(דברים במליאת האקדמיה ללשון העברית)

א    🔗

הרבה דברים שמורים בלבי והרבה דברים מחשבים להגיח מלבי לפי, בזכרי את מורי ורבי וידידי, חברינו האהוב דניאל לייבל, אשר הלך מעמנו, אך אגזור עלי עתה צמצום על כמה נקודות נחשבות. אמרו חכמינו: חכם שמת הכל קרוביו, וראינו מאמרם מאומת בהתכנס אנשי חבורה וחבורה ללוות את ארונו של מי שהיה איש חבורות הרבה, כריבוי קישוריו ושיוכיו לתחומי־הציבור, השירה והדעת. אך אינו דומה הקרוב מצד אחד אחר, כשהקירבה גדורה ברצועת־זמם גדולה או קטנה כקרוב מצדי־צדדים, כל שכן מרובם ככולם, כשהקירבה פשוטה כמעט לאורך מסילת החיים כולה. כי אם אומר להעמיד את הקירבה שבינינו על קצותיה, הרי ראשית־הזימון חלה בימי הילדות ובמחוזה – תינוק־דבית־רבן נמשכתי כשאר בני גילי, לריתחתם ומסירת־נפשם של אבותינו לענין הבחירות הדימוקרטיות הראשונות לפרלמנט באוסטריה וכל הבנתנו, הבנת־תינוקות, כי קברניטם של הציונים, אַדולף שטאנד הוא כתכלית־הטוב, ואילו מנהיגם של יריביהם, הוא חילופו, ואין צורך לתאר גודל השמחה, כשציוני עירנו והנמשכים להם הושיבו, אמנם, בראשונה איש ציוני בפרלמנט שבווינה. באותם ימי הריתחה נהרו צעירים מרגישים, מקרוב ומרחוק, לסייע להם לציוני־העיר ולעשות נפשות למועמדם, מהם גם בחורי אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, שקצתם כבר עברו ל"פועלי ציון", ובכללם אף דניאל לייבל, עלם עושה ומעשה, שכמסירותו עתה היתה מסירותו לימים, בימי מיפקד האוכלוסיה, כשיהודים נדרשו מפי השליטים לרשום כלשון־דיבורם את לשון־השליטים, והיא הפולנית, כשם שנדרשו מפי מצפונם לרשום כלשון דיבורם, לשונם ממש, והיא יידיש, ושוב היו אותם צעירים, ובכללם דניאל לייבל, משוטטים בקהילות לעודד את המוני־העם לעשות כאמיתם, והם אמנם נהגו כן, ולא הרתיעום איומים וענשים, ועודי רואה לעיני את זקני ר' אלכסנדר זיסקינד עליו השלום, המובל לבית־הסוהר על שום החטא שחטא, הוא חטא ההודייה, כי הוא מדבר בלשון־עמו. ואחרית הזימון חלה בימי זיקנתי ובימי שיבתו – פה ירושלים במעונו, כשבאנו לראות שלומו ומצאנו אותו לפני שולחנו, ספרים נפתחים לפניו והוא חורז פירוש מפירושיו למקרא, ולבנו לא ניבה לנו, כי היא פגישתנו האחרונה בזה, כי מקץ ימים מעטים, יתבקש בישיבה של מעלה.

ב    🔗

ובין ראשית־הזימונים ואחריתם רחב ועמק מעגל־היים ערים ודרוכים של אישיות, שעולמה כבנין תלפיות, ולא פחות משהיא מעורבה באגפיו, אגפיו מעורים בה. ותחילת הבנין מעצם־ילדותו – יליד קהילת יהודים דמביץ, שהיתה מבחינת מסורותה ולשונה כמין מובלעת של מזרח גליציה במערבה, גדל בבית אביו, משכיל מתון, באוירה של חיבת ציון, שנתחזקה ברישומו של שארו, שהיה עם ראשוני המתיישבים במחניים שבגליל; ועם מעבר המשפחה לטרנא, מרכז “אהבת ציון” ועיר הציונים המובהקת, נתחזקה בו הרוח הזאת, והיה עם מיסדי אגודת “השחר”, שדגלה בשניים עיקרי הציונות, והיא טיפוח תרבות עברית ולשונה ועליה לארצנו, וחבריה אף דרשו עיקריהם הלכה למעשה, וכשם שמצאת ראשוני־עוליהם בעליה השנייה כך אתה מוצא אחרוני עוליהם בעליה השלישית. עד־מהרה בא מעברו לתנועת “פועלי־ציון”, והוא פועל ביחוד באגפם של בני הנעורים “יוגנט”, והוא נאמן לה וליסודותיה כל ימיו, והיה מראשיה, גם בתחומה של מדיניות גם בתחומה של תרבות, נושא דברה ועורך עתוניה, גם בגולה גם בארצנו. בה גם השרישה והסעיפה פעולתו ללשון יידיש ולספרותה, שלא הניח ממנה בארצנו, ואדרבה פיתחה ברוב תנופה ומסירות. ואם ספרות יידיש חזרה ונכבשה לאהבת ארצנו וארצנו נכבשה לספרות יידיש, ועתה גם פינה ויתד לה בה, עיקר זכותו היא, והיא אף תעמוד לו כזכות קיימת.

וזאת לזכור, מלחמתו ליידיש היתה שונה, בכל הבחינות, מנוסחה השגור – היא לא באה להצר את הלשון העברית, שנאמן לה בכל נפשו ועשה לה ובה; היא באה מתוך התקוממות אל מה שאין לו, ברוך השם, מונח בלשוננו, אבל הוא מצוי, כמובן, בלשון הגרמנית: Abbau, כלומר שמיטה, ולעניננו עתה שמיטת ערכי תרבות, שעמנו קנאם באימוצי־רוחו ובמיצוי־נפשו, והשכחתם, הוא ה־ Abbau הפותח היום בשמיטה של ערך, כלשון האמהות, ומסיים מחר בשמיטה מקפת יותר, כוללת יותר, שמיטת היסודות. ואמנם, היתה זו מלחמה בדלדול המכוון, המתוכנן, מלחמה לשמירה על יצירה גדולה של רוח העם, שאינה בת תחרות ליצירה גדולה הימנה, והיא הלשון העברית וספרותה. הלא מעטים כמוהו יכלו לומר בלבב שלם: כי עבד לעברית אנכי – שהרי היה עבדה יום־יום שעה־שעה. עין חדה היתה לו לב. כצנלסון, אשר בבואו לבנות עתונם של הפועלים בארצנו “דבר”, קירב את דניאל לייבל, על אף הריחוק והיריבות שבאידיאולוגיה והמפלגה שביניהם, ונעשה המגיה, ולימים ראש המגיהים, כשפירושה ומשמעה של אותה משרה קטנה, כהונה גדולה – למעשה היה בעליה, מפקחה ומדריכה של אותה יריעת־דברים, שהיתה בימים ההם בית אולפנה של ציבור גדול; ומתחילה לא נלקח לתקן שיבושיהם של סדרים בלבד, אלא בעיקר לטייב, במסגרת עתונם של פועלי ארצנו, את לשוננו בכתב, כדי שתטייב את לשוננו בעל־פה, והרבה מזכותו של העתון בשיפורה של לשוננו, בא בזכותו שלו. מה היה לנו, אנשי בית “דבר” המגיה שלנו, ניתן ללמוד מתוך המכתם הנחמד, שכתבו אחר מקרבנו, הוא המשורר נתן אלתרמן, שכל לשונו הזהב:

ג    🔗

ואמנם, כהגדרתו של המשורר – שפתים ישק – כן הוא. היה האיש מבני הגזע, שהוא עתה, לצערנו, מנדיר והולך, ונקוה לתחיתו – הוא היה בעל כנור, שהוא גם מנגנו גם מתקנו, ואין כוחו כמנגן, המחייב מיזוג וצירוף, פורע את כוחו כמתקן, המחייב הפרד ופירוק, ואיפכא. לאמור, כוחו כאומן לא פרע את כוחו כאמן.

עד היכן כוחו במיזוג וצירוף הגיע – צא וראה שיריו ביידיש, מהם שנתקבצו באסופת “אין פרייעם לאָמפענשיין” וכן צא וראה שיריו בעברית אם ב"העובד" אם ב"הפועל הצעיר" שלא זכו לכינוסם, והם חתומים בשמו הבדוי מ. סתר; וכן צא וראה מפלאות תרגומו משירת הפולנים שאהב אותה וביקש להאהיב אותה, והגיש לנו מתת כפל – מזה תרגום שני מחזותיו של סטניסלב ויספיאַנסקי, שענינם נוגע במחוזם של ישראל Daniel ו־Sedziowie, [=שופטים], ותמצא תרגומם ליידיש מלאכת מחשבת, מזה תרגום הפואימה החזיונית של יוליוש סלובצקי “אנהלי”, שיצאה בשתיים מהדורות, ותמצא תרגומה לעברית מלאכת מחשבת מפנים למלאכת מחשבת. עד היכן כוחו בפירוק והפרד הגיע – צא וראה מחקריו המצויינים בלשון יידיש, ביחוד ב"פילאָלאָגישע שריפטן", שבהם הוא נראה כממשיכם של החוקרים שהעמידה ארץ הולדתו ללשון הזאת – פיליפ מאנש, אלפרד לנדוי, ברל וואכשטיין, בנימין זאב זגל, י. ווילר, מתתיהו מיזיש, ולא בכדי עוררו נחום שטיף לישב בקתדרה ליידיש, שנתכוננה בברית המועצות, אבל הוא לא מדד כל גדולה לעצמו במה שהמיר פרופיסורה במינסק בשולחן של מגיה בתל־אביב, ואדרבה שמח היה על שזכה לחיות במוקד תחיתו של העם. ואם נבקש קו־שני, המבריח את כל חייו ופעלו, הרי זו דבקותו בספר הספרים – במשך ארבעים שנות היכרותנו הקרובה לא אוכל להזכיר לעצמי מאלפי שיחותינו שיחה אחת, שבה לא יגלגל בעניני התנ"ך. ולא עוד אלא עשרות דברים, שהעלם לימים במחקריו המצויינים, – מהם שנדפסו ב"לשוננו", “תרביץ”, “בית מקרא” ובכמה אסופות – כבר שמעתים לפני שנים, והיא עדות לגודל שיקולו, שכל סברה והשערה נבחנה לו ברוב ימים של עיון מדוקדק ובחינה חוזרת, וכשאמרתי לו פעם אחת דרך־ליצה, כי ראוי לו שיתלה לפניו תמונתו של ארנולד אהרליך בעל “מקרא כפשוטו”, שהוא כנראה האידיאל שלו, השיב בבת־שחוק: אם אעשה כן, אתלה על ידו את תמונתו של שד"ל, שכשם שאנו רשאים בתעוזתו של זה, כך אנו חייבים ברהייתו של זה.

ד    🔗

ניתנה האמת להיאמר, כי הקרובים אליו דימו כי הוא נוהג בזבוז־כוחות הרבה ועקיפי־עשייה הרבה, באופן שהטפלה דוחה את העיקר, אבל עתה, בהסתם הגולל על החיים היפים האלה, נראה, כי בסופו של חשבון, הם נראים עשויים תחנות תחנות, שכל תחנה על גמרה מפנה את מקומה לגדולה הימנה, עד בוא התחנה, שאין לו גדולה הימנה. אבל לפי שידענו כי התנ"ך היה לו חמדת החמדות כל ימיו, הרי בראותנו, כי בתקופת חייו האחרונה, הניח את המונה של תל־אביב וברר לו את שקטה של ירושלים, הדיר עצמו מכל עיסוק ופעולה וכל כוחו קודש לסיכום עיונו וחיקורו במקרה, אף העלו במגילת־ספר, שהניחו ברכה, מותר לנו, כמדומה, להעז ולומר, כי בינה גדולה היתה בהם בחיים האלה, שהבדיעבד שלהם מגלה בסופו כלכתחילה שלהם, והיא גדולתו אשר בהגיעו אליה.

[אדר ב' תשכ"ז]