א    🔗

יוסף ארליך הוא כמין בין יחיד באזור ספרותנו – סיפוריו, בין אלה שכבר יצאו במגילת ספר, החל בספרו “דמויות” והנובילה הגדולה יותר “טוב הארץ”, וכלה, לעת־עתה, ברומן “ההרריים”, ובין אלה הפזורים עדיין בכתבי־עת, כמו למשל “אפקים דולקים” לשון־כתיבתם היא יידיש, אך לשון פירסומם היא עברית, ועברית בלבד. הריני מדגיש את התיבה בלבד. שנות־ידידות ושותפות־עבודה, שהניחו בידי לעמוד על מזגו ולהתחקות על התפתחותו, החווירו לי את עצם הסתירה שבין נאמנותו ללשון, שבה הוא כותב, ובין עקיבותו בלשון, שבה הוא מתפרסם, בחינת סתירה, שאין הוא יכול ואין הוא רוצה להמנע ממנה.

אין הוא יכול – הוא מכלל הטבעים, העומדים בצמידותם לשורש הצר יותר של ראשיתם בילדותם ובנעוריהם; אין הוא רוצה – הוא מכלל האפיים, הנאחזים בגזע הרחב יותר של המשכם בימי בישולם ושחרורם; ובין שורש וגזע מתחולל משברו של הדור, מהפכת העקירה משם וההנחה פה.

ב    🔗

המתיחות שבין הטבע והאופי הביאתו לידי־כך, שדברו הכתוב מדבר בלשון ביתו הישן, הלשון המיוחדת של גדול שבטי־היהודים, ואילו דברו הנדפס מדבר בלשון ביתו החדש, לשונם הכוללת של כל שבטיהם. ואף־על־פי־כן לא אעלים, כי התקשיתי תמיד להבין, כיצד לא עלתה בו תשוקה לראות את דברו נדפס כפי שנכתב, ואותה קושיה התחדדה מחמת מאורע מוזר – הנובילה שלו “אפקים דולקים”, המתארת את מאבק המעפילים עם רשות המאנדאט, ושנדפסה בתרגומי ב"מולד", נתעורר עליה ברוב־ענין עורך כתב־עת חשוב ביידיש ומתוך שלא שיער כי מקורה ביידיש, הושיב מתרגם ואף פירסם תירגום מתוך תירגום. סברתי, כי המקרה הפיקאנטי יעמיד בפני המחבר את סתירתו במלוא חדותה הפאַראַדוכסית, ואמנם, טעיתי: הוא אך חייך חרש לתוך עצמו, ולא סר מדרכו, והוסיף לשחק בשובבות אותו מחזה שבין יוסף ואחיו: כי המליץ בינותם.

ג    🔗

אבל לא לעולם חוסן הוא פסוק קדום במשלי. לא לעולם מתיחות כזאת, וסופו של יוסף אמירה של ציווי; שלחו כל איש מעלי, ואף המליץ בכלל כל איש, והמישנה־למלך מגלגל שיחו עם אחיו כדרך שגילגלו עד דותן. גם תאומו־לשם, הרחוק־רחוק, המספר שלנו, נתפס עתה בסטייה מדרכו, וכמובן טעמה ונימוקה עמה. כי הנה הרחיק מעליו מעודו את עולמו של ביתו הישן על מכלול נושאיו ולא נגע בהם אלא במידה שהצריכתה הבנת הנפשות בביתו החדש. אנו מדגישים: בכתב; שכן בעל־פה כמעט שאין אני זכור שיחה אחת מרוב שיחותינו, שלא יזכיר, יצייר, יאפיין בה את עיר מולדתו, וולברום שבפולין, שלא זו בלבד שהיא מרוקמה בלבו, אלא נבלטת מכלל שיעור קומתו עד הדגשים של חיתוך דיבורו. לא בכדי הסריט אוריאל וויינרייך שעות תמימות את שיחותיו כתרומה של ממש לאַטלס של היידיש הפולנית. והנה עתה נזדמנו השבכתב והשבעל־פה וחלה הסטייה הנזכרת – מספרנו התחיל כותב על וולברום, ולעת־עתה שירטט כמין דיוקן כולל של עיר־מולדתו. הדיוקן הזה מצויים בו כל יתרונותיו בסיפור – בקוים קצרים וחדים עולה לפנינו העיר על אוירתה, טיפוסיה, דרכה בחול ונוסחה בשבת, פרנסותיה ומנהגותיה, והקורא לא ישבע מתמוה, כיצד ניתן לדחוס לתוך מסגרת קטנה כזאת עדת־יהודים שלימה על אופיתה וגורלה.

והצד המפתיע הוא לא בלבד בתוכן, אלא גם בצורה – בקפלי יידיש ספרותית, המקויימת על חומרת כלליה, מסתתרת, בפחזות וחן, היידיש הפולנית, שהשם־יודע מה טעמים הנחיתו אותה לדרגת דיאלקט. היידיש הוולברומית מפרכסת פה מתוך תיבה בודדת, מתוך דגש של אידיום, מתוך ייחוד של תחביר, ואף על פי שהמחבר דבר אין לו ולמרידת־הלשון הטוטאלית, נוסח־ווייסנברג, ואף לא ליגיעה להשביח מעט מזלה של היידיש הפולנית, נוסח פרילוצקי, הרי זו כממילא מחאת־חשאי על הניבילציה הלשונית, שגרמו לה הלכה חפוזה והלכה־למעשה חפוזה ממנה. כיצד ניתן לגלם, באצילות ואמנות, מחאת־חשאי כזאת, הראנו זה מקרוב יחיאל הופר בחצרותיו, חצרות וורשה.

ד    🔗

הטבע הרכין מעט את האופי, והאופי שחה אך לא נכנע. דיוקן וולברום, שניתן תחילה בספר יזכור של בני־עירו, ניתן עתה בתוך טבלאות שלו עצמו, (הוצאת ספרית י. ל. פרץ תל אביב), וכתיבתו כפולת לשון – יקראו לא בלב בני־עירו ושאר קוראי־יידיש, אלא גם הנפשות של סיפורי־המחבר: הייקים והצברים שב"טוב הארץ"; המעפילים מכל תפוצות אירופה שב"אפקים דולקים"; הכורדים ושאר עולי מזרח שב"ההרריים".

אחד מקרא ואחד תרגום הוא מעשה ישן. החידוש הוא בכלל שנתקיים עתה: דף כנגד דף. ואף חידוש זה נעשה קמעה קמעה מסורה – שלשום עשה כן אפרים אוירבאך בקריתו הלבנה, שתירגום אליהו מייטוס בצדה; אתמול עשה כן איציק מאנגר, במבחר שיריו ובלדותיו, שתירגום שמשון מלצר בצדו; היום עושה כן יוסף ארליך בדיוקן וולברום, זעיריה כמעט־רוחומובסקאית, שתירגום שמאי מאַנדל בצדה. מסורה כוללת בקרבה בדרך הטבע – המשך.

[כ"ט טבת תשכ"ג]