א 🔗
בבוא עתה אסופת שיריו של לייזר אייכנראנד לפני קהל העברים, תתעורר, כדרך הטבע, השאלה מי הוא המשורר ומה דרכו ופעלו, והיד תישלח תחילה לכרכים, הכוללים אות אלף, של שני ספרי השימוש לספרות יידיש וסופריה. אך היא תירתע מכרכו הראשון של הלכסיקון, מעשה זלמן רייזן, שכן בשנת הוצאתו (1926), עמד המשורר כשנה לאחר בר־מצוה, ועוד ייצאו שמונה שנים, עד שיפרסם את בכור שיריו ברשות הרבים, וממילא תימשך היד לכרכו הראשון של הלכסיקון לספרות יידיש החדשה (1956), בעריכת ש. ניגר ויעקב שאצקי, ויימצא שם, כי המשורר לידתו בעיירה דמבלין הקרויה בפי היהודים מודשיץ (מושב הרביים מיטיבי נגן) ובפי השלטונות הרוסיים איוואנגורוד, והיתה מבצר בימי הצאר, וגידולו בקהילת קוריב, הנטועה בין פיליב (פולאבי) ולובלין, וששמה נעשה לו אף כינוי שלו עצמו, ובו חתם על בכור שיריו הנזכר, הוא השיר “הענט צוּ פארקויפן” [= ידים למכירה], שנשלח לתחרות שירה מטעם כתב־העת “ליטערארישע וואָכנשריפט” (וורשה 1934), ואחרי שלוש שנים הניח את פולין, שבה עסק באומנויות שונות, והלך לפאריס, ועם פרוץ מלחמת העולם השניה התנדב לצבא־צרפת, ועם כיבוש הנאצים גלה ממחנה למחנה ונידון לשילוח, שפירושו לרוב מיתה, אך עלתה בידו להינצל ולמצוא מפלטו בשווייץ, וממנה חזר לפאריס וממנה נדד לארגנטינה. בשבתו בשווייץ פירסם כאחד עם המשוררת השווייצית יוֹ מיהאלי (רעיית ליאונרד שטקל, במאי הידוע גם אצלנו) והמשורר היהודי־האשכנזי ס. הרמלין, ספר שירים באותיות לאטיניות (1945), “מיר וועלן ניט פארשטומען” [= לא ניאלם], ואחריו בא משנהו, אף הוא באותיות לטיניות (1946), ואך מקץ שבע שנים יצאה לאור אסופת שירים וסוניטות “ממעמקים”, באותיות מרובעות (הוצאת "די גאָלדענע פאַווע, פאריס, 1953), כשבינתיים שיריו השונים מתפרסמים והולכים בעתוני יידיש באירופה ובשתי האמריקות. עד כאן עיקרו של הערך בלכסיקון, ודין להוסיף עליו, כי ישיבתו של המשורר בארגנטינה היתה ישיבת־עראי, והוא בא להשתקע בישראל וחזר ויצא לשווייץ וחזר ועלה לישראל, ופה הוציא אסופת־משנה של שיריו “דאָס ברויט פון צער” [= לחם דוי] (הוצאת י. ל. פרץ, תל אביב, 1964), וככל הקרוב תראה אור אסופתו החדשה “דאָרשט נאָך דויער” [= צמא להתמד].
ב 🔗
הצד השוה שבין דרכו בחיים ודרכם של בני גילו וגורלו, והיא דרך ייסורים ואבל, ייסורי־העם במלתעות טורפיו ואבל ניצוליו על חורבנו של בית ישראל באירופה, והצד השוה שבשירתו ושירתם, שהיא בחינת אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אותי נהג ויולך חשך, אך בי יהפוך ידו כל היום. אך הצד השונה שבינו לבינם הוא, שלא כדרך שאותה שלישיה: אני, אותי, בי באה על ביטויה בשירתם, היא באה על ביטויה בשירתו. והכוונה אינה לדרך הייחוד המציינת יחיד ויחיד, ושבלעדיה אין משורר ראוי לשמו, אלא לדרך הבדילות החוצצת בינו לבין רובם, ואפילו בינו בין רובם ככולם. דרכו זו העלתה תהייה בבקורת שירתו, ואם כי נזקקו לה מוותיקיה ומאומניה, הורגשה מתחת בטחת־אמירתם המוצקה רטיטה של מבוכה.
אמת, מבוכה זו עשויה היתה לחפות ואף חיפתה על עצמה מתוך שנזקקה לו לטכסט על רקעו של קונטכסט – כך ראה שלמה ביקל לטבוע את הערכתו במאמר, ששמו כענינו: משורר מנכר, מתוך שראה את הספר “ממעמקים” במסגרת קודמיו, אלה הספרים שנדפסו באותיות לאטיניות, באופן שצל־זרוּתם השרה עצמו אף על הספר שדפוסו באותיות מרובעות ושמו מפנים־פנימו של העם. לא שהמשורר חזותו אינה מבית או שירתו עניניה אינם מבית, אדרבא ואדרבא, מטוריה בוקעת ועולה מרירות גורלו של העם ומהמה בהם הקינה על חורבנו. אבל כלי ביטוייו, הציורים והדימויים, אינם מבית, כשאולים הם מתחומו של נכר, וכלל ניגונם של השרים אוירת ספרותם של אחרים עליו, אוירתה של השירה הגרמנית התרבותית, כביכול לא היו חמישים שנות שירת יידיש מאברהם רייזן ואילך, שקוננה משורר־משורר וקינתו את ענות העם. לגבי הטענה הזאת של המבקר החשוב מחוירים טיעוניו האחרים – עניות הלכסיקה, מיעוט האדייקטיבים, – שכן הטענה העיקרית מעמידה את עצם־השירה הזאת ומשוררה כאבר מדולדל, שאין לו אחיזה בגופה של שירת יידיש שלפניו וממילא אף שלאחריו, וסיום דבריו של המבקר, במה ששמע, כי המשורר הולך לקארינטס שבארגנטינה וסביבת היהודים ואוירתם תהיה לו לטובה
ואף מבקר אחר, הוא המשורר מלך ראוויטש, הרואה דבריו כרצנזיה מאוחרת, שכן נכתבה שלוש שנים לאחר צאת הספר “ממעמקים” מעמיד לפנינו את הטכסט על רקעו של קונטכסט – הוא נשף לכבודו של בעל “ממעמקים” שנערך בפאריס, שדובריו (יוסף ברנפלד, ל. דומנקיץ, משה וואלדמאן, שולמאן ואף ראוויטש) אמרו, איש־איש דברו, והצד השוה הוא בחיבוטם לקבוע לו למשורר מקומו בשירת־יידיש בת־הדור, והקביעה היתה, כנראה, לא קלה, בייחוד משנדרשו לדחות את ראש הקטרוגים על השירה הזאת שהיא קשת־הבנה, ובשעה שמאורעותיה הטו את הדעת להתרחשויות במדינת ישראל וסביביה, כשם שהטו את הלב להרוגים ולפצועים בה, ונצטרפה לכך ההשתתפות בקרבנות מסת המהפכה בהונגריה, והניגוד בין אופיים של הדיונים ובין מסגרת השעה נתחדד בשל האמן השקט ארתור קולניק שיצא משקטו והשמיע בצעקת־מחאה כמין עיכוב הקריאה. אודה, כי כשקראתי תיאורו של הנשף, הרי יותר משהייתי רוצה לדעת נימוקיהם של בעלי־ההרצאה, הייתי רוצה לירד לסוף דעתו של בעל המחאה, והעליתי לפני את יצירי אמנותו, שטבוע בהם חותם של מיטב המסורת־מבית ורציפותה, ודומה היה עלי, כי הם על אופיים ותכונתם מיחו על אופיה ותכונתה של שירה, שהורגשה לו, בעצם, כדרך שהובנה לו לשלמה ביקל, שגם דבריו כדבר־מחאה. אבל דעתו של ראוויטש אינה נוטה לדעתם – אפשר שהוא, המשורר, כששמע את הדיבורים על השירה קשת ההבנה זכר את ימי־סערתו שהניח את מסורת השירה שדבק בה תחילה, ומרד עליה, והיה במבקיעי שעריה של השירה האכספרסיוניסטית ברחוב־היהודים, וזכר כי לא מעט מן הטענות והטיעונים, שהוטחו כנגד שירת המשורר הנידון, הוטחו כנגד שירתו שלו ושל כמותו, וגלגל חוזר הוא בעולם. ואפשר כי נטייתו מטבע בריאתו לבקש את ההן, היטתו שלא להעלים רישומי ההשפעות הניכרות בדפי “ממעמקים” (איציק מאנגר, אלזה לאסקר־שילר), מבלי שיעלה על דעתו לראות שירה זו כשירת־נכר ואת המשורר כנטע זר, ואדרבא הוא בוחן, מה משני תארי השירה יאה לו, אם זינגער אם זאגָער, ורואה עיקרו לא בזמירה ולא באמירה, והוא טובע לו תואר אחר: דאַוונער, ורואה עיקרו בתפילה. ואין היא לו תפילת נכר אלא תפילה שכולה מבית – תחינה שניגונה כניגונה של אמנו זקנתנו. והוא אפילו מביא דוגמא לכך, את השיר “טרויריק לעבן” [= חיי יגון], הוא מביא את השיר כולו ומעורר את קוראו לקרוא ולחזור ולקרוא באותו ניגון של תחינה.
ג 🔗
ואם מותר לי לצרף את עצמי כשלישי לזימון, אעיד כי ראשית זימוני עם המשורר ושירתו היתה אף היא על דרך ראיית הטכסט על רקעו של קונטכסט – בקראי את ספר הזכרון על קהילת קוריב והיא, כאמור, עיר גידולו של המשורר, קראתי דברי שירתו בכלל דברי שירתם וסיפורם וזכרונם של אחרים, והם בלטו שם בצד השוה של ענין הקינה ובצד השונה של בנינה, על כללה ועל פרטיה, והתרשמותי, והיא ראשית התרשמותי משירה זו, היתה גם היא תהיה על השונות הגמורה. זכות עמדה לה לקהילה קטנה זו, שלא שמעתי קודם שמעה, שבניה וגידוליה הנאמנים לה הצילוה משכחה והעמידוה כמו – הלא הם הסופר משה גרוסמן, המשורר משה שולשטיין, והמספר שלמה רוזנברג על כתיבתם החיה והרוהטת, וביחוד הרב מ. ג. רפפורט, שזכרונותיו הנפלאים נושמים דיבור אמין על תכונתו האידיומטית. והנה בתוך אלה בולטים שיריו של אייכנראנד בלשונם השונה, האחרת, ואמרתי בלבי, כי מה שמפריד בינם לבינו, שהם מדברים בלשון שלפני הסיוט והוא מדבר בלשון שלאחריו. הלכך נמצאתי בקו של תפיסה שונה ואחרת משל הביקורת ששמענו הדיה – לא קטגוריה על שירה־מנכר ולא סניגוריה על תחינה־מבית, אלא תהייה על מסה לדבר בלשון אחרת, מסה המסתברת מתוך הכורח האוביקטיבי והצורך הסוביקטיבי לדבר בלשון אחרת. ואודה, עם כל ההבנה למסה הזאת, ידעתי כי נגזרת עליה יתמות, שספרות יידיש במעמדה עתה מתמרדת עליה. ומה מעמדה, היא חשה את עצמה כמצווה למצות את אפשרויותיה של הלשון, כפי שהיו מתמצות בחיי מיליוני־דוריה ויצירת היוצרים שהיו מעמידים, ושעל־כן היא ממשיכה את חיי־מוקדיה, ודיה סקירה ברוב יציריה של ספרות יידיש עתה, בשירה, ואין צורך לומר בפרוזה, כדי להעמידנו על־כך. אם להוציא את רצועת קישורה הצר בהוויה בארצנו, הרי נראה את מלוא מצע דיבוקה הרחב בהוויה בפולין וליטא ואוקראינה ושאר יישובי מזרחה של אירופה, ודרכה של כמיהה פורה ומפרה, שהיא מקיימת אף כלי־ביטויו של עולם־כמהונה, וסימנך נסיגתם של משוררים ומספרים מחזית־החידוש שלהם עצמם בלשון ושיבתם לחזית מסורתה. ואומר, כי אם מותר לי לסמוך על התבוננותי, שטרחתי לשמור בה מידת זהירות מספקת, הרי במלחמה שבין חווית הכיסופים התובעת את שלה, והיא בקו שמירת הכלים, ובין חווית הסיוט התובעת את שלה, והיא בקו שבירת הכלים, יד הכמיהה על העליונה, שעל כן אדמה, כי הפיכת־הלשון של משוררנו, הפיכה יתומה היא, ואין היא יוצאת מיתמותה, גם אם נצרף לה שתים שלוש גיחות דומות בשירת יידיש.
ד 🔗
ולענין המבוכה, הריהי מבליחה גם מהערכתו של יעקב גלאטשטיין, גם אם פקחותו ופכחותו יודעות להצעיפה יפה־יפה – וכראיה הוא שוני־הגישה שלו בין תחילת דיבורו ובין המשכו. תחילת דיבורו עליו היה לאחר נסיונם של חברי המשורר שלנו, שהיו עמו בפאריס, וחששו מריחוקה של שירתו וביקשו לקרבה לקהל קוראי יידיש בארגנטינה, שביקש להשתקע בה. גלאטשטיין מבין ליגיעתם להסביר את שאינו סביר ואף מעודדם בה, אך רואה חובה לעצמו לומר את ערעוריו והם קשים למדי – ספר “ממעמקים” ענינו שירי מוות ושירי גיטו ושירי שחיטה, אבל הצללתם עודה מהם והלאה, ציוריותם אינה ישירה אלא סמלית, לשונם מועטה ומצופפת במופלג, ומשוררם לא השכיל להעמיד רחבות בדל"ת אמותיו שלו, גודש של קישוטיות היא בו ובהיעדר הקישוטיות בולט העדר המקוריות, ואך זעיר שם זעיר שם מהבהבת פשטות, ואפילו פשטות־למופת. ואף זאת, גם שירה של אפס־הגיון, מחויבה בהגיון, והיא כעיקר החסר מן הספר; והעיקר, ניכר שאין המשורר יודע שירת־יידיש, ושעל־כן הוא מסתייע בדברים שאבד עליהם כלח.
מתוך שהמבקר הזכיר את סניגוריו של המשורר שלנו, ניתן מצד־מה לראות דבריו גם כפולמוס עמהם, ושעל כן ראוי לשמוע מה בפי ראש הסניגורים, הוא יצחק יונאסוביץ. הוא פותח בהערה כוללת, והיא הזכרת הכלל הגדול, כי שירה אינה טעונה פירוש, אך אותו כלל גדול שוברו בצדו – עצם מציאותה של ביקורת, שאחד תפקידיה ללמד את הלשון החדשה של המשורר. שכן דרכו של הקורא – והכותב רואה לפניו את הקורא מתנדנד בין עממיות והשכלה – שאין הוא מבין לה לאותה לשון מאליו, ואדרבא הרגלו ממרידו עליה. והוא מטריח דוגמה רחוקה יותר מן המוסיקה – בטהובן שלא היתה הבנה לו בזמנו, ודוגמה קרובה יותר מן הציור – תמונותיהם של האימפרסיוניסטים שלא היתה להם הבנה תחילה בדורם, וכדי לקרב את הענין לשירה בכלל, ולשירת יידיש בפרט, הוא מזכיר את בני אסכולת “יונגע” [= צעירים], עד בוא מבקריהם והאירו את עיני קוראיהם לצד ההבנה. וכל אלה לא באו אלא כפתיחה להסביר את לשונו של משוררנו שהיא חדשה ושונה, מכפי שהיתה עד עתה בשירת יידיש, וכורח חידושה ושונותו באים מתוך כרחו להביע במילים, פרי־התודעה וכליה, את שלפניהן ובלעדיהן, את שמתחת לתודעה, ושוב באה דוגמה מחוץ – המרחק בין שקספיר לבין קאפקא, כדי להסמיך לה דוגמה מבית – המרחק בין אברהם רייזין ולייזר אייכנראנד. והנה לא אדע, אם ניסוי ההסברה הזה עשה את שליחותו, כלומר אם קורא־יידיש בארגנטינה קרב לשירה הזאת, אך הריני מתיר לעצמי להשיב תשובת לאו, ולא משום כך בלבד, שהכוונה למעשה היתה מיותרת, שהרי משוררנו לא נאחז בה בארגנטינה ושב ממנה כלעומת שבא, אלא ביחוד משום כך, שהקורא ההוא על עממיותו המובהקת, אין לכוונו למה שהוא כסתירה ממנה ובה – לחנכו באוירה של ספרות, כפי שמדריכתה חוויית הנוסטאלגיה ולדרוש ממנו הבנה לספרות כפי שכופה אותה חווית הקושמאר.
ה 🔗
אבל עצם ניסוי ההבנה לשירת אייכנראנד, ובייחוד גילוי תכונת היסוד שבה, הארה של החשכה שמתחת לתודעה, עשו את שליחותם – בשוב יעקב גלאטשטיין, מקץ שתים־עשרה שנה, לדבר על משוררנו, הוא פותח בהערה כוללת, כי מן הראוי היה, שכל משורר ומשורר יקדים ויבאר, כיצד הגיע לדרכו בשירה ועל מה בחר בה, והיא תביעה נאה, אלא חוששני שאין היא עשויה שתתקיים, אלא בכל שמקיים בו, לפחות במידה מחוקה מה שמתקיים במידה גדושה בתובע עצמו, כלומר אוּניה פרסונאלית של משורר ומבקר, שכוחו בביקורת אינו פוסח על שירת עצמו, כי הוא יודע להיות נתבע ונענה. אך מה נעשה והאוּניה הזאת אינה תכונה כוללת, ורוב משוררים נסיונם להיות מבקרי עצמם אינו מעלה אלא דבר וידוי שאינו בעיקרו אלא דבר שירה, שהביקורת ממנו והלאה, וערבך ערבא צריך. ואף זאת, התובע כצלילות דיבורו כמשורר המקיים חוקת השירה כתומה, צלילות דיבורו כמבקר המקיים חוקת הביקורת כתומה, מה שאין כן אחרים, שאין השווי הזה בידם, ושלא להרחיק אביא כדוגמה חברו, שהיה כמותו מראשי אסכולת האינזיכיסטים (אינטרוספקטיביסטים), נ. ב. מינקוב, ששירתו הקיומיית שרויה בעומקה של עמימות סמויה, ואילו ביקורתו, לא כל שכן חקירתו, מוטלת בשטחה של שקיפות גלויה, כביכול כאן מכניסך בפרשה של עיון הזוהר וכאן מדריכך בפרק של לימוד דרדקי, וטרחתו להסברת שירתו של עצמו לא היתה מגעת לקרסוליה. ואין זה עדיין ראש־הקשיים, שכן כעובדה מצויה היא הסתירה שבין סגולתו של אדם להשיח את עצמו כמשורר לבין יכולתו להעריך את עצמו כמבקר; ראש הקשיים הוא בכך, שאינו דומה מי שבחר בדרכו הפיוטית ויש בידו ליתן דין־וחשבון על כך, כמי שדרכו הפיוטית בחרה בו ואין בידו ליתן דין־וחשבון על כך, וביותר שלא מעטים הם המדמים להיותם בוחרים את דרכם ובאמת דרכם בחרה בהם.
ו 🔗
וחוששני, כי לייזר אייכנראנד הוא מועמד מסופק לדין־וחשבון כזה, שדיבורו מצומצם בבתי־שיריו והוא מתגמגם מעבר להם, ואפילו היה גובר על גמגומו, היו דבריו טעונים פירוש. אולי ראוי היה להטרידו לענין של אינפורמציה, – האומנם לא נתן מימי נעוריו ואילך את דעתו על ספרות יידיש בכלל ושירתה בפרט, כדי להספיג עצמו ממבועי השירה־מבית, ואולי אין להטרידו לכך, שעצם האפשרות, כי שירת יידיש בשני דור אחרונות היו לו כספר החתום, נראית בעיני מופרכת. ואם כן, הרי עיקרה של השגת גלאטשטיין אינה בהרגשת הריחוק והזרות, הכרוכה בחסרונה של זיקה שבין מוצאו של המשורר הנידון לבין אופיה של שירתו הנידונית, עד שדומה כי שירו ירד כמתורגם מעולם־לא־לו, שכבר שמענו זאת, בערך, מפי שלמה ביקל, ואף אינה בקביעת תחום יניקתה של השירה הנידונית, תחומה של התת־תודעה שכבר שמענו זאת מפי יצחק יונאסוביץ, היא אף אינה בקביעת דרך כתיבתה של השירה הזאת, והיא דרך הכתיבה האוטומאטית; עיקרה של השגת גלאטשטיין היא הערת־צדדין, שענינה תמיהה על כך, כי השירה הנידונית אין בה מעולם־ילדותו של המשורר, עולמה של העיירה, והרי משפטה של התת־תודעה, שהיא מעלה, וביותר כשתהליכה דרך העלאה אוטומאטית, את יסודותיה החומריים של קדמות־הילדות, אין השואל משיב על שאלתו המכרעת, אך דומה, כי מתן תשובה לה הוא־הוא המפתח להבנת השירה שלפנינו.
ומתפקידה של הביקורת לבדוק, האם חויית־הקאטאקליזם, שנפלה באמצע חייו של אדם, אינה מוחקת, גם במרתפי נפשו, את ראשיתם ומשליטה את עצמה על כל קומותיה, העליונות והתחתונות כאחת.
ז 🔗
לאמור, לא בחינת החידוש אלא בחינת השונות שבשירה שלפנינו צריכה ביאור, ושעל־כן אדמה, כי דרך ההגנה עליה כפי שניסה בה אברהם שולמן – ומרמיזותיו ניכר, כי נסיונו הוא כדרך פולמוס עם גלאטשטיין – אינה מכוונת למרכזה. הערכתו יוצאת מלפני ההנחה, כי דרכו של כל חדש בכלל, ובאמנות בפרט, שהוא מעלה התנגדות לעצמו, והוא הדין בכל העולם ובייחוד אצלנו, גם אם אנו מוחזקים כמורדי־קבע, והוא רואה את ההתנגדות שלנו עזה כל־כך, שאינו מדיר את עצמו משימוש בצמד כינויי־הגנות: שמרנים, זעיר־בורגנים. כדרכה של כל הכללה, אף הכללה זו, העשויה ברוח אשמנו מכל עם, צריכה בדיקה, וביותר שההתנגדות למרידה ולמורדים בשירת יידיש, טעמיה מיוחדים, ואין לפוטרה באותם כינויי גנות ודומיהם, – יותר משחוששים מבקרי שירת יידיש מפני שבר, המתלווה לכל מרידה, חוששת שירת יידיש ובייחוד לשונה, מפני ניתוק, המתלווה לכל מרידה, בין האתמול, שרובו ככולו זכרון, ובין המחר התלוי ברפיון, וחרדתה היא הדוברת מגרונם של משורריה־מבקריה.
אבל גם החוששים מפני השבר, גם שאינם חוששים מפניו, עושים את החשבון שלא מדעת בעלים – שירה ומשורריה חיותם היא במה שהם הולכים ונהלכים בכורחם, מעבר לסיכוי ומעבר לסכנה, והטעות הקארדינאלית של הביקורת היא בסירוב להודות באותו כורח, ולהפליג במשאלות.
ח 🔗
הלכך לעניננו עתה, ביקורת שירתו של אייכנראנד, ראוי להבליט נסיונו של אפרים אוירבך לעמוד על שירתו וטיבה. הוא, המקיים מידת־איזון בין רובדי חווייתו, מצע פיוטו למן שירתו על עיירתו בגולה שהיא מחיה אותה על כל קמטי־חנה ורפרופי־נויה, דרך קינתו על שהיה וטובע במבול דמים וטבח, עד הימנונו לקריה הלבנה על כל זיעי־חידושה וגינוני־משובתה, הוא־הוא שהיטה את אזנו לצותת לה לשירה הרחוקה־בתכלית משירתו שלו, להבין לא בלבד את אפשרותה של שירה שמעבר לשירתו שלו ושכמותו, אלא הבין את כרחה. לא בנקל נקנתה לו ההבנה – הוא ידע כי שירה ומשורר לפניו, אך התקשה להגיע אליה, שכן קשים היו עליו דימויים שאינם נראים אלא נהגים, קשה היתה עליו השכנות של נלבבות מקרבת ומופשטות מרחקת, אך דרכה של שירה שהיא מאחדת הפכים, וביותר אם עומדת לה חומה של ציוריות, שחזיונותיה אינם בדיה אלא חוויה. ודומה, כי אם נסיונו של המשורר, ששירתו במזל כיסופים למה שהיה, להבין את המשורר, ששירתו במזל סיוט מחורבנו, עלה יפה, הרי זה משום ההנחה המונחת ביסודו: כלה כמו שהיא, שהיא הגישה הנכונה והמחייבת.
ט 🔗
לא, לא ירד בני עמכם – אומר לנסיונם של מבקרי המשורר ושירתו, שאחזו באנך למוד בו מידת הלגיטימיות היהודית של לשון פיוטו וכליה ודרכי אחיזתו בהם: ראשית, מדידה זו לא דיה בהתרשמות אלא היא מחויבת בניתוח, שסופו לגלות טעות אחת, היא טעות שבהחלפה, כביכול החדש והזר הם היינו הך; כשם שסופו לגלות טעות אחרת, היא טעות ההרגל, כביכול הרכבת לשון, וביותר לשון פיוט, הנקבעת והולכת, כדי נוסח מקובל, קבעה קבע־תמיד. אחרית, מדידה זו היא גם חרב־פיפיות שהיא פוגעת באוחזיה, ודיי שאזכיר, כי בהופיע בכור ספריו של שלמה ביקל, התנכרה משוררת מובהקת לחמדת חידושו במסה ולקדם הרכב יסודותיו וחשדתו ששפתו, חס ושלום, פת כותים, ואף בהופיע מסת־שירתו הנועזת של יעקב גלאטשטיין “יידישטייטשן” נחשדו למי שנחשדו שני היסודות שבו, גם היידיש גם הטייטש כאילו לא היו, עם כל פיתוליהם, מפנים־פנימו של הבית.
הלכך דעתי קרובה ביותר לדעתו של יוסף ברנפלד שהביעה במאמרו, האומר כולו חיבה. הוא פותח בתיאור של פגישת פנים, והוא מעשה ביום שבת, שבא לספרית מדם בפאריס וראה בה אחד, שהיה כנבדל משאר הסופרים והמשוררים שהתכנסו בה, הוא שוטט ופניו נראו כמקורעים, ותהה האמנם משורר הוא, אך למחרת חזר ונזדמן עמו ונקשרה ביניהם שיחה בעניני לשון, מלים, חריזתם ובשמעו דבריו חש, כי האיש נפתל כנפתולי יעקב הממאן להיכנע למלאך הנאבק עמו עד אשר יברכהו. אודה כי לא הייתי מטריח משל רחוק כל כך לנמשל קרוב כל כך, והייתי צנוע יותר, כחובת שמירת הפרופורציה שביניהם, אבל לפי שהמשורר הוא בחינת אם יולדת בחבליה מותרת שירתו בהגדרת עצמה בחינת נפתולי אלהים. גודל הנפתולים האלה ניכר ביותר במה שהמשורר, שחייו, כחיי התקופה ומוראיה, דמדומם מרובה מאורתם, והם עשויים לבקש מוצא לעצמם בכלים־לא־כלים, כבש את סכסוכה של נפש ומבוכתה של רוח במסגרת הסוניטה, ויאה לו השם, שמשורר אחר קרא אמנם לאסופת שיריו, הוא ירמיהו השלס ששם ספרו “סאָנעטן פון תוהו ובוהו”. אמרנו סכסוכה של הנפש, והוצרכנו להשלים ולומר: סכסוכה של נפש עדינה עד־דק, וזו וזו יפים לה כלי־ביטוי כמותה, ובין מצא לה אחים־לנפש ואפיה ושותפים־לרוח ולטיבה מבית – וראה בייחוד שיריה של רייזל ז’כלינסקי שאינה כובשת שפעת מראותיה אלא מניחה להם שטר־שחרור שיזרמוּ כשטפם – ובין מצאם מחוץ, הרי זו אחוה לגיטימית ושותפות לגיטימית, והמתעלם מכך מחשיד את עצמו, כי הוא מטה בלי משים את המשורר מחרדת גישושיו שלו עצמו לביטחת האפיגוניה של אחרים.
דומה, כי הרגשת האחוה הזאת ותודעת השותפות הזאת הן שהניעו את עזרא זוסמן, המתרגם והמשורר העדין, נקי־הרחש וזך־הארשת לבור מתוך שירתו של עמיתו־בנפש־וברוח ולהביאם, בכשרון־מעשה דק, בברית לשוננו, ועל כך יבורך בפי נבוני טעם ומבחיני שיר.
[תשכ"ט]
ביבליוגרפיה 🔗
אפרים אוירבך: ישראל לידער, טאָג־מאָרגן־זשורנאַל, 21 אוגוסט, 1960.
שלמה ביקל: אַ דיכטער פון דער פרעמד, צוקונפט, ינואר 1954.
ד"ר יוסף ברנפלד: לייזער אייכענראנד Ecce Poeta, לעצטע נייעס, 28 סעפטעמבער 1966.
יעקב גלאַטשטיין: א) אין תוך גענומען – לייזער אייכענראַנד, אידישער קעמפער, 6 נובמבר 1953; ב) לייזער אייכענראַנדס לידער, שם 9 אפריל 1965.
יצחק יונאסוביץ: דער דיכטער לייזער אייכענראַנד, דער שפּיגל, נובעמבער 1953.
שמעון קאנץ: שווייצאַרישע קינסטלער אין שטוב פון אַ יידישן דיכטער, לעצטע נייער, ט"ז תשרי תשכ"ח.
מלך ראַוויטש: “ממעמקים”, קענעדער אָדלער, 3 דעצעמבער 1956.
אברהם שולמאן: דאָס ברויט פון צער, די נייע לידער פון לייזער אייכענראַנד, די גאָלדענע קייט, 1965, חוב' 53 עמ' 231–234.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות