²

אפלפלד כלל ב"תור הפלאות" שתי יצירות: נובלה בשם הזה בת כמאה עמודים (להלן: “הנובלה”) ואת “ככלות הכל ולאחר שנים רבות”, שהיא סיפור קצר־ארוך בן כשישים עמוד (להלן: “הסיפור”). עלילת הנובלה מתרחשת ב־1938 ועלילת הסיפור כשלושים שנה מאוחר יותר. באופן דומה בנה אפלפלד את ספרו הקודם “שנים ושעות” (1975), שבפתחו הציב את הנובלה “באדנהיים, עיר נופש” שעלילתה מתרחשת ב־1938 ובהמשכו את הסיפור הקצר־ארוך “1946”, בבניית שני הספרים, שהופיעו בזה אחר זה, בולטת ההימנעות של אפלפלד, עד זמן כתיבתם של שני הספרים ובשנים נוספות אחרי הדפסתם, מנגיעה בלב האימה, בתיאור הסבל במחנות הכפייה וההשמדה בשנות השואה עצמן. זו היתה החולייה החסרה בכתיבתו עד הופעת הרומאן “מכרה הקרח” (1997).

על אף הדמיון בבניית שני הספרים, שונה הספר “תור הפלאות” מהספר “שנים ושעות”. בין העלילות שכונסו ב"שנים ושעות" קיימת זיקה רעיונית בלבד. לעומת זאת ב"תור הפלאות" משלים “הסיפור” גם בתוכן את “הנובלה”. והבדל נוסף: קורא שתי העלילות שכונסו ב"שנים ושעות" יכול לשער בעזרת בקיאותו בהיסטוריה של המאה העשרים את קורות הגיבורים בשנות השואה. ואילו בשל ההמשכיות בתוכן בין שתי העלילות שכונסו בכרך “תור הפלאות” יכול הקורא להשלים מהמסופר בהן על קורות הגיבורים בשנים שעליהן חל הדילוג בין הזמנים.

החיבור בין שתי העלילות הממשיכות זו את זו בכרך “תור הפלאות” מתבצע על־ידי גיבורם המשותף, ברונו, הנחשף לקורא בשני הזמנים. בנובלה הוא מופיע כנער בן שתים־עשרה בשנת 1938, הקולט את סימני האסון הקרב ועוקב אחרי התגובה עליהם מצד הוריו ומצד מבוגרים אחרים מבאי־ביתם, ובסיפור הוא מופיע כגבר באמצע שנות הארבעים לחייו, בגיל שהיה אביו בשנת 1938, השב לעיר־השדה של ילדותו באוסטריה כדי ליישב את חשבונו עם זכר אביו, הסופר האוסטרו־יהודי א', חשבון נושן שנותר פתוח ומדמם אצלו כשלושים שנה.

אף ששתי העלילות הודפסו בסדר הכרונולוגי הנכון, תחילה “הנובלה” ולאחריה “הסיפור”, צריך להניח, כי אף שהנובלה הוצבה ראשונה, משום שעלילתה מתרחשת על רקע שנת 1938, היא נכתבה על־ידי ברונו אחרי שחזר מהביקור באוסטריה, באמצע שנות השבעים, ביקור המתואר ב"סיפור". הנחה זו מתבססת על תוכנן השונה של שתי העלילות ועל ההתאמה של דמות־מספר שונה לכל אחת מהן. “הנובלה” מסופרת בגוף ראשון, כי בדרך זו בלבד מסוגל היה ברונו לפרוק את זכרונות משנת 1938 שהיו כלואים במרתפי נפשו כשלושים שנה. להתפרצות כלואים כאלה מתאים ביותר הסיפר בגוף ראשון, כי הוא מסוגל לחזק את ההזדהות עם זכרונות אישיים ונושנים.

סיבה הפוכה תרמה להעדפת מספר יודע־כל כדי לספר על הביקור של ברונו כאדם בוגר בעיר־השדה של ילדותו באוסטריה, שמטרתו היתה שיפוטית: ליישב חשבון שהיה לו עם אביו. רק מספר חיצוני ואובייקטיבי יכול היה לספר באיפוק הנחוץ ובשליטה האפית המתבקשת על העובדות שאסף בזירה שבה פעל אביו, נשוא שיפוטו. נימוק זהה מסביר גם את הבחירה של מספר יודע־כל על־ידי אפלפלד ברומאן “פולין ארץ ירוקה” (2005), שעלילתו מתארת אף היא ביקור־זיכרון ממניעים שיפוטיים של בן בעיירה שהוריו התגוררו בה עד מלחמת העולם השנייה. בשני המקרים מנעה הבחירה במספר יודע־כל את גלישת העלילה לסנטימינטליות.

 

הפצע שלא הגליד    🔗

לעצמו נימק ברונו את נסיעתו לאוסטריה בשתי סיבות שהוליכוהו לכך. הראשונה היתה גירושיו ממינה. אחרי שעברה את ההפלה השלישית הפך הפירוד ביניהם לבלתי־נמנע. “היה זה פירוד ארוך, כואב” ולכן “ביקש חופשה” בסיומו הרחק ככל האפשר מירושלים. בשלב הזה נזכר בתוכנם של מכתבים, שהגיעו אליו משתי הוצאות ספרים נודעות באוסטריה. המכתבים “גילו לו לראשונה שיש התעניינות מחודשת בכתבי אביו” ובהשפעתם "ארז את המזוודה ויצא לוינה (137). אף־על־פי־כן לא התעכב בווינה כדי לפגוש את נציגי הוצאות הספרים שכתבו אליו, אלא יצא מיד ברכבת לעיר־השדה קנוספן שבה נולד ושממנה גורש עם אמו ועם שאר יהודי המקום בפרוץ המלחמה. יתר על כן: כאשר שיחזר בהיותו שם את הסיבות לכישלון נישואיו למינה הבין, שלא ההפלות הפרידו ביניהם. הנישואים שלהם קרסו כי שניהם קברו את העבר בקרקעית נפשם ונמנעו לשתף את זולתם במועקה שהעיקה עליהם במשך שנים. אמנם גם מינה מיעטה לספר על הוריה, שלהם נולדה שנה לאחר צאתם מאושוויץ, אך לשתיקתו היה משקל גדול יותר על הזרות שהתעבתה ביניהם. כיווון שלא סיפר למינה על “הפצע שלא נגלד” אצלו, על איבתו לאביו, מנע לא רק ממנה כניסה למחוז העיקרי ברגשותיו, אלא גם מעצמו: “משהו נאמן והחלטי אטם מחוז שלם של הרגשותיו. במרוצת השנים למד לחיות בלעדיהן. כדרך שמתרגלים לאבר משותק” (137).

שלא במקרה התרחשה הפרידה ממינה בחייו בדיוק כשהגיע לגיל שבו ניספה אביו, במועד שבו הרגיש לראשונה שהבשיל אצלו שינוי כלפי הפרק המדוכא ביותר בתודעתו: “אביו, אביו. חרפה שלא העז לנגוע בה. היא פיעפעה כל השנים חרש כבתוך פצע – – – פנים רבות היו לחרפה זו. בוז, איבה ושיכחה מכוונת. שום נקודת זכות לא העניק לאביו; אך בשנים האחרונות, אולי משום שהוא עצמו כבר קרב לגילו של אביו, חש כי החרפה הישנה הדווייה, צבה בו באופן אחר, לא עוד איבה אלא מעין ריחוק שיש בו הפלאה” (138). והנה, כל זמן שהחרפה הפרידה בינו לבין אביו כגזר־דין החלטי יכול היה לשקוט על מקומו. אולם משהחלה לקבל עוצמה של כוח מניע, כהפלאה שמעורבים בה השתוממות ותימהון, ניתלה בעילת ההתעניינות המחודשת בכתבי אביו ו"חזר למקומו הראשון". רק בהיותו ברכבת שהסיעה אותו לקנוספן “עיר מכורתו”, הודה באוזני עצמו “שנים רבות טיפח בלבו נסיעה זו” (118) וכי מטרת נסיעתו היא לא לנפוש בעירו, שנהר חוצה אותה “בהמיה רעננה” והיא “אחוזה בחישוקי ירק ואלונים” (120), אלא ההתחקות אחרי מעשי אביו בשנת 1938, הזכורה בתולדות אירופה כשנה שבה ביצע היטלר את “האנשלוס”, את סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני. ברונו לא מחל לאביו שהפקיר אותו ואת אמו לגורלם בדיוק כשתוצאה מ"האנשלוס" אירעה סידרה של התפרצויות אנטישמיות, שרובן הופנו כלפי יהודי וינה, אך התפשטו מעיר־הבירה גם לערי־השדה כמו קנוספן.

 

נזקי ההתבוללות    🔗

הראשונה משתי העלילות והארוכה מביניהן היא, כאמור, הנובלה “תור הפלאות”. בזיכרון הלאומי שמור הצירוף “קץ הפלאות”, המופיע במקרא בספר דניאל ומנבא את המועד האפוקליפטי של הגאולה מהגלות. המועד המדוייק של הגאולה לא הוגדר בנבואת דניאל, אך הנבואה ציירה אותה כאחרון (“קץ”) הניסים (“הפלאות”), נס יותר מופלא מכל נס שנעשה עד אליו. הצירוף “תור הפלאות”, שחידש אפלפלד כשם ליצירתו, איננו מדבר על העתיד הגואל מהחשכה, אלא על העבר האפל. על־ידי החלפת “קץ” ב"תור" הבליט אפלפלד את שנות השואה כתקופה (“תור”) היותר מחרידה בתולדות העם היהודי, תקופה שבה בוצעו מעשים שכמוהם לא נעשו אי־פעם בהיסטוריה (ולכן שם־התואר “פלאות” מיוחס להם כשימוש אירוני). הניגוד בין הצירוף הקדום “קץ הפלאות” מהחזיון האפוקליפטי והסתום בפרק האחרון של דניאל (“עד מתי קץ הפלאות? – – – למועד מועדים וחצי”) לצירוף החדש שברא אפלפלד אכן מדגיש את חריגותה של תקופת השואה בהיסטוריה.

הדילוג על השנים שבין זמנה של “הנובלה” לזמנו של “הסיפור” בכרך הזה מדגיש שמטרת פירוקה של הרציפות בן הזמנים לשני רצפים, ששנים רבות מפרידות ביניהם, היתה להתמקד בתופעת ההתבוללות של היהודים באירופה, שהגיעה לשיאה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובתיאור החולשה שבה היו מצויים כשניחת עליהם אסונה של השואה. אף שבביקורו בקנוספן פגש בעיקר את בניהם ונכדיהם של המתבוללים מהדור של הוריו, הסיק משאנתם למוצאם היהודי ומהנוורוטית בהתנהגותם, שאת חשבונו עם אביו לא יצליח ליישב באופן הוגן אם לא יבין את תופעת ההתבוללות שהתפשטה בקרב יהודי אירופה. ואכן, כאשר התיישב, בשובו מהביקור בקנוספן, לכתוב את סיפור־הזיכרון על אירועי שנת 1938 בחייו, הבליט את הווית ההתבוללות שבה התחנך מילדותו.

דרכם של הוריו להתבוללות מייצגת היטב את סיבת התפשטותה המהירה של ההתבוללות במשפחות יהודיות בדורם, במחצית הראשונה של המאה העשרים. אף שהוריו גדלו והתחנכו בכפרים שבהם עדיין נשמרה היהדות, החליטו כרוב בני דורם באוסטריה לשפר את גורלם על־ידי מעבר לערים, שהציעו אפשרויות לימודים והזדמנויות חברתיות וכלכליות רבות יותר. בעת שרכשו באקדמיות מקצוע חופשי, כל אחד לפי נטיותיו, הבינו, שהיהדות תעכב את הצלחתם. המרחק מהמשפחות בכפרים הקל על מי שרצה לממש את ההצלחה במלואה לנטוש את דת האבות ולהשתלב בחברה האוסטרית בשתי צורותיה של ההתבוללות: כאתיאיסטים שאין להם עניין ביהדות או כמומרים שהחליפו את יהדותם בנצרות.

הוריו של ברונו בחרו בהגיעם לקנוספן באפשרות הראשונה, אך בני משפחה אחרים לה היססו לשלם את מלוא המחיר עבור ההשתלבות המלאה בחברה האוסטרית.

ביום הפורענות גילה ברונו לראשונה שהיתה בעירם קהילה יהודית ובראשה עמד רב, אך הוריו נמנעו מכל קשר עם מוסדותיה. בעזרת התרחקות מהקהילה ושליחת ברונו לבית־ספר כללי ביקשו ההורים להעניק לו חינוך שישלב אותו בבגרותו באופן טבעי בחברה הכללית כבעל מקצוע חופשי. למרות מאמציהם להעלים ממנו את דבר היותם ממוצא יהודי, קלט ברונו מילדות עובדה זו, הן מפי משרתת הבית, לואיז, והן מההצקות של חבריו בבית־הספר. גם אחרי שנים נזכר ברונו, שהוריו לא הצליחו להעלים לחלוטין מידיעתו את מוצאם היהודי, כי בכל התכנסות של קרובי־משפחה ושל ידידים בביתם דיברו על יהודים, “אך תמיד בקול מלחש, מלווה מין העוויה” (44), וגם שמע את אביו חוזר על המשפט שהיה שגור בפיו כמו פזמון: “אני שונא את הזעיר־בורגנות היהודית” (61).

למען הדיוק חשוב להבהיר שאפלפלד איננו מסביר את נזקי ההתבוללות בהתרחקותם של הוריו ודומיהם מהפולחן של הדת, אלא בהתנוונות הרגש הלאומי שהותיר אותם ללא זהותם העצמית. נזק זה של ההתבוללות מתגלה בתיאור ההתכנסות של המשפחה לחגיגת יום ההולדת השנים־עשר של ברונו בפרק השני של “הנובלה” (29–20). אפלפלד מבליט בסצינה זו את התלישות של המתבוללים, כי לעם היהודי היפנו עורף, אך גם החברה הכללית דחתה אותם. תערובת של קלות־דעת, נהנתנות ועליזות מאפיינת את ההתכנסות. הדוד סאלו הגיע עם פילגשו החדשה “ואיזה זוהר זר היכה את החלל בסנוורים”, שלא הועם גם כשהופיע מיד אחריו הדוד קארל עם אשתו. קארל בניגוד לאחיו ההולל הינו עורך־דין “שהיה מקפיד על הליכות”. במרחב שבין שני הדודים השונים כל־כך זה מזה ניתן למקם את התלושים האחרים שהיגעו למסיבה, ובהם: עורך־הדין לנדמן, הרופא הרץ באואר, שחקנית התיאטרון שארלוט והסוחר בראון. מקצועותיהם ועיסוקיהם של האורחים מעיד, שכדי לכבוש אחיזה במעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, נאלצו לנהוג כמו הוריו של ברונו ולהתכחש לזהותם היהודית.

הכל מצטייר תקין בחגיגה זו: המראה של לואיז, משרתת־הבית, מלבב כתמיד, הקוניאק מובחר, העוגות טעימות ואפילו הנגינה של ברונו עברה בהצלחה, ואף־על־פי־כן עננה של עצב ואי־שקט פוגמים במעמד. כבדרך אגב פרק מישהו את הנטל שהעיק על לבו באומרו “כי האנטישמיות שוב זוקפת ראש” (26), ואחריו גילה אורח אחר ששארלוט פוטרה מהתיאטרון הלאומי “משום שיהודיה היא”. בבת־אחת גלש המעמד לחשיפת מצוקתם של הנוכחים, היודעים שהחברה האוסטרית דוחה אותם, כי היא אנטישמית ורואה בהם נטע זר. מרגע שמצוקתם זו השתלטה על השיחה היה ברור שהמסיבה לא תסתיים כפי שהתחילה. ואכן המחלוקת שפרצה בין הדוד סאלו לעורך־דין לנדמן, שסירב להכיר בשייכותו ל"מסדר היהודי" כפי שהדוד סאלו דרש ממנו, התפתחה להתכתשות בין השניים וכיבתה את הזוהר שבו נפתחה חגיגת יום־ההולדת של ברונו.

 

מוטיב הרכבות    🔗

בלטה בהיעדרותה ממסיבת יום־ההולדת של ברונו אחותה הצעירה של אמו הדודה תרזה, שעקב התקפי דיכאון תכופים נאלצה המשפחה לאשפזה אז בסנטוריום שנזירות ניהלוהו. אילו הוזמנה היה מצבה הנפשי הקשה מעיב על החגיגה כבר בראשיתה, כי נוכחותה היתה הופכת לעדות חיה על הנוורוטיות שאליה הידרדרו רבים מבין המתבוללים והמומרים. בתופעה זו התמקד אפלפלד ביצירות שפירסם במהלך שנות השמונים, כגון: “בעת ובעונה אחת” (1985) ו"רצפת אש" (1988). ואשר לדודה תרזה, בפרקים הבאים של הנובלה מתוארים המאמצים של הוריו של ברונו לארח את תרזה כשיצאו לנפוש בבאדן, אך כפי שניתן היה לצפות, השביתה את חופשתם שם והם נאלצו להחזירה למנזר. ברונו זוכר שכעבור זמן, משהחמיר המצב באותה שנה, נהג אביו לחזור ולקרוא באופן כפייתי את מכתבי־הוידוי ששלחה אליהם, שבהם ביטאה את חיבוט נפשה לפני ואחרי שהתנצרה. יתכן שביקש לברר במכתבי־הווידוי שלה, אם העניקה לה ההתנצרות את המנוחה שקיוותה להשיג בחסות הכנסייה. בכל אופן לא מנע אביו מאמו לקבור את אחותה המומרת בבית־עלמין יהודי אחרי מותה.

רק מאוחר יותר יובן לברונו הכישלון של מסיבת יום ההולדת כסיומה של תקופת הזוהר של חייו ושל חיי הוריו, כי אז, בהיותו בן שתים־עשרה, חסרה לו הפרספקטיבה ההיסטורית לקשור בין האירועים המביכים והמשפילים שנכח בהם. אלה רדפו זה את זה כה מהר שלא הצליח לחבר ביניהם כדי להבין את משמעותם. לכן לא קשר אז למסיבת יום ההולדת הכושלת את מה שאירע לו ולאמו ימים אחדים קודם לכן, כשחזרו ברכבת לקנוספן “ממקום מרגוע יפה” שבו נפשו בחופשה שלו מבית־הספר. רכבת האקספרס הלילית, שהיתה אמורה להחזירם במהירות וללא־עיכובים הביתה, נעצרה באופן בלתי־צפוי ליד מינסרה באיזור כפרי שומם. שום הסבר לא ניתן להתעכבות, אך הסיבה השתמעה מהודעה שהושמעה לנוסעים: אזרחי אוסטריה מתבקשים להישאר בקרונות, אך הנוסעים הזרים והיהודים נדרשים לרדת מהקרונות ולצעוד אל המינסרה כדי להזדהות ולהירשם שם. דרישה זו, הפקידותית לכאורה, שינתה את נוסעי הרכבת. אחרי שהמשימה הושלמה והרכבת חידשה את מהלכה היתה זו כבר רכבת שונה: “כמה זוגות עמדו בפתח האפל והתחבקו באופן בלתי־צנוע. האשה הצוחקת עודדה אותם במיני העוויות עליזות. הנער הנכה, לא עצר עוד צחוקו” (14).

כעבור שנים יקשור ברונו בין שני האירועים, שבהם התחילה המפולת בחייו, שבגיל שנים־עשר לא הבין עדיין את משמעותה המלאה. מעידה על כך העובדה, שבשובו ממסעו בקנוספן ביסס את פרקי הנובלה שהתיישב לכתוב בעיקר על הנסיעות הרבות שלו עם הוריו ברכבות של אוסטריה בשנת 1938. היו אלה נסיעות הזויות וחסרות התכלית שיזם אביו ובכולן ספגו הוריו עלבונות מאוסטרים שהבינו את השינוי שמתחולל בארצם ולא חששו לבטא בגסות ובלא חשש את הערותיהם הגזעניות כלפי יהודים. החזרה על הסצינות המשפילות והאלימות האלה מבליטה את הרכבת כמוטיב הבולט ביותר בנובלה. תיאורי הנסיעות של המשפחה ברכבות באותה שנה מבליטים החמרה מדורגת בגסותם של האוסטרים כלפי אזרחיה היהודים של המדינה. והשיא מתגלה, כמובן, בניצול מוטיב הרכבת בסצינת הסיום של “הנובלה”: קלגסים כלאו את יהודי קנוספן בקרונות שלא נועדו לבני־אדם, כי אם לבהמות, והרכבת דהרה דרומה עם מיטען אנושי שברגע זה הפך לאבק־אדם בכל אירופה.

מראה זה, שביטל את ההבדל בין יצורי־אנוש לבהמות ברכבות של אוסטריה, נרמז בסצינה אנלוגית שראה ברונו בתחילת שנה זו באחת מתחנות הרכבת: “במחסן צדדי, המחובר אל הקרונות בגשר של קורות, הוציאו עתה בזה אחר זה זוגות של סוסים אסורים ברגליהם ומעוורים בשקים. הסוסים גיששו בטלפיהם על קורות־העץ הרפויות, מועדים ומזדקפים, כּחוששים מצליפותיו של הסייס, שהיה עומד בפתח היציאה ונוהם” (43). בקלות ניתן לשלב תיאור סמלי זה בכל יצירה אחרת של אפלפלד שבה סיפר על הווית המתבולליים מראשית המאה העשרים ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהרי כמעט בכולן נעזר במוטיב הרכבת כדי להמחיש את השינוי שהתחולל במצבם. יותר מאשר בכל מקום ציבורי אחר, התברר ליהודים ברכבות הציבוריות, שהפכו מאזרחים נסבלים בחברה נאורה לאנשים בלתי־רצויים ולנרדפים בחברה שהפסיקה להצניע את גזענותה הלאומנית.

 

האב – סופר ולוחם    🔗

לחריפותה של עלילת הנובלה תרמה, ללא־ספק, נקודת־התצפית שממנה מתואר מאבקם של מתבוללים כהוריו של ברונו ב"רוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938. נקודת־המבט היא של נער תמים בן שנים־עשר שמתנסה לראשונה במצבים הסותרים את כל מושגי־הערך שספג בבית־הוריו ובשנות לימודיו בבית־הספר. התדהמה שלו עוברת בעוצמה לקרוא משום שאין מתלווה לתיאוריו הפרשנות של ברונו, הכותב המבוגר של עלילת־זיכרון זו. שלב אחרי שלב מתאר הנער ברונו את הבלתי – נתפס, כיצד מתמוטט הביטחון הקיומי של הוריו בחברה האוסטרית, כיצד קורס מעמדו של אביו בספרות וכיצד מתפרקים הנישואים של הוריו. אז הוטרד בעיקר מהזרות שהעמיקה בין הוריו, אך ממרחק השנים מסוגל ברונו להבין גם את הסיבות החיצוניות שכיוונו את אביו ואמו להתמודד בדרכים סותרות עם אירועי שנת 1938 בקורות יהודי אוסטריה.

חדורי תקווה משותפת להשתלב כאזרחים שווי־זכויות בחברה האוסטרית היו הוריו כאשר החליטו כזוג אוהבים צעיר לעזוב את הבתים המסורתיים של הוריהם בכפר ולהתחיל בחיים חילוניים בעיר־השדה קנוספן. גם הצלחתו של אביו כסופר אוסטרי הושגה בלא־ספק בזכות התמיכה של אמו בהשקפה ההומניות -אוניברסליות שאביו התאמץ בכתביו להפיצה בחברה האוסטרית. הם היו מתואמים גם כשהחליטו להרחיק את ברונו מהפולחן של הדת היהודית ולסלק מקירבתו כל עדות על מוצאם היהודי.

הבקיעים ביחסי הוריו החלו להיווצר כאשר האירועים בשנת 1938 מוטטו את האשליה שלהם ושל אחרים, שההתבוללות תבסס את מעמדם האזרחי באוסטריה. בקיעים אלה הלכו והתרחבו ככל שהתגברה פגיעת האנטישמים בהמתבוללים מסוגם. ההיפרדות בין אביו ואמו הפכה לבלתי־נמנעת באותה שנה כי אביו החליט ללחום ב"רוחות הרעות" ולהמשיך לדבוק בהתבוללות, בעוד שאמו הכירה בכשלון ההתבוללות והחלה להתקרב מחדש לקהילה היהודית בקנוספן.

אביו של ברונו ביטא את דבקותו בהתבוללות בתיעוב שהפגין כלפי היהודים מהמזרח שפגשו בנסיעותיהם התכופות ברכבות במהלך שנת 1938. אביו התרחק בסלידה מהאוסט־יודן והושיב את משפחתו בין האוסטרים, אף שגם בהם הטיחו הערות מעליבות. שוב ושוב הסתבך אביו בוויכוחים עם האוסטרים שכניו לנסיעה, שהופתעו לשמוע מפיו דברי גנאי על טבעם המושחת של היהודים במקום מחאה על הערותיהם האנטישמיות. אביו לא הסתפק בדברים שהשמיע לאוסטרים ברכבות, אלא המשיך במלאכה זו גם בשובם הביתה. את רוב זמנו הקדיש באותה שנה ל"כּתיבת פאמפלטים על הזעיר־בורגנות היהודית, שעליה לעבור מן העולם מפני שהיא אנוכית, צרת־אופק ונעדרת רגש אמיתי" (90).

אביו של ברונו נפגע עד עמקי נפשו כאשר מבקריו ייחסו לכתיבתו דקדנטיות בשל מוצאו היהודי, כי הגדיר את עצמו כסופר אוסטרי שהופקד לשמור על רוח האדם בהיקף האוניברסלי. הוא סרב להכיר בעובדה שבאוסטריה שלו, הנאורה והמתקדמת, קרסו כל המערכות שאמורות היו לרסן את התפרצותן מחדש של מחלותיה הישנות של אירופה: הלאומנות, הגזענות, האנטישמיות ושנאת הזר והשונה. בתום־לב ובשכנוע עצמי ייחס את התופעות שהיכו בו ובמשפחתו ל"רוחות הרעות" שהשתלטו זמנית על המולדת שהעניקה לאירופה ממיטב הישגי התרבות והיתה מופת לארצות אחרות בשמירה על חירות המחשבה וחופש ההבעה לכל אזרחיה. התעקשותו האב להחזיק בהנחה זו הפכה אותו לדמות טרגית. בכל לבו האמין שבעזרת סגולותיה האוניברסליות תצליח הספרות לכלוא מחדש את הלאומנות במחסן הגרוטאות של האנושות. תחילה ניסה ללכד סביבו את הסופרים שפעלו בחוגו, אך אחרי שנוכח כי רבים מהם היפנו לו עורף ואף הצטרפו למערערים על מעמדו בספרות, יצא ללחום לבדו ב"רוחות הרעות".

עמדתו האמיצה של האב לצד הרוח מובלטת היטב כאשר מציעים לו למלט את נפשו ולעזוב את אוסטריה. סירובו הוא החלטי: “לצאת לעת כזו, כשהרוחות רעות ומשתוללות, משמע להודות כי התבונה שבקה חיים, הספרות לא הועילה מאומה” (94). על סירובו זה חזר האב גם באוזניו של הכומר מאורר, כאשר הלה הציע לו להגר לפלשתינה: “ובעוד הכומר מגבב נימוקים על גבי שידולים, הסיר אביו את הכובע ואמר: אני, על כל פנים, לא אהגר, מוטב לי להיות מוקע על קלוני זה ולא אהגר. שום רע לא עשיתי. סופר אוסטרי אני. את תוארי לא ישלול ממני איש” (168). ברונו היה צריך להגיע בעצמו לגילו של אביו אז ולהתנסות בקנוספן בגידופים כלפי יהדותו, כדי שיהיה מסוגל להבין את חשיבות המאבק שניהל אביו בפשיזם שהשתלט על אוסטריה ולכבד את התייצבותו נגד האיום להסיג את האנושות מכל השגיה לחשכת הברבריות.

 

התפרקות המשפחה    🔗

כאמור, בעוד האב נוקט עמדה מפורשת נגד הבדלתו משאר בני־האדם בשל מוצאו היהודי, נוטה האם בתקופה זו להזדהות גוברת והולכת עם היהדות, שבה ראתה מעוז של אנושיות בתקופה של התמעטות כבוד האדם וחירותו. היא הלכה והשתקעה בעשיית מעשי צדקה בקהילה היהודית של קנוספן: “אמא הלכה והסתגרה בתוך מעשיה. היא נטלה על עצמה כמה חובות קטנות וקיימה אותן בשקידה: ביקור שבועי בבית־החולים, איסוף בגדים לבית היתומים” (92). כעבור זמן צירפה הכנת כריכים לסוחרים שהתרוששו ולזקנים שננטשו, ויום אחד אספה לבית את הלגה, נערה מבית־יתומים שעמד להיסגר (103). ההתקרבות של אמו המעשית והמציאותית לקהילה ולמוסדותיה נתפסה על־ידי אביו של ברונו כהצטרפות בוגדנית שלה למחנה רודפיו ואויביו.

ברונו זוכר את המעמד שבו הבין לראשונה אז כנער בן שתים־עשרה שנים, שהפרידה בין הוריו היא בלתי נמנעת. המעמד התרחש כאשר אביו החליט בפתאומיות על נסיעתם ברכבת אל דאובר, ידיד נעורים שלו בהרי טירול. בשל חסרון־כיס כבר נסעו בשלב הזה במחלקה השלישית, שבה היה בלתי־נמנעת הפגישה עם אוסטרים פשוטים מהכפרים בטירול ובכללם גם לא־מעט שיכורים. אלה לא החמיצו שום הזדמנות לבטא את דעתם על יהודים שזיהו בקרונות. אביו הכחיש שהוא ובני משפחתו הינם יהודים, או שקיימת קירבה בינם ובין “הסוחרים היהודיים”. מתוקפיו דרש בתוקף שיכירו בו כבאוסטרי לכל דבר. כל אותה עת ישבה אמו “על הספסל, עיניה פקוחות לרווחה, כמו לא היתה לה עוד שליטה על עיניה, סופגת את הקולות בלא כוח להגיף את הריסים. – – – עיניה הפקוחות של אמא כמו נפקחו יותר. קפואה היתה אל מקומה” (93–92). ברונו קלט ממבטה שבמעמד הזה נגזר עליהם הפירוד: “היא התבוננה באבא ממרחק, כאילו לא היה זה בעלה אלא איש זר” (100).

ואכן היתה זו נסיעתם המשותפת האחרונה ואחריה פנו לדרכיהם המנוגדות: "אבא עשה את כל ההכנות לצאת לוינה ולחדש את הסלון הספרותי של הבארונית פון דרוק, אמא עמלה קשות כדי להקים מעון חדש למשותקי רגליים ומטבח חינם לנודדים. המריבות לא פסקו בין אבא ואמא. לא היה דבר אחד שהסכימו עליו. השקט הדק, השקט הנדיב, שהיה שורה לפנים בבית, קופח וכלא־היה. – – –

כיוון שאיש לא ידע, כי אלה הימים האחרונים בבית זה – – היה כל אחד מחופר בתוך שלו כמו לא היה שיעור לחיים האלה. אבא ושגיונותיו הספרותיים שלא הירפה מהם גם כשהכל עמד על־פי התהום. הוא לא חדל לתקן ולחזור ולתקן משפטים ופסקאות, כאילו לא היו משפטים כתובים אלא חטאים שאין להניחם תלויים. גם אמא לא ידעה רחמים על עצמה. מן הבוקר עד הערב עבדה ובלילה היתה יושבת עם הלגה על מחברותיה" (108).

ברונו זוכר בבהירות את השיחה שקיים איתו אביו זמן קצר לפני שנטש את הבית, כדי לשקם את מעמדו בספרות בעיר הבירה: “ובעוד המהומה בעיצומה – – – קרא לי אבא לבוא אל חדרו. משונה היה אבא באותה שעה, מבהיל במראהו. הוא דיבר על כתיבתו ועל הפגמים הבלתי – נסלחים. היה נפעם וקודח וגם אותי ביקש לגרור אל מחילותיו האפלות. הוא דיבר על קפקא ועל אותו גרעין סמוי, שכל אמן מחפש אותו ורק קפקא גילה אותו. מאז כל כתיבה היא עלבון. ידעתי, הוא מדבר עמי על הנדר שנדר לנעוריו ולאותו שד פדנטי שאינו מרפה ממנו. ולפתע חדל לדבר. כמו אבדו לו המלים ואני בתוכן” (105). הסבריו של האב לצעד שעמד לבצע היו מעבר להשגתו של נער בגילו אז. הוא אמנם ידע זה מכבר שאביו איננו ככל האבות וכי “שד נורא רודה בו (באביו): כתיבתו” (72), אך במעמד הזה לא הבין מדוע מצדיקים ההערצה של אביו לאיזה קפקא אלמוני והתחייבותו לנדר מסתורי את פרידתו לצמיתות מהמשפחה. תמיהה זו תורגמה אצל ברונו ליחס של חרפה כלפי אביו ביום שבו נדחסו הוא ואמו בטמפל של הקהילה המקומית יחד עם כל יהודי העיר, ובכללם גם המתבוללים ומקצת מהמומרים. אז חש שאביו נטש אותם רק כדי להציל את נפשו ושם התחיל לייחס חרפה למעשה הפחדני שביצע.

וכי יכול היה שלא לשפוט כך את אביו בראותו את אמו מתבלטת בקהל הנפחד שנכלא בטמפל בתגובותיה השקולות. היא חשה לעזור למוכי־התדהמה וניצבת בין האחרים" גאה ובאיזה שקט קר, כמו לא שלט בה הפחד עוד" (113).

 

שטארק וברום    🔗

על סיום חייו של אביו היו לברונו עדויות סותרות: “אמרו שמת בבלבול דעת בטרזיינשטט. אמרו, כי קודם לכן ניסה להמיר את דתו. שמועה אחרת אמרה שלא לטרזיינשטט הוגלה, אלא לסביבות מינסק. שם ראו אותו פעמים אחדות במטבח” (138–137). כל רסיס מידע שהתגלגל אליו במשך השנים היה פותח מחדש אצלו את “פצעו הטמיר” שבעטיו “שום נקודת זכות לא העניק לאביו” (138). אלא שבנסיעתו לעיירת ילדותו לא קיווה ברונו לגלות איזו גירסה על היספותו של אביו היא המבוססת יותר, אלא הסבר למניעי מעשיו של אביו באותה שנה הזכורה לו ככאובת בחייו, השנה שבה זנח אביו את משפחתו. לכן קיווה למצוא בקנוספן קשישים שנותרו בחיים, ובעיקר מאלה שפעלו בחוגו הספרותי. בעיקר קווה לפגוש את הפסל שטארק ואת הסופר ברום, השניים שנוכח המאורעות בשנת 1938 בחרו להתמודד אחרת מאביו עם “הרוחות הרעות” שהשתלטו על אוסטריה.

ברונו זכר שדווקא אז, כשגברו גילויי האנטישמיות באוסטריה, החליט הפסל המתבולל והחילוני שטארק להתגייר ולציין את שובו לחיק היהדות בטקס מילה שאמור היה להיערך על־ידי רב הקהילה בבית־האבות היהודי. על החלטה זו של ידידו שטארק הגיב אביו בזעם: “ובמר ליבו קרא במין התפעמות של רחמים רבים. למה לך, קורט, צרה זו. בן־חורין אתה. כל קומתך אומרת חירות. ירושתך האמנותית אומרת חירות – – – ואתה הולך וממיר חירות זו, בריאות זו, באמונה ישנה וחולה. חוס על חירותך” (80). אביו לא הסתפק בדברי השיכנוע האלה לבצע את המעשה. אך הם איחרו את המועד ושטארק קידם את פניהם אחרי טקס המילה שונה מכפי שהיה, כי “הכיפה והטלית־קטן שיוו לו עתה מראה של סוחר גבה־קומה, שקומתו נכפפה מעומס העבודה” (88). את תיסכולו פרק אביו תחילה במקום, כשהתעמת עם הרב שמל את שטארק, ואחר כך גם בנסיעתם משם ברכבת, שבה “לא פסק לחרף את היהודים למיניהם המתרוצצים כעכברים על פני אוסטריה”. ועוד ימים רבים לא נרגע מכעסו על שטארק, שעליו אמר: “אדם ההולך אל מאורה כזו, לא טוב הוא מהם” (89).

בגידתו של ברום נחשבה בעיני אביו של ברונו אפילו לבזויה יותר. מלבד שהיתה פתאומית, גם הפתיעה בכך שלא תאמה את הערכים שברום הטיף להם קודם לכן בכתביו. בדמותו הנזירית, הרזה והשותקת, הצטייר ברום כסופר מיוסר שהגסות והגשמיות זרים לטבעו ולהכרתו. בחוג האמנים והאינטלקטואלים אשר הצטופפו סביב הסופר א', אביו של ברונו, נחשב למסור מאחרים להפצת הרעיונות ההומניים שגובשו בפגישותיהם. אולם, משהתרבו סימני האסון הקרב בשנת 1938, ניתק ברום את עצמו בפתאומיות מחוגו של האב בדרך מוזרה ביותר: “בימים המרים ההם – נשא ברום את משרתת ביתו לאשה. תוך שבועות מספר נתרחש נס: ברום הרזה, ברום הסגפן, נתגלגל במין ברום אחר. הוא גבה, כתפיו גרמו ועל פניו צמח שפם עבות; יושב היה עם אשתו החדשה במרתפו של ‘הסוס הלבן’, שותים בירה. הוא, שמעולם לא הוציא הגה מפיו, היה מדבר עימה בקול רם – – – מי שיער לעצמו, כי דווקא האיש בעל החושים הדקים והחולים – – – יתגלגל בעודו בחייו בדמות אוסטרי מגדל בקר, באופן שכל התווים הרפים והדקים ייעלמו כלא היו” (132). לכאורה, אפשר לטעון שברום אימץ את הצעתו של האב, שהיה אומר לאמנים, שלא הביאו את אמונתם לכלל שיכלול: “שא כפרית, ידידי, או השתמד, והפגמים ייעלמו כהרף־עין. הרגשנות היהודית אינה יפה לאמנות” (39). אלא שדברי האב נאמרו באירוניה לאמנים חסרי־תקנה, שרצה להבהיר להם, כי לעולם לא יביאו את יצירתכם לשלמות אמנותית.

בעיני אביו של ברונו התפרשו הפתרונות של שטארק ושל ברום לא רק כנסיגה מנאורות לתקופת בערות פרימיטיבית, אלא גם כבגידה של אינטלקטואלים באידיאלים החילוניים שהתחייבו ללחום למענם. הופעת שטארק במראה של “סוחר יהודי” והופעת ברום במראה “אוסטרי מגדל בקר” המחיש באופן חזותי, שנכנעו ללא מאבק ל"רוחות הרעות". לכן קיווה ברונו לפגוש את שניהם, אם שרדו, ולשמוע מפיהם אם גם אחרי שנים הם סבורים שפעלו נכון מכפי שפעל אביו. כלומר: שצדקו ממנו כאשר החליטו בניגוד לו לזנוח את האידיאלים כדי להציל את חייהם. בהגיעו לקנוספן פגש ברונו תחילה אחדים מצאצאי המתבוללים שזכר את הוריהם וביניהם את בתו הבלתי־חוקית של הדוד סאלו (156) ואת נכדו של המומר פירסט (159). אחר־כך זיהה גם את לואיז, שהיתה משרתת בבית־הוריו (143), אך היא לא יכלה, כמובן, לתרום לנושא שביקש לברר כאן. לשם כך היה עליו למצוא את שטארק וברום.

ברונו לא פגש את שטארק, שכנראה ניספה בשואה, אחרי שחזר לחיק היהדות. לעומת זאת זיהה את ברום, שהתגלה כקשיש חשדן וזהיר. מאמציו להתקרב לברום ולגרור אותו לשיחה לא צלחו תחילה (141 ו־163), וגם אחרי שנאות לשוחח עם ברונו כעבור זמן התברר שהוא מאבד מדי פעם את צלילות־הדעת. במשפטים הבודדים ששמע מפיו הצטייר לו ברום כאדם “שהחיים השאירו אותו ריק משאיפות ואמונות” (166). ברום לא ביטא חרטה על שהמיר בשנת 1938 את דתו, אך התלונן באוזני ברונו על כך, שהאשה שלמענה ביצע את המעשה בגדה בו אחרי שהמלחמה הסתיימה. תוכן בעל־ערך על אביו לא הצליח ברונו לדלות מברום במשך כל שהותו בקנוספן, אך ממש לפני שעמד לעזוב הופתע מפנייה של ברום אליו. בשיחה זו, האחרונה ביניהם, נחשפה מלוא שפלותו של ברום.

תחילה התרעם ברום על התארכות ביקורו של בורונו בקנוספן יתר על המידה. בהמשך האשים את ברונו בהפחת “רוחות רעים” בעיר, צירוף שכזכור נעזר בו אביו בשנת 1938 להגדרת הלאומנות והגזענות ששטפו את אוסטריה… אחרי “האנשלוס”. ולבסוף השמיע ברום דברים שהבהירו לברונו, מדוע ייחס ברום לביקורו במקום, כחצי יובל שנים אחרי השואה, את ההגדרה “רוחות רעים”. וכך הטיח בו ברום: “מאז בואך לכאן גבר אי השקט. שוב יהודים. שוב הסיוט הזה”. כאן כבר לא התאפק ברונו, אחז במעילו של ברום והשיב לו: “אנטישמיות מפיך לא ארשה. ממך אני מצפה לפחות למעט חרטה”, וכמי שממלא משימה בשם אביו הפיל את ברום ארצה ובידיו ש"טעונות היו כוח זר, התכופף והלם על פרצופו" (175).

ביטוי זהה, המופיע בשתי העלילות בסצינות דומות, מצדיק לפרש שבשם אביו היכה ברונו את ברום. הביטוי הוא “כוח זר” והוא מופיע לראשונה במעמד שבו התייצב שטארק אחרי שמלו את בשרו לעיניהם הנדהמות של הסופר א. ובני משפחתו. שם נכתב שהחזות הגורטסקית של שטארק בתחפושת סוחר יהודי עם כיפה וטלית־קטן הצמיחה באביו של ברונו “כוח זר” (80), אלא שהוא היפנה אותו נגד הרב־המוהל שעולל את השינוי הזה בשטארק. בביטוי זה ממש השתמש אפלפלד כדי לקשור למעשה של האב את תגובתו של ברונו כלפי ברום, אחרי ששמע מפיו דברי נאצה כלפי היהודים. בהכאת ברום ביטא ברונו, שמכובדות בעיניו הישרות ואומץ־הלב של אביו על כניעתם של שטארק וברום בשנת 1938 לרוחות הרעות שהשתלטו אז על אוסטריה. דומה שתגובת ברונו במעמד הזה בשמו של אביו היא עדות חותכת שהגיע ליכולת התפייסות עם אביו, והוא ישלים אותה בשובו לארץ בכתיבת סיפור־הזיכרון “תור הפלאות”, שבו ידלה ממרתפי נפשו את קורות אותה שנה שבה גיבש רגש טינה כלפי אביו וייחס חרפה למעשיו. הכתיבה תשחרר את ברונו סופית מתחושת חרפה בלתי־מוצדקת שבה עטה את זכר אביו שנים כה רבות. עוד באותו לילה ארז ברונו את המזוודה ולמחרת והתייצב על הרציף להמתין לצפירת הקטר שיבשר את כניסתה לתחנה של הרכבת שבה יעזוב את קנוספן כדי לא לשוב אליה לעולם. בצאתו הפעם מאוסטריה היה כבר ברונו משוכנע, שבשנת 1938 ראוי היה להגדיר כ"חרפה" לא את הפרידה של אביו מהמשפחה, כדי ללחום ב"רוחות הרעות" שאיימו על הערכים האנושיים שהאמין בהם, אלא אינטלקטואלים מסוגו של ברום, שבקלות כזו היפנו עורף לרעיונות ההומאניזם האוניברסלי ואיפשרו בבגידתם זו להכתים לעד בחרפה את ההיסטוריה של האנושות.

 

ציור האגם הגווע    🔗

מערכת ציורים שלמה קושרת את שתי העלילות שבכרך ללא הפרד. ציור בולט אחד מאלה מדמה את האדם לחרק. ברונו שמע את הדימוי המקומם הזה מפי יהודי שפגש ברכבת לקנוספן. יהודי זה הצדיק בעסקיו ובנכסיו את השתהותו באוסטריה מאז תום מלמת העולם השנייה, במקום לעלות לישראל, באומרו: “האדם אינו אלא חרק. בעד הנזיד התפל הזה (עסקיו) הוא מוכר לא רק את גופו” (118). פעם נוספת שמע ברונו את ההשוואה של האדם לחרק בהגיעו לקנוספן, שבה פגש את אוגוסט, הנכד של המומר פירסט. אוגוסט ביטא בעזרת דימוי זה את חרפתו הנושנה. שלא כפירסטים האחרים, שבחרו ב־1938 להגיע לטמפל כיתר יהודי הקהילה ולשאת עימם בגורל שציפה להם, נשאר אוגוסט בחנות של סבו והציל בכך את חייו. וכך הסביר לברונו את החולשה שגילה אז: “אני עצמי לא היה לי אומץ. – – – מיד קימץ את ידו הרועדת ובהינף הלם על מצחו. זהו חרק. שמו אוגוסט. זהו חרק. שמו אוגוסט” (160). ברונו השתמש פעמיים בדימוי זה, המשווה אדם לחרק, בעת שכתב את סיפור־הזיכרון, אחרי ששב מקנוספן לארץ. בפרק שבו סיפר על התעכבותה של רכבת האקספרס ליד כפר, הישווה לחרקים את היהודים שירדו בהכנעה מהקרונות ומילאו בשתיקה אחר הדרישה שיתפקדו מינסרה: “משונים נראו האנשים ליד הקרונות: חרקים זעירים המקמטים את הקש בדרכם” (10). על דרך הניגוד לעליבותם של המתפקדים ייחס ברונו לאביו דחייה של זיהוי האדם עם נחיתות הרחק. כאשר דאובר, ידידו מנוער, התעלם מבואו לביקור, לא מחל האב על כבודו, אלא אמר: “האדם איננו רמש” (98).

ציור בולט נוסף קושר אף הוא בין שתי העלילות שכונסו בכרך זה, והוא הציור המדמה את התקופה שגבתה את מותם של בני־אדם רבים כל־כך לגוויעת דגים בקרקעית אגם. בשנתו, אחרי שדיבר עם בתו של הדוד סאלו ועם בת של מומרים אחרת, ברונהילדה, חלם ברונו את החלום הסיוטי הבא: “אורות מים ירוקים לפתו את שנתו והוא שט בהם כבדות. למטה בקרקעית, בין הצמחים החומים, נח ארוך וכבד ברום. עינו החומה הערה, לא חדלה מלתור אחריו. אני עושה רק תנועה אחת ואני מרחיק עצמי ממנו ת”ק פרסאות, אמר לעצמו ברונו. ואמנם כך התכוון לעשות, אך בנסותו להניע את הגפה העליונה חש, כי ידיו כבר היכו שורש ושוב לא יעקור אותן בקלות" (164). ואכן כשהתיישב לכתוב את סיפור־הזיכרון, בשובו מהביקור לארץ, נעזר בציור הגוויעה במלכודת קרקעית האגם כדי להמחיש את אימת המוות שהרגישו היהודים בשנת 1938.

בעזרת ציוד זה תיאר ברונו את מראהו העגום של מקום המרגוע, שבו בילה עם האם את חופשת הקיץ האחרונה: "היתה זו גדה נשכחת, זרועה חפצים עזובים: וגם האנשים כנטושים בדממה. היו שם הרבה דגים, קטנים ושמנמנים, שהציצו מתוך הקרקעית ביאוש אילם (7). אחרי ששבו הביתה לא הצליח ברונו להשתחרר ממראה הדגים שנלכדו בקרקעית האגם, אלא גם החמיר את גורלם בשנתו והפך את יאושם למוות ממש: “המקום מת, גם כל שרחש בו, אפילו הדגים בקרקעית. אני מרגיש שסודי הולך ומסתמם במיני רעלים צבעוניים ובשומים ובלילה אני נעור כמתוך מחנק” (21). גם בהמשך התמיד ברונו להמחיש בסיפור־הזיכרון את תחושת הקץ הקרב שהשתרשה אצלו אז, כנער בן שנים־עשר, בעזרת ציור זה: “משונה היתה שנתי באותו לילה. כמו אבדו לי כולם, ואני בתוך עצמי כבתוך דומיה של צמחים גבוהים” (34). ושוב: “אף שהכל (ההליכה המהירה מאחוזתו של דאובר, שסירב להעניק להם מחסה בביתו) התרחש במוחשיות צורבת, נדמה היה לי, שאין זו אלא שינה רעה, טרופה באיזו קרקעית של משבים ירוקים, והליכה מוצצת זו אינה אלא משום השינה הכבדה הכובלת אותנו” (98).

הקשר האמיץ בין שתי הנובלות שבכרך מעלה על הדעת שהן נועדו להשתלב ביריעת־סיפור רחבה יותר. זו לא נכתבה, כי אז עדיין נרתע אפלפלד מכתיבה על שנות השואה עצמן. לכן העדיף לפרק את הרומאן, שהיה אמור לספר סיפור קצר־ארוך. אף־על־פי־כן בישר הכרך “תור הפלאות”, שקרב והולך הרגע שבו יתגבר אפלפלד על הרתיעה הזו ויפנה לכתוב גם על קורותיהם של אלה ששהו בשנות המלחמה במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה – היא חוליית־הזמן שעדיין היתה בלתי־מטופלת כשהתפרסם הכרך “תור הפלאות”.