א    🔗

בבואנו, עם מעשה־הכינוס של מבחר ספרות יידיש, לפי התכנית שנתקיימה במוסד ביאליק, לשלב את ענפה רב־השריגים ורב־הפיתולים בברית־המועצות, ניתנו קודם־כל וכמאליהם עיננו ולבנו לחזיונו של דער ניסתר, שכל עצמו פרשה מפליאה ומופלאה של מלחמת סופר להאמן לעצמו, כדי להאמן לשורשו; והיא נאמנות דרוכה ומתמדת, שבחינתה משולשת. בחינה אחת – מתחילתו, שידעה הרבה תהיות ועמעומים, נזהר מלהילכד לשתי הסכנות האורבות לו לסופר, בייחוד אם הוא בא אחרי דור של עילוי בספרות ומתוכו: כשם שלא נגרר לאפיגוניה־בעלמא העושה את בעליה זנב לאריות, כך לא נמשך למרדנות־לשמה, העושה את בעליה ראש לשועלים, אלא פילס לו את דרכו מתוך ידיעה נהירה של עילוי־רבותיו, ובייחוד רבותיו־מבית, וראש גלוי להם י. ל. פרץ (בדרכו אל “בלילה בשוק הישן”) וראש סמוי להם ח. נ. ביאליק (“מגילת האש”), ומתוך הודיה בהם ולהם נפתל לייחודו שסופו יחידותו. בחינה שלאחריה – ודאי שלא נמלט מחוקת ההתנגשות שבין קיום יסוד־ההמשך כשיעור־החובה ובין קיום יסוד־החידוש כשיעור־הזכות, וממילא לא נפטר ממחיקת־סאה מכאן ומגדישת־סאה מכאן, אולם תודעת עצמו, שכלולה בה ביקורת־עצמו, שנעשתה לו מידת־קבע חמורה ומחמירה, עמדה לו ליגיעת־רוחו הרצופה על מאמציה, מאמצי־תמיד, בגיבוש תכונתו וגילום־ביטויה להיות נפשו ודברו אחד. בחינה אחרונה – בקשת התואם בין נפשו ודברו היתה קלה יותר בתקופת יצירתו המוקדמת, שהיתה נתונה בתנאים של רשות חיפוש, הפתוחה לבחירה הפנימית; וקשה יותר בתקופת יצירתו המאוחרת, שהיתה נתונה בתנאים של חובת מציאה, התלויה בגזירה החיצונית, אך עיקרו ויסודו, במזל כבוד השם הסתר דבר, כשם שקיימו את עצמם בימי חירותה של הבחירה, שבהם נהג לרצונו הסתרה פנימית, כך קיימו את עצמם בימי שיעבודה של הגזירה שבהם נהג לאָנסו גם הסתרה חיצונית, ושמירת יסודו ועיקרו בכל התנאים היא תפארתו.

ב    🔗

וראה גם ראה, הסופר הניפלה הזה מדיניות־התרגום שלנו פסחה עליו ימים הרבה בהעדיפה עליו אחרים, שלא ידעו לעמוד כמותו במבחן נאמנותם לעצמם. אין להעלים זכותה של הוצאת “ספריית פועלים”, שנתעוררה עוד בחייו להוציא את ספרו הגדול “בית משבר” (מרחביה 1947, 1950) בתרגומם של ח. רבינזון, ש. נחמני וא. ד. שפיר והיא עומדת עתה בחידוש מהדורתו וטיבה, ודין להוסיף אף את הספר “פלורה” (הוצאת “חוה”, תל־אביב תשכ"א) בתרגומו של אהרן ווייסמן, והיא קבוצת סיפורים מימי המלחמה השנייה, אך העמדת הידיעה של קהל הקוראים על אחריתו של סופר היא בחזקת העיקר חסר מן הספר. ואמנם, ראשית הסופר והמשכה (1907–1929) עודם לקהל־העברים כספר החתום, והרי אלו מרכז יצירתו ומוקדה; בהם באו ייחודו ויחידותו על מלוא ביטוים, והם גם מפתח להבנת אחרית־יצירתו. וזכותו של א. ד. שפיר הוא מתן הסיפור “תחת גדר” בתרגום למופת (נדפס ראשונה בירחון “מולד” 1959, חוב' 128, ומובא גם באסופה שלפנינו), תיקון ראוי של המעוות, שעיוותה מדיניות־הכינוס־והתרגום שלנו, היא כוונתה ועניינה של האסופה הזאת שהסדירה חנא שמרוק, ואף הקדים לה מונוגראפיה מצוינה, הנשענת על חקירה מדוקדקה, והיא עד־עתה בודדה בהיקפה ופירוטה – נפרשת בה מגילת חייו של הסופר ופעלו מתוך תשומת־דעת מיוחדה לתקופתו הראשונה, שלא זכתה להערכה ראויה אף בקרב קוראי כתביו במקורם.

המבחר של כתביו בא בשני מדורים: מדור סיפורים מתקופתו הראשונה של הסופר, מדור מאמרים, בייחוד מתקופתו האחרונה (והם גם במקורם לא כונסו עדיין בטבלאות ספר), וכל מדור ומדור נשמר בו הסדר הכרונולוגי של הכתיבה, ולשם אוריינטאציה צורפה רשימה של מקורות הדברים לדיוקם.

ג    🔗

לענין מעשה התרגום, הרי כבעל־מתרגם של כל האסופה (זולת “תחת הגדר”) ודאי שאיני רשאי לומר משהו על טיבה של המלאכה, אבל אפשר שאני חייב לרמוז משהו על כוונתה – כוונת האסופה שנקראה על שום ראשון הסיפורים בה “הנזיר והגדייה” היא לבוא בסוד ייחודו של הסופר בחיטוב הסגנון, הרכב־הלשון, מיבנה־התחביר, הילוך־הקצב, ולמצוא להם מיני מקבילות בלשוננו; ויתירה מזו: לנהוג מידה זו לגבי כל סיפור לגופו, שיהא התרגום, בגדר האפשר, משקף גם את מעמדי ההתפתחות השונים. מה בין הכוונה ובין העשייה, הוא עניין להערכה, הנתונה כולה לשיקול קוראים ולהכרעתם.

[אייר תשכ"ג]