א 🔗
בבואנו, עם צאת תירגום ספרו של יחיאל הופר ‘חצר בפּוֹקוֹרנה’ לאור, להעמיד את קהל־העברים על מחברו, ממובהקי סופרי־יידיש בקרבנו, ולספר בדרכו ובפעלו, אין אנו יכולים לנהוג כמנהג השגור ולשלוח את הקורא, לשם מיקח אינפורמאציה ראשונה, אל הלכּסיקון הישן, מעשה זלמן רייזין, שאינו יודע עדיין עליו – בצאת כרכו, הכולל אות ה"א (1962), היה מספרנו בן־עשרים, ואפילו חלם חלומו של סופר, לא נודע שברו ברבים; ואילו הלכסיקון החדש, בעריכת אפרים אוירבך ומשה שטארקמאן (1960) עשוי היה שיידע עליו על מספרנו, שכבר היתה תנובת ספר נחשבת בידו, אבל ערכו אינו מצוי שם, כנראה מחמת מיאונו להיכלל בו. אמנם, מלך ראוויטש כללו, שנתיים קודם לכן, ב’מיין לעקסיקאָן' (1958), אבל לפי שהספר הזה צד־האינפורמאציה שבו אינו אלא כטפלה לעיקר, והוא צד־ההערכה שבו, אין בו כדי להשלים את החסרון שבלכּסיקאות־ממש.
ב 🔗
הלכך אין לנו אלא לנסות בהשלמתו, ותהי ראשית־נסיוננו בינה בחייו על דרך עיון במפת תולדתה של משפחתו. מפה זו טבורה עיר הורתו (1906) וגידולו, וארשה, אך ממנה ואליה מוליכים שני צמדים של קווי־חיבור – מכאן לודז', עיר ישיבתו של אבי־אביו, ר' יהודה הופר, בימים שנעשתה בחינת מאנטשסטר הפולנית ועסקו מעורה בגידולה, מסחר־מגרשים, ומכאן נובו־מינסק, שנקראה לימים מינסק־דמאזוביה, עיר ישיבתו של אבי־אמו, ר' וולוול רובינשטיין, ועסקו עסק־יערות וסחר־סיטונים בקליפת אלונים היפה לבורסאות; מכאן וורקה, שר' יהודה נסע אל רבה, ומכאן קוצק שר' וולוול נסע אל רבה, ודרך צחות ניתן לומר, כי שני היסודות, שהם תשתיתה של המשפחה – השקיקה למעלת־אמידים הוליכה אל הבירה, והדביקות באמונת־צדיקים הוליכה ממנה. ואף שהנכד גידולו בבירה, והיא גם מצע סיפוריו וכובשת כמעט כל יריעותיהם, אין להניח, כי שני הצמדים של קווי־החיבור לא נתנו בו אותותיהם אותות, ואף שלא הזקיק את עטו לתיאורה של עיר סבו אחד, לודז' (סיפורו ‘האַנדי, האַנדי’ מתארה לאחר שנתרוקנה מיהודיה), ואנו מסתייעים, להכרת דיוקנה, בידי מספריה – י. י. זינגר, ישראל רבּוֹן, י. י. טרונק, י. אוקרוטני, י. שפיגל ואחרים – ואף אם לא הזקיק את עטו לתיאורה של עיר סבו אחר, מינסק־מאזוביצק, ואנו מסתייעים, להכרת פרצופה, בפרקי סיפור וזיכרון של ילידיה – ישורון קשת (‘בין הערמון והלילך’), י. אליאב (קויפמן), לייב רוכמן – הרי מותר לומר, כי גם עיר זו וגם עיר זו מרוקמות ברומאנים של הופר ובסיפוריו, המקפלים טיפּולוגיה משופעת ומגוונת של יציאי קהילות קרובות ורחוקות; ואין צריך לומר כי הן מרוקמות בתוך אווירת בית הוריו, אביו ר' איצ’י מאיר ואמו מרת יהודית (אידיס), שישבו לאחר חתונתם במינסק־מאזוביצק ועד מהרה עברו לווארשה להשתקע בה ובנו בית, שנתקיימה בו בחינת בצל הכסף בצל החכמה על דרך מזיגה של נגידות וחסידות, שהעמידה נוסח־חיים מיוחד.
נוסח זה לא חש בסתירה ממנה ובה – האב והאם דיברו בינם לבין עצמם ובינם לבין צאצאיהם, כדרך חסידים יראים, בלשון יהודית, אבל הצאצאים, חמש בנותיהם ובנם היחיד, דיברו בינם לבין עצמם בלשון פולנית, ושמות הבנות נהגה בהן מידת־כפל, שאסתר קרויה סטילה וחוה קרויה אווה, ואפילו הבן, יחיאל, שהוא שם מכובד, בייחוד על חסידי אלכסנדר שכך נקרא מייסד שושלתה, נתגלגל כמה גלגולי כינוי, שתחילתם חיליש וחיליק וסיומם הילאַרי. האב אינו מתיר לו לבנו בקטנותו לקרוא ספרי יידיש, שכן עלולים הם להעבירו על מסורת־האבות ולהטותו לצד אפיקורסות, ואין הוא אוסר עליו לקרוא ספרי פולנים, שלא נחשדו לו על־כך, ולא נתן דעתו, כי הנער, כשם שקרא תחילה ספרים תמים, כגון ‘הלב’ לאמיציס (ועל דיבוקו בספר זה אנו קוראים בסיומו של הרומאן שלפנינו), ו’אוהל הדוד תום' לביצ’ר סטו, וכן כל סיפורי יאנוש קורצ’אק, כך קרא לימים את ספרו של מטרלינק על הדבורים ואת ספריו של פאבר והם שהגבירו בו את התעניינותו במדעי הטבע, שלפי שנעשתה לאור חיבוריו של האֶקל ובאֶלשה לא היתה עשויה לחזק תמימותה של אמונה, כדרך שהיא נתפסת לבעל אמונת־צדיקים. וכך אירע שהנער, הלהוט אחרי ספרותם של בני־עמו בלשונם, קרא ראשונה את ‘מסעות בנימין השלישי’ למנדלי ואת ‘העיירה’ לאַש לא במקורם אלא בתרגומם. ספק אם האב, ששלח את בנו, כדרך ששלח את בנותיו, לאולפנה פולנית, כמותו כאחרים בני צביונו ומעמדו, חשו במלוא חריפותה של הסתירה, אך דומה, שאפילו חשו בקצתה, נתפוגגה להם, מתוך שסמכו על כוח רישומה של אווירת הבית וחינוכו. ואמנם, האב שקד על כך ושלח את בנו לחדר שלימד בו מלמד, תלמיד־חכם גדול, ולפניו מניין מועט של תלמידים, שלא הגיעו כדי מניין; ולימים הרחיב תלמודו בבית־הדרש של ר' משה מרדכי השל, מנכדי הצדיק מאַפּטאַ (ופה נקשרו קשרי־ידידות בין מספרנו ובין אברהם יהושע השל, שתחילתו משורר יידיש וסופו פרופיסור בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק), וכן בישיבה של ר' משה גרודזנסקי, וכמה זמן אף מפי ר' זאב סולובייטשיק, רבה של בריסק. ודאי היה לו לאב, כי אלה וכאלה עשויים לחסן את הנער בפני רוחות־הפקר, וביסודו של דבר טעה ולא טעה.
טעה – הספרים שביקש לנעול את פתחם בפני בנו, ספרות יידיש, לא זו בלבד שנעשה קוראה השקוד, אלא גם סופרה, מחשובי סופריה שבדור. לא טעה – הבית על אווירתו וירשתו, על רוחו וארשתו, ניטעו במעמקי נפשו של הנער, עד שסטייתו לצד ספרות הפולנים ולשונה, שבה פתח את דרך כתיבתו, סופה אפיזודה ביוגראפית, גם כי אין לבטל ערכה ורישומה.
ג 🔗
ואין היא תופעה בודדת בספרות יידיש – כמה וכמה סופריה אתה מוצא תחילתם בלשון הפולנית (ראַוויטש, רחל קורן), כשם שאתה מוצא שכילכלו את שתי הלשונות, יידיש ופולנית (אימבר, שימל), וראוי היה לצרף מי שתחילתו גרמנית (מ. ל. הלפרין, מאַנגר) או רוסית (א. לעיעלעס) ואפילו אוקראינית (קניגסברג) וכדומה, ולברר את הצדדים השווים והצדדים השונים של ההופעה הזאת על גרמיה ומסיבותיה. לענייננו עתה מותרת אולי ההשערה, כי אווירת הלשון שבביתה של משפחת הופר עשתה גם היא את שלה – האב לא נמצא, ברוב שעות של ימות־החול בביתו, שהלך לעסוק בפרקמטיה שלו, אף יצא למסעות, ובכללם נסיעותיו לרבו, רבה של אלכסנדר, ר' שמואל הירש, בעל ‘תפארת שמואל’, ולא נטל עמו את בנו, שהיה ברוב עתות שרוי במחיצת נשים – אמו, חמש אחיותיו, העלמה המורה־לפולנית, שתיים משרתות ואחת מהן נוצריה, באופן שהחלוקה של לשון־הדבור היתה לטובת הפולנית. ולעניין ההשפעה־לסתור, החדר ובית־המדרש ולשונם, הרי באה אחריהם הגימנסיה ולשונה, ונתקיים כמבלי משים כלל של תפוס לשון אחרון. והוא, אמנם, תפסו בביכורי הכתיבה, שכשרונו, כשרון של ראייה וביטוי, עוררו להקדים בה, אך מזגו, מזג של רהייה ורתיעה, עיכבו לאחר בה – למקרא הכרזת־תחרות של השבועון לספרות ‘ויאַדומושצי ליטראַצקה’ [= ידיעות ספרותיות], ראה לשלוח שיר משלו Pijaństwo (= שיכרות) וזכה בה ונדפס שירו שם, והוא כבר בן עשרים וכמה. נצטרף לתנועת סופרים, הקרויה על שום מגמתה אותנטיזם [= אמינות] ובטאונה okolica poetów [= סביבת משוררים], ואחד שיריו כמעט שנעשה סיסמתם ותכניתם.
מתוך קשריו עם סופרי הפולנים ראוי להבליט היכרות־עראי עם יוליאַן טובים והיכרות־קבע עם קארל איז’יקובסקי שסופה ידידות, והוא עניין העשוי להפתיע גם משום הבדל הגילים, שכן מספרנו היה צעיר מחברו הגדול בשלושים ושלוש שנים. וזאת לדעת, כי קארול איז’יקובסקי היה שם־דבר – עוד לפני שני דור, בשבתו בלבוב, נודע בביקורת השנונה והצורבת, שמתח על חברת הפולנים ושהוכיח אותה ואת ספרותה על שום הרדידות, החצאיות והכזבנות שבה. הלכך קושיה היא, מה ראה שנמשך לו לאותו צעיר, וקצתה מיתרצת, אמנם, בביאורו של מספרנו, כי הוא, סופר הפולנים, ביקש להשפיע עליו, על הצעיר, שיכתוב פרוזה, שכן האנטיפמיניות שבו לא השלימה לכך, כי בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם היתה השירה הפולנית מעשה־גברים והפרוזה הפולנית מעשה־נשים. ואם היה בדברי־עידודו צד־מה של השפעה על הופר, שהפליג לימים למחוזה של הפרוזה, דין לזכור כי איז’יקובסקי נתפרסם תחילה בסיפורו Paluba, שבו העמיד על התהום שבין מחשבת בן הדור ומציאותו ובין אמונת בן הדור ומעשיו, ואף הופר נתפרסם לימים בסיפוריו, אך דרכיהם נפרדות בתכלית. כי אינו דומה סיפרו על דרך ביקורת החיים, שמהלכם וטיבם נתעוו ביד משוגתם של בעליהם, והם טעונים תמורה בממש, ונמצא עיקרו תוכחת עוון, כסיפור על דרך תיאור החיים ששטפם נפסק ביד זדונם של רוצחיהם, ושוב אין להם תמורה ונמצא עיקרו משמרת זכרון. אבל חוש היה בו באותו סופר־הפולנים, שגילה בו בצעיר, כי לא בשירה כוחו אלא בפרוזה כוחו, וביקש להטותו אליה. אבל אם לא מצינו צד שווה במעשה הסיפור של שניהם, ניתן למוצאו במעשה הביקורת של שניהם – לא קשה לגלות קווי־חיבור בין נעימת החריפות בביקורת־הספרות של איז’יקובסקי לבין נעימת החריפות בביקורת־הספרות של הופר.
אך למן אותם דברי־השיח שבין המורה לבין תלמידו, ועד היותו סופר ומספר גם הוא, עוד ארכו הימים, שבהם למד מי שעתיד להיות מספרם של יהודי־וארשה תורת הרפואה, וניתן לו תואר של דוקטור ועבד בחברת טאז, עד כיבושה של וארשה בידי קלגסי היטלר, ובריחתו מפניהם (7 בספטמבר 1939), ונסיונותיו לחזור אליה ולמשפחתו בה (למזלו הוזהר על כך בעוד מועד במיברק של פרופ' וייס וניצל מפורענות). עתה עברו עליו רוב יסורים ברחבי רוסיה, שנגזרה עליו עבודת־כפייה במחנות (חוויותיו אלו הוא רקע של רומאן אשר עמו בכתובים), ועם גמר־המלחמה חזר לוארשה (1946) ולא מצא מבני משפחתו – אביו וכנראה אף אמו מתו בידי שמים, אך השאר, ובהם אחיותיו ובעליהן, לרבות נכדי הוריו ונינם, היו עם נספי השואה. נוכח מראה עיר הורתו וגידולו, שרובעי יהודיה נחרבו עד אפר, נדר נדר בלבו להקים לה מצבת זיכרון, ואף קיימו בספריו לסוגיהם.
עם שובו לפולין כתב עוד מעט פולנית (‘אופּיניה’, ‘נאשה סלובו’), אך עם מעברו ליידיש כתב בה ובה בלבד, ודבריו נתפרסמו בין בפולין (פיליטונים ב’דאָס נייע לעבן' ושירים ב’יידישע שריפטן'), ובייחוד בפאריס שישב בה ישיבת־עראי והוציא בה בכור־ספריו, אסופת שירים: ‘לידער פון דער נאָכט’ כלומר: שירי לילה (הוצאת א. ב. ציראטה 1950). משהניח את פאריס, הלך לארץ־ישראל (1951) ונשתקע בתל־אביב, ובה הרחיב אופקה והעמיק קרקעה של כתיבתו וראש לה הרומאנים הגדולים, שהוא קורא להם רומאנים של הווי, ושמם הכולל: ‘מיינע וואַרשעווער הייף’ [= חצרותי בווארשה]; תחילה הרומאן הגדול בן שני הכרכים ‘אַ הויף אויף פּאקארנע’ [= חצר ברחוב פּוקורנה], שנדפס תחילה בהמשכים בעיתונות (‘לעצטע נייעס’), ולימים במגילת ספר שיצא בשתי מהדורות (1959, 1962); ואחר־כך הרומאן הגדול, ‘א הויף אויף מוראַנאַוו’ [= חצר ברחוב מוראנוב], בן שני כרכים אף הוא (1962); וכן חיבר רומאן ושמו ‘א הויף אויף וויעלקע’ [= חצר ברחוב וילקה], שלא נתפרסמו ממנו אלא פרקים בודדים (מהם גם בתרגום עברי). אף פירסם שתי נובילות, ביתר דיוק: שתי אסופות־סיפורים, שמרכזה של כל אחת ואחת בבואה של דיוקן מסוים, טיפוס של חסיד מחסידי־אלכסנדר, והספרים אף קרויים על שמם: ‘רב זלמן’ (1960), ‘רב תנחום’ (1966). אלה מצטרפת להם קבוצת סיפורים בודדים, העומדים אחד אחד לעצמו: ‘אַמאָל’, כלומר: לפנים (1963). לעומת כל אלה, שעניינם סיפור, בולט לעת עתה ביחידותו, ספרו בתחום המסה והביקורת: ‘מיט יענעם און מיט זיך’, כלומר עם זולתי ועם עצמי (1964); וכן נועדו לפירסום, מלבד הרומאן שהזכרנו, ושעניינו חיי הפליטים בברית־המועצות וסבלותם, אף קובץ שירים: ‘לידער פון שפיטאָל’ [= שירים מבית החולים, מהם שניתרגמו מתוך כתב־היד ונתפרסמו בעיתונות העברית], וקבוצת־מסות נוספות.
המביא במניין, כי היא עלילת אדם, הנאבק בחוליו החמור, אינו יכול שלא להפליא את גבורת רוחו, כשם שאינו יכול למראה תנובת רוחו הברוכה שלא להחזיק טובה לרעייתו, מרת חנה לבית דובז’ינסקי, שסעדתו בפעלו.
ד 🔗
בכור ספריו, הוא קובץ שיריו ‘לידער פון דער נאָכט’ העלה עליו תשומת־דעתה של הביקורת, ואם כי לשונה היה זהיר הבחינה, כי לפניה כוח חדש ונחשב. וכן ראה יעקב גלאַטשטיין לפתוח את הערכתו בהערה, כי ספרות־יידיש לא ראתה הרבה משל מחבר־השירים האלה, אולם לפי שהיא ספרות חכימה, די לה ברמיזה. החוזר וקורא עתה דברי הערכתו, יותר משהוא מתעורר על הסתייגותיו, כגון טענתו על הכתיבה בנוסח המודרניזם המאוחר או חיוכו על הפתיעה האימאז’יסטית ששוב אינה מפתעת, הוא מתעורר על הפיסקה: ‘אינני יודע, אם המסות הליריות, שהוא מצטיין בהן, הן בית־מלונו היחיד והאחרון בספרות’. ניבא וידע מה ניבא – לימים נפתחו לא בלבד בתי־מלון נרחבים יותר אלא אף בתי־מגורים מרווחים במאוד, הלא הם בתי־הפרוזה שלו ברומאן, בסיפור, בנובילה, במסה, בחקר, בביקורת. מכלל ראשוני מעריכיו ראוי להזכיר את י. פרייליך, שהעמיד על רוחב דעתו של הסופר ומידת אחריותו בכתיבתו הנועדת לקורא המעולה, ואף הבחין בצדדים השונים שבין דרכו במסה – דרך הלמדנות, ובשירה – דרך הפשטות. אך עיקרה של תשומת־הדעת נתעוררה עם הופעת הפרוזאיקן שבו, בצאת ספרו 'אַ הויף אויף פאקארנע’ – קהל־הקוראים וציבור־המבקרים ניתן להם לראות דמותה המגוונת של עיר ואם בישראל ולחיות את חייה, כפי שנתפסו לו למספר בשלוש קרנות־חזות, המתאוות להתלכד כחטיבת־חזון אחת.
ראשית, חוויית המספר, מקדמת־ילדותו וראשית־נעוריו, העלתה לפניו את שלוש החצרות שבהן קבוע היה, לפי סדר הזמנים, מדורו של בית הוריו, באופן ששלוש החצרות, הקבועות אחת־אחת ברחוב אחר ובסביבה אחרת עולות, בכוח זכרונותיו של הכותב, המסתייעים בתפיסה פלאסטית ובבינה פסיכולוגית, כדי טיפולוגיה של עם רב, ציבורים ויחידים, יהודים – מהם בני פולין הנטועים ועומדים בה, מהם בני ליטא המבקשים להינטע בה, מהם חסידים מהם מתבוללים; וכן גויים – מהם עירונים מהם כפריים. אחרונים הם כשולי המסגרת, שתוכה בני ישראל חסידים ומתנגדים, סוחרים ואומנים, פקידים ומשרתים, תלמידי־חכמים ומשכילים, כלי־קודש וקבצנים, אצים להעשיר ופושטי־רגל – יריעה רחבה שנרקמו בה אמת העולה שירה ושירה העולה אמת.
שנית, ודאי שזכרונותיו של הכותב עשויים היו להשליט את עצמם עליו בשפעתם, כשכל סוגיה וסוגיה שבמסכת הזכרונות היתה תובעת את הזוכר ואת המזכיר לעצמה, בחינת כולו שלי; אלא שהוא, הכותב, השכיל להשליט את עצמו עליהם, מתוך שידע לשלבם בשיטת שתי וערב, שהוא דרך בניינו המיוחד של הספר – השתי הם פרקי הווי המקיימים את ערכם לגופם ולצירופם, הערב הם פרקי הרומאן, שעניינו גורלו של בן ליטא, שבא עני ותאב־חיים ועלה בחריצותו ובעקשנותו בסולם ההצלחה, ובן אוקראינה משיא לו את בתו היפה־להקסים והיא נישאת לו שלא כלבבה, הנתון לאחר, שפרשת האהבים שביניהם נחנקה בשפירה, והיא חוזרת ופורצת, לאחר ירידות וטראגדיות, בספר שלאחריו. ודאי אין להתעלם מן הנפתולים שבין יסוד השתי לבין יסוד הערב, שכל אחד ואחד כתובע להיות מוקדו של הספר, ראשון חוליותיו פזורות, חוליה חוליה לעצמה, אחרון חוליותיו מאוחזות אשה בחברתה, כשלשלת מלוכדת; וכבר נמצאו שתמהו על כך, ותחת אשר יראו כפל־מסלול משלים ראו מסלול־כפל סותר, כביכול שני ספרים נפרדים הם. ואמנם, אליהו שולמן מעיד, כי משראה את הספר בנוי סירוגים של פרקי־זכרונות ופרקי־רומאן, הסדיר את קריאתו באופן, שקרא פרקים אלה לחוד ופרקים אלה לחוד, ולא נתחוור לו מעשה העירוב. והנה לא נכחיש, כי הוא בניין שרוב סכנתו בצידו, אך גם לא נעלים, כי רוב סיכויו בצדו, ודווקא אם הקריאה בו נעשית כסדר פרקיו, שהוא סדר מחושב. כי הנה פרקי־ההווי באים להעמידנו על מצעו ומסגרתו של הסיפור, היא כוליותה של הוויית־עיר היהודים הגדולה ורחשה, והפרקים האלה מרחיבים, הרחבה מודרגת, את ידיעת ההווי מצדדים מתווספים והולכים במקביל לפרקי הרומאן המיוחד, וניתוח מפורט עשוי ללמדנו פרטי התכנית המחושבת. לאמור, אם המחבר קרא לספרו: רומאן של הווי והמבקר מזמיננו לקרוא לו: רומאן והווי, דומה עלינו כי ההגדרה הנכונה היא: רומאן בתוך הווי ומתוכו.
שלישית, הבניין של עולם מלוכד יותר בתוך עולם פרוז יותר מסייע לה לכוונה המקפת יותר של המספר בסיפורו, והיא כלילת החיים במסגרת היסטורית של תקופה ותמורותיה, החל בשנות השמונים של המאה הקודמת וכלה בפתח מלחמת־העולם ולאחריה. ודאי, שהכוונה הזאת יפה לה הגדרתו של איציק מאנגר, הרואה את ספרי מחברנו בחזקת הקומדיה האנושית היהודית, והרמיזה לעלילת סיפורו של בּאלזאק ברורה מאליה. אבל דווקא רמיזה זו צריכה גידור ולא בלבד משום שוני הכותב אלא משום שוני הנכתב – אין דומה מי שבא להעמיד כוליותה של החברה הצרפתית, שנתלקטה בפאריס ותיאורו תיאור של אמצע־התרחשות, שיש המשך לאחריו, כמי שבא להעמיד כוליותה של החברה היהודית, כפי שנתלקטה בווארשה, ואף תיאורו תיאור של אמצע־התרחשות, אלא שהוא אמצע שנפסק באכזריות השוֹאה, וממילא אינו דומה מי שמותח מידת דינו על מציאות שהעצמות שלה קיימת ותאריה מתחלפים, כמי שמותח מידת־רחמיו על מציאות, שהעצמות שלה, לרבות תאריה שהיו עשויים שיתחלפו, נעקרו ואינם; ולא ייפלא כי מספרה של מציאות כזאת, כמידת האמת שהוא רואה עצמו מחוייב בה היא מידת האהבה שהוא רואה את עצמו זכאי לה, והנפתולים שבין חובתו, חובת האמת, ובין זכותו, זכות האהבה, מחלחלים את שיטי סיפורו וביניהם.
ה 🔗
אלה שלוש קרנות־החזות, המורגשות בשני הספרים המקיפים, שאף שהם בנויים כפל־מסלול, לא ראה בהם מספרם כדי מיצוי נושאו ונושאיו. הלכך באו במקביל לספריו ‘אַ הויף אויף פּאקארנע’ וכן ‘אַ הויף אויף מוראנאוו’, שהוא כהמשכו של קודמו, במסגרת תקופה מאוחרת יותר, גם שני ספריו, האחד ‘ר’ זלמן' והאחר ‘ר’ תנחום', שעניינם שני דיוקנאות של חסידים, שכבר הופיעו לפנינו קודם בספריו, אולם הופעתם לא היתה אלא כצורכה של רקמת הסיפור הרחבה, שהיתה נפרעת ונפרמת, אילו נתייחדה להם יריעת תיאור מלוא דמותם ומיצוי ייחודם. שעל כן אנו רואים אותו צמד דמויות שתיים ראייות – אחת חטופה, בתוך הרומאן, ואחת שהויה, בתוך שני הסיפורים, ואם להמשיל דוגמה נודעת, הרי הפּרופּורציה השונה של תשומת־הדעת היא בדומה לדמותו של גוֹבּסק, כפי שהיא מופיעה במרופרף ב’אבא גוֹריו', וכפי שהיא מופיעה בשלימות בנובילה הקרויה על שמו. אך היא גם הוכחה, כי בבקש המספר שלנו ברומאנים שלו מרבית של היקף ומרבית של פירוט – ולשם כך, בעצם, נעזר בשיטת כפל־המסלול – הוא יודע את ההבדל בין השפע וגבול שילובו בתוך מסגרת הרומאן ובין הגודש הפורצה וגולש ומגיח אל מעבר לה, ומכאן חלוקת החומר, ואפילו של אותה דמות עצמה – הב לרומאן מאי דרומאן והבל נובילה מאי דנובילה.
אם ועד היכן נשמרה חלוקה זו – היא השאלה, והביקורת נדרשה לבדיקתה ואף נענתה לה, בייחוד בהערכת שני הדיוקנאות, שעל שמותיהם נקראו שני הספרים, המגולמים בהם איש־איש כייחודו. ראשון, ר' זלמן, זקן עני שמדורו בשטיבל של חסידי אלכסנדר, ברחוב מוּראנוב, ואכילתו על שולחנם של אמידיהם שאינו נושא להם פנים, כדרכו כלפי סביביו; הוא כמין קבצן ומצווה, זורק מרה ומוכיח על קלה וחמורה ברוב תקיפות, ואף שבו עצמו מפעפעים יצרי אדם חוטא, מרותו על סביביו כמובנת מאליה, וגם אם קנאתו וקנאותו קשות עליהם הם משלימים לו. אחרון, ר' תנחום, כביכול איפכא של קודמו, סוג מופלג של מבלה עולם, שהממשות סביביו נסמית ממנו, וממילא אין בו יכולת לראות את עצמו בה, שהוא תלוי בה ברפיונו, אלא כפי שאמונתו והזייתו נוטעתו כביכול ומעמידתו בו, ויפה המשל שנמשל בו, שחייו כחיי תולעת בתוך הצנון. המספר רואה לזמנם בשיחה, כשיחת שני חסידים יריבים, חסיד וורקה שיסודה עניוות, וחסיד קוֹצק שיסודה יוהרה, ושיחתם כמעט עד כדי הבנת המדרגות מגעת.
ו 🔗
הרכבת היסודות, המעמידים את הרומאנים על החצרות, העסיקה את הביקורת ובכלל קולותיה נשמע קולו של בעל החיטה ההיא, יצחק באַשוויס – לאחר ניסוי של הבחנה בין דרך־סיפור ביסוד־האמנות ובין דרך־סיפור ביסוד־הריפורטאז’ה (וכדוגמה לו הוא אותו סופר עצמו, רומן רולאן, שספרו ‘ז’אן כריסטוף’ הוא דבר־ריפרטאז’ה רחב, ואילו ספרו ‘קולאַ ברוניוֹן’ הוא דבר־אמנות), הוא מעמיד את מחברנו כמי שנטייתו מפליגה לצד הריפורטאז’ה הבּלטריסטית ומסביר אותה בהתנגשות שבין ריבוי החומר, הדוחק ונדחק לבוא על ביטויו, ובין מיעוט הזמן, שאין בו כדי גיבוש במפעל של השלם־אמנות, וכדוגמה הוא לו ספרו של יעקב זיפר ‘צווישן טייכן און וואַסערן’ כלומר: בין נהרות ונחלים (נמצא גם בנוסח עברי), שהוא רואה אותו כריפורטאז’ה מדויקה של עיירה, ומבדיל בין דרכה ודרכם של י. י. טרוּנק ושל יחיאל הופר, במה שהוא חסר מידת־ההומור של הראשון ושבח־הלשון של האחרון. לדבריו אלה נעיר, כי הגדרת ספרו של זיפר כריפורטאז’ה אין דינה עמה, ואדרבה היינו נוטים לראותו בחינת vie romancée של עיירה, שראשי נפשותיה הם רחובותיה, סימטותיה, גשריה, ועל אחת כמה וכמה הגדרת ספריהם של טרונק והופר כריפורטאז’ה אין דינה עמה, שכן לפנינו דברים הטבועים בחותמו של יחיד, עד כי מותר לומר, כי בבוא לפנינו פיסקה מספריהם וידענו, לפי ייחוד המזג וחיתוך הדיבור, את מחברה. וקושיה היא, האומנם הגדרת ריפורטאז’ה אפשר שתחול על חטיבה מימוּאריסטית או בּלטריסטית, שבין חווייתה והעלאתה על הכתב חוצצים גם מרחק־שנים המסננה סינון אחר סינון, גם שואת־פתאום המקדשתה קידוש אחר קידוש.
כראיה־לסתור לדברי באשוויס המבקר היינו מתפתים להביא את באשוויס המספר, שההתנגשות בין ריבוי־החומר ומיעוט־הזמן לעיצובו חלה בו רב־יתר משהיא חלה על כל מספר אחר בספרות יידיש שבדור, שאין בה כמותו למידת־הגודש ושיעור־ההספק. ההתנגשות היא, בעצם, בין החומר ביסוד השפע הגולש והולך ובין הצורה ביסוד הצמצום הכובשתו ומגבשתו; ואפילו דרכה של אותה התנגשות דרך מעלות ומורדות, כפי שהם מצויים גם בו עצמו גם במספרים הנידונים לו, אין להתעלם מכך, שפעליהם, השונים לפי אופים וייחודם, מסתכמים כדי תיאור כוליותו של גוש־ההוויה העצום, הוויית טבורה של יהדות־פולין. ואם אליהו שולמן רואה לשבח את הופר ולומר, כי ספריו הם עדות לכך, כי אפשר לכתוב יצירה רבת־עניין בלא ברוטאליות ובלא אורגיות, כשהרמיזה השקופה מכוונת לבאשוויס נאמר, כי אין זה שבח לראשון, כשם שאין זו גנות לאחרון, כי זה וזה נתפסים להם אותם צדדי ההוויה, שנקלטו לה להתבוננותם בשפופרת מזגם, אבל כלל שפופרות־הראייה משמשות, אחת־אחת, אותה תכלית עצמה, ומינה ומינה תסתיים שמעתתא.
ז 🔗
הלכך קשה לקבל את האמירה שנשמעה, כי מלבד שלום אש, בטריולוגיה שלו, לא נמצא כיחיאל הופר לכוח־התמודדות עם רוחב ההוויה הזאת. אבל הדין נותן שנבדוק את ההבדל שבין מיני ההתמודדות הדומים, בין כדרכו של באשוויס ברומאנים ובסיפורים שלו, בין כדרכו של י. י. טרונק בספרו רב־הכרכים ‘פולין’, בין כדרכו של הופר בחצרותיו. ותחילת בדיקה קביעה, שאינו דומה מי שתיאר את ההוויה היהודית לפני שטובעה כל־כולה בנחשולי דם ודמעות, למי שתיארה אחר־כך, כשם שאינו דומה מי שראשית כתיבתו והמשכה לפני המבול ההוא למי שראשית כתיבתו לאחריו. ומשנעשה הניסוי לבדוק בצד השווה והשונה שבין מחברנו לבין שני הסופרים הנזכרים, דין להבליט בחינה משותפת אחת, היא בחינת דושנה של הלשון, לשונם של יהודי פולין, שהוא גם השלישי ביניהם ובייחוד המשלים אחריהם, שכן מבחינת השאיפה לאמינותה של הלשון הוא אף עולה עליהם. גילוי בולט לאמינות זו היא השמירה על הדיאַלקט בחלקתו המונולוגית או הדיאלוגית של הסיפור, מתוך קיום דיוקו של ההיגוי בכתיב מכוון לכך. אמינות זו אינה באה לשם הפרדת־קצה שבין היסוד התיאורי והיסוד השיחי, שאפשר לה להביא כמעט לידי שתי לשונות נפרדות (א.מ. פוקס, י. אוקרוטני); אף אינה באה כמרד על כך, שהיגויו של מיעוט, כיהודי ליטא ואגפיה, חשוב כנורמה של כלל לשון, ואילו היגויו של רוב, כיהודי פולין ואגפיה, חשוב כסטיה של עגה, והוא מרד שכשמצטרפת לו זעיפה על הליטוואקים, הוא עלול להצמיח רוש ולענה (י. מ. ווייסנברג). כאן לא שאיפה להפרדת־קצה פּרוזודית ולא שאיפה לבדלוּת שבטית, כאן האמינות ללשון־הדיבור אינה סותרת את כלל־ההרצאה, העשויה כנוסח לשון הספרות, ירישת הפּרוזה הגדולה, שנבנתה בכשרונם של סופרי כל אגפי מזרחה של אירופה. שכן ההבלט של הדיאלקט אינו בא כאן אלא במקום שהוא מתבקש לשם השלם גילומה של נפש ונפש לייחודה, והמבקרים שהתקוממו לדרכו זו של המחבר, בין דרשו שמיטתה בין הסתפקו בצמצומה, אפילו דרישתם לא באה מתוך הרגלם, המסתייע בפולחנה של אחידות, לא ירדו לצורכו המיוחד של השילוב הזה בתוך אווירת הסיפור, והוא שילוב הנוהג בספרות של לשון ולשון, ומחברנו עשוי היה למצוא סיוע לעצמו בספרות הפולנים הקרובה אליו.
ח 🔗
בדרך־כלל ניתן לומר, כי הביקורת נהגה כלפי סיפוריו של הופר נענועים של הן, אך נמצא שנהג בה נענוע של לאו, ואפילו לאו גמור, הלא הוא יהושע רפאפורט, המבחין בין ‘אַ הויף אויף פאָקאָרנע’ לבין ‘אַ הויף אויף מוּראנאוו’, שהראשון נמצאו לו בו גם יתרונות והאחרון נמצאו לו בו חסרונות בלבד, עד שהיסס לדבר בו, ונתעורר לכך בשל אמירתו של המספר בתורת מבקר, שאמר במאמר ממאמריו (‘מאָדערניזם און יידישע ליטעראטור’) כי הספרות מחוייבת בכלל של אין רחמים בדין, דהיינו שאסור לו לאדם שיהא מרחם בה לא על עצמו ולא על זולתו. אמנם דרך צחות ניתן לומר, כי רפאפורט, הנמנה עם בית שמאי שבביקורת, אינו צריך היתר שלא לרחם, אך משניתן לו, ובידי המספר עצמו, ניחא לו, וביותר שאין לאסור קיומה של בחינת יכה יוסי המבקר את יוסי המספר, גם אם אפשר להניח, כי יוסי המבקר יתבע בתחומה של הביקורת ומשמה את שאין יוסי המספר עשוי לקיים בתחומה של הסיפורת ולשמה, ונמצאנו למדים סודו של מרחק שבין משאת־נפשו וחפצה לבין משא־רוחו ויכולתו. ואמנם רפאפורט דינו חמור, שאין הוא זז ממניין פגמיו של הרומאן הנזכר, עד שהוא מגדירו כטיול על פני חיצוניותה הרדודה של עיר מתה.
אבל הבדיקה של גישתו עשויה שתגלה בה נקודת־תורפה – כי הנה בבואו לדבר על ‘רב זלמן’, הוא מקדים הנחה, המפורשת גם בשם מאמרו, כי תיאור הדמות הוצרך להיות כתיאור דמות ר' אבא תנינא, דהיינו כדמות שבנובילה המפורסמת של ז. י. אנוכי. אך מה נעשה ואותו צורך צריך בדיקה – אמנם, גם ר' אבא גם ר' זלמן חסידים הם, אך הם שונים כשוני שבין החסידות של ליטא ואגפיה, שבהם החסידות היתה כתנועת־מיעוט, לבין החסידות של פולין ואגפיה, שבהם החסידות היתה כתנועת־רוב, ואינו דומה טיפוס שבנותן־ייצוג כאן כטיפוס שבנותן־ייצוג כאן. ולעניין חסידות פולין יפה בעינינו כוח עדותו של באשוויס, כי רוב חסידיה לא היו כפי שמתארם י. ל. פרץ, אלא כפי שמתארם יחיאל הופר, ומעשה תיאורו מתוך התערות אינטימית ביותר. ולעניין עיקר חידושו יפה ביותר כוח עדותו של סופר עברי מובהק, שלמה צמח, היודע את חסידות פולין ושביליה (והוא אף מחבר מונוגרפיה מצויינת עליה), הקובע קודם־כל, כי יחיאל הופר כותב דברים שלא נכתבו לפניו מעולם, ובייחוד בענין חסידים, והוא מבאר מה בין ראייתם של ברדיצ’בסקי, פרץ, אַש, עגנון ואחרים, שראו והראו או את החסידות או חסידים יחידים, ובין ראיית מחברנו, שעסקו ברבבותיהם והוא ידעם ברחוב ובבית, ובייחוד במוסדותיהם המיוחדים, אלו השטיבליך שלהם, כשם שהוא יודע במפולש את חצרות וארשה שלו, או כדברי המבקר: ‘במרתפים הוא פותח ובעליות גג הוא מסיים’.
ומי שעומד על ייחודו של מספרנו מנקודת־ראות אחרת, ערך ספריו בתולדות תרבותם של יהודי וארשה, אפשר שיהא סבור, כדרך שסבר ו. גליקסמן, שהערך ההוא נחשב לו במיוחד, כי בסיפורו על חצר מוראנוב עלה המחבר על עצמו – גם הוא גם עניינו הילוכם פה חי יותר, טבעי יותר, עז יותר. תקופת־התיאור השונה נותנת, כי מתכונת תיאורה של חצר פוקורנה היא סטאטית יותר, ואילו מתכונת תיאורה של חצר מוּראנוב דינאמית יותר, שהחצר הראשונה רחש־הווייתה לפני המהפכה והחצר האחרונה רחש הווייתה אחריה; ולא עוד אלא בבוא אותו מבקר להעריך את אסופת הסיפורים ‘אַמאל’, הוא רואה אותה כסך־הכל של הספרים הקודמים, ואף מוסיף, כי נתגלו בה אַספקטים אחרים העשויים לתשלום־הכוליות. ולא אעלים, כי צד זה של הראייה, וממילא של הערכה, עוררני גם הוא לתרגם את הספר שלפנינו. אכן, חשובה ראייתו של מבקר־הספרות ומעריך האמנות, אבל לענייננו עתה ראייתו של חוקר־ההווי ובוחן־הקורות חשובה כמותה. מבחינה זאת הדין עם האמירה, כי תיאורה של חצר אחת יוצא חובת תיאורן של חצרות הרבה, כשם שגילומו של מניין דמויות יוצא חובת גילומם של רבבות העשויים כצביונם ודמותם, ועיקרם של תיאור וגילום במה שהם מעמידים, מעשה סיפור ודרכו, את דיוקנם ההיסטורי־תרבותי של יהודי פולין, שיהודי־וארשה הם כמוקד־הליכוד של ריבוי פניהם.
ודאי, דרך התבוננותו של המספר יוצאת מלפני מעמדו ועמידתו במסגרת גידולו, והיא משפחת הוריו השרויה באמידות ממוצעת, וכבר הדגישו כמה ממעריכיו, שהמיצפה הזה הניח בידו לראות ולהראות את מעמד הבינונים שברחוב היהודים רב יתר משראו והראו מספרים אחרים, בייחוד אלה שמסגרת גידולם בשתי הקצוות – בני יחסנים מזה ובני דלת־העם מזה. אבל דרך התבוננותו של המספר אינה מצמצמת עצמה על בני מעמדו וקירובם, אלא מרחיבה והולכת, וכשם שהיא מקפת את הרבים המתהנים במסילת־מישרים של הכלכלה ואורחותיה, וכשם שהיא מקפת את הרבים מהם המתייסרים בשבילי מעקשים של הפרנסה ועקלתוניה, שאלה ואלה נתונים בתוך תוכה של הוויה יהודית על מסורתה ונוסחה, ואך מעטים פורצים אל מחוצה לה, והללו כשם שהם נראים בריצתם הבהולה במעלות־ההצלחה, כך הם נראים בדירדורם הנמהר במורדותיה, ומשנעשים סיבוכי היחיד ומבוכת־נפשו וסבכי־החברה ופיתולי־תמורותיה כפקעת בלולה אחת, אין לה התרה אלא בניסה אל מעבר לחיים, אם בשער הטירוף, אם בשער ההתאבדות. ההנחה, כי לפי תיאורו של המספר עולמם של גויים נראה בעצם יציבותו, ואילו עולמם של היהודים נראה כבערב תמוטתו, ודאי שהיא צדקה כשלעצמה, אך חובה שלא לשכוח, כי אין לפנינו שני צדדים שהמספר יוצא לגביהם ידי חובת טיפול שווה. אמנם, במציאותה של פולין ובירתה עולמם של הגויים, לפי מעמדם ומעיינם ושלטונם, עיקר, ועולם היהודים השרוי בקרבה כטפל לה, אבל לא כן היא הפּרופּורציה של התיאור במסגרת הסיפורים שלפנינו – בה עולמם של היהודים עיקר ועולמם של הגויים כטפל לו. וסימנך: הבא ללמוד על התמורות שהתחוללו במשך התקופה המתוארת בהווייתם של היהודים למד עליהם בעליל מתוך גורלותיהם של יחיד וציבור, אבל המבקש ללמוד אלה וכאלה בהווייתם של שכניהם הפולנים, אינו רואה כזה וכזאת, אף אם הפולנים הבאים על תיאורם מניינם הגון למדי, והקורא שומע אך מתוך שילובי־צדדין דברי הסברה היסטורית קצרה, שהסכימתיות שבה היא כמעט כורח, ובכדי התלוננו עליה המתלוננים.
ט 🔗
ואם כי עיקר עיוננו עתה היא פרשת הסיפורת של יחיאל הופר, אין אנו פטורים מאמירה כוללת בפרשת הביקורת שלו. סקירתה ניתנת עם מקרא הספר שבו הובא חלק מסותיו, הוא ספרו ‘מיט יענעם און מיט זיך’. חלוקתו המשולשת מורה על תחומי עשייתו במסכת הזאת – ראשונה יסעו מאמריו על ספרות יידיש ובעיותיה, לאחריהם על סופריה (לייוויק, מ. ל. הלפרן, אופּאטושו, בּרגלסון – ושניים אחרונים הם, כמדומה, ראשי־מוריו באמנות־הסיפור ודרכה, ראשון בייחוד על־פי עניינו אחרון בייחוד על־פי אמצעיו); ובאחרונה באים סופרי הפולנים (מיצקביץ', סלוֹבאצקי, טוּבים). קצת מאמריו, הדנים בלשון יידיש וספרותה, ושבהם אמר דעתו על מחרתם, העלו פולמוס ואפילו עז למדי. יש שראו בדבריו כפירה מזקת, ויש שראו בהם פיכחות שנונה, ויש שפטרום כפּארדוכּסיה מתחנחנת. אבל דומה כי התגובה עליהם באה מתוך רתיעה מפני חומרת ראייתו את מערכת הייחוסים של שתיים לשונותינו, עברית ויידיש, לאורה של המציאות על שתי פניה, השואה שעירערה את מעמדה של יידיש ותקומת ישראל שייצבה את מעמדה של עברית. ואמנם, הופר הגיע לכלל ניסוח מפתיע, העשוי להתפרש באופן שהעברית נעשתה לשונם של ההווה ושל המונים, ויידיש נעשתה לשונם של העבר ושל משכילים, וסופה כמין לשון־קודש של יחידים נבחרים ובהם עתידה. וכן העלתה פולמוס דעתו שהביעה בהרצאתו בכנס למדעי היהדות בירושלים, כי רפיונה של ספרות יידיש הוא במה שלא נכבשו לה המוני היראים, ואדרבה היא אף הבריחה את האינטליגנציה שבהם, אלה בני תורה שהתורה היא להם תורת חיים; והקשה מכל, כי סופרי יידיש לא הבחינו בברית שבין הדת והלשון, כי כל עוד לא פרקו עולה של דת לא פרקו עולה של לשון, ופריקת שניהם סופה טמיעה, תהליך שהיה מתמתן אילולא השואה, אך לא היה נמנע, שכן הנסיונות להעמיד את לשון יידיש כיורשתם של הדת, המקרא, ארץ־ישראל וכדומה, לא היו עשויים לאורך ימים.
ראייתו נמצאו לה פולגים לטעמיהם ונימוקיהם, אך לא היה בהם להפיג ממידת הטראגיות שבה – סופר שמהות רוחו צמחה מתוך רחשם של הרבים ומהות ביטויו עשויה לאוזנם ולבם של רבים, והוא רואם מתמעטים והולכים ומבקש אחיזה בטיבם. אך ראייה זו מבליטה את כוחו של אומרת לשאת בה, כשמלוא יגיעתו, עד מיצוי נפשו, נתון להמשכת חוט חייה ויצירתה של הלשון אשר אהב. ואם יש נחמה לסתירה הזאת הריהי באמונה, כי מעשה היצירה הוא־הוא המכריע.
ועוד זאת: הספר ‘מיט יענעם און מיט זיך’ יש בו כדי לשקף כיווני עיסוקו של המחבר, בתחומה של הגות וביקורת, אך אין בו כדי למצות נושאיו, שכן הרבה מדבריו, שכבר נתפרסמו, לא באו עוד במגילת ספר, בהם מסות ומאמרים בספרות הכללית (כגון על צ’כוב, המינגוויי) ועל ספרות יידיש (מאַנגר, רויזנבלאט, נ.ב. מינקוב ואחרים), וכינוסם מצוה.
י 🔗
והערת־סיום: בהינתן הספר ‘חצר בפּוקורנה’ בידי קהל העברים, ניתנת לו שעת־כושר להכיר אחד ספריו החשובים של יחיאל הופר, ובכל הנכון יבוא בקרוב משנהו, אך המבקש להשלים מצד־מה את ידיעתו בדרכו של הסופר יזכור, כי קצת דבריו ניתנו כבר קודם מעל דפי העיתונות העברית, מעשה מתרגמים שונים – בין בשירה (חנוך קלעי, שלמה שנהוד) בין בסיפור (מ. בר־און, דוד זכאי, שלמה צמח).
ביבליוגרפיה 🔗
ספרות ההערכה על יחיאל הופר היא מרובה, והבאנו בזה מה שיש בו צד נגיעה לניסוי הערכתנו.
אפרים אוירבך: דערציילונגען וועגן חסידות, טאָג־מאָרגען־זשורנאל, 24 באפריל 1960.
יצחק באַשוויס (וואַרשאַווסקי): (א) אידישע און העברעישע ביכער – ‘רב זלמן’ פון יחיאל האָפער, פאָרווערטס, 10 באפריל 1960; (ב) אַ ליטעראַרישע פאָרם וואָס ווערט פאַרגעסן, שם, 26 במאי 1963.
יעקב בוטושאַנסקי: ‘אַמאָל…’ פון יחיאל האָפער, איבערבליק, די פרעסע, 2–3 באוקטובר 1963.
אב קלמן בלאַט: (א) על מסות ספרותיות, הצופה כ"ט בטבת תשכ"ה; (ב) הפלגה אל העבר, שם, כ"ח בשבט תשכ"ו.
יחזקאל ברונשטיין: י. האָפערס עסיי ‘דאָס פּינטעלע ליד’ [מסה על איציק מאנגר], די גאָלדענע קייט, חוב' 40.
ק. א. ברתיני: דמויות והוויי שאינם עוד – ‘רב זלמן’ ליחיאל הופר, מעריב, כ"ח בשבט תשכ"ט.
יעקב גלאטשטיין: דריי פּאָעטן – יחיאל האָפער, אידישער קעמפער, 2 בפברואר 1951.
יהושע א. גלבוע: ורשה של מעלה ושל מטה – יחיאל הופר ו’חצרותיו', מעריב, כ' בכסלו תשכ"ד.
ד"ר וו. גליקסמן: (א) ‘יידישע הייף אין וואַרשע’ (‘אַ הויף אויף פאָקאָרנע’), אונדזער קיום טבת תשכ"ג; (ב) יידישע הייף אין וואַרשע (‘אַ הויף אויף מוראַנאַוו’), שם, תשרי תשכ"ד; (ג) פון יידישן עבר אין פוילן, שם, תמוז־חשוון תשכ"ו.
יחיאל גראנאטשטיין: על דמות חסידית מופלאה (על ‘רב זלמן’), הצופה, ו' בתמוז תש"כ.
מ. גרוס־צימרמן: שפע און צמצום, וועגן יחיאל האָפערס וואַרשעווער הייף, די גאָלדענע קייט 196, חוב' 44.
י. דורין: דער מאָנומענט פון וואַרשעווער יידנטום, לעצטע נייעס, 20 ביולי 1962.
ש. ד. זינגר: וועגן שרייבער און ביכער – יחיאל האָפער (על ‘רב זלמן’), אונדזער וועג, יוני 1960, וכן בקובץ בשם זה, תשרי תשכ"ב.
דוד זכאי (ז. דוד) (א): קצרות – ספר שקראתי ('אַ הויף אויף קאמאָרנע [צ"ל: פאָקאָרנע]) דבר, י"ב באדר ב תשי"ט; (ב) קצרות – מהמדף (על ‘רב זלמן’), שם, י"ח בניסן תש"כ.
מרדכי חלמיש (פלינט): (א) אַ בוך וועגן וואַרשע, אפריקאַנער אידישע צייטונג, 22 באפריל 1960; (ב) דמותו של ר' תנחום, על המשמר, י"ט באדר תשכ"ז.
יוחנן טברסקי: (א) יחיאל הופר (להופעת ספריו החדשים ‘רב זלמן’ ו’אמאָל'), הפועל הצעיר, ה' באב תשכ"ד; (ב) מסותיו של הופר, הפועל הצעיר, י"ג בתמוז תשכ"ה, והנוסח ביידיש: יחיאל האָפער – דערמאָנער און מאָנער, די גאָלדענע קייט 1965, חוב' 52.
יצחק טורקוב־גרודברג: (א) ‘אַמאָל’ ליחיאל הופר, דבר, כ"ב באב תשכ"ד; (ב) יחיאל האָפער – מיט זיך, פאָלקסבלאַט, י"ח בתשרי תשכ"ה; (ג) יחיאל האָפערס ר' תנחום, שם, כ"ד ניסן תשכ"ו.
(א) וולף יאסני: זכרונות אין קינסטלערישער פּראזע [על ‘ר’ זלמן'], טבת תש"ך; (ב) אַמאָל און היינט אין די דערציילונגען פון יחיאל האָפער, צום דערשיינען פון זיין נייעם בוך [על ‘אַמאָל’], לעצטע נייעס, 2 באוקטובר 1963.
פנינה מוסקוביץ: תולדות חצר בוורשה [על ‘אַ הויף אויף פּאָקאָרנע’], אומר, ט"ז תמוז תשכ"א.
יעקב פילובסקי: צי דאַרף מען צוגיין מיט אַ מעסער, דיסקוסיע אַרטיקל, פאָלקס־בלאַט, כ"ד באייר תשכ"ה.
י. פרייליך: שמועסן וועגן ביכער – ‘לידער פון דער נאַכט’ פון יחיאל האָפער, אונדזער וואג, 15 בפברואר 1952.
שלמה צמח: חסידות וחסידים, דבר, ח' בסיון תשכ"ו.
יחזקאל קורנהנדלר: ‘ר’ תנחום' פון יחיאל האָפער – דער שילדערער און באַזינגער פון די וואַרשעווער יידן, די פרעסע, 4 בפברואר 1968, וכן: דרום אפריקע, מארס־אפריל 1968.
ב. קרוא (קרופניק): בין עברית ואידיש – חשבון ‘עם הזולת ועם עצמנו’, מעריב, י"ז בחשון תשכ"ה.
ישורון קשת (יעקב קופלביץ): (א) שני סופרי יידיש – יחיאל הופר ‘חצרות בוורשה’, מאזניים, ערב ראש השנה תשכ"ג; (ב) יחיאל הופר ו’ר' תנחום' שלו, שם, אב תשכ"ה.
מלך ראַוויטש (ח. ז. ברגנר): (א) מיין לעקסיקאָן [ערך יחיאל הופר], 1958, עמ' 157–158; (ב) 'רב זלמן’ – אַ טשיקאָווע בוך פון יחיאל האָפער, קענעדער אָדלער, 6 ביוני 1960.
יהושע רפאפפורט: (א) נישט קיין צווייטער ‘ר’ אבא', צוקונפט, מאַרס 1961; (ב) נאָטיצן וועגן ‘אַ הויף אויף מוראַנאָוו’, זיין, אוקטובר 1963.
ק. שבתאי (קלוגמן): (א) יחיאל האָפערס ‘ר’ זלמן', היימיש, תמוז־אלול תש"כ, וכן: דער שפיגל, פברואר־מארס 1961; (ב) אנשים הבאים למערכת – מי קא משמע לן ספרות יידיש?, דבר, כ' בניסן תשכ"ה.
אליהו שולמן: (א) וועגן יחיאל האָפערס בוך [על,א הויף אויף פאקארנע'], דער שפיגל, תשרי תש"כ; (ב) ארום דער יידישער ליטעראטור [על,א הויף אויף מוראַנאָוו'], דער וועקער, 1 ביוני 1963.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות