו או אריה שמרי ואברהם לב, החלוצים שהלכו לקיבוץ ויושבים בו עד עתה, כאברהם סוצקבר שעשה דרכו למן אגודת “שפארבער” הטריטוריאליסטית דרך עיר וגיטו בוילנה עד עיר האר"י וצוואת לאניאדו ומערכת סיני. ושוני הביוגראפיה כשוני נקודות הגורל ונקודות־המיפנה במפת תולדות עמנו הסוערה, ואין צריך רוב הסבר כדי להבין כי מבחינה זו שונה הביוגרפיה המצויה של הסופר שלשונו עברית ושל הסופר שלשונו יידיש. וכשוני הביוגורפיה שוני המצע, הבעיות, הביטוי. וביחוד הדברים אמורים, אם שוני הלשונות נלווה לו גם שוני מכריע או מוחלט באורינטציה של דרך העם, כשהפרד הלשונות נעשה כּאות, ופעמים אף כעיקר, להפרד האוריינטציה היסודית. גם עתה, ואולי דווקא עתה, בימי הריאוריינטציה ההיסטורית הגוברת והולכת, שאחד סימניה הרבים הוא גם חבורת סופרי יידיש מרובת־הפנים בקרבנו, דין שלא נשכח, כי זו גם אמנציפציה של לשון יידיש וספרותה משני כיווּנים וזרמים שעשו אותה כלי שרת בהיפך תעודתה האימאננטית, לשרת את קיום העם לפי מגמתו ההיסטורית, שלא ויתרה מעודה על תקומת ארצנו וקיבוץ פזורי ישראל בה. אין צריך לומר, כי עם ריאוריינטציה זו שוב אין מקום לא לספיחי יוהרה הבּראַאיסטית, שינקה לא מעט משנאת העם, ולא לספחת זחיחות יידישיסטית, שינקה לא מעט משנאת־ציון, וענין הלשון חוזר לקדמות־מעמדו שלפני המחלוקת, שמשניטל שורשה מק וימש פרי באושיה. ואין לך עדות גדולה לריאוירינטציה כבחינה הביוגרפית של אותם סופרי יידיש המתערים בקרבנו, שהיו לא בלבד מעורבים באותה מחלוקת אלא הפליגו בה עד הקצה – הכוונה לאלה שהעמידו חלום ופשרו כנגד חלום ופשרו, מולדת נקנית כנגד מולדת מוטבעת, וכשאתה בודק בהם, אתה מוצא בהם כאותו להט אמונה וכאותו מתח מסירות, והיא הנותנת שהמרחק – תהום. בחבורת סופרי יידיש, שבאו אלינו מקרוב, אתה מוצא גם אותם שקפצו, גם בביוגרפיה הפיסית וגם בביוגרפיה הנפשית שלהם, מעל התהום הזאת, ועצימות קפיצתם ועומק חווייתה מפרנסים את שירתם וקובעים אותה שירת התגלוּת והתוודוּת גדולה של הנפש הישראלית. קרא, למשל, את ספרו של נחמן ראפּפּ “אין שיין פון ברענענדיקן דאַרן” (“לאור הסנה הבוער”) וכן את ספרו של לייב אוליצקי “מיין הארץ רייזע” (“מסע לבי”) וביחוד את ספרה של הדסה רובין “טריט אין דער נאכט” (“פסיעות בלילה”).

ג    🔗

פתח ראייה אחרון, והוא נפתח כמאליו עם האמירה: וביחוד קרא את ספרה של הדסה רובין “טריט אין דער נאכט”. אין זה ספר ראשון לה – קדמו לו חיבורים אחרים בשירה המגלים את נפשה של חולמת ולוחמת, שהתענתה על אמונתה בבתי־סוהר ומיצתה את כוס הייסורים ולא יכלו לה. אין זה ספר אחרון לה – ועדים שיריה המתפרסמים אצלנו במקור ובתרגום, והם אך פטר־שירה בחידוש מולדתה. אך הספר הזה הוא ספר עדות לנפש של בת־העם במשוּגתה, משוּגת טובי הדור וספר־מיפנה בתשובתה, תשובת טובי הדור. הקורא בספרה חש לא בלבד כרטטו למקרא מעשה רחוק – יוסף המתוודע אל אחיו, אלא גם כרטטו של מעשה קרוב – הפתיחה של משה הס ב"רומא וירושלים". והמשוררת עושה תשובתה כמשפט השירה – היא מעמידתנו על נפשה ויסודותיה, שהיא מוצאת ביטויים להם בסמלי פרחים (חרצית, נרקיס) שבלייתם היא בטבע אך לא בלב, שלא יוכלו לו זיקנה ורפיון, שכוחו של הלב בעצמאותו, וכוח־רוחו ברצונו: “ס’קען נישט ווערן אלט דער יונגער ווילן” [“לא יוכל להזקין (או להתיישן) הרצון הצעיר”], שכן אין מחייה ומחיקה לרגש־שתייה. הוודאות הזאת אינה תריס של אבטומט שאינו נמלט מצד של טמטום, ביחוד בתחומה של ביטחה אידיאולוגית חתומה. אדרבה, הוודאות הזאת – כאורחי־קבע רוחשים סביבה ובקירבת־קירבתה, וחותרים עד גרעינה, צער וערעור, כאב וחשד, באופן שוודאות עמידתו של הלב אין בה לגרוע מעצמת הייסורים, כשם שעצמת הייסורים אין בה לגרוע מוודאות עמידתו של הלב.

ד    🔗

במתיחות תמיד זאת נקלעת השירה שלפנינו על שלוש בחינותיה – הבחינה הדתית (ולענייננו עתה: המהפכנית או הקומוניסטית), הבחינה היהודית, והבחינה היחידיית – כשכל בחינה ובחינה תובעת עיון ודיון המצריכים שעה ארוכה יותר מכפי שהיא נתונה עתה לרשותנו. לעת עתה נסתפק לענין הבחינה הראשונה, הדתית או הקומוניסטית, בקטע משירה שהיא כעווית קיום אמונתה: “פרעמד אין אייגענעם לאַנד / זיי האָבן געשטאַמלט ‘חברים’ / מען האָט געענטפערט ‘יידן’ / פון דער זעלבּער קראַפט דא באָהויכטן / אַ גלייכע מיט גלייכע איך מאָן / ווי א ליכט דעם וועג צו באַלויכטן / הויב אויף אין דער הויך איך אַ פאָן”. (זרים בארצם־שלהם / הם ניסו למלמל: ‘חברים’ / ענו להם: ‘יהודים!’ / שרויה באותו כוח עצמו / אני תובעת כשווה בין שווים / כנר להאיר את הדרך / וארים את הדגל אל על).

לענין הבחינה היהודית נסתפק בקטע משירה: “וואָס וועסטו ירשענען נאָך מיר, מיין טאָכטער? / דאָס טעלערל פוּן הימל ליגט צעבראָכן / און נאָכן ווייסן ציגעלע איז פּוסט דער אָרט” (מה תירשי אחרי, בתי? / הצלחת מהשמים מוטלת שבורה / ומקומו של הגדי הלבן נותר ריק). והיא ממשיכה ומדברת על הערצת מפלצות שנראו לה למישאלתה כאלים, אולם הכאב יצא טהור מן השריפה, שכן לא הסגירה אותו לשטן, והלב לא הוצן והוא אשר נשאר קניין לה.

ולענין הנקודה האחרונה, היחידיית, דיינו בשירה שבו תהגה שמחתה הבאה אליה אי־משם, זכה ושקטה, ככל שזר מחייך ויהיה מי שיהיה, ודרכה של אותה שמחה: “ימים ווייכקייט, אוצרות וואַרעמקייט אוּן גוּטקייט” (ימים של רכות, אוצרות של חמימות וטוּב). בכל אלה, העקשנות להיות שווה בין שווים, לשאת דגלה ברמה, הוודאות של הלב שנטהר בשריפה הגדולה, האהבה של האדם, האם, האשה.

ה    🔗

היא באה לארצנו והביאה אליה את שירתה. וכי תטווה את המשך שירתה כלשונה, תמצא פה אחיות לה – ריקודה פוטאש, רבקה באסמאן, רחל פישמן. ואם תאמר לצרף לשפת האמהות את לשון האבות – הרי אחות גדולה לה: רחל (ואמנם ראיתי את הדסה בראשונה ביום האזכרה לרחל) – וכל אלו שביאליק קראן בנות מרים. ביניהן אף תמצא זכר לזו שהפרס הזה נקרא על שמה, חברתנו רבקה אלפר, שפתחה את דרכה בספרות בשם אלה ר., וראשית דברה דפי סיפור נרגשים, “פרפורי מהפכה”, והמשכו בספרה על אלה שהמשורר אמה עליהם “יהי חלקי עמהם, צנועי הגות ועלילה”, חלוצי החלוצים כמשפחת כהן, כמשפחת דנין, וסיומו בסיפור על אלה שדברו בארצנו ולא גלו כנראה ממנה – אנשי פקיעין. המשוררת כלת הפרס, תהי דרכה כמצוות לבה וגם ברוכה תהיה.

[תמוז תשכ"ב]