א    🔗

זה מקרוב, במשוך קרן יובל השבעים, יובלו של שלמה בּיקל, רבּו וכן רבּו מעריכיו, ועיקר הערכתם סמוך אל תנובתו הכנוסה בעשרת ספרים, שרובם ככולם שיעורם שיעור נאה מבחינת הכמות ומשקלם משקל נחשב מבחינת האיכות, והם בנותן ביטוי שלם לרוב סוגי כתיבתו וראש להם סוג המסה, סוג הביקורת וסוג הזכרונות, אך עדיין אינם בחזקת ייצוג מלא לקצת סוגי כתיבתו האחרים, וראש להם סוג הפּוּבּליציסטיקה. ובבוא ההערכה המסכמת ללמוד, כמפשטה, טיבו של גמר בישול לפי ראשית מיזרע, היא מעוררת את המעריך ליטול בידו, מתוך סקרנות, את ספר־השימוש, שבו בא לראשונה ערך שלמה ביקל, והוא, כמובן, הלכּסיקון של זלמן רייזן. ערך זה כל עצמו חמש־עשרה שורות, המספרות על חיי בעליו שפירוטם תאריכי לידה ולימוד, פעולתו שפירוטה השתתפות־קבע בשבועונם של פועלי־ציון “פרייהייט”, שהוא נעשה לימים עורכו, השתתפות עראי ב"בּוקאַרעשטער וועקער", וכן השתתפות בודדת במאסף “קולטור”. לאמור, לפי הערך אין כאן אלא כמין מתחיל, שפירסומו המועט עשוי להסתבר גם מתוך שימושו בשמות בּדוּיים – ומניינם חצי מניין – גם מתוך הסתפקותו בבימות ודוכנים של פרובינציה, שבּת־הקול, היוצאת מלפני ספרותה, היתה קלושה ומצומצמת בימים ההם.

אבל המעיין לא יימלט מצד של תמיהה – בימי פרסומו של הערך ההוא (1926) היה נושאו בן שלושים שנה, והוא, כפי שמעידים ספרי זכרונותיו, בעל נפש סופגת ועין קולטת מילדותו ממש, ונדודיו בימי שלום, לרגל לימודיו, ובימי מלחמה, לרגל שרותו בצבא, הרחיבו מצע התבוננותו, והוא אף מראשי מפלגה תוססת ועורכה, והנה הוא עומד לפנינו במיצר שעריו של הערך ההוא ועדיין אין ספר משלו בידי קוראו, ולא עוד אלא יניח לו לעשור שיעבור עליו, עד שייצא, בשנת הארבעים לחייו, במגילת־ספר ראשונה, לרשות־רבים גדולה יותר. יתר על כן, בכור־ספריו, לא די שהוא מועט בשיעורו – והוא אמנם קטן בכמותו מכל אחיו שבאו אחריו – הרי כותרת־המישנה שלו כמכריזה במפורש על צמצום עניינו ומתכונתו, כי שם הספר ההוא “אינזיך און אַרוּמזיך” (הוצאת “שלום עליכם”, בוקארשט 1936), ששיעורו בערך: בתוך־עצמך ומסביב־לעצמך, אבל שם־הלוואי שלו: “נאָטיצן פון אַ פּאָלעמיסט און קריטישע בּאמערקונגען”, ששיעורו: רשימות של בעל־פולמוס והערות־ביקורת. אמת, משיצא הספר, נתעוררה עליו ועל מחברו תשומת־לבם של הרבים, אבל גם עתה לא נחפז בהוצאת הספר שלאחריו, ופירסמו כבר בשבתו באמריקה, ובין ספר לחברו יצאו שבע שנים. דומה, שלפנינו עדוּת מובהקת לכוח שהייה והשהייה, הופעה נדירה למדי בספרות כספרותנו, שפרחי סופריה, במזל עילויים, בין נוצצים ונובלים עד־מהרה ובין מהילים ומגבירים אורם לאורך־חייהם, מצויינים במידת בהילות מופלגת, עד שבני ארבעים חשובים כזקני סופרים או, לפחות, כוותיקיהם. נמצא המעריך את דרכו של הסופר שלנו כמתבקש, בפתח הערכתו, להיעזר, בשינוי־מה, בהגדרה שהגדיר גדול המשוררים את חברו: איש לא ראהו בצמיחת כוחו וסגולתו ואיש לא ראהו גם בהאבקו.

 

ב    🔗

תולדות חייו, בייחוד מסדם, פטורות מתיאור בידי זולתו, שכּן ענייניהם מפורשים בשני ספרי זכרונותיו: “א שטאָט מיט יידן” (מהדורה קמאה, ניו־יורק 1943; מהדורה בתראה בּוּאנוֹס־אירס 1960) ו"דריי ברידער זענען מיר געווען" (ניו־יורק 1956), שהראשון שבהם ניתן בשלימותו והאחרון שבהם ניתן במקצתו בספר שלפנינו עתה. אולם אם להעמיד דברי־התולדות האלו על תמצוּתם, דיינו במה שאנו מעירים על לידתו ביישוב מועט, שהתנודד בין כפר ועיירה, איסטיצ’קי בחלקת פּוֹדוֹליה שבגאליציה, ועל גידולו בשני מיני הווייה, הוויית כפרים, מושב הוריו, והוויית ערים, מושב תלמודו, אלו שתי הקהילות הנודעות, קוֹלוֹמיאָה בירת פּוֹקוּטיה, שבה למד בגימנסיה הפולנית, וצ’רנוביץ בירת בּוּקוֹבינה, שבה למד באוניברסיטה הגרמנית. מטלית גדולה זו שבין דרומה של גאליציה ובין צפונה של בּוּקובינה, קרקע הורתו וגידולו, נתונה היתה, עד למלחמת־העולם הראשונה, בשתי ארצות־כתר סמוכות של מלכות בית האבּסבּוּרג; ובאגפיה התנגשו תרבויות, מדינות ועמים. אבל מבחינה יהודית כמעט שניתן לדבר עליה כעל חטיבה אחת, באופן שהיחס שבין יישוב היהודים שבדרומה של גאליציה לבין יישוב היהודים בצפונה של בּוּקוֹבינה היה כיחס שבין מטרופּולין ומושבתה, או בלשון פשוטה יותר: כיחס שבין אם לבתה. כאן וכאן ניכר היה חותם הנפתולים שבחיי היהודים בדורות אחרונים ותסס תנועותיהם – תנועת החסידות, שביצבצה ופשטה במחוזות ההם; תנועת ההשכלה על כּפל פניה; ולימים תנועת הלאומיות המודרנית על תפניותיה.

אמרנו כמעט, שכּן הבת סטתה וחלק ניכר של בניה נמשכו, יתר על המידה, לתרבות אחרים, והיתה אולי מפליגה ביותר אילולא האם, שהיתה כשקודה להעמידה על תקנתה ומשיבתה לעצמה.

מבחינה זו דיה הקבּלה שבין טיבה של בירת פוֹקוּטיה לבין טיבה של בירת בּוּקוֹבינה – ראשונה עיר יהודים מובהקת, אולי העיר היהודית העממית ביותר במזרחה של גאליציה, אוכלוסיה מרובי רבדים, עירוב של שכבת סוחרים וחנוונים ושכבת אומנים, מהם בנאים ונפחים ושארי אומנויות שלא נתפשטו ביותר ברחוב היהודים, ואף כראשית שכבת פּרוֹליטארים בה (אורגי טליתות, ששביתתם העסיקה בשעתה קרובים ורחוקים וכתב עליה נתן בירנבוים, ולימים אף ניסה סופר, ירחמיאל גרין, לעשותה עניין של רומאן).

כדי לעמוד על הכוחות והזרמים, שהתנגשו פה, ראוי להתבונן בשני אישים שפעלו בה ושניהם מרחוק באו, האחד, בן ארץ־הגר, שישב פה על כסא הרבנות, ר' הלל ל"ש (ליכשנשטיין), תלמידו של החתם־סופר ונודע בקנאותו לתורת רבו, נלחם מלוא תוקפו לקיים את הכלל: חדש אסור מן התורה (ואמנם קנאי המשכילים כיבדוהו בכינוי האינקוויזיטור הגדול דקולומיאה), מטיף לדבקות בלשון־העם, לשון־יידיש ותגברתה, ומטפח, כמותו כחתנו, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, ספרות יראים בלשון הזאת; שניהם נלהבים ליישובה של ירושלים, וכשם שהחתן עלה אליה ובנה בה בעיבורה של שכונת מאה שערים, את בתי אונגארן, כך החותן היה האפוטרופוס של כל העשייה הזאת. האחר הוא בן חבל קארפּאטוֹרוּסיה, שנמלט מפני רודפיו הנה להוציא פה את עיתוניו בין יידיש ובין בעברית, הוא ר' הירש לייב סיגיטר (גוטליב), ועיתונים אלה, בצירופי עיתוני הסביבה (ר' שבח קנבּל בטיסמיניץ), כעריסת עיתונות יידיש בגאליציה. ודומה שני הקברניטים הפּוֹפּוּלאריים האלה של שני קצות המחנות היריבים, לא נמשכו הנה אלא משום שהקרקע העממית היתה מוכנה פה לפעולתם. ואופיה העממי־במובהק של הקהילה בא על הבלטו המיוחד גם בתקופה מוקדמה יותר, שהיה בה משום דמדומי לאומיות היוּלית, כשבני העיר מסרו ממש את נפשם, כדי לבחור לפּארלאמנט שבווינה את שלוחם כנפשם, הוא הרב ד"ר יוסף שמואל בּלוֹך, ולהכריע את שנוּאם, ראש המתבוללים ד"ר אמיל בּיק; גם בתקופה מאוחרה יותר, שהיה בה משום זהרורי לאומיות בשלה, כשצעירי־העיר שלחו את שלוחם לבכור הקונגרסים הציונים ונמשכו לו להרצל, ובהתלהבות כל־כך, שעירם נעשתה מרכזה של הציונות הפּוליטית הקיצונה, בעוד שני המרכזים האחרים, בין בלבוּב ובין בטארנוּב, הוחזקו כיריביה. והמעיין ימצא, כי אותה מסירות ואותה התלהבות ינקו מתכונתה הכוללת של האוכלוסייה, שהיתה מעורה בחסידות וגדלה בתוכה ומתוכה, והמנטאליות שלה התמידה בה גם כנטות חלקיה הגדולים לתנועות אחרות.

ובכלל, חובה לזכוֹר, כי החסידות היתה פה כגורם כולל ושליט, גם מכוח מסורתה – כוחם של ראשוני שושלת בית קוֹסוּב וסעיפיה, גם מכוח חידושה – כוחה של שושלת בית רוּז’ין, שנטעו בסביבה ההיא ראשי סניפיהם. מה שאין כן צ’רנוֹביץ – כקהילה צעירה יותר, היתה כמיטלטלת בין ההשפעה הרחוקה והמתרפית והולכת של נוסח בעל “באר מים חיים”, שישב בה ובין ההשפעה הקרובה והמתחזקת והולכת של נוסח ההשכלה, שהפּן העברי שבה היה מועט וקלוט והפּן הלועזי שבה היה מרובה וגדוש, באופן שהלשון הגרמנית ודיבורה נעשו כסימן־היכר של אותה בירה קטנה, וביותר משנוסדה בה אוניברסיטה גרמנית (כרקטוֹר בה שימש נכדו של יצחק ארטר, ששוב לא ידע לקרוא בספרי סבו) והדבקות בלעז קיימה את עצמה גם עם תמורות־מבית, תגברתה של הלאומיות היהודית של הציונות בכללה ובראשה; גם עם תמורות־מחוץ, סיפוחה של בּוּקוֹבינה לרוֹמניה. ולא עוד אלא אף בימינו עתה, נמשכת כאותה עבדות־מצרים, וכזכר לטיט הם זרע יעקב ילידי בּוּקוֹבינה וגידוליה, ששירתם בלשון הזאת (וואַלדינגר, שפּרבּר).

ולא טרחנו על העימוּת שבין העיר־האם ובין העיר־הבת אלא כדי להבליט, כי בני קוֹלוֹמיאָה וסביביה, שבאו לצ’רנוביץ, אם לגור בה אם להשתקע בה, טרחו להחזיר את הבת למוטב, להזכיר לה, כי תרבותה הקנויה על לשונה אינה אלא בחינת תרבות עציצים, והיא מחויבת בשיבה לתרבותה הטבועה על לשונה, שהיא בחינת תרבות שדה ויער. כך, כמדומה, ניתן לראות את עשייתו של שלמה בּיקל בבירה ההיא, עיר תלמודו, כשחזר לימים אליה להשתקע בה (1919). כי ידו היתה, אמנם, בביצורה של תרבות־הבית בה ובקביעתה כמרכז של ספרות יידיש, שבוניה לא היו בעיקרם בני בּוּקוֹבינה, אלא בני שכנתה, בּסאראביה. ומעשה הביצור גבר משעבר לבירת רומניה (1922), ועשאה, בסיועם של סופרים, כאותו מרכז גם הוא, שנצטרפו לו כוחות בני הפּרוֹבינציה השלישית לסיפוח, טראנסילבאניה. ודאי עיקרו של מרכז ספרות הוא לא המבקר אלא המשורר והמספּר, אבל המבקר הוא העשוי ביותר לחזק את יסוד התודעה העצמית של מרכז ומרכז, ומבחינה זאת היה בּיקל, כבן אזור־ביניים וגידולו, בחזקת מזלה הטוב של הספרות, שצמחה ועלתה בשלוש הנפות המסופחות למלכות רומניה, להיות סופרי יידיש וספרותם כמערכת־גומלין, המבשילה נסיונה של עשייה מלוכדת. ויפה היה בכך כוחו של איש־הביניים, שעמד לו מישקע התרבות, שתשתיתו חוויית ילדותו בכפר הורתו וחוויית נעוריו בעיר גידולו, גוש חוויות שנתחסן בכוחו של קניין השכלתו המעויינת.

 

ג    🔗

וזאת לזכּוֹר, כי הורתו וגידולו חלו בתקופה ובהוויה, שהניחה בידו ברירת דרכו, והיא ברירה על קללתה ועל ברכתה, ואין לך כשלושת האחים, בני בּיקל, להבלטת חודה של הברירה, שכּן בה ובתוכה עברה כסכין החותכת. נועם ההרצאה, המבריח את ספרו “דריי ברידער זיינען מיר געווען” עשוי להמתיק, אך אינו עשוי להשתיק את הצער הכבוש בין טוריו. האב, ר' יצחק, נצר למשפחת כהנים, יורש נוסח מתנגדים, נמשך לחיבת־ציון ונאמן לה ואף עלה לארץ־ישראל והשתקע בה ובה מנוחתו כבוד; העמיד בית שנערבו בו יראת־שמים מסורה והשכלה מתונה, וברוח זו טרח לגדל את שלושת בניו. כלי טירחתו זו מעשה חינוך, כדרך בעלי־בתים הגונים בסביבה ההיא, על שני מסלוליו המקבילים – השכלה יהודית בחדר ומפי מלמדי־בית ועיקר קניינה מקרא, משנה וקצת מסכתות בגמרא; השכלה כללית, תחילה בבית־ספר עממי יהודי ואחר כך בגימנסיה הפולנית ובאוניברסיטה הגרמנית.

לכאורה, כפל המסלול הזה היה בו כדי להעמיד את שלושת בניו במערכה אחת, וביותר שדרך גידולם חסרה אותה מתיחוּת שבין אבות ובנים, כפי שידעוה חייהם של דורות אחרונים וכפי שידעתם ספרותם גם בשעה שכבר נפרדה משלהי ההשכלה ונתפתתה לדמדומי רוֹמאנטיקה וכמעט שאחזה בעקב המוֹדרנה. והנה גדלו הבנים לא למערכה אחת, אלא נפרדו לשלוש מערכות. הבן האחד, כבר הסבת שמו מעידה על טיבה של דרכו – הניח שם אליעזר וברר לעצמו שם לוֹתאר – נגרף להשקפותיו של קונסטאנטין בּרונר, שעשאוֹ ממונה על עזבונו, והוא, כתלמיד נאמן לרבו, דרש לטמיעתם של ישראל בקרב העמים, כדי לקיים בתוכם תעודתם המיוחדת. רופא וכירוּרגוֹס מפורסם ויושב בקתידרה ראה להעלות עיקרי השקפותיו בספר, הכתוב גרמנית ועניינו כשמו Wirklichkeit und Wahrheit des Denkens שיצא לאור שנתיים לאחר פטירתו בצהרי ימיו. האח האחר, משולם, שנשאר ברומניה נתמחה בלשון צרפת וספרותה ונעשה מורה בה וככל המשוער נקלשו שרשי חיבורו לדרכו ההיסטורית של עמו. ורק האח, שספרו מונח עתה לפנינו, הוא שלמה, שבית־גידולו כבית־גידולם, כאותו חדר וכאותה גימנסיה וכאותה אוניברסיטה, עלה על הדרך, שכולה בתוך עמו, תרבותו, לשונו, והלך בה והוליך בה רבים וכן שלימים, ובדרך צחות נוסיף: מהם רבים שהוא עשאם שלימים.

מעוֹרה מילדותו בתנועה, שאביו נאמן לה, היא תנועת הציונות – בעודו נער, חבר “צעירי ציון”, (אגודת תלמידי גימנסיה להשכלה) נצטרף כדרך הצעירים המרגישים, לאגפה הער־והרענן של הציונות, היא תנועת “פועלי ציון”, שהאוֹריינטאציה התרבותית שלה מצוינה היתה בנטייה מפורשת ללשון יידיש, כעיקר לשונו של העם, והיא נטייה, שכמותה כהכרעה, ונתחזקה מכוחה של ועידת הלשון הנודעת, שבחרה לעצמה, במקרה־לא־מקרה, את צ’רנוביץ כמקום כינוּסה, והדיה היו עזים במיוחד בסביבתה הקרובה, מה גם בנפשו של עלם רגיש, עד שניתן לשער, כי עוד בימי עלומיו הבשיל בו גרעין העדפתה של לשון יידיש כלשון ביטויו, אף כי ראשית נסיונו בכתיבה היה מאמר שכתב בלשון העברית בימי נעוריו ועניינו דבר־פולמוס – השגה על תפיסתו של אחד־העם, ובימי עלומיו היה אף מורה עברי בבית־ספר תיכון. ונראה, כי השירות בצבא אוסטריה, שהביא את הקצין הצעיר לאוּקראינה הכבושה, היה בו כדי להעמיק חווייתו היהודית, שהכיר מקרוב יהדות גדולה, מושרשת במהותה ומעוגנה בלשונה, ואף זימונו עם כמה וכמה מאישיה, מהם שתיארם לימים על דרך ציור חי (ח. נ. ביאליק), היו לו, כפי שהיו לשכּמוֹתוֹ, כגורם של חיזוק הכרה והידוק זיקה. רוח של פעילות, שאחזה בצעירי הדור, בייחוד לאחר תמוטתו של בית האבּסבּוּרג ופירוד מלכותו, אחזה גם בו, ומשחזר לעיר גידולו, והיא ברשותה של הריפוּבליקה האוקראינית המערבית קצרת־הימים, היה מפקדו של הלגיון היהודי שבגייסותיה, ושעיקר תעודתו היתה, כמובן, הגנה עצמית. משהשלים חוק לימודיו בתורת־המשפטים, אחז אומנות של פרקליט, וקיימה בידו, במשך שש־עשרה שנה, בבוּקארשט, וכל שעה ששיירה לו אומנותו, היתה קודש לענייני ציבור – בין ענייני מפלגתו “פועלי ציון” אגפה שמאל; בין ענייני ספרות, כקברניטה של ספרות יידיש ברומניה שנתגבשה בכוחו של אשכול־הכשרונות, בני שלוש הנפות הנספחות, כדי מרכז שחשיבותו התגברה והלכה, מסד של תנועת תרבות חשובה, שהיתה נפרדת הרבה בתחומה של מסכת חברה ומאוחדת יותר בתחומה של מסכת ספרות.

מעמד זה לא היה בו להקל על מעשה הקברניט שנדרש גם למידת חכמה גם למידת זהירות כדי לעמוד בו, בייחוד שחבריו למסכת החברה היו שונים מחבריו למסכת הספרות, ראשונים כולם כרוכים היו אחרי הציונות על־פי דרכם, אחרונים רובם ככולם היו דבוקים לה והיתה כמוקצה להם על־פי כל דרכיהם. קשי עמידתו נתחדד ביותר מתוך שמרכזו שלו עצמו נעתק יותר ויותר מתחומה של תנועת־הציבור לתחומה של תנועת־הספרות. הוסף על כך עקת המשטר, ששנאת ישראל חילחלתו להלכה ולמעשה (“משמר הברזל”), ופריה רדיפת היהודים בכלל ונגישת יסודותיהם הראדיקאליים בפרט, ואתה מבין כי בהתהדק טבעת החנק, הניח האיש, על פתחה של הפורענות שהתרגשה על העולם, את רומניה, והלך לאמריקה (1939), ובה נעשה מראשי ספרות יידיש, עושה ומעשה, מעמודי התווך של אכסניות יידיש, ממשתתפי קבע של “טאָג־מאָרגען־זשורנאל”, שבו הוא מכלכל שני מדורים, מדור פּוּבּליציסטיקה ומדור ביקורת, והוא הדין ב"אידישער קעמפער" ו"צוּקוּנפט", שהוא עתה אף עורכה; מראשי ייוואָ (המכון המדעי היידי), שהוא בו עתה יושב־ראש החבר המדעי וסגן יושב־ראש ההנהלה, והוא אף נודד על פני יישובי ישראל לעודד רוחם ועשייתם (ארגנטינה, קאנאדה), ופניו ידועות בארצנו, שביקר בה, עד עתה, ארבע פעמים, והוא מעורה בענייניה ובקי בבעיותיה, וקניניו אלה ניכרים יפה־יפה בתגובותיו הרדופות על מאורעותיה, אלו מאמריו המצוּינים בידיעה בדוקה ובאוריינטאציה שלימה. ואין צורך לומר, כי התעניינותו בארצנו מקפת במיוחד את עולמה של ספרותנו, והוא אח וריע לרבים מסופריה, ובביקוריו השמיע דבריו בפני הציבור ורבים מדבריו אף נתפרסמו בעיתונים העברים בישראל ומחוצה לה, ובהם אף נדפסו דברי־הערכה על ספריו וביקוריו (“דבר”, “הבוקר”, “הצופה”, “על המשמר”, “זמנים”, “אומר”, “הפועל הצעיר”, “מאזנים”, “הדואר”), והוא גם חתן הפרס על שם יעקב פיכמן, שידע להוקיר את כשרונו של שלמה בּיקל, ואף הקדיש לו דברי־הערכה נלבבים ביותר.

 

ד    🔗

והבא לבדוק דרכו של שלמה בּיקל בספרות, לפי ספריו לסדרם, חוזר ממילא על בכורם “אינזיך און אַרוּמזיך”, גם אם הוא משער, כי אף מחבּרוֹ יודע, כי לא מעט ממה שכתב אז לא היה כותב עתה ואף מה שהיה כותב גם עתה היה אומרו עתה לא כפי שאמר אז, אך כל מה שכתב ואמר – שלו הוא. ולא עוד אלא הבודק ימצא, כי הספר הזה הוא, מכמה בחינות, כקו מנחה לכל שלאחריו. וראשית הוכחה לכך עצם שמו, שתיבתו הראשונה כמעשה התגרות, שכן תיבת “אינזיך” שמה של אסכולת ספרות, הלא היא האסכולה של האינטרוֹספּקטיביסטים וראשיה א. לעיעלעס, יעקב גלאטשטיין ונ. ב. מינקוֹב, וכמה וכמה מדברי הספר הם השגה מפורשת על דרך האסכולה ההיא ובייחוד מבחינת עמידתם בתוך תחום בית ישראל, ותעודתם בו וכלפיו. עוקצה של ההשגה היא בתיבה האחרונה “ארוּמזיך”, כביכול אנשי האסכולה ההיא נשתקעו בתוך עצמם ונתפרנסו מתוך עצמם, עד כי בצאתם אל הסביב־לעצמם הרחוק מהם, אינם מבחינים במציאות כמות־שהיא, וסבכיה מתעלמים מהם, או, מה שקשה מזה, מתפעטים להם. לא שאינו מבין לטעמה של אותה יציאה, שהפליגה בתשומת דעתה לחיי־היהודים באירופה; אדרבה הוא מבארה לאמור: “ולפי שהמסביב־לעצמך אין בו כדי לפרנס את המריצוּת הפּוּבּליציסטית של יידיש, מפליג הבתוך־עצמך, לשעות ולימים, להמולת סבך־הרוח של מרכזי־היהודים הגדולים”, וכל־כך למה, “כדי להחריש את הזרוּת ולגבור על המרחק”. אלא שלא היה דומה המסביב־לעצמך באמריקה כהמסביב־לעצמך במזרחה של אירופה, שיישובי־יהודיה היו כפצע השותת דם ויסורים, וכל בריחה לתוך עצמך לא היתה עשויה למלטך ממצוקתם ומחובת הבנת מצוקתם ומקדחת בקשת מפלט לה, ויהא גם כדרך עווית האחיזה לא בלבד בכל מה שנראה כפתח הפתוח לרווחה גדולה, אלא, אף בכל מה שנראה כסדקו של סדק כדי נשימת־בינתיים חטופה ובלועה.

ודאי, ממרחק־הימים נראית הפלוגתה הזאת כתמוהה ואפילו כבטלה, שכּן מי שהיו אנשי “אינזיך” רחקו משכבר מראשיתם והם מקיימים עתה עשרת מונים מה שנתבעו לקיים כלפי המסביב־לעצמך, הקרוב והרחוק, ובימינו עתה, כמותם כמחבר הספר הצנום ההוא, עודרים במערכה אחת, מערכת לבטי העם, הנפתל בין שוֹאה ותקוּמה. אך החוזר לראשונות חייב להזכיר את מי שתבע מהם את זכותו של המסביב־לעצמך, גורל ישראל אשר גדל כים שברו. חודה של התוכחה היה, כמדומה בטענתו כלפי יעקב גלאטשטיין: “תחת אשר יתפוש בעליל את המסביב־לעצמו, גועש בו געש סנוורים, הבתוך־עצמו”. על כן אי־אפשר שלא יתמיה מה שנתפרסם זה מקרוב משמם של שהיו חברי “אינזיך”, כי כשהגיע לידיהם ספר “אינזיך און אַרומזיך”, בשעתו, סבורים היו, כי מחברו מקורב לחבורתם והוא עתיד לייעד את עטו לביקורתה של מלת יידיש המודרנית; אולם בבוא מחברו לאמריקה הכירו בני החבורה ההיא, כי תביעותיו של עצמו מעצמו אחרות. אמנם, הסיפור מסתיים בהערה, כי הפסד האכזבה יצא בשכר הזכייה במבקר כולל יותר, המאחד בקרבו את כובד־הראש של המחפש ואת רוב־הענווה של המעריך, שהדיינותו עם חזיוני הספרות, לכלליה, ולפרטיה, היא קודם כל הדיינות עם עצמו, אך דומה עלינו, כי לפנינו פירכה מעיקרו של דין. שכּן בעל “אינזיך און אַרוּמזיך” מלכתחילה לא ראה עצמו חלוצה או מאספה של חבורת סופרים, אלא בוחנה ובודקה של חטיבת ספרות, וסימנך שהיה כרוזם של כשרונות שונים ביותר באופים וכיוונם, אלה הכשרונות שצצו ועלו בשלוש הנפות הנזכרות וממילא לא נתפס לטעותו האוֹפּטית של כרוז סיעה, הרואה ומראה אותה כטבורה של ספרות בחינת היא־ואפסה־עוד, אלא ראה והראה את החזיונות בשילובם בתוך ספרות יידיש כוללת, גם אם ראה עיקר יניקתה מכוח־כוחו של יחיד ומיוחד, הוא י. ל. פרץ, שנראה לו כמניח יסודותיה ומרחיב אופקיה. שכּן לדעתו, שאפשר שתהא שנויה במחלקות הפוסקים, האינטוּאיציה האינטלקטואלית של י. ל. פרץ ולא הסטיכיה האמנותית של שלום־עליכם פילסה והאירה את ראש דרכי היצירה בספרות היהודית.

הלכך ברור, כי הנסיונות למתוח קו של רביזיה על פעלו וערכו של י. ל. פרץ, כדרך שנעשו בימים ההם, נראים בעיניו כנסיונות־סרק, ודינו הקשה חל גם על נוסחתה התקיפה והישירה (משה גרוֹס־צימרמן) גם על נוסחתה הרפוּיה והעקיפה (שמואל ניגר), ואינו מניח לגרוע כל־שהוא ממרכזיות דמותו של י. ל. פרץ ותעודתו, ולא עוד אלא הוא נאמן להשקפתו זו בעיקרה עד עתה. ואף זאת, הוא ראה להסמיך לה לדעתו זו את הסברה, כי ירשתו של י. ל. פרץ יותר משנתקיימה במרכז פעולתו והיקפה, בפולין ואגפיה, נתקיימה במרכזים החדשים, באמריקה וברומניה, וכשם שראה חוטים הנמשכים ממנו ללייוויק ולאוֹפּאטושו ואף ללעיעלעס, כך ראה חוטים הנמשכים ממנו לאליעזר שטיינבארג ואף לאיציק מאנגר.

ובבואו לאמריקה ומציאותה, הכללית והיהודית, נגלתה לו שונה מכפי ששיערה (בבכור־ספריו הוא חוזר פעמיים על האמירה, כי יהודי מזרח אירופה ניטלו מהם הזכויות, הנתונות עדיין ליהודי אמריקה), נתעמק דינו אך דיינו לא נשתנה מעיקרו – מה קודם לבו ועינו מכוּונים לכלל הספרות, אף עתה כך, אלא שנתרחבה יריעת דיונו ונתגוונה הנמקתו. ואם לביקורת בכוֹר־ספריו, הרי הספרים שבאו לאחריו הם־הם העזים שבמבקריו, ולא כל־כך במה שאמר, כגון גנותו המכלילה על פולחן היחיד (למן ברקיו ורעמיו, כדמות ניצשה ושטירנר, עד בבואותיהם והדיהם ברחובנו, כדמות פרישמן ובּרדיצ’בסקי), אלא במה שהרמיז על דרך מכלל לאו אתה שומע הן, הלא הוא שבחו המכליל של פולחן הכלל לפי גילומו בימים ההם כפולחן הציבור, המעמד, המפלגה. והרי באמת לא יכול היה להחלץ מאותו לאו כשם שלא יכול היה להשתעבד לאותו הן, שמזגו שלו עצמו כשם שנשמר, על־פי טבעו, מיסוד־היחידות התובע את כל עצמו לעצמו, כך נשמר מיסוד־הציבוריות התובע את כל עצמו לעצמו, שכן מזגו, על פי טבע־ברייתו, שומר לעצמו את זכות־הברירה, בדרך שמחייבתה תכונה שספקנותה מפקיחה עין־חיוכה על כל אדיקות ומפשרתה שעה אחת קודם. נמצא, אפילו היה רוצה, לא היה יכול לקיים דבקות פרוגראמאטית בשיטה סגורה, כל שכן דוֹגמאטית, כפי שחייבתו מפלגתו (ואמנם, בספריו אין למצוא שיור לה אף בזכוכית מגדלת), כשם שלא יכול לקיים את הכרזתו בימים ההם, כי הוא רואה את עצמו כחייל התרבות המהפכנית, וספק אם גם בימים ההם לבו נשמע לפיו, שהרי מהפכה פירושה ערעורו והירוסו של מה שהיה ואיך שהיה, ואילו נאמן להכרזתו הלכה למעשה ועירער והרס את כל עצמו, והרי באותם הימים כבר נתרקם בו שפירו של ספרו על מה שהיה ואיך שהיה, הוא ספרו שלפנינו עתה. ואמנם, בסמוך להופעת בכוֹר־ספריו ראיתי להבליט מתוכו את מסתו, שעניינה ואריאַנטים של מנחם־מנדל ועיקרה מתן דיוקן לדמות מדמויות עיר גידולו, והרי אף בהפליאו בימים ההם את מהותם של אליעזר שטיינבּארג ואיציק מאנגר, הפליא בהם את משמרת ירשתם שתשתיתה כתשתיתו שלו עצמו.

אולם כדי לדעת בבירור מה המחבר עצמו חושב, ממרחק הימים, על ספר עצמו, ראוי להתעורר על קטנה־לא קטנה – בכלל מדורי הקבע, שכלכל בשנים האחרונות, נמצא המדור ב"צוּקוּנפט" ששמו: “פון נאָענט אוּן ווייט” [=מקרוב ומרחוק], והנה ראה עתה לשנות שמו ולקרוא אותו על שם הספר ההוא “אינזיך און אַרוּמזיך”, והוא גם מבאר את טעם שיבתו אליו מקץ שלושים שנה – שמו הקודם של המדור בחינתו גיאוגראפית היתה ובא לרמוז למכלול־נושאים מתוך כוונה להתפשט על פני העולם כולו, אלא שהכוונה הגלויה הסתתרה מאחוריה יריבתה הסמויה: פעמים הרבה דברים קרובים יותר מבחינה גיאוגראפית היו לא בלבד רחוקים ממנו אלא אף זרים לו, בעוד אשר דברים רחוקים יותר מבחינה גיאוגראפית היו קרובים אליו מכל קרוב, אבל מה יעשה וסברת הקורא היא בהיפך מהופך, שעל כן קיים אלכה ואשובה אל שמי הראשון, והוא מגלגל במה שהוא בחינת “אינזיך” ואף במה שהוא בחינת “אַרומזיך” במידה שנעשה בחזקת “אינזיך” גם הוא.

 

ה    🔗

אם מותר להטיל חלוקה כוללת בספריו, הרי בחינתה משולשת. בחינה ראשונה, הנמשכת מעיקר נעימתו של “א שטאָט מיט יידן”; בחינה שלאחריה הנמשכת מעיקר נעימתו של “אינזיך און אַרוּמזיך”; בחינה אחרונה, הנמשכת מעיקר נעימתו של “עסייען פון יידישן טרויער” (ניו־יורק, 1948). שילשנו ואמרנו: עיקר־נעימתו, כי הוא הקובע את עצם החלוקה ונסיונה.

בחינה ראשונה יונקת מתחומם של הזכרונות, כדרך ספרו על עיר גידולו, שכמותו כרוֹמאן או צרור נוֹבילות, כמין vie romancée של עיר, והוא סיפור לכל דבריו, אלא שנושאיו אינם בדויים כי אם מתוארים כפי שהיו נטועים ועומדים, ביתר דיוק: כפי שהיו נעים וזעים, כהווייתם בחיי העיר וממשותה. מי שמתח קו־השוואה בין הספר הזה ובין שלפניו, כזכרונותיו של יחזקאל קוֹטיק, לא עשה כן אלא לשם מדידת המרחק שבין ספרות זכרונות על דרך גלגול דברים של שיחה־לתומה ובין ספרות זכרונות על דרך קילוח דברים של אמנות לפי עיצובה, ושעל כן קרוב יותר קו־השוואה בינו לבין ספר כשל ר' בנימין “מזבּוֹרוּב עד כּנרת”, אלא שבן־זבּוֹרוּב חלוקת־זכרונותיו בין התם והכא, מעלה לפנינו שני אזורי־חווייה שווים במעלתם, ואילו בן קוֹלוֹמיאה מנועה ממנו אפשרות של שיווי־מעלה, ומלוא משקלו הוא התם, גם בספרו זה גם בספרו “דריי ברידער זיינען מיר געווען”. יתירה מזו, אפילו כשאמר לשקע את עצמו בתוך ההכא, בהוויית היהודים בכרך ניו־יורק, ביקש בהם את ניצוצי ההתם, ועדות לכך ספרו “יידן דאַווענען” (ניו־יורק 1948).

מתוך הודייתו שלו עצמו אנו שומעים, כי כמיהתו לעיר גידולו היא שטילטלתו על פני רחובות הכרך וסימטותיו, והיא שהוליכתו מבית־תפילה לבית־תפילה, כשעינו מבקשת כביכול לצוד פה, מעבר לאוקינוס, מה שהיה לו יקר מכל יקר שם, הוא מקדש־מעט של ילדותו, בית־המדרש־זוטא של ר' איציקל בעיר־גידולו, וביני לביני, בטיוליו ושיטוטיו אלה, מתגוללים לפנינו מיני הווייה של בני עמנו, כשכל הווייה והווייה באה על ביטויה בדרך התפילה על אופיה ונעימתה והקורא, הנמשך לכל אלה ברוב עניין, חי הרבה נוסחאות של אמונה וחיים, מבלי שזכר נוסחו של המטייל והמשוטט עצמו יאבד בשפעתם. וסימנך ההקדשה בראש הספר והיא לשני סביו הכהנים, אבי־אביו ר' מרדכי הכהן ביקל ואבי־אמו ר' משולם הכהן גפּנר, שראם מברכים את עמך ישראל באהבה. ודומה, זכר המראה הזה, כמותו כחרדתו לשלום נכדם, הוא בנו שעשה בימים ההם במערכות המלחמה, ליווה אותו בכל חיפושיו אלה, שקראם ריפּורטאז’ות והמה דברי־מסה מושלמים, שנאחדו בהם כמה מצדדיו כסופר, כהוגה, כחוקר. ושמא לא נטעה אם נאמר, כי אותו ספר ריפּורטאז’ות הוא כניסוי לחיות חיי ההווייה, שבה עברה עד עתה מחצית חייו, והניסוי יותר שהרחיקו מקרקע גידולו קירבו אליה, עד שניתן לראות את “יידן דאווענען” כנשימת־בינתיים בין “א שטאָט מיט יידן”, שמהדורתו הראשונה נתפשטה עד מהרה ואזלה ובאה חברתה ובין “דריי ברידער זיינען מיר געווען” על שלושת מדוריו – מדור הכפר וציורי־דיוּקנאוֹתיו; מדור המשפחה – חלל האווירה של הבית וסביביו, ומרכזם האב ועמיתיו ושלשת האחים, מדור האחרים – מיודעים קרובים ורחוקים; ושלושת המדורים משמשתם יכולת משולשת – ציור פּוֹרטרטים, רישום אתמוספירה, רהטת־שיח.

אך צא וראה, שני ספרי הזכרונות מתארים הווייתם של יהודים, אם ציבור, בין מוצק בין מרופה, אם יחיד, בין מעורה בין בדל, והתיאור מחדיר כל ספירותיהם, קדשם וחולם, צאתם ובואם, שיחם ושיגם, עשייתם ובטלתם, ואילו ספר הריפּורטאז’ות על הכרך הגדול אינו רואה ואינו מראה את הוויית היהודים אלא בתפילתם בלבד. אולם הצד השווה בשלושת הספרים היא הפעלת הבּלטריסטן, שיצרו סוכן בכל אסיאיסטן, והוא מגיח מטורי־המסוֹת וכובש כיבוש שלם חלקה פה וחלקה שם, עד שניתן לתמוה, שמחברו לא היה בו עד־עתה כדי העזה של ריקמת רומאן ממש, אבל אפשר ומה שלא היה הוא שיהיה.

בחינה שלאחריה יונקת מתחומה של הבינה בדרכי ספרות וערכיה, כדרך שכבר ניסה בבכוֹר־ספריו; וגם אם עירב בה דברי־מסה שעניינם אישים, הרי כלל האופי נקבע בדברי ביקורת ופולמוס שעניינם בעיות. אם לדקדק, הרי נמצאו לו ל"אינזיך און אַרוּמזיך" לעת עתה אח יחיד, והוא ספרו “דעטאַלען און סך הכלען” (ניו־יורק 1943) שכותרת־המישנה שלו מכריזה על זיקתו לבכוֹר־ספריו, שכן לשונה: “קריטישע און פּאָלעמישע בּאַמערקונגען” [= הערות ביקורת ופולמוס]. אמת, אף כאן נמצא מאמרים, שעניינם אישים, אבל עיקרו של הדיון מכוּון לבעיות ספרות המצריכות ניתוח והכללה שלאחריו, ולא עוד אלא חודו מבקיע גם לתוך המאמרים על סופרים וספרים. נמצא הרוצה לעמוד על תפיסתו של המחבר על הספרות וסוגיה, על דרכי היצירה ואופניה, יזקיק את עצמו לשני ספריו אלה ודיה הזכרה של קצת נושאיהם, כגון על המשל, על סגנון הפרוזה, על המסה, על הפשטות וכדומה, כדי להעמידנו על כך.

בחינה אחרונה יונקת מתחומה של יכולת התפיסה של אישיות יוצרת. היכולת הזאת, שצרורים בה גם מגמתו גם הישגו, אותותיה הברורים ניכרים יפה־יפה גם בספרי הביקורת והפולמוס שלו, אך נתגבשה בספרו “עסיין פון יידישן טרויער”, על שלושת מדוריו, ובייחוד במדור הסיום: “מיינע לאנדסלייט” (בני ארצי), הכולל צרור מסות על אישים, שוני אופי ושוני דרך, כשהצד השווה הוא ברוח הכתיבה עליהם, והיא כתיבת צער ואבל על תפארת שהיתה ונרמסה, על מגילת־חיים שהבהיקה ונקרעה, ועצם היגון שפוך על קרקע גידולם ורקעו, שרוצחי ישראל הפכום עיי חרבות. כהמשך וכסיום לספר הזה, שהוא המלבב שבספריו, הוא ספרו הגדול “רוּמעניע” (בואנוס־איירס תשכ"ב), שכותרת־המישנה שלו מפרשת את שלושת היסודות המשוקעים, פעמים בממוזג ופעמים במפורד, בפרקיו: תולדות, ביקורת־ספרות, זכרונות. שני היסודות האחרונים, יסוד המבקר שבו ויסוד המימוּאַריסטן שבו, ידענום בהרחבה מספריו הקודמים, ואילו היסוד הראשון, הוא יסוד חוקר־התולדות שבו, גם אם הבליח, זעיר־שם זעיר־שם, בספריו הקודמים, הוא כחדשה, וכוחו יפה בו, גם אם דרך חקירתו אינה מצמצמת עצמה על אמצעי־המחקר המצויים, אלא מוסיפה אותו נופך של חן המבשם את דרכו במסה.

המבקש לעמוד על מיזרע טירחתו זו, דיו בבּיבּליוגראפיה המוסברת, המצורפת לסופו של הספר, והכוללת ספרי יידיש בין שתי מלחמות־העולם המצויים בספרייתו שלו, אך המבקש לעמוד על פרי טירחתו זו, יקרא את הספר כולו וילמד פרק גדול בתולדות עמנו בדורות אחרונים, הוא פרק רומניה. והספר רוב המאמרים בו הם כּנוּסים בשלושה מדורים – המדור האחד עניינו העלאת דיוקנאותיהם של שלחמו לעצם זכותם של יהודי רומניה לנשימת־חיים; המדור שלאחריו עניינו תיאור דמויותיהם של שהיו בנותני־טעם לייחודו של ההווי וההווייה; המדור האחרון עניינו העלאת דמותה של היצירה, בספרות ובאמנות, ויוצריה, בין ברומניה הישנה בין בנפות שנספחו לה – מיגוונת אישים על תכונותיהם המיוחדות ועל מדרגותיהם המיוחדות, עתרת כוחות, שיד אמן גלפתם או ציירתם, בהפליאה במלאכתה, מלאכת מחשבת, בין הכרת הדמויות באה לו משמועה רחוקה בין באה לו מראייה קרובה. ודאי כי אלה שידעם מתוך ראייה קרובה, וממילא מתוך התבוננות קרובה, ציורם שופע חיוּת מיוחדת, וביותר שהיתה זו לו התבוננות תוך כדי זיקה חמה לעצם גורלם ודרכם, שהרי בשנות ישיבתו ברומניה שימשם וסעדם בפיו וביותר בעטו, והיה כמליץ ביניהם ובין שוחרי ספרות יידיש בעולם.

עד היכן הדברים הגיעו – לפני כשנתיים ימים, בקבלת־הפנים בבית נשיא ישראל בירושלים, שמענו, כי בבוא שלמה בּיקל, ארבע שנים לפני מלחמת־העולם השנייה, להרצות בווילנה, הרי בדבּרו על איציק מאנגר דיבר כעל מי שפירסומו היה בעצם התפשטותו ברחבי־פולין, ובדברו על אליעזר שטיינבּארג דיבר כעל מי שכבר נודע שם בשל אמנות הקריאה של הרץ גרוֹסבּארד, אבל בדברו על יעקב שטרנבּרג ועל משה אַלטמאן, נשמעו לא בלבד לאנשי וילנה, אלא אף לאנשי “יוּנג־ווילנע”, שמות אלה כחידוש, ולימים בהגיע אליהם “שטאָט אין פּראָפיל” של הראשון ו"מדרש פנחס" ו"די ווינער קאַרעטע" של האחרון, כבר ידעו את מחבריהם על־פי ציורו המובהק של כרוֹזם ומבקרם. מה שנאמר על ההרצאה ההיא ניתן לומר, וברוב הרחבה, על ההרצאה רבת המראות של הספר “רוּמעניע”, שיש בו להעמיד את הקורא על מלוא הקוֹמפּלכס של גלות שלימה, כפי שהיא נשקפת מתוך גאלריית הדמויות המשופעות.

וראוי להזכיר, כי אותו ספר נמתחו עליו שני קצות הערכה – מזה מי שראה את המחבר בעל־חוקר, הנעזר גם בזכרונותיו, ותבע במפגיע תשלומם של מקורים שפסח עליהם, מזה מי שראה את מחברו בעל־זכרונות, הנעזר גם בדברי־חקר, וצירפו לאסכולת הפלייטוניסטית הווינאית (הרצל, בּאַהר) ולא זז מהקבלתו, עד שדימה למצוא צד שווה בין הספר לבין ספרו של אחרון בני האסכולה ההיא (“עולם של אתמול” לסטיפאן צווייג). ושניהם טעות היא בידם – ראשון שהתעלם מחשיבותו הראשה של מתן העדות שבספר; אחרון שהתעלם מחשיבות־מישנה של מתן התעודות שבו, ונמצאות שני קצות ההערכה כגוזמאות־למיעוט, בעוד שדעתו של מי שאמר, כי הספר הזה הוא הטוב שבספרי המחבר היא כגוזמה־לרוב, וככל הנכון הדין עם מי שאמר, כי אילולא הספר הזה והיתה יהדות רבת־פנים זו בחינת מתה בלא קדיש ובחינת נטמנה בלא מצבה. אכן, לשם אמירת קדיש והצבת מצבה כהלכה הפעיל המחבר גם כלי חקר ועיון גם כלי זכרונות והתבוננות, וצירופם העלה לו חיבור מקיף שהוא בנותן־ארשת לאותו יישוב על ריבוי הפלגות וריבוי הכיוונים וריבוי הלשונות וייצוגם במערכת אישים, שציורם נעשה בעט סופר מזהיר.

 

ו    🔗

אולם מלוא כוחו ויכולתו בהעלאת דיוקנה של אישיות יוצרת, על דרך תחרות שבין המסאי והמבקר, והיא תחרות שסופה לרוב השלמה ומזיגה, משוקע בשני ספריו “שרייבער פון מיין דור” (כרך ראשון: ניו־יורק 1958, כרך שלאחריו: תל־אביב 1965) – מסכת גדולה ורבת־סוגיות המעלה לפנינו ספרות יידיש בדורות אחרונים לרוב אישיה, איש־איש בעוגתו או במעגלו, הכול לפי היקף יצירתו וטיבה, כלל הסופרים ויחידיהם, שנצודו ברשת התעניינותו החיה והרצופה של מבקרה. הערכת ביקורתו, שעיקרה דרך המסה, נעשתה מתוך ניסויי השוואה בינו לבין אחרים, ויש במעריכיו שהרחיקו ומתחו קו של הקבלה בינו לבין חיים ז’יטלוֹבסקי מבחינת הזיקה לבעיות של תולדות ישראל, ויש שמתחו אותו בינו לבין אברהם קוֹראלניק, מבחינת מיבנה חטיבת הביטוי במשבצתה הגדורה, ויש שמתחו אותו בינו לבין חיים גרינבּרג מבחינת הנועם והאלגאנציה של ההבעה, אבל המבקש למצות את ייחודו יתעורר לראותו עולה, לא בלבד בספרי זכרונותיו אלא גם בספרי ביקורתו, מתוך קרקע גידולו, קרקעה של גאליציה היהודית, שהעמידה מבקרים גם לספרות הפולנית (וילהלם פלדמאן) גם לספרות הגרמנית (אפרים פריש), אך לספרות עצמה, ובייחוד ביידיש, העמידה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה משוררים ומספרים בני מעלה, אך לא העמידה לה מבקרים כמעלתם, שכן הראשון שבהם שהיה בו משיעורם, בן לבוב צבי בּיקלס־שפּיצר, נקפד באביב חייו ובשנות פעולתו המעטות גברה בו הנטייה להעדיף את התעניינותו בדראמה על התעניינותו בענפים אחרים, והיא העדפה שמצאה מגשים לה בבן פודהייצה מיכאל וייכרט, המתמיד בכך עד עתה. ומי שהיה במיוחד מסוגל לדבר ביקורת, בן טארנוֹב מאיר בּיננשטוֹק, איחר לבוא ללשון יידיש ותנובתו בה חשובה אך מועטת, ומת בלא זמנו גם הוא, ונמצאה שדה הביקורת מצווחת לבן הגלילות ההם שיבוא ויחרשנה ויזרענה. דומה, הציפיה הזאת, שהיתה מלווה תסס ער של פרצי ביקורת וניסוייה, באה על מילואה בעשייתו של שלמה בּיקל ובה שרשיו, אם כי ענפיו נוגעים, כמובן, בכלל הביקורת של ספרות יידיש ומבקריה, והדרך להשוואות פתוחה לרווחה.

ואמנם, עלו בה כמה וכמה ממעריכיו – בין הקבילו אותו לבעלי מלאכה אחת, כראשוני המבקרים שלפניו, מחנכי הקורא ומוריו־להשכיל, בעל מחשבות ושמואל ניגר; בין הקבילו אותו לבעלי מלאכות הרבה, כאחרוני המבקרים שעמו ושלאחריו, אם אלה שכינור ראשון להם שירה וכינור שני להם ביקורת, כגון יעקב גלאטשטיין, אם אלה שכינור ראשון להם ביקורת וכינור שני להם שירה, כגון אברהם טאבּאטשניק – כאן וכאן כינורות שונים שנגינתם שונה, ואילו שלמה בּיקל, אפילו נראה אותו בעל שלושה מיני מלאכה, הרי כולם כינור אחד, שמיתריו בלבד שונים. השאלה, היכן מתלכדים בה בנגינתו כל מיתריו אלה היא שאלה, שהתשובה לה אינה מרוכזה בספרים מסוימים, אלא פזורה על פני ספריו כולם, והתשובה השלימה היא בכל אשר נתבעים כל שלושת פתחי־הגישה שלו, פתח החקר, פתח הזכרונות, פתח הביקורת. ואמנם, דבריו על אישים ומעשים, שמיצויים תובע כאותו ליכוד והוא נענה לו, בולטים בייחוד משקלם.

אבל מציאותה של ספרות וספרות אינה עשויה כמשאלתו של הדיין, שהיה רוצה לראות כל כולה באופן, שחזיונותיה יניחו בידו תמיד להביא לידי חפיפה את ייחוד־משקלו של הדיון ואת משקל־ייחודו של הנידון, שכן מציאותה של ספרות וספרות בחינת יעלו הרים יירדו בקעות, וכל הבא בסוד הערכתה ואינו מתעקש להעלים עינו ולבו מכוֹל־כוּלה, אינו רשאי לשכוח עניין גדול וקטן שם הוא, והוא אף חייב להראותו כן. הלכך מי שאמר עליו על בעל־המחבר, כי פרס טלית אהבה אחת על כל קרואיו – דינו עמו; אולם אם הסמיך לכך רמזו, כאילו בעל־המחבר פרס עליהם אף טלית הערכה אחת – אין דינו עמו. לאמור, אפילו נתלה בו בדיין שהוא אומר בהם בנידוניו: כולם אהובים, אין אנו רשאים לתלות בו שהוא אומר בהם: כולם ברורים. בלשון אחר: אין זכות אהבתו מכבה חובת ברירתו. אכן, כולם אהובים, במזלה של אותה אהבה, שמנה בו אחד ממעריכי צמד ספריו אלה: רק מי שיש לו משל עצמו, נועד לאהוב את של זולתו ולעצב את אהבתו הזאת.

סיכומו של דבר: צמד־ספרים זה (שככל המשוער קרוב לו זימון, שבינתיים נתפרסמו מאמרים נוספים), הוא בחינת דין־וחשבון על מרוצתה של הספרות היהודית לגילוייה המתחדשים והולכים, דין־וחשבון כפי שנותנו לעצמו, בשיתופה של אוזן הרבים, מי שחי אותה בכוּליותה. והצד השווה שבהם, כבשארי ספריו לסוגיהם, הוא סגנונו, שהנועם שבו אינו פג, גם אם כותבו אינו מחדיל את עטו מחריפות של פולמוס ומאירוֹניה של גנוּת. ואדרבה, אפשר שחיתוך־דיבורו הכּבוּש והמעודן, לא פחות משהוא משרת נאמנה את זכותו של המבקר לגלגל בשבחים, הוא משרת נאמנה את חובתו למנות חסרונות; ויתירה מזו, אפשר שלשונו המתונה עשויה לסייע יותר, לצד התיקון והתקנה, משעשויות לסייע לכך לשונותיהם הזועפות של אחרים. ועוד זאת, טעות היא לפרש נועם דבריו ועדנתם כרפיונם ורכוּתם, והמוֹרד על טעות זאת או כזאת הוא קודם כל – המחבר עצמו. כי הנה מתוך שיחה מוקלטת עמו שמענו בבירור את דעתו, כי כל סופר הוא מצד־מה זאב, ומעולם אינו כבשה, שכן אם הוא כבשה בין כבשים, אין הוא סופר, שפירושו של סופר אדם יחיד, שאינו יודע מרגוע, ואילו סופר שבע ומרוצה אינו בגדר המצויר.

ולעצם סגנונו, על בניינו ומתכונתו, הרי בימינו נודע כשם־דבר, אבל בתחילת פירסומו נמצאו אפילו בין אניני־טעם, שנרתעו מפניו והטילו בו עוקצי הבאי ולא חשו בחידוש שבו, שעיקרו במזיגה של יסודות רחוקים ואף סותרים, שכּן מסכת־ביטויו מורכבת גם יסודות צרופים של היוּליוּת עממית גם יסודות לטושים של לשון־לימודים, ואותו עירוב של פשיטות ומורכבות העלה לו נוסח כתיבה, שפרקי המישור שבו מגלים ייחודו, כשם שפרקי המעלה שבו מגלים יחידותו. ועד מה סגנונו הוא לו כדרך הטבע ניתן להכיר מתוך כך, שכתיבתו כשיחתו, שכּן זו גם זו נובעת מאליה, ושומעי שיעורו או הרצאתו כמותם כקוראי סיפורו או מסתו נרשמים מאותו בניין מחושב של הבּעתו, לרבּות רדיפת הצמצום ושילוב ההומור שבה. ומה שמעניין במיוחד הוא, כי הטבעיות הזאת של נוסחו, אם בכתב אם בעל־פה, אינה סותרת את מלוא תודעתו בדרכו שלו עצמו, שכן ממבחיני הסגנאות הוא, וביותר באלה המשמשים את המסה במשמעה הרחב; וּודאי לא מקרה הוא, שנתן בידנו אנתולוגיה של המסה “די יידישע עסיי” (ניו־יורק 1946).

 

ז    🔗

מאמר מוסגר: עד היכן תודעת־עצמו מגעת, ניתן לשמוע לא בלבד מתוך השיחה ההיא, שגיבש בה נסיונותיו של פוסע על סיפה של שיבה, אלא ממיני וידוי אחרים, וראש להם דבריו על עיקרי רעיונותיו, שהשמיעם עשר שנים קודם ופירסמם ברבים (צוּקוּנפט, יאנואר 1957), ואף חזר ופירסמם בספר (בראש הכרך הראשון של “שרייבער פון מיין דור”). הוא פתח את בירורו במימרה הפשוטה בעם: כל טירוף יש לו אדם משלו הנתפס לו, כשהוראתו של אדם היא מי שמנסה כוחו בדבר מחשבה ודמיון או במכחול ומפסלת, כדי לעשות כביכול מעשה־בראשית. והנה בבואו בעצמו להתחקות על דרך טירופו שלו עצמו דומה עליו, כי כל אימת שהיה נוטל עטו, אם לדבר־מסה אם לדבר־ביקורת, היה ראש־מאווייו להטיל משטר וסדר בין הגאות־של־היחיד שבו ובין הזיקה־אל־הכלל שבו, כשהגאות פירושה פורקן של חירות, ואילו הזיקה פירושה משא־של־עוֹל, והניגוד שביניהם מתמתק מכוחה של הרגשת הביטחה: עמי שלי, ארצי שלי, אך יסודות הניגוד אינם בטלים והם מקיימים את עצמם, ואף חייבים לקיים את עצמם, יסוד לגופו יסוד לגופו כדי שהתלולית החדה של היחידיות לא תיבלע בגיגית הרדודה של ההמוניות.

דומה עליו, כי דרכו ירישה היא לו מאביו־זקנו, שהתקומם אל עמדתם של המוני־העם בעירו, לא משום שלא היתה צדקה לגופה, אלא משום שאופיה וביטויה היו על דרך היסטריה של הציבור. ונראה, שהנכד אינו מוכן למלוא־הפּאראדוֹכּסיה של אביו זקנו והוא סובר, כי בלא קורטוב היסטריה של הכלל נגזר עליו על היחיד שחייו יהיו תלויים בחלל הריק, שבו אמנם ניתנת לה למחשבת היחיד האשלייה של טיסה מוּעזה, אבל ניטלת הוודאות של עמידה מוצקה בתוך ממשותו של העם. ודאי שהוא, הנכד, יודע, כי הקרע שבין היחיד והכלל אינו ניתן להטלאה או להלחמה קלה, אולם הוא נשמר מפני העמקתו המודעת כדי תהום טראגית, וגם בזה ניסה לסמוך על אביו זקנו, שהיה להוט לשמוע ניגונה של תפילה, כמתכונת נוסחה האהוב והמקודש על הרבים; ללמדך, כי ההיסטריה של הציבור, שדחה אותה בתחומם של הסברה וההגיון, נמשך לה בתחומם של המזג וההרגשה.

מתוך שמירה מפני סכנתה של תהום טראגית ולשמה באו מאמצי־רוחו למלט את נפשו ממנה על דרך התבוננות בדיוקנאות אדם וציורם – הלא היא מסכת הקלסתרים שהם, כדברי המתוודה, גם עם העיר והכפר וגם נגדם, כי כשם שפועל בהם יסוד־הציבור המכניעם לחברה, כך פועל בהם יסוד־היחיד הממרידם עליה, הם־הם שני היסודות היריבים אשר לעולם לא ישבוֹתו. התבוננותו בקלסתרי־אדם אלה, שנסתייעה בהתבוננותו שלו בתוכו עצמו, העלתה לו כאותו חיוך של ספקנות המטיל צינת־מעט על רוב־החמימות העולה מלפני ההווייה המתוארת בספריו. וכבעיית הקרע שבין היחיד ובין הכלל היא בעיית הקרע שבין מה שנראה כמיצרו של העם ובין מה שנראה כמרחבו של עולם – כמותו כבני דורו ידע עקלתונים באמונות ודעות, אך מעודו לא נפתה לקפוץ מעל גדרו של עמו, כדרך הקופץ ממיצר למרחב, ואף שלא הזכיר בווידויו זה את ויכוחיו עם אחיו, אליעזר, הרי הרמיזה אליו ככלולה בו מאליה – וסימנך, שהוא רואה להדגיש כי מעודו לא ראה את האוניברסאליות שלו עצמו בלשונות העתיקות, ששינן בימי תלמודו, לא בהוֹמירוֹס ולא באוֹבידיוּס, לא בגיתה ואפילו לא במיצקביץ', אלא בתנ"ך ובגמרא ולימים בפרץ ובביאליק, באחד־העם ובהרצל.

ומרשים ביותר הוא סיום וידויו – לאחר שהוא מעמיד על צמצומה של תרבות יידיש, לשונה וספרותה, שבא מחמת החורבן באירופה וההתפוגגות מעבר לאוקיינוס, הוא מספר מעשה שהיה, והוא מעשה שהלך ברחובה של ניו־יורק ונתבקש ליכנס לבית המדרש ולהצטרף כעשירי למניין, ומשנענה ונכנס ראה, שאין הוא אלא השמיני, אך הגבאי הקיש בידו על העמוד וקרא כלפי עזרת הנשים לאמור: שומע אני את קולך, המורה, ואתה התשיעי, וארון־הקודש הפתוח הוא העשירי. ללמדך, כי כל עוד נשמע קולו של מלמד תינוקות בבית רבן, וכל עוד ארון־הקודש פתוח, המניין שלם, הוא־הוא המניין – יחידת הציבור, תשתית העם.

 

ח    🔗

ולא נצא ידי חובה להערכת אישיותו ופעלו אם לא נזכיר, לפחות בחטף, את עשיותיו האחרות, ונוסיף על מה שהזכרנו קודם, את מבואותיו, כגון לאסופת משליו של אליעזר שטיינבּארג או לחיתוכיו של האמן ארתור קוֹלניק “א גילגול פון א ניגון” ובייחוד את עריכת “ספר קוֹלוֹמיאה”, ציוּן־בצוותא לזכרון עיר־גידולו, אשר לה הקדיש את ספרו המונח עתה לפנינו, ואשר בו נפתח תירגום ספריו ללשון העברית, וראוי שיהא לו המשך בתירגום ספריו האחרים. עניין זה הוא צורך גדול לקהל העברים, שמלבד שיכירו סופר בעל שיעור קומה, ייהנו מהדרכתו החיה בעולמות שהם מעניינה של כתיבתו. נסיים ונאמר, כי הספר “אַ שטאָט מיט יידן” בתרגומו של המשורר שמשון מלצר, שגדל גם הוא באותה עיר ומעורה בהווייתה, היא, אמנם, פתיחה נאה לכך.

[ר"ח טבת תשו"ז]

 

ביבליוגראפיה    🔗

ההערכה על שלמה ביקל וספריו היא מרובת־פנים, ולא הבאנו ברשימתנו עתה אלא מה שיש לו משום נגיעה, אם לצד ההסכמה, אם לצד ההשגה, לדברינו.

1. אפרים אוירבך: (א) שלמה ביקעל, שרייבער פון מיין דור. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 7 ביוני 1959; (ב) געווינער פונעם פיכמאַן פרייז, שם 23 במאי 1965; (ג) שרייבער פון מיין דור צור זיין זיבציגסטן געבוירן־טאָג, אידישער קעמפער, 10 ביוני 1966.

2. אלחנן אינדלמן: מעשה בשלושה אחים (על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’), הדואר, כ"ו באדר ב' תשי"ז.

3. ישראל אֶמיוט: (א) שלמה בּיקלס ‘אַ שטאָט מיט יידן’. אידישער זשורנאַל, 12 דצמבר 1960 (ב) ליינענדיק וועגן שלמה ביקלס בוך ‘רומעניע’. קענעדער אָדלער, 18 ביולי 1962.

4. יצחק ארצי: יד לשבט יהודי, מונוגראפיה על יהדות רומניה ותרבותה. “מעריב”, ט' תשרי תשכ"ג.

5. יעקב בּוֹטושנסקי: (א) צווישן יאָ און ניין – די מחשבה און דער ניגון (על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’); (ב) קאָלאָמיי פון אינעווייניק. דער אידישער זשורנאַל, 22 בדצמבר 1960.

6. ק. א. ברתיני: שרייבער פון מיין דור, מאזניים, אב–אלול תשי"ט.

7. בן־ציון גולדברג: ד"ר שלמה ביקלס בוך וועגן רומעניע. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 23 ספטמבר 1962.

8. יעקב גלאַטשטיין: (א) שלמה ביקלס ‘רומעניע’. צוקונפט, מאי־יוני 1962; (ב) עסייאיסט און קריטיקער שלמה ביקל. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 25 בדצמבר 1965.

9. י. ל. גרוזמן: פון מיין נאָטיץ־ביכל, ד"ר שלמה ביקל אונדזער האַרציקן ברוך הבא. דער שפּיגל, פברואר־מאַרס 1961.

10. מ. גרוסמן: אַ וויכטיקער סאָלידער זאמלבוך. פינקס פאַר פאָרשונג פון דער יידישער ליטעראַטור און פּרעסע, קענעדער אָדלער, 17 באפריל 1966.

11. מ. גרוס־צימרמאן: שלמה ביקלס קריטיק, שרייבער פון מיין דור. די גאָלדענע קייט, חוב' 35, 1959.

12. ברוך האַגר: שרייבערס און ביכער – שלמה ביקל ‘רומעניע’. דווקא, חוב' 48, סיוון תשכ"ב–תשרי תשכ"ג.

13. יוסף הורן: (א) שלמה ביקל דער עסייאיסט און ליטעראַטורקריטיקער, די אידישע צייטונג, 6 במארס 1966; (ב) שלמה ביקל און יעקב גלאַטשטיין – בני שבעים, שם, 14 בספטמבר 1966.

14. א. וולף יאסַני: (א) דער שרייבער, דער לייענער און דער קריטיקער, ‘שרייבער פון מיין דור’. לעצטע נייעס, כ' סיוון תשי"ט; (ב) די וועלט פון ד"ר שלמה ביקל, צו זיין זיבעציק־יוביליי. שם, ז' חשון תשכ"ז.

15. י. ווארשאבסקי (באַשוויס): צוויי נייע ביכער וועגן יידישע שרייבער – ‘שרייבער פון מיין דור’ פון שלמה ביקל. פאָרווערטס, 24 במאי 1959.

16. ד"ר ל. ז’יטניצקי: ד"ר ש. ביקל – היינט אַ בן ששים. די פּרעסע, 23 ביוני 1956.

17. ש. ד. זינגר: (א) ד"ר שלמה ביקל עסייען פון יידישן טרויער. טאָג, 18 במארס 1951; (ב) וועגן שרייבער און ביכער – שלמה ביקלס בוך עסייען ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. אונדזער וועג, אוגוסט 1958; (ג) כנ"ל – שלמה ביקל, צו זיין 70־סטן געבורטסטאָג. שם, אוקטובר 1966.

18. י. זמורה: (א) ד"ר שלמה ביקל, לביקורו בישראל. דבר, ה' בסיון תשי"ט; (ב) סופרים בני דורו. מאזניים טבת תשכ"ו.

19. יצחק טוּרקוב: (א) דער עלעגאַנטער יידישער עסיי – שלמה ביקלס ‘שרייבער פון מיין דור’. פאָלקסבלאַט, י"ד וכן כ"ח כסלו תשכ"ו; (ב) שלמה ביקל – אַ בן שבעים. שם, כ"ז תשרי תשכ"ז.

20. ב. טשובינסקי: איז מאַריופל טאַקע אַזוי ווייט פון נינוה. פרייע אַרבעטער שטימע, אפריל 1957.

21. יצחק יונסוביץ: (א) די עסייען פון ד"ר שלמה ביקל – יידן דאַווענען, עסייען פון יידישן טרויער. צוקונפט, פברואר 1950; (ב) ד"ר שלמה ביקל אופן ראַנד פון זיינע צוויי ביכער, קענעדער אָדלער, 23 בנובמבר 1959 (ג) שרייבער פון מיין דור פון ד"ר ש. ביקל. די פּרעסע, 8 ביוני 1966; (ד) אונדזערע צוויי יובילאַרן – שלמה ביקל און יעקב גלאטשטיין, שם, 10 בספטמבר 1966.

22. י. ל. יונתן: כתיבה תמה – ד"ר שלמה ביקל לביקורו בארץ. הצופה, י"א תמוז תשי"ט.

23. מרדכי יפה: זכרונות שלמה ביקל. הבוקר, כ"ו אדר ב' תשי"ז.

24. טוביה כרמל: סופרי יידיש בארצות הברית – שיחה עם שלמה ביקל. על המשמר, ט"ו אב תשכ"ד.

25. אברהם ליס: אופבלי פון יידישער רומעניע. קענעדער אָדלער, 22 במאי 1963.

26. Sol Liptzin: A Vanished World, A Shtot mit Yidn, ZZEM, February 1961.

27. א. לעיעלעס: וועלט און וואָרט – על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. טאָג מאָרגען־זשורנאַל, 29 בספטמבר 1956.

28. קאדיה מולודובסקי: אָן אַ מאַסשטאַב. סביבה, אוגוסט 1943.

29. ד"ר א. מוקדוני: אין אַ פּלאָנטער פון פעלקער און גרעניצן. טאָג מאָרגען־זשורנאַל, 26 באוגוסט 1956.

30. ב. י. מיכלי: שלמה ביקל במסותיו הספרותיות. משא, י' אלול תש"ך.

31. ד"ר ש. מרגושס: דער קריטיקער. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 13 בנובמבר 1965; וכן: די אידישע צייטונג, 21 בנובמבר 1965.

32. דב נוי: סופרים בני דורי. אומר, י"ג סיון תשי"ט.

33. אברהם סוצקובר: דריי באַגעגענישן מיט שלמה ביקל, פון אַ וואָרט לכבוד דעם שרייבער אין בית־הנשיא. די גאָלדענע קייט, חוב' 51, 1965.

34. יצחק פאַנר: (א) יצירתו של ד"ר שלמה ביקל. אומר, כ' ניסן תשי"ז; (ב) שלמה ביקל דער עסעייסט, מעמואַריסט און פּאָרטרעטיסט – על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. די גאָלדענע קייט, חוב' 27, 1957; (ג) באַמערקונגען פון אַ לאַנדסמאַן – וועגן שלמה ביקלס בוך ‘רומעניע’. אויפן שוועל, מארס־אפריל 1963.

35. אליעזר פרנקל: אַ רעקאָרדירטער שמועס מיט ד"ר שלמה ביקל, אין תל־אביב. די גאָלדענע קייט, חוב' 54, 1966.

36. דניאל פּרסקי: זוטות ביאליק – על מאמרו של שלמה ביקל ‘הערצל און ביאליק’. הדואר, י"ב אב תשי"ג.

37. סלומון קאהן: ביקלס אוניווערסאַלער אויסבליק – על ‘שרייבער פון מיין דור’. בספרו: ‘ליטעראַרישע און זשורנאַליסטישע פאַרצייכענונגען’, 1961, עמ' 59–60.

38. פנחס קדישזון: ד"ר שלמה ביקל באַקומט די יעקב־פיכמאן־פרעמיע פאַר ליטעראַטור. די אידישע צייטונג, 10 ביוני 1965.

39. ג. קרסל: (א) בשולי דברים – שלמה ביקל. דבר, י"ג אייר תשי"ט; (ב) ממשמני רומניה ובסרביה – על ספרו של שלמה ביקל ‘רומעניע’, ועל קובץ ב' ‘על אדמת בסרביה’. דבר, י' אב תשכ"ב.

40. מלך ראַוויטש: (א) א־פנים־אל־פנים־בילד פון דעם רעליגיעזן לעבן היינט צו טאָג אין ניויאָרק – על ‘יידן דאַווענען’. קענעדער אָדלער, 27 ביאנואר 1952; (ב) גאַנץ יידיש רומעניע אויף 400 בוך־זייטן. אידישער קעמפער, 19 באפריל 1962.

41. יעקב רבי: (א) מבקר הומניסטן. על המשמר, כ"ח אייר תשי"ט; (ב) הרכבת של קולומיאה – על מהדורה ב' של ‘אַ שטאָט מיט יידן’. שם, י"א סיון תשכ"א.

42. ישראל רוזנטאַל: מסות על יהודי רומניה. אומר, י"ט אב תשכ"ג.

43. מ. מ. שאפיר: ש. ביקלס דריי ברידער זיינען מיר געווען. קענעדער אָדלער, 17 ביוני 1957.

44. ק. שבתאי: הנשמה היהודית והעצב הגדול. דבר, ל' תשרי תשי"ז.

45. אליהו שולמאן: (א) פון אַ לעבן וואָס איז פאַרשווונדן, אַרום דער יידישער ליטעראַטור – על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. דער וועקער, פברואר 1957; (ב) די יידישע ליטעראַטור אין רומעניע – שלמה ביקלס ‘רומעניע’. ייוואָ בלעטער, כרך מג, 1966.

46. אהרן שוּסטר: (א) ד"ר שלמה ביקל. קענעדער אָדלער, 29 באפריל 1965 (ב) ד"ר שלמה ביקל צו זיין ווערן אַ בן שבעים. שם, 28 ביוני 1966.

47. א. ש. שטיין: עם ביקורו של ד"ר שלמה ביקל בארץ. הפועל הצעיר, י"ז סיון תשי"ט.

48. פנחס שטיינוואַקס: (א) צוויי בענד שרייבער פון מיין דור. קענעדער אָדלער, 29 במאי 1966; (ב) אַ חשובער יובילאר, צום 70־טן געבוירנטאָג פון ד"ר שלמה ביקל. די אידישע צייטונג, 19 ביוני 1966, וכן טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 17 ביולי 1966.

49. משה שטאַרקמאן: שלמה ביקל, צום דערשיינען פון זיין בוך זכרונות. די פּיאָנירן פרוי, מארס 1957; (ב) די גרויסע בענקשאַפט. דער טאָג, 25 בדצמבר 1958.

50. משה שנדריי: די פאָרטראָגן פון ד"ר שלמה ביקל אין אַרגענטינע. קענעדער אָדלער, 9 במאי 1961.

51. ש. שפירא: לדמותו של שלמה ביקל. גזית, תשרי־חשון תש"ך.