א    🔗

אם ביוגרפיה, שאין אמצעה וסופה מעידים על תחילתה, היא בגדר החזיון המצוי, הרי ביוגרפיה, שאין תחילתה ואמצעה משערים, או אפילו מנחשים, את סופה המפתיע, היא בגדר מדרש פליאה, וכך בעצם ניתן, בעקבי יעקב גלאַטשטיין, להגדיר את תולדתו של נחום סטוטשקוב, בעל האוצר הכפול, אוצר לשון יידיש ואוצר לשון עברית. אם להעמיד את התולדה הזאת על תמציתה, הרי לידתו (1893) בברוק, עיירה שבמחוזה של לומז’ה אשר בפולין, וגידולו במשפחה, ששמה מעיקרו סטוטשקו, והיא משפחת חסידים, שעברה לימים (1900) לווארשה, וחינוכו בישיבות (לומז’ה, וואַרשה, וואַסילקובה), ודרכו כשל רבים מבני־דורו, שנטו ממסילת המסורה – נמשך להשכלה וקונאה כדרך הלומד מאליו; נלהב לספרות היהודית המודרנית, כשהנטייה המוטבעת בו מטה אותו יותר ויותר לצד ההתעניינות באמנות הבימה, עד שהיא נדרשת לו הלכה למעשה, ביחוד בהשפעתו של י. ל. פרץ, שהיה ממקורביו, ונמנה עם חבורתו באגודה הנודעת “הזמיר”. כדרך רבים, שהסתופפו בצלו של אותו אדמו"ר מודרני, שעינו ולבו היו נתונים לניצני הכשרונות שביצבצו ועלו מעברים לעודדם ולטפחם, נאמן גם הצעיר, אוהב המישחק, לקסם אישיותו של הסופר הגדול, שדמותו ועשייתו היו לו כמופת כל ימיו. ראשית מישחקו אף היא נעוצה היתה בימי ההשפעה הברוכה ההיא ועם הצלחתו בו (“מענטשן” לשלום עליכם נעשתה לו הבימה – אומנות, יעוד, גורל. משנספח ללהקת קומפנייץ ותיאטרונה הידוע, תיאטרון מוראנוב שבוואַרשה, שיחק בה ובלהקות אחרות רוב תפקידי מחזות, גם בוואַרשה גם בערי פולין וגלילות רוסיה כשעבודתו בתיאטרון וסביביו אינה מצטצמת על המישחק, אלא מתפשטת על מעשי סיוע אחרים לו, ועיקרם תירגומי מחזות ועיבודם. לאחר שירותו בצבא הרוסי, פעל בתיאטרון “אונזער ווינקל” [ = פינתנו] שהציג גם את עיבודיו שלו, ביחוד של קומדיות בתחומה של הקלאַסיקה (וולטיר, מולייר) ולימים אף עמד בראש התיאטרון היהודי הממלכתי בוויטבסק. משבא לאמריקה (1923) היה בכלל שחקני התיאטרון האמנותי של מוריס שוואַרץ בניו־יורק, ואחר־כך בתיאטרון על שם יעקב גורדין בפילדלפיה, ובמשך שנים (1928 – 1931) שיחק בכמה תיאטראות, שסבבו על פני המדינה, והציג דרמות ומחזות מוסיקליים, מהם שהוא עצמו עיבדם, וכן במיני אופירות שהוא חיבר להם את הפזמונות.

מעשים אלה וכאלה מצטרפים כדי מסכת אחת, שאין בה כדי להעיד על מה שעתיד היה להיות ראש־מפעליו, והוא בלכסיקוגרפיה. ואפילו אם נרצה לראות כרמז לכך את ספרו “יידישער גראַמען־לעקסיקאָן” (1931), כלומר אוצר חרוזות־יידיש, שבו נאגרו מתוך שירתה, בין עממית בין אמנותית, שלושים וחמישה אלפים בני־צמד, הרי מלבד שניתן לשער, כי ההתעניינות בכך נצמחה לו מאהבת השירה, וביותר מעיסוקו שלו עצמו בפזמונאות, הרי מה שהיה לו עיקר לפני הופעת ספרו, עמד בעינו גם לאחריה, אם כי שינה את כוונו – שוב לא נזקק למישחק מעל הקרשים ולעיני צופים, אלא למשדר הראדיו ולאזני שומעים, שכן היתה לו שעת שידור משלו (1932 – 1935), שבה טיפח את מלת יידיש האמנותית, והיא שעה שיצאו לה מוניטין ורבו מאזיניה, ועיקרה שתיים תוכניותיה, האחת המיועדת לילדים ושמה “פעטער נחומס יידישע שעה” (= השעה היהודית של הדוד נחום), האחרת (עם הנריטה שניצר) ושמה “עני און בעני”.

 

ב    🔗

והנה הפתיע את כל שידעו, ביחוד מרחוק, את דרכו ועשייתו, כשהוציא לאור את ספרו המונומנטלי “דער אוצר פון דער יידישער שפראַך” (1950), שעורכו מכס וויינרייך, גדול חכמי יידיש בימינו, אומר עליו: “זהו בלא ספק הגדול שבהישגי הלכסיקוגרפיה היידית מאז מילונו של יהושע מרדכי ליפשיץ בשליש השני של המאה התשע עשרה”. דברים אלה הם דברים הטעונים פירוש: לשון יידיש טרחו על אוצרה רבים והרבה, ודיה סקירה ביבליוגרפיה של ספרי־מיליה, לעמוד על כך, אבל לא היה בהם מה שיעלה על אוצרו של ליפשיץ, בשני נוסחיו, נוסח יידיש־רוסית ונוסח רוסית־יידיש, והוא גם עתה מעשה־מופת של מהימנות ואחראיות, פרי־בקיאותו ותחושתו של המחבר המופלא, ואף בני־דורנו יש הפוסחים על המילונים המאוחרים לו ומסתייעים בו, ושמעתי עדות על כך מפי מבחין גדול בלשונותינו, הוא י. ד. ברקוביץ. הלכך אין צריך לומר, כי קו־השוואה הנמתח בין ראשון ואחרון, בין ליפשיץ וסטוטשקוב, הוא בנותן שבח גדול, אך האוצר לגופו טוען שבח גדול מזה. שכן בא להשלים את חסרונה של הלקסיקוגרפיה היידית במתן מלוא מנין מיליה, ולפי שהוא משלימה באופן, שהוא מוציא את המילה מבדלותה ומעמידה, לפי ענינה וקירובה, במעגל משפחתה, הטיל חדשה, שלא היתה כמותה במיני האוצרות שלפניו, והיא חדשה שאיננה יוצאת מכלל עצמה. גם אם נקיים דקדוקה של חובת האמת ונזכיר קצת ניסויים דלים ומקוטעים, שנעשו לפניו, שאפילו לא היו נעלמים מידיעתו כדרך שנעלמו ממנה, לא היה בהם כדי לסייעו כלשהו. ודאי שהגדרת חדשה היא לעניינה של יידיש, שכן בלשונות אחרות ישנה היא המתחדשת והולכת, שכן מה שעשה סטוטשקוב בתחומנו נעשה משכבר בתחום הלשונות האחרות, ביחוד באירופה, דהיינו בנינו של אוצר המילים כדרך מילוני רוג’ה – והם קרויים כך על שמו של ד"ר פיטר מאַרק רוג’ה, שהוציא (1852) מילון הלשון האנגלית, כשסדר מיליה וצירופיה עשוי שלא כדרך השגור, לפי אלפא־ביתא, שהוא סיוג מיכני יותר, אלא לפי סדר המושגים, באופן שהמילים נסדרו באלף קבוצות, והוא סיוג אורגאני יותר, ואחרי פטירת מחברו (1869), בא אוצרו על הגדלתו והרחבתו, שלא פסקו עד עתה, שכן המהדורות משביחות והולכות. הוא הדין במחברי אוצרות דומים, בלשונות אחרות שיצאו בעקבותיו; ולא עוד אלא אף ששיטתו של רוג’ה נשמרת ברגיל בעיקרה לעיקריה, הרי המילונים, העשויים וקרויים על פיה, נסתעפו לדרכים שונות ונתגוונו באופנים שונים.

והנה בא נחום סטוטשקוב ונעזר בנסיוניה המסועפים של השיטה הזאת, כדי לבנות את הבנין הגדול של אוצרו; אולם עד שנעזר בהם, הוצרך לאגור את כל הלבינים, ואגירה זו אפשר שהתחילה עוד בימי עיסוקו בתיאטרון ובראדיו, אבל עיקרה נעשה, משנפטר מזה ומזה, וכל מעייניו במלאכה הזאת, שאין לשער גודל יגיעתה, ודיה קביעת התאריכים שבין שעת נעילת שידור־הראדיו שלו ובין שעת הופעת אוצרו, להסיק, כי המלאכה הזאת, מלאכת האגירה הרצופה והמרוכזת, נמשכה חמש עשרה שנים. אולם כדי להקנות לעצמנו השערת־מה של גודל יגיעתו, דיינו אם נעיר שתיים הערות. הערה ראשונה – הכרטסת, פרי אגירתו, כללה מאה שבעים וחמישה אלפי מלים, בעוד מילון יידיש הגדול ביותר שלפניו, של אלכסנדר הרכבי (1925, 1928), כלל שלושים וחמישה אלפי מלים בלבד. הערה אחרונה – הוא הפליג מדרכו של רוג’ה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו גם לרובא וגם למיעוטא. לרובא – משפחות המלים שלו כוללות שפעת צירופים, אידיומים, וביחוד פתגמים, שמנינם למעלה משמונה אלפים, והיא עשירות, שלא ידעתה מילונות יידיש הקודמת. למיעוטא – הוא העמיד את מנין המשפחות על שש מאות עשרים ואחת, כששיטת הסידור של הקבוצות ותת־הקבוצות מסייעה לכך, שאוצרו יהא בר שימוש קל ומהיר, ואמנם נעשה עד מהרה מכלי השרת המוסמכים של חוקרים, סופרים, מתרגמים, מורים וקוראים, והדין עם מי שאמר, כי סטוטשקוב נעשה שם־דבר, כמו האחים גרים, סמואל ג’ונסון, וביחוד רוג’ה.

 

ג    🔗

השאלה: צרכו של אוצר כזה, על שום מה – שלוש תשובות לה. התשובה האחת ניתנה בפי כמה וכמה ממעריכיו, שנעזרו בהלצה נודעת, כשכל אחד ואחד משנה, אם במעט ואם בהרבה, את נוסחה, והצד השווה הוא מעשה במנדלי, שזכר מציאותה של תיבה המגדירה פעולת חיפוש ולא נזכר לשונה, אף שהיתה כתלויה ומפרכסת בקצה לשונו, התחיל מפשפש ומבלש ברוב עסק, עד שאשתו (או אשה בעלמא) הקשתה לו: וואָס נישטערסטו, או: וואָס נישטערט איר [ = מה אתה נובר] ולפי שזו היתה התיבה המבוקשת לו, פטרה: שוין געפונען [ = כבר מצאתי]; ואילו אוצרו של סטוטשקוב הקדים בשני דור, היה הסבא פטור מכל אותה אמבוהא, שיכול היה להסתפק בהצצה בקבוצת המונחים והמושגים, שעניינם ביקוש וחיפוש, והיה מוצא את כל מערכת המלים לסוגיה, ובורר לו בנקל את המבוקשת ורצויה לו, שכן אפשרות הברירה, הניתנת באוצר, היא לא בלבד גדולה אלא גם מלאה ושלימה, ושלא להרגיז את מחמירי המבקרים נאמר: כמעט מלאה ושלימה. התשובה האחרת ניתנה, אמנם, שלא לענין האוצר ודרכו אלא לענין בעייה, שהאוצר פותרה – והוא קשי ההבנה של מושגים וביחוד של מונחים השנויים במחלוקת הדיאַלקטים, וכבר הביא המשורר נפתלי גרוס כמה וכמה מדוגמותיהם, לאמור: יש מושג והגדרו שונה בגלילות שונים, כגון כדור המישחק, שהגדירו שונים, הכל לפי הדיאַלקטים וגלילות שימושם (באַל, באָל, באַלעם ואף פּילקע, ותיבה אחרונה פירושה בגלילות אחרים מטלית), או בובה (טאָק, ליאַלקע, פּופּע) או דלעת (דיניע, הארבוז, קאַווענע) או גרעיני חמניות (קערלעך, סעמעטשקעס, ביינדלעך); ויש מלה אחת שהוראותיה שונות בגלילות שונים (כגון תיבת טאָפּטשאַן שיש גלילות שפירושה ארון של מזנון ויש גלילות שפירושה מצע או משכב על גבי קרשים, או סאַק, שיש גלילות שפירושה אדרת מעיל עליון ויש גלילות שפירושה רשת); וכן יש מונח שהוראתו לדיוקה מתפלגת בתוך הסוגיה של נרדפיה (כגון תיבת טייך, שיש גלילות שפירושה מים עומדים, דוגמת אגם ובריכה, ויש גלילות שפירושה מים זורמים, דוגמת נהר ונחל) ואף הביא דבר הנשמע כמהתלה והוא מעשה שהיה – מעשה בדודתו, שישבה בעיר מולדתו, קולומיאה, והיתה תמהה על מי שנתגלגל שם ברוסיה, לאמור: רוסי זה הכל מהופך לו – באַבע היא לו באָבע ואילו באָבע היא לו באַבע, שלא ידעה כי כשם שיש גלילות, כגליל שלה, שתיבת באַבע פירושה סבתה ואילו תיבת באָבע פירושה מילדת, כך יש גלילות שנוהג בהם איפכא. ודאי אין לומר, כי האוצר בא לפתור קושיא זאת וכזאת מכל וכל, ואין זה מתפקידו שלו אלא של אטלס הלשון היידית, והרי אין עדיין כמות ברשותנו (מה שנמצא בעין הוא אטלס של יידיש ברוסיה הלבנה מעשה ל. ווילנקין ומסייעיו, ומה שנמצא בכוח הוא האטלס הכולל, מעשה אוריאל וויינרייך ומסייעיו, שכל שוחרי הלשון הזאת שוקקים לראותו, ככל הקרוב ברשות הרבים), אך לפי שהאוצר כנס שפעת מלים מצינורי הדיאַלקטים, הריהו מסייע, כדרך אגב או כממילא, לאורינטציה בסבכיהם. התשובה האחרונה ניתנת בעצם העשייה של המחבר, שהיא שונה מעשייתם של מחברי אוצרות כאלה בלשונות השונות – שהללו מסתייעים במילונים מוכנים, שמלוא־עשרה של לשון ולשון אָצור בהם ואין להם אלא הסידור הנאות על תשלובו, המתאים לעקרונות הנקוטים בידם, ואילו הוא אָסמה של הלשון לא היה מזומן לו, כל שכן מלוא אָסמה, וחייב היה בעצמו לזמנו, ולפי שהמילונים שלפניו רחוקים היו, ולפעמים רחוקים־במופלג, מהיקפו שלו, נמצא שהוא שבנה ראשונה מילון גדול ממש של לשון יידיש; וכיוון שלא הסתפק במה שנמצא לו בספרות על ריבוי סוגיה, וביחוד הדברים אמורים בספרות היפה, ואף לא הסתפק במה שנמצא לו בעתונות, והוא הפליג גם לפינותיה הנידחות, אלא התחקה על לשונו של העם, בדיבור ובפתגם, הרי נמנה ממילא עם מציליהם של כמה וכמה גילוייה של הלשון הזאת מסכנת השיכחה, הגוברת והולכת עם התכווצות חלל חייה של יידיש בימינו, שבאה גם בעקבי השואה שירדה על המוני דובריה הנספים ואינם עוד, גם בעקבי התמורות בחיי דובריה שישנם, שעקירה מגולה לגולה, פירוד ופיזור, מרדדים את עצמות הלשון, מקלישים את גודשה ומדהים את מיגוונתה. וזאת לדעת, כי הרבה מדרכה ודרכיה של הלשון נשמר בכתב ובדפוס, אך הרבה, אם לא הרבה מזה, לא נשמר מהם, משום שלא הגיע אליהם, מתוך טעמים מטעמים שונים, ודברים אלה שמשמרם זכרונם של הדוברים בלבד, סכנה אורבת להם במיוחד, כי במות הדובר ימות גם דיבורו, וממילא יאבד חלק גדול של עושר הלשון וחלק מכריע של ייחודה. מניעת הסכנה הזאת היא באפשר בשתיים דרכים – דרכם של סופרים ודרכם של חוקרים. ראשונים עשויים להציל דברים שבעל־פה מתוך שהם מגלגלים אותם בדברים־שבכתב; ויתירה מזו, הם עושים אותם ריקמת שיר, סיפור, מסה, מחזה ומה שהיו פרקי חיים נעשים פרקי אמנות, שכוחה לקיימם חיים. אחרונים עשויים להציל אלה וכאלה מתוך שהם אוגרים אותם באוספיהם, מילוניהם, מחקריהם. ודאי יפה כוחם של ראשונים, אך גם כוחם של אחרונים יפה כמותו. על כל פנים החששה מפני סכנת השיכחה רחשה בלבם של אוהבי הלשון ושוחריה, בעוד הווייתם של קיבוצי היהודים ואוכלוסיהם היתה נטועה ועומדת בישובי־קבע צפופים במזרחה של אירופה; וביותר התעוררו על חששה זו חוקרי הפולקלור וחובביו, שאילולא הם נשתקעו חטיבות מרובות ונחשבות של יצירת העם והיו כאבידה שאין לה תמורה. והוא הדין בחוקרי הלשון וחובביה, ביחוד באוצרי לשונותיה, ואם מותר להטריח דוגמה מובהקת, הרי זו דוגמת נח פּרילוצקי, שהגדיל לעשות באגירה, ביחוד בפונולוגיה ובדיאַלקטולוגיה של יידיש בפולין ואגפי־הספר שלה; ודומה כי אלה שבאו עליו לפנים בטענות משמם של דקדוקים גדולים או קטנים, התיסרו לימים על כך, שמא ריפו את ידו החרוצה, שהצילה שפעי־שפעים ממה שנסתם עליו הגולל.

אף אוצרו של סטוטשקוב מקיים תעודת הצלה, וכבר העמיד על כך נתן זיסקינד, שראה גם להעיר, כי לעת עתה האוצר הזה הוא תחליפו של מילון אקדמי של לשון יידיש, ואם מותר לנו להוסיף הערה להערתו נאמר, כי גם בהופיע מילון יידיש הגדול, שכרכו הראשון כבר מונח לפנינו, אף הוא לא יהיה אלא תחליפו של מילון זה. והרי אוצרו של סטוטשקוב לא הבטיח למצות את כל החבית, שכן הסולידיות שבו נתנה, שלא הבטיח אלא מה שקיים, וכשם ששלח קודם פירסום־האוצר שאלונים והפציר וחזר והפציר בנשאלים, שיתנו תשובותיהם, כך גם הודיע עם פירסומו של האוצר ולאחריו דבר בקשה שנשמעה וחזרה ונשמעה, היא בקשת הוספות ומילואים, וניתן לפקפק, אם בקשתו נענתה כהלכה. פקפוק זה עולה למקרא כמה וכמה מאמרי הערכה על האוצר, שכללו גם מיני תוספאות, מהם ביטויים חשובים ואף נדירים, אלא שמעשה ההוספה ודרכו הזכיר את משל התרנגולת הממלאה את סביביה רוב המולתה וסופה ממלטת ביצה אחת.

 

ד    🔗

ולפי שהזכרנו בחטיפה את הבקרנים, ראוי שנזכיר שלא בחטיפה את המבקרים, שהתעוררו על האוצר ואמרו בו, איש איש דעתו. וראשונה יסע הרב ר' יהודה אבידע, תלמיד חכם מופלג שעסק הרבה בחקר הפולקלור ולשון־העם, והוא שפתח הערכתו על האוצר בכנותו את מחברו, דרך חיבה, כינוי מונומאַניאַק, כלומר משוגע־לדבר־אחד, שאילולא שגעונו לא היה הדבר נעשה – דבר. ובדברו על מסירותו של האיש למפעלו, הרי כשם שהדגיש ענין בכל לבבו ובכל נפשו, הדגיש ענין בכל מאודו, – כי בעל האוצר, לא די שנשא בעול בנינו, נשא גם בעול מימונו, ובכלל שלושים אלף הדולאַר שעלה המפעל, היה הרבה משל פועלו עצמו. ולענין שבחו של המפעל, הוא אָח להגדרה של מכס וויינרייך על תעודתו וטיבו של אוצר לשון יידיש, החייב גם בכלילת לשון־הכלל (וכדוגמה מחוקקת לה לשונו של מנדלי), גם בכלילת לשון התרבות (וכדוגמה מחוקקת לה לשונו של י. ל. פרץ בספרות־השירה ולשונו של חיים ז’יטלובסקי בספרות־ההגות), גם בכלילת לשונות הדיאַלקטים, שכן כל תיבה בדיאַלקט היא כמועמדת להיות מילה בלשון־הכלל. עיקר השגתו של המעריך הוא על סידורו של האוצר – לא שאינו רואה בעין טובה את עצם השימוש בשיטת רוג’ה, אדרבה ואדרבה, אלא היה רואה בעין טובה מזו סידור בתוך הקבוצות, וביחוד בתוך קבוצות המישנה, לא כפי שהוא נראה לו עתה, כלומר בדרך מקרה, אלא לפי סדר גדור במבורר, עם פורמולה מסוימה או אלפא־ביתא פנימית. ודומה כי הפריז למיעוטא – עיון מקפיד יותר בסדר הערכים וסידורם מגלה שורת הגיון נהירה, שהקבוצות נסדרו לפי מערכה המקדימה את הכלל לחריגו, את המצוי לנדיר, את המיושב למוזר, את בן־הבית למלועז, את הדופן ליוצאו וכדומה, ואם הסדר הזה וסידורו אינם מתקיימים בקפדנות אחרונה, הרי משום גבולות אפשרותו אינם מתקיימים, והם גבולות אוביקטיביים למדי. ושאלה נכבדה היא, האם השינויים, שנראו לו למבקר, הכבדתם לא היתה יתירה על מיני ההקלה, שבעל־האוצר מושיטם בכלי הסיוע המרובים, אם סימנים מיוחדים בתוך הערכים של האוצר, אם המפתחות שבסופו. עיקר משאלתו של המבקר להשלמת האוצר, כמובן במהדורותיו הבאות, היא לקיום שתיים חובות; חובה אחת – שלא יראה עצמו פטור מצורך ביאורה של מילה ומילה; חובה אחרת – שלא יראה עצמו פטור מביאור מוצאה של מילה ומילה; ומן הדין להודות, כי דברי משאלתו נשמעים, יותר משנשמעים דברי השגתו, אך אפשר לא ידע, כי בעצם הימים, שביקרתו נדפסה ברבים, בתחום שנת הופעתו של האוצר, כבר לבו וידו של המבוקר ממושכים היו למפעל חדש, מפעל שביקש, לפי כוונתו הכוללת, להיות המילון האקדמי או המדעי של לשון־יידיש, ולפי תכניתו המפורטת, המילון הגדול שלה, שפירושו למעשה אוצר הלשון בסידור אלפא־ביתא, אך לא על דרך הנהוג, לפי אות ההתחלה של השורש, שסביבו מתרכזים כל הסעיפים (פרפיקסים וכדומה), אלא לפי ההתחלה של כל תיבה ותיבה, והוא כממילא יספק דרישות אלו וכאלו – גם מתן ביאור לכל מילה ומילה בצירוף מובאות מספיקות מכל רחבי הספרות לדורותיה, גם מתן הסבר של המוצא (אטימולוגיה). שכן בעל־האוצר, לאחר צאת אוצרו לאור־עולם, לא נח, לשמע רוב השבחים, על זרי הדפנה, אלא ראה את אוצרו כפרוזדור לטרקלין, ורתם עצמו לעשייה חדשה, חיבור המילון הגדול, שהכרטסת שלו היתה בסיסה. כחבר הועד המסדר של אוצר גדול זה, פירש ברשות הרבים את צרכו וכרחו, ופירושו עשוי היה כדרך שיחה עריבה. הוא פתח בכך, כי הכוונה אינה לא למילון יידי־אנגלי, שיהודי אמריקה הצפונית זקוקים לו, ולא למילון יידי־ספרדי, שיהודי אמריקה הדרומית זקוקים לו, שיש מוקדם ומאוחר במילונים, והמוקדם הוא מילון יידי־יידי, שבו תבוא על תשלומה מלאכת האסיפה והליקוט של כל רכוש הלשון, שנצבר לנכסיו וערכיו במשך הדורות, וכינוסם בגורן גדולה אחת, שיהא בה כדי תולדות העם, כפי שנשתקפו בה באותה לשון מיליה וניביה, צירופיה וציוריה, דימוייה ופתגמיה; בית אוצרה של הלשון, כמתכונת המצויה בידיהם של המתוקנים שבהם. כוליות הלשון פירושה כלילת לשונותיהם של הקיבוצים השונים וביאורם, באופן שיליד פולין או גליציה יבין קבוצת מילים אחת או אחרת, שלא היתה נוהגת בגלילותיו (כגון קרויסטענען זיך, מערגעניק, פאגעלע, דעוואַטקע וכדומה), וכדי שיליד ליטא יבין קבוצת מילים אחת או אחרת, שלא היתה נוהגת בגלילותיו (כגון קראַצבאָרשט, אָווע טאָווע, איוודע וואָך, פליאָדרע, שליאָך וכדומה); וכדי שגם יליד פולין וגליציה וגם יליד ליטא יבין קבוצת מילים אחת ואחרת שלא ידעה אלא יליד אוקראינה (כגון פּידאַשעק, פּראָמאַך, פאַזיטל, סיפאַק, קוירע וכדומה), וכדי שכל שנמנו קודם יבינו קבוצת מילים אחת ואחרת שלא ידעה אלא יליד בסרביה (כגון באַשקע, זאַזערע, טאָמנע, טשוטרע וכדומה). והרי מלבד לשון קיבוצים גדולים, יש בכל קיבוץ וקיבוץ לשון מחוז (רגיונליזם) ולשון קהילה וקהילה או ישוב וישוב (לוקליזם), ואף אינטרנציונליזמים הם ענין לענות בו. ואין צריך לומר, כי המילון חייב בייחודה של תשומת דעת לרכיבי הלשון השונים, ובעיקר לרכיבי היסוד שבה, שמשקל כמותם אינו כמשקל איכותם (כי הנה אין בה ביידיש אלא חמישה אחוזים של מילות עבריות וארמיות ומה רב ומכריע ערכם). ולענין ביאורים – הרי המילים הפשוטות ביותר שביידיש זקוקות לכך, ולא די בביאורי עיקר אלא דין לצרף ביאורי־משנה, שהרי המילים והצירופים נשמעים לכמה פנים ויוצאים להוראות הרבה. כדרך הדוגמה ניתן הפועל האַלטן [ = להחזיק], שהוראותיו שלושים, וכן שם העצם ברויט [ = לחם], שהוראותיו גם פת גם תבואה ובמושאל פרנסה, וצירופי־הסמיכות שלו מרובים (כגון בעטל־ברויט, קיצבה־ברויט וכדומה), והוא הדין בניבים (כגון אָפגעבן ברויט, כלומר לשלם מידה כנגד מידה, און ברויט מיט נישט, ברויט מיט צונג וכדומה). כל אלה ואלה, וביותר מיני האמירה והפתגמים, המלאים להם, מזן אל זן, חריפיות של תבלין, לצד המתיקות ולצד המרירות, הם וביאוריהם מגופו של האוצר הנרצה, ואף מיטב דשנו. ולענין האטימולוגיה אף היא כורח, – כדי להעמיד מוצאה של מילה ומילה על חזקתה הראשונה ולהצילה מלהטי הפילולוגיה העממית והזיותיה (כגון דאַוונען – דאבינון; נעבעך – ניע ביי אייך; הייראַט – הרי את, וכדומה בשעשועי הבאי). ואחרון אחרון, אף שהכל יודעים את המשל האומר, כי החיפזון הוא יועץ רע, הרי מעשה־האוצר מחייב צירוף של אחריות וחיפזון. אחריות – בלעדיה לא יקום בנין הראוי לשמו; חיפזון – בלעדיו יאבדו אריחים ונדבכים ולבינים הרבה, הצריכים לבנינו; שכן המעורים בתוך תוכה של הלשון, מכוח הורתם בה וגידולם בתוכה ומתוכה, או נאמר: המעורים בה מטבע־ברייתם, מתמעטים והולכים, ובלא עזרתם לא יינצלו אלה, ואם לא יינצלו עתה, אבידתם ודאי, והיא אבידת־עולם.

 

ה    🔗

כך, בערך, תורף דעתו, כפי שנצטייר מתוך מאמרו־שבכתב ומתוך דבריו־שבעל־פה בשיחה ממושכה, שגילגלנו בה בירושלים, והיא, לצערי השיחה היחידה שזכיתי בה ולשון זכות וזכייה שנקטתי אינה דרך־נימוס בעלמא, לא כל שכן דרך־מליצה, כי רישומו של הדובר, שישב ממולי וסיפר על מוקד המוקדים של חייו, ורישומם של דבריו רב היה, ואף גבר מתוך הסתירה שבין ענין סיפורו ובין נעימת סיפורו, שהענין נשמע כהרפתקה מרעישה והנעימה נשמעה כקול דממה דקה. ואף כשהגיע בסיפורו לענין הטרקלין, שאוצרו נועד, לדעתו, להיות אך כפרוזדור לו, אבל משהוחל בהתקנת בנינו של הטרקלין והוא ראש עומשים ומלבנים ולא ארכו הימים וראה כורח לפרוש, לא חל כל שינוי בנעימתו, אלא קולו נתרטט מעט וחזר תוך כדי ריטוטו ונתישב, והאיש המשיך, כמגלה טפח ומכסה טפחיים, כדרך המשמר את רוב צערו לנפשו. אמת, מהיות מפעל מילון יידיש הגדול קרוב ללבי ואף סייעתיו מצד־מה, ביקשתי להבין, מה טעם אינו מרכז בקרבו וסביבו את עידית הכוחות, שאינה מרובה כל כך, אך לפי שחשתי, כי איש שיחי השתיקה במסכת זו נוחה לו על דיבורו בה, היטיתי את מהלך השיחה מן הטרקלין אל הפרוזדור, הוא אוצרו שכבר עשאו, ושאין לך יום שאינו משמשני ונמצאתי מחזיק לו טובה יום יום, והעירותי את שהעירותי לדברי בקרניו ומבקריו, אולם כשהזכרתי לגבי הראשונים משל התרנגולת וביצתה, אמר: עשיר בשורו, עני בשיו ואלמנה בתרנגולתה; וכשהזכרתי לגבי האחרונים טיעוניו של חיים גינינגר, שביקרתו על האוצר היא המחושבה אך גם חריפה ביותר, שלאחר שהוא מונה יתרונותיו כגון שיעורו והיקפו שלא היו כמותם לגודל; הדרכתו הנורמאטיבית השקולה; עושר המונחים של אומנויות ומדעים; שמירת קבע של כללי־הכתיב נוסח ייוואָ, וראש לכל אהבת לשון־האמהות המחלחלת את כל האוצר כולו, ומסירת הנפש המשמשת את עצם עשייתו, הרי הוא בא ברוב קושיות ואיבעיות ביחוד בתחום של מערכת הסיוג, קטגוריות־הדקדוק, הכפולים הדיאַלקטיים, וכיוצא באלה, שדבריו מפורטים, בצמצום לשון, על פני עשרים וחמישה עמודים שחלקם הגדול ניתן באותיות פטיט; והעירותי, כי מכל תביעותיו קרובה אלי תביעתו בענין המקורות, שהאוצר פסח עליהם, ואמרתי: הרי זה שטר שחובת פרעונו בעינה עומדת עד שלא יבוא על גיבויו, ענני בקצרה: שטר ושוברו בצידו. כוונתו היתה לתשובתו של מכס וויינרייך, המצורפת לה לביקורת ההיא; ומשמדדתי לה שבחה הראוי, אמר: דברי פי חכם חן; אולם לפי שהעירותי, כי גם המבקר גם המבוקר קיימו בחינת דברי חכמים בנחת נשמעים, אמר: אלה ואלה דברי אלהים חיים. אמר והוסיף, כי אין הוא אלא משרת ואילו שני החכמים, בין הקטיגור שדבריו אינם מתקבלים על דעתו בין סניגור שדבריו מתקבלים עליה, הם ושכמותם בעלי־בתים, וסיים: כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה. סבור הייתי כי כדרך הטבע ישלים את שתי תיבות־סיומה של המימרה, אך צימת שפתיו והחריש. פשיטא שידע, כי בדרך הטבע אני הוגה בשתי התיבות האלו, אמר: פרשת ויצא אף היא פרשה בחומש. הבנתי, כי בהחלפת דברים זו ביקש לצמצם גם ענין דכדוכו מחמת אכזבתו במעשה המילון הגדול, גם ענין התגברותו עליו בכוח החלטתו להסמיך לאוצרה של שפת־האמהות אוצרה של לשון־האבות, נאחזתי במה שהזכיר פרשת יעקב אבינו, כדי להתגרות בו מעשה שחוק: לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, חייך כנגדי ואמר: טענת לבן הארמי היא כטענתו כן עשה, ואילו יעקב אבינו לא נהג כן בשני נכדיו, בני בנו אהובו, בן פורת יוסף, ותחת אשר יקיים סדר בכור וצעיר, שיכל את ידיו. שלא להיראות כמי שמניח בנקל את נשקו, העירותי: מה נעשה ובעשרת הדיברות הסדר המפורש הוא כבד את אביך ואמך, ולעניננו משמע לשון־האבות תחילה ושפת־האמהות לאחריה. סירב גם הוא להיראות כמי שמניח בנקל את נשקו והמריד עלי את הכתוב: איש אמו ואביו תיראו, והסמיך לו לפירושו הנאה של רש"י דרוש, שעיקרו הבחנה בין כיבוד ויראה לענין שתיים לשונותינו, והוא דרוש מבודח ביותר.

רפליקות קטנות אלה היו כפתיחה לעיקרה של שיחתנו, ואף הפתיחה העידה, עד מה היה שרוי במפעלו עתה, אוצר הלשון העברית, שאף ששיחתנו היתה יידיש, הרי כל פיסקה ופיסקה של דיבורו סיומה היה, כפי שראינו, כתוב או דבר חז"ל, ללמדך במה היו עתה כל חיי רוחו. המשכה של אותה שיחה, ענינה גופי דברים של אוצרו, וככל שאני נזכר רישומה, איני יודע להכריע, אם גברה בי פליאתי על המעשה והמפעל, או פליאתי על העושה והפועל, שכן שניהם הניחו פתח לכך.

 

ו    🔗

לענין הפליאה על המעשה והמפעל – מי שעשה גדולה בלשון אחת, שחיותה מילאתו כמעט כל ימיו, בה דיבר ובה שיחק ובה נאם, קרא את ספרותה, רובה ככולה, וכנס אוצרה מעברים, ועל כינוסו זכה לישב בכבודו של עולם, ראה בערבם של ימיו לילך אצל לשון אחרת, שלא דיבר בה ולא שיחק בה ולא נאם בה וימים הרבה נזנחה לו וממילא נגזר עליו ענין אם תעזבנה יום וכו', והעז להשליך עליו את המשאוי לעשות לאוצרה של העברית כאשר עשה לאוצרה של יידיש, משל למי ששחה רוב ימיו בנהר אחד ויודע מרוצתו על כל עיקוליו וקמטיו ובערבם הוא יורד לשחות בנהר אחר שלא פקדו ימים רבים, והוא מתעקש לשוות שחייתו החדשה המחייבתו ברוב נדנודי גישוש, לשחייתו הישנה הפוטרתו מהם, שהיא לו הרגל שנעשה טבע. לא העלמתי ממנו פקפוקי ושמע באורך רוח והשיבני בארוכה והבינותי מתשובתו, כי התאמנותו בסידור מערכות נרדפים הגיעה לגמר־בישול, עד שהוא מסוגל לעשות אוצרות למיני לשונות מלשונות שונות, אך עיסוקו באלה היה בו משום עשייה מיכנית, ואילו עיסוקו בלשון־הקודש יש בו משום עשייה אורגנית, שהרי הורתו וגידולו לא העמידו את עריסתו בין הודו וכוש, ואדרבה לימודי־החדר כאילו העמידוה בין עזה ותפסח, להיותו לימים בעולי הרגל, ולימודיו בישיבות עשוהו בן־בית בין סורא ופומבדיתא וכמשפטם של בני ערים נכחדות בתפוצות הגולה היו שבילי נהרדעא נהירים לו כשבילי לומז’ה, וכלל גדול הוא: הלומד ילד תורתו מתקיימת וגירסתו אין לה גירושין, ולענין המשל המשלתי, משל נהריים, אף בו לא דקתי פורתא, כי אם, אמנם, שחייה היא, לא חדשה אלא מחודשת היא לו, והרי רוב תחייתה של הלשון העברית בימינו כך.

לענין הפליאה על העושה והפועל – ישב לפני איש, שחליו הזקינו יותר מכפי שהזקינו אותו שנותיו, ואכזבתו המרה הוסיפה את שלה גם היא, והנה עמד לו כוחו לאחר שנתבדה חלומו אחד לחלום חלום אחר, ולזכות בשברו, וברוח המקרא של הנודע שבחלומות: על הישנות החלום פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלהים. ואפשר שהפליאה על העושה והפועל גדולה מקודמתה, וההרהורים על כך עשויים כממילא להוליך לדברי העדות על טיבו של האיש, כגון דבריו של א. לעיעלעס, העשויים כשיחה הפותחת בבירורה של שאלת לשון שימושית לענין התיבה האנגלית disappointed שהעברית בנתה מקבילתה לפי שורש כזב, כצורת אכזב, ואילו היידיש נגררה לתיבת אַנטוישט, החלוקה בטעם הפוסקים מחמת ריח הלעז הצרור בה. והמברר פנה, כמובן, לאוצרו של סטוטשקוב ועיין במדור, ששמו אַנטוישונג, והנה הוא שופע שלל משלים ופתגמים, כדרך ששפע מחברו, ככל שנזכרה לפניו מילה ומילה. כי אמנם כן הוא, הכיר המשורר, כשבילה כמה וכמה ימים במחיצתו של בעל־האוצר, כששימש מזכירו של מילון־יידיש הגדול, שלימים פרש הימנו. ישב המשורר ופלט, לרגל שיחתם, את האמירה: עס טוט זיך חושך, ומיד התנוצצו עיני איש־שיחו ופיו היה כמעיין הנובע ומביע שפעת סיפורים ובנות־מעשיות הכרוכים בעקב החשכה; ושוב קלחה שיחתם, עד שהמשורר פלט את האמירה: אַ שיינע חתונה, ועתה שלף איש־שיחו צרור פתקים ומתוכם עלה ונצמח יער סבוך ומסובך באילנות ושיחים, פקעת פסיכולוגיה של עם, בית היוצר של הוייה והווי, כי מה לך ענין שאין משל החתונה משמשו בפי העם – מהומה, המולה ותרבוכה; צרה, שערוריה ופורענות; מירמה, נכלים ופשיטת־רגל; מריבה, מחלוקת ופלסתר, וכהמה וכהמה. לאמור, המשורר ראה עין בעין את שאמר חברו יעקב גלאַטשטיין, כי בעל־האוצר הוא בחינת אוצר מגונז, הוא עצמו האוצר. ואם מותר להוסיף על דבריו אלה אגיד, כי כשם ששני המשוררים ראו אותו בענין לשון יידיש, כך ראיתיו בענין לשון עברית – הרי באותה שיחה כל תגובה ותגובה כל עצמה או סיומה כתוב, מימרה מאוצרם של מקרא וחז"ל ואחריהם; ללמדך, כי אותה התלהבות ומסירות, שעמדו לו באוצרו ראשון, עמדו לו באוצרו אחרון, שכאן וכאן באה דביקות נפש עד מיצויה, והיא תהילתו.

שעל כן היה רב אבלם וצערם של מוקיריו, שידעו עד מה יגע באוצרה של הלשון העברית ולא זכה לברך על המוגמר. אמנם הניח את האוצר, כשהוא מוכן ומזומן לרשות הרבים, אבל לא ראה אותו, כמגילת ספר, ברשות הרבים. כי תוך עבודתו, שלא הירפה ממנה, הכריעו חליו, שלא הירפה ממנו אף הוא, ונפטר האיש, בשנת השבעים ושתיים לחייו, בבית החולים היהודי בברוקלין, שהוא עצמו עזר לבנותו בהכנסות שטענה תכנית השידור שלו “צרות ביי לייטן”, שנהג בה אילו שנים. אלה, שידעו על אוצרו שהניח ברכה, חרדו לו ויוחנן טברסקי הביא בדברי אזכרתו הקצרים קצת אמירות־עם, שענינם שתיקה לאחר מיתה, כדי להקשות את הקושיה, שהתסיסה לבבות הרבה: “והאמנם עכשיו, לאחר שסטוטשקוב מת, יימחה מלבנו ומזכרוננו גם אוצרו?” אבל בעל־האוצר חכמה היתה בו, וכשם שעזר מלוא כוחו להשלים את פועלו ומצא לו עזר כרוחו, הוא עורכו של האוצר, ר' אלחנן אידלמן, כך השכיל להעמיד על משמרת אוצרו את המו"לים הנודעים האחים שוּלזינגר, והם לא חסכו טרחם להביאו, כלול בהדרו, כפי שהוא מונח עתה לפנינו, לקהל העברים. ר' שמואל שוּלזינגר, (נקרא על שם ראש משפחתם, ר' שמואל הומינר ממייסדי מאה שערים) בא, לרגל המלאכה הזאת, כמה פעמים לארצנו, ואף הקהיל קהילה לספר באזניה עלילת בעל האוצר, שהכרטסת העברית שלו כוללת מיליון פתקים, שעל פיהם נסדרו מערכות הנרדפים, שמנינם עולה בכמאה ערכים על מנין ערכי האוצר ביידיש, והיא הרחבה המחוייבת על פי אורך מסילתה של לשוננו. ואם אוצר לשון יידיש עלה במנין המילים הכלולות בו על כל המאספים שלפניו; אוצר לשון עברית, פרי אגירה רצופה בת עשר שנים, לא כל שכן.

 

ז    🔗

מידת הקשבה, שהיתה טבועה בו בבעל האוצרותיים, נתנה כי אזנו היתה כרויה לכל דבר ביקורת, ואף זימן בעצמו את משמיעיה, ושעל כן ראה לפנות אל טובי חוקרים ועורכים, חכמי־לשון ואמני־סגנון, שיתנו עינם בדפי־אוצרו, ועיין יפה יפה בתשובותיהם, ובדין וחשבון על כך, הכלול במכתבו אלי (1 יאנואר 1965), הוא מספר על החסרונות, שמנו במיבנה אוצרו, ומפרש את הדרישות שנתנסחו כמשאלות, ולפי שאין רשות בידי לפרש בשמותיהם של דורשים־שואלים אלה, אציינם כנוסח רבותינו, בשמות בני יעקב. והנה משאלתו של ראובן, כי חומר המילים יהא מסודר כסדר הדורות של צמיחת מילה ומילה, והנתבע לכך אין לו אלא להעיר: לא פחות ולא יותר. לאמור, שהאוצר נדרש לעשות מה שעתיד לעשות המילון ההיסטורי, והיא ודאי עשייה העודפת על כוחו שלו. שמעון סובר, כי האוצר יפה לו העקרון של סידור המילים מן הקל אל הכבד, באופן שיקדים את סוגי־המילים ששימושם מרובה ויאחר את סוגי־המילים ששימושם פחות, והנתבע לכך משיב, כי ככל שהדבר היה בגדר יכלתו, קיים את העקרון הזה, אך ככל שקביעת הסדר הזה הצריכה יגיעת שקילה ודקדוקי מדידה, שסופם אינו מבטיח הכרע, כי לא העז לקפוץ מעבר ליכלתו. לוי חפצו מרובה משל קודמיו – הוא מתאווה לראות כל מילה ומילה וכבן־לואי לה ציון, אם היא קלאסית, עממית, נדירה, עגתית וכדומה, אם שימושה בפי דוברים וכותבים שימוש של ממש, או שהיא שפונת־טמונת־ספר, ויבוא הציון ויציל את המחפש מפני מילה שאינה נאותה והולמת, ושימושו בה עשוי אף להלעיגו, והיא תביעה צדקה, ביחוד ללשוננו, שכן האנגלי המחפש ברוג’ה שלו, ככל שהוא מסופק בענין כלל־משמעה או תג־משמעה של מילה אחת ואחרת, פותח את וובסטר שלו, והוא פורס לפניו את כל ההוראות והוראות־המישנה של מילה זו וזו, ואילו העברי אין לו וובסטר משלו. והנתבע לכך מבין ייחוד מצבו של העברי, אך לא זו בלבד שאין בידו להעמיד אסופה אשר תאומים בבטנה – גם רוג’ה גם וובסטר, אלא אין הוא רואה תפקידו בכך, שכן טעות נעוצה בעצם התביעה הזאת ודומיה – אוצרו, כדרך האוצרות העשויים כשיטתו, הוא מילון־מושגים ולא מילון־ביאורים, ואף אינו מדריך הבא לתקן את המחפש בעצה טובה, מה מילה יאה לשמש צרכו המסויים ומה מילה אינה יאה לשמשו, שדרכו של בעל־אוצר זה וכזה שהוא מניח, כי המחפש יודע הכל, והוא יודע את כל הלשון העברית כולה, ולא די שכל המילים והביטויים ידועים לו אלא שהוא אף יודע את ייחוסם, הוראותיהם עיקר והוראותיהם לוואי, גוניהם ובני גוניהם, אולם לפי שאי אפשר לו שהכל יהא משומר בזכרונו באופן שייענה רגע כמימריה לכל צרכו, בא בעל־האוצר ומסייעו, מתוך שהוא מציע לפניו את מלוא חומרי הלשון בתחומו של המושג הנדרש, לאמור: הרי שלך לפניך וברור את הנאה לך. ושמא חס ושלום אי אתה מבין מילה פלונית ואלמונית, אין לפניך אלא העצה האחת: אל תשתמש בה, או טול בידיך מילון אחד ואחר ומצא את הוראתה כהלכתה. ואל נא יעלה בלבך, כי בעל־האוצר בדה את המילה מלבו או חידשה מדעתו, שאין דרכו לבדות דבר או לחדש דבר, הוא אך רשם את שנמצא לו שחור על גבי לבן.

ואף זאת יבאר כי שיטה מסובכת היא והרבה התיסר בה, עד שקנה נסיונו בה. ואילו לא קנאו במעשה אוצר לשון יידיש, הרי העמדת אוצר לשון עברית לא היתה מסתפקת בעשר שנות עשייה בלבד. והעיקר, חמרו נלקט מתוך תורה שבכתב – עשרות מילונים, אסופות, ספרי־לימוד, ספרי־מדע, וכיוצא בהם. ודאי שנכללו בו מילים רבות העשויות להיראות, בהשקפה ראשונה, כאילו ניתנו ענין במדור לא להם, אך בעל־האוצר מעיד עליו את מצפונו, שלא הניח לו להכניס תיבה והוראה של תיבה בלא שמצא לה סמוכין לכך. הלכך רשם כל המצוי במילונים ובאסופות המהימנים, ואף שידע, כי יש ויש מיני מילים, שמידת כשרותם המכרעת או חילופה שנויה במחלוקת חכמים, לא ראה את עצמו כשר ומוכשר להיות הפוסק. ולענין אלו וכאלו, וביחוד אם הם תלויים על חודו של תיקו, יחכו עד שיבוא המילון העברי האקדימי ויפסוק. והוא מסיים בנעימה של אוטואירוניה שמעורבים בה שחוק ותוגה: ועד שיבוא ויפסוק, יהא צורך במהדורה מוגדלת של אוצר־המושגים שלפנינו, ועורכו העתיד־לבא יעשה בו כרוח מבינתו, וספק אם בעל־האוצר עתה יוכל לומר לו מה תעשה.

ודאי, כי גם לאחר השקלא־וטריא שבין בעל־האוצר ובין מבקריו, שזימנם בעצמו לעצמו, והידיין עמהם כדרך המידיין בינו לבין עצמו, הניח להם למבקרים בקעה גדולה להתגורר בה, וביותר לאלה, שניסו או ינסו למתוח קו־השוואה בין שני האוצרות, לא בלבד מבחינת שוני מעמדו של המחבר בלשון האחת והאחרת, אלא ביחוד מבחינת שוני מעמדה של לשון ולשון בחיבוריו, עד שיותר משניתן לדבר בהם, במחבר וחיבוריו, בחינת שניים שהם אחד, דין לדבר בהם מבחינת אחד שהוא שניים. לענין המחבר – אין הוא אחד בשתי הלשונות אלא שניים; ראשון, בעל אוצר לשון־יידיש, עיקר זיקת־הגומלין שבינו לבינה, שגם הוא גם היא באים מלשון־החיים ללשון־הספר; אחרון, בעל אוצר לשון־עברית, עיקר זיקת־הגומלין שבינו לבינה, שגם הוא גם היא באים מלשון־הספר ללשון החיים; ולא עוד אלא לשון־יידיש, המדוברת דורי דורות, היא לו חווייה קרובה הרבה, והלשון העברית, המדוברת כשני דור בלבד, היא לו שמועה רחוקה מעט. ולענין החיבורים – גם היקפם גם בנינם אינו אחד אלא שניים; ראשון, אוצר לשון־יידיש, כלל היקפו תקופה בת מאות שנים וכלל בנינו במה שנתגבש בה באמצעה וסופה; אחרון, אוצר לשון־עברית, כלל היקפו תקופה בת אלפי שנים וכלל בנינו במה שנאגר בה מראשיתה ועד סופה. משל למה הדבר דומה, למה ששמעתי משמו של ח.נ. ביאליק, שדיבר בו במנדלי וכוחו ודרכו בשתיים לשונותינו, שכמותו כבעל שניים כינורות, כינורו אחד מעשה סטראַדיוואַריוס והוא משמש מימי עשייתו עד עתה, וכינורו אחר מעשה יובל אבי כל תופש כינור ועוגב, והוא משמש מימי עשייתו עד עתה, ואינו דומה כלי המשמש את האומה אלפי שנים ככלי המשמש את העם מאות שנים. דומה, כי תודעת השוני היא שלחשה לו למחבר האוצרותיים לנהוג בהם גישה וגישה, העלולה להיראות כמנהג איפה ואיפה, ואינו כן. עמידתו השונה בלשון ולשון ומעמדה השונה של לשון ולשון נתנו, כי אוצר לשון־יידיש יוצא מלפני מציאותה של הלשון לאפשרויותיה ואוצר לשון־עברית יוצא מלפני אפשרויותיה של הלשון למציאותה. והוא הוא, כמדומה, טעמו של טיפול וטיפול – אוצר לשון־יידיש מרובים בו הסימנים: סימן ללשונות שאין המלצה על שימושם, סימן ללשונות שלא נקלטו עדיין בלשון התרבות, סימן ללשונות שהם לשונות הדיוט, סימן ללשונות שהם עגות מקצועיות (גנבים, כלי־זמר), סימן ללשונות שהם לשונות לעיגה, וכיוצא באלה, ואילו אוצר לשון־עברית מועטים בו הסימנים, ואף אלה מצויים באוצר הקודם, כגון הגדרת חלקי הלשון, סימני פיסוק המלמדים על קירבת המושגים המפורשים או ריחוקם וכדומה. אכן תעוזתו של המחבר באוצרו ראשון ורהייתו באוצרו אחרון אינם מקרה, אך ההבדל המכריע הזה מסתבר לא בלבד מתוך טעמיו הסוביקטיביים של המחבר, אלא בעיקר מתוך טעמיו האוביקטיביים של חיבור וחיבור; ובגרות גדולה היתה בו במחבר, שתודעתו וחושו הבחינו בכך.

 

ח    🔗

ולסיום דברינו נביא את דבריו של יצחק בשביס, שהוא עצמו אוצר מופלא של לשון, והבין יפה יפה, מה אצור בשתי האוצרות האלה, שהם כשתי מצבות גדולות למחברו, או, כדבריו, כפירמידה של נייר, שערכה גדול משל פירמידה של אבן. מי יאמר, עיקר תכונתו – ואמר – ישרותו, שהיתה ניכרת בכל עשיותיו, בין כתב רשימה לראדיו בין עיבד מחזה, ומידתו זו ניזונה ממידה גדולה הימנה – עניוות, שבעלי עלילות גדולות מצויינים בה. ודאות היתה בו, כי שתי הלשונות כשני צידי מטבע הם, ומשהשלים טביעתו של צדו אחד ראה להשלים טביעתו של צדו אחר, ולא עוד אלא משהקים מפעלו אחד ביקש להקים אחר שיעלה על קודמו. רוחק פּרספּקטיבה היה בו, שאין עינו הצרה של הבראיסטן צייקן ושל יידישיסטן צייקן מסוגלת לו, והכותב מסתמך על מכתביו של המחבר, שטען בהם כנגד חבריו, כי יידיש אסורה בהפרדה מעברית, שכל ישראל מחוייבים באהבה לתולדות ישראל, לערכי ישראל, לארץ ישראל ולכל שזיקה לו לעניני ישראל, למן ימי אברהם אבינו עד ימינו עתה. ואמנם אין לך אישור נאה לאמונתו זו כבנינו, בנין האוצרותיים.

[טבת תשכ"ז]

 

ביבליוגרפיה    🔗

הביבליוגרפיה על אישיותו ומפעליו של נחום סטוטשקוב היא מרובה ואין אנו מביאים בזה אלא מה שיש בו צד של נגיעה לדברינו:

1) יהודה אבידע (י. עלזעט): דער אוצר פון דער יידישער שפּראַך, “די גאָלדענע קייט”, 1951, חוב' 8.

2) ד"ר יוסף ברנפלד: א) אונדזער לשון און זיין מאָנומענט, “די גאָלדענע קייט”, 1962, חוב' 44; ב) אונדזער ירושה נאָך נחום סטוטשקאָוו, “אונדזער קיום”, שבט תשכ"ו.

3) חיים גינינגר: אַ נייס אין דער יידישער לעקסיקאָגראַפיע, וועגן דעם אוצר פון דער יידישער שפּראַך, ייוואָ־בלעטער, כרך ל"ה, 1951, עמ' 175–198.

4) יעקב גלאַטשטיין: זעקס אָפּגעשיידעטע, נחום סטוטשקאָוו, “אידישער קעמפער”, 4 מאַרס 1966.

5) נפתלי גרוס: אידישע ווערטער וואָס האָבן נישט אומעטום די זעלבע באַדייטונג, “פאָרווערטס”, ה' אב תשט"ו.

6) יצחק וורשבסקי (בשביס): נחום סטוטשקאָוו און זיין גרויסער מאָנומענט, “פאָרווערטס”, 15 נובמבר 1965.

7) י. זילברברג: אַ מָנומענט פון דער אידישער שפּראַך, “אידישער קעמפער”, 21 יולי 1950.

8) נתן זיסקינד: דער אוצר, “צוקונפט”, יאנואר 1953.

9) יוחנן טברסקי: ציונים ועיונים – נחום סטוצ’קוב, “דבר”, י"א ניסן תשכ"ו.

10) א. לעיעלעס: וועלט און וואָרט, באַמערקונגען וועגן מענטשן ביכער און זאַכען, די אַנטוישטע אַנטוישונג, “טאָג־מאָרגען־זשורנאַל”.

11) נחום סטוטשקוב: צו וואָס באַרף מען אַ אידישן ווערטער־בוך, פאָרווערטס", 14 דצמבר 1952.

12) שולמית עמיר: אוצר השפה העברית, “דבר”, כ' טבת תשכ"ה.

13) שמואל שולזינגר: אַ טריבונע פאַרן פאָלק – נחום סטוטשקאָוו און זיין אַרבעט, “טאָג־מורגען־זשורנאַל”, 28 דצמבר 1965.

14) משה שטאַרקמן: “אוצר השפה האידית” ורכושו העברי, “הדואר”, ט"ו תמוז תש"י.