א    🔗

“יודיל אונ יהודית” – כך נקראת שיחה חיננית ומחושבת־יפה־יפה, נלבבה ומחורזת־כהלכה, שיהושע מרדכי ליפשיץ, אבירה של לשון־יידיש להלכה ולמעשה, פירסמה, לפני מאה וחמש שנים, מעל דפי “קול מבשר”. שיחת־שניים היא בין יודיל, שם־דבר לעם־היהודים, ובין יהודית, שם־דבר ללשון־דיבורם; כמין פלוגתה של זוג, החולקים זה־על־זו וזו־על־זה, ומתקרבים, תוך כדי שיחתם, ומגיעים לעמק־השווה; כי, כפי שמתחוור, אין יודיל יכול לוותר עליה על יהודית, –

לאמור: וביותר שיהודית אינה כעורה כל־כך, יודלה נהנה משיחתה, היא מפרשת לו יפה־יפה סוגיה בגמרא, מסבירה כהוגן דרוש, סברה נאה, ואפילו סתם־כך, היא מלאה חידודים, פתגמיה מלאכת־מחשבת, ובעמוד יודלה הרחק־הרחק ממנה, לשמע פתגמה הוא בכל זאת אוחז צלעותיו [=מתגלגל מרוב צחוק].

ב    🔗

ואפילו סתם־כך – משמע שאותה לשון, לפי טבע בריאתה, כמתכונתה המגובשת במשל ובפתגם, כוחה־שממילא יפה ליטול לו למתרחק ולמרוחק ממנה ולהשיבו אליה. בעל־השיחה מתכוון למשכיל היהיר שבדורו, אבל דברי שיחתו ורמזם ניתן לתלותם באינטלגינט הגאוותן עד־עתה. עד היכן הגיע כוחו של הכוח ההוא אנו למדים מפי בן־דורו וחברו־לעט, ישעיה מאיר פינקלשטיין (תלמיד ויורש לר' מנדל לפין, שהוציא גם תרגום רבו ל"מורה נבוכים"), המבליט את החיבה ללשון־הדיבור בכלל ולפתגמיה וניביה בפרט, בקומדיה שלו “כל־בויניק”. מכס וויינרייך, שפירסם כמה קטעים מתוך כתב־היד שלה, מדגיש את המחזה, שבו אחת הנפשות הפועלות, קלוגמאן – כשמו כן תהילתו – דורש מחבריו שידברו יידיש ומספר על ברית כזאת שכרתו תלמידי־מכלל יהודים בבודאפשט; ומן הראוי לקרוא את הדברים, כדי לראות, כיצד הצעיר הזה מתגלה כמין מלקט־מדעת־ובכוונת־מכוון של האוצר, שהוא בחינת הלפני־ולפנים של הלשון – גבישי הפתגם והניב היקרים מיקר.

ג    🔗

החיבה ההיא וההתאהבות ההיא, שגברו על ההלכה המשכילית, אף הן מכלל אי־העקיבות הברוכה של המשכילים, שקיימו בחינת הלכה ואין מורין כן, והניחו למעשה את יסודותיה של ספרות־יידיש המודרנית; וככל הנכון אין זה מקרה בעלמא, כי לפני מאה שנה ומעלה, בשעה שפינקלשטיין העמיד לפנינו אותו מחזה וליפשיץ השמיענו אותה שיחה, יכול היה קהל־הקוראים להתענג על ספר, כאסופת הפתגמים והניבים היהודיים אשכנזיים של אברהם טנדלאו “שפריכווערטער אונד רעדענסארטען דויטש־יידישער פאָרצייט” (פראנקפורט דמאין, 1860).

אמת, עבודת הליקוט והסיוג של פתגמי־יידיש על דרך שיטה ערוכה וסדורה הקדימה להבשיל לגבי יידיש המערבית, ואיחרה לגבי יידיש המזרחית, אך דבר זה נקל להבין – שם, במערבה של אירופה, לשון־העם היתה, לא בלבד מאז ההשכלה אלא אף הרבה קודם לכן, כמשלימה דרכה במורד־ההר, ואילו פה, במזרחה של אירופה, היתה, לשון העם, חרף ההשכלה, כמחדשת דרכה במעלה־ההר. אך גם פה הגיעה השעה ללקוט, לרשום, להוקיר; ועבודה זו נעשתה, אמנם, על פני קו ארוך ומורכב, בין מבחינת הזמן בין מבחינת המקום, ואם נקבע כנקודת־תחילתה את ילקוט־הפתגמים, שפירסמו מרדכי ספקטור (ביוזמתו של איגנאץ ברנשטיין) בכרך הפתיחה של “הויזפריינד” ואם נקבע כנקודת־סיומה לעת־עתה, את מדור הפתגמים ב"יידישע שפראך" שבעריכת יודל מארק או בפינת־הלשון ב"טאָג־מאָרען זשורנאל" מתמול־שלשום בעריכת וולף יונין, הרי צבורה ועומדת לפנינו שפעת־חומר, שנגבבה, במשך שמונים השנים, בספרים מיוחדים – ספרי־פתגמים, ספרי־מלים; מאספים גדולים וקטנים בכרכים ובקונטרסים – ספריה הגונה, הראויה להתכבד, אף כי עודנו מצפים לאוצר הכולל והממצה של המשלים, הפתגמים, המימרות שביידיש המדוברת; הם־הם הטוענים את ההגדרה, שטבע ר' משה יצחק וולך (מחבר “משלי עם בחרוזים” על חמשת כרכיו) בענין האפוריזם, שאין הוא פסוק־בתורה, אלא תורה־בפסוק.

ד    🔗

הצרור הגדול הזה מתווספת לו עתה אסופה בעלת ערך ומשקל, אסופת משלים, פתגמים, מימרות, כפי שהיו חיים וקיימים בפי העם בשלושה גלילות – בוקובינה, מולדבה, טרנסילבניה, שמהיותם רחוקים מן המסילה הראשית, המתינו שעה גדולה למדי להיותם ענין של המאספים וחוקרים. אך משאלת המתנתם באה על מילואה במעשה ישראל פורמאן, יליד קהילת סאֶראֶט וחניכה, שגדל באווירה המיוחדת של בוקובינה – פה, בארץ־הכתר שנוספה במאוחר למלכות־בית האבסבורג, נמצא יישוב־היהודים בין אוכלוסיתם של רותנים (אוקראינים) ובין אוכלוסיתם של מולדבנים, אלה ואלה אכרים, שלא עלו ברמת־תרבותם כדי כוח־משיכה, שהיתה, למשל, לפולנים במזרח־גליציה השכנה. ורוב אוכלוסי היהודים נתלכדו, הן מבחינת ההווי הן מבחינת המזג, בתוך החסידות ומסביבה, והיא נפלגה בעיקרה לשני מחנות – שושלת קוסיב, הנמשכת מר' קופיל חסיד, ומרכזה (וויז’ניץ), ושושלת רוז’ין, הנמשכת מהמגיד רבי ר' בר, ומרכזה (סדיגורא). ובעוד כל הקהל, בין של חסידים בין של שאינם־חסידים, בעיירות ובכפרים, חי כדרך הטבע בלשון־יידיש, הרי חוגי המשכילים טיפחו גרמנית מעושה, כמין גידול־עציצים, עד שגם בתקופת התחיה הלאומית־המודרנית, ואפילו לאחר המעבר מאוסטריה לרומניה (1918) נתקיימה פה עתונות יהודית־גרמנית, וכמעט עד היום מצויים סופרים ומשוררים יהודים גרמניים ילידי בוקובינה וגידוליה. שיחה בלשון הגרמנית, שהגייתה רווחה ובעלת רי"ש מותזת, היתה שם מכלל הבון־טון, אף במעמד־הבינונים הבעל־ביתי, והאינטלגינציה היו לה חוגים משלה, שנהגו בלשון הגרמנית את פולחנותיה, אם של קארל קראוס, אם של קונסטאנטין ברונר. אך ההתנגשות שבין היידיש הטבעית בחייהם ובנוסח־ההווי של המוני־היהודים ובין הגרמנית המלאכותית של האינטליגנציה, הביאה לידי ריאורינטאציה, ואחד ביטוייה הבולטים היתה מגמת־התרבות היידית, אפילו יידישיסטית, וככל המשוער לא דבר־מקרה הוא, כי ועידת הלשון הידועה (1908) שנתכנסה בצ’רנוביץ, מצאה בה חמימות של חוג־אינטליגנטים מסור. המגמה הזאת נתחזקה רב־יתר מקץ מלחמת־העולם הראשונה, כשבוקובינה, כאחת עם סרביה וטרנסילבניה, בתוך מדינה אחת, ונוסף לה למפת התרבות היהודית מרכז עז של כוח־יצירה בכמה וכמה תחומים.

ה    🔗

מפעלו של ישראל פורמאן צמח ועלה מתוך אותה מסגרת־תרבות, ועצם הגידול מסתבר מתוך חיבורו ללשון יידיש והפולקלור שלה, שתפסו אותו מקדמת־נעוריו, וכבשו לעצמם כל שעה פנויה ותרמו אותו בעול החביב של עבודת־האיסוף. הוא עצמו סיפר, אימתי וכיצד רשם את ראשון הפתגמים – בשבתו בבית־מרחץ, הקשיב לשיחם של שני יהודים רוחצים: האחד שיבח את אומנותו של האחר, אומנות של סנדלרים, והגה שבחו בלשון הפתגם הנודע: מלאכה־מלוכה; אולם הסנדלר השיב: יאָ, מלאכה־מליכה, ווי ס’קומט צו שבת פארזעצט מען די סליחה [ = אכן, מלאכת־מלוכה אולם כשמגעת השבת, ממשכנים את הסליחה], הוא סיפר זאת בכתב, אבל הרחיב לתאר בעל־פה את ההתחלה הממוזלת – ראשית, הסביבה האינטימית, אולי אינטימית יתר על המידה; שנית, הפרסונאז' האָמין ביותר, שני יהודים בני־עמך, כפי שילדתם אמם; שלישית, השימוש בפתגם הפשוט על פני כל מרחבה של יידיש המדוברת, וששרשיו נעוצים הפלג־הפלג בקורות (“מלאכה־מלוכה”), אבל סימן־ההיכר הדיאלקטי (מלאכה־מליכה") תוחמו בתחום גיאוגרפי גדור; רביעית, הרפליקה, שהיא כפתגם לגופו, ומעמידה את פתגם־היסוד כפואינטה־מפנים־לפואינטה; חמישית, אף שהרפליקה מסתייעה בחרוז המתבקש כמאליו (מליכה – סליחה), חבויה בה משמעות עמוקה יותר – השיחה במרחץ שעתה הסבירה לאחר סוכות, כשהחורף הממשמש ובא מטיל בשורת־אימיו, אפילו על סנדלר, שהציבור זקוק לו עתה, אבל לפי שכבר מישכן קודם הכל, אם כלי אם מלבוש, הריהו תקוע בחובות עד צוואר סלה והוא חייב, ראשית כל, לפדות את מעט המלבושים, וביתיים השבתות באות, שבת שבת וצרכה, והוא אנוס שוב ושוב למשכּן ואין לו מה – את כלי־מלאכתו אינו רשאי, כי במה יעבוד; את הסידור אינו יכול, כי איך יתפלל; ובכן לא נשתיירה לו אלא הסליחה, שלא יזדקק לה אלא לאחר כשנה תמימה; ואם תקשה, מה ערכה של סליחה כמשכון, הרי התירוץ, כי זו אמנם כל המלוכה שלו.

מאז אותו מאורע שאירע בבית־המרחץ, היה ישראל פורמאן רושם כל ששמע ואיך ששמע, תחילה בעיר מולדתו סאֶראֶט, לימים בעיר מגוריו צ’רנוביץ, שבה השתקע כפרקליט לאחר גמר חוק לימודיו בוינה (1920), וכבר הגיע למנין מרובה של פתגמים ואף קצתם פירסם ברבים – מבחר של 66 פתגמים נדפס באלמנאך היהודי בעריכת אליעז שטיינבאַרג (1922), וכן מחקר על חיי־הכלכלה באספקלריה של פתגם־העם (“אויפגאנג”, סיגט 1933). בהיות נח פרילוצקי בצ’רנוביץ (1928), לרגל יובל העשרים של ועידת הלשון, ראה את האוצר הזה והיה מוכן לטפל בו, אך בעליו סבר, כי הוא עודו חייב להרחיב ולהשלים את המנגנון המדעי, ולימים היה מיצר, על שלא מסר את החומר, אף שקושיה מרובה היא, אם פרילוצקי, שלא הצליח להשלים ולפרסם את כתביו שלו עצמו, היה מספיק לעסוק בחומר הזה. על כל פנים, כשבעל האוצר שלנו חזר, לאחר ימי הרצח והחורבן של היטלר, אל ביתו ומצא רק שרידי־אוצרו, שב בתנופה מחודשת לעבודתו, הציל מה שניתן להציל, הוסיף לאסוף וללקוט, ועתה גם בגלילות השכנים – לאחר שהשתקע בבאקוי, נזדמן לו יסוד אחר, מבחינת התרבות והמזג, נוסח מולדבה, ולפי שהיה מרבה לבקר בד"ש, נוספה גם טרנסילבניה, באופן שאוצרו הקיף מעתה שלישיה, והוא עצמו ניתן לו לעמוד על הצד־השווה, וביחוד על הצד־השונה של שלושת הגלילות – כגון ההבדל שבין אופי מעודן יותר לבין אופי אלמנטארי יותר של חכמת־העם ודרכי ביטויה.

ו    🔗

וכל אלה נעשו בצניעות, כמעט בצלה של אלמוניות. ודאי שהאיש היה ידוע על סביביו – בעיקר בצ’רנוביץ, שבה היה מכלל המיסדים, ובמשך שנים, היושב־ראש של אגודת בית הספר היהודי, אך אודה ואתוודה, כי בבוא לפני בתו המסורה, מרת מרתה זינגר, רופאת ילדים בירושלים, והביאה לי אוסף מאוצרו של אביה, צריך הייתי לקמט את מצחי, כדי להזכר, היכן נזדמן לי שם כזה. הוא עצמו ישב עוד, אותה שעה, ברומניה, ואך עתה יצא לו מוניטון־מה בחוגי הפולקלוריסטים היהודים, הן בינינו, בארץ ישראל, הן בארצות הברית – פה נדפסה, לכבוד יובלו השבעים וחמש, על דפי “ידע עם”, אוטוביוגרפיה קצרה שלו, בתוספת ילקוט פתגמים; שם נדפס ב"יידישע שפראך" מבחר המונחים של אומנות־הנחתומים. ומשעלה לארצנו והשתקע בירושלים (1965) ההתענינות בו עלתה והוסיפה, והוא טרח, מתוך זריזות ערה־להפליא, להשלים את אוצרו, וקורת־רוח היא לי, כי היכרותנו המאוחרת סופה ידידות טובה, והיה בידי לשמש פולקלוריסטן ופילולוג נחשב, שעשה את מלאכתו ברוב מסירות וברוב אחריות.

לדאבת לבנו לא נועדו לו, פה בארצנו, אלא שתי שנות חיים בלבד, אך הוא גדשן מאמצים נמרצים במופלג, – הוא העשיר את סיפורי־העם, במסרו לארכיון בחיפה, שבהנהלת ד"ר דב נוי, סיפורי־מעשיות, מהם שגרעינם נצמח בממש מתוך פתגמים, מהם שגרעינם נצמח במבודה לתוך פתגמים, הוא השמיע מעל גל “קול ישראל” דברי־שיחה על פתגמי־העם, אף קרא משיריו הליריים; ואחרון אחרון חשוב – הוא התקין את אוצרו וחלקו אף הביא אל תחת מכבש הדפוס, וקראו בכוונה “יידישע שפריכווערטער און רעדנסארטן”, כי אף שידע, שאין הם מונחים על טהרת היידיש, ביקש להאמן לשתי האסופות הגדולות והראשונות – של אברהם טנדלאו ליידיש מערבית ושל איגנאץ ברנשטיין ליידיש מזרחית; שכן אף מסורת חדשה – אמר – מסורת שמה.

ונחמה־פורתא היא, שהמחבר, ניתן לו, על משכב־חוליו שלא ירד עוד ממנו, לעיין בהגהות־ספרו הראשונות ועתה, בהגיע הספר לידי הקוראים – ויבואו המו"ל מ. זונשיין (הוצאת “המנורה”) והעורך המשורר בינם הלר על הברכה – יקויים הכתוב: דובב שפתי ישנים ויקויים דרושו: שיהיו שפתותיו מרחשות בקבר.

[כסלו תשכ"ח]