“מכוות האור” מספר על השנה הראשונה של חבורת נערים, מניצולי מחנות ההשמדה, במוסד חינוכי חקלאי בארץ. ציוני הזמן שבפרקי הספר, חושף שהעלילה מתרחשת מראשית הקיץ ועד תחילת החורף של שנת 1947.

בפרק זמן קצר זה נפרשים חייהם של הנערים כתהליך של השתקמות: בפרק הראשון של הרומאן אנו מתוודעים אל חבורת הנערים המשוטטת דרך הפקר וללא־תכלית על חופיה השוממים של איטליה, ואילו בפרק האחרון אנו נפרדים מחבורה זו כאשר היא מתגייסת ללחום במלחמת השיחרור של עם ישראל בארצו.

השתקמותם של הנערים היתה יכולה להצטייר כתהליך שהצליח, אלמלא חשנו את מראית־העין שבהבראה זו. אין ספק, חינוכם הצליח במידת־מה, כי עד סוף הקיץ התחסנו והשתזפו וגם התגייסו לצבא, אך דומה שהישגים אלה מהווים הצלחה במישור הבלתי־נכון. הם אמנם אימצו את מושגי החיים של החברה שקלטה אותם בארץ, אך השרטת שבנפשם המשיכה לכאוב ובקרקעיתה נותרו מישקעים של אי־שקט, העתידים בבוא היום להתפרץ כמו לבה מתוך הר־געש.

אל מצב בלתי החלטי כזה, שהוא ספק בריאות שלמה וספק חולי נורא, רומז גם שמו של הרומאן. מקורו המקראי של השם מחזיר אותנו אל דיני הטהרה. על־פי התיאור בספר ויקרא פרק י"ג, מתפתחת הצרעת מפצע בעור (הוא “המכווה”), אך עד שפצע המכווה מתגלה בבירור כצרעת, מציע הכתוב להתייחס אל הפצע בספק במשך פרקי זמן מוגדרים, כי הפצע עשוי גם להירפא.

שמו של הרומאן החליף את ה"עור" ב"אור", ורמז בכך על שתי התפתחויות מנוגדות שאפשריות מהמיפגש בין הנערים הניצולים ובין הארץ. המגע הזה יכול להיות משקם, אך הוא יכול גם להתפתח כנגע חסר־מרפא ומדבק.

המעקב בעלילת הרומאן אחרי השינוי לטובה ביחסי הניצולים והמצילים, מקרבת אל הדעת, שמכוות־השואה נותרת בכולנו בין שהיינו שם במחנות המוות ובין שמה שאירע שם הובא לידיעתנו, וזרעי־הבריאות וזרעי־החולי יהיו טמונים לעולם בקרקעית הנשמה היהודית, וככל הנראה לא נוכל לעולם לזכות בקיום הנורמאלי של עמים אחרים אחרי שהשואה הזו פקדה אותנו.

חשיבות העדות בספר המסות    🔗

על נושאו של הרומאן “מכוות האור” מעיד לא רק שמו, המסתמך על הצרוף שבמקרא, אלא גם העדות האוטוביוגרפית של המחבר. שנה לפני פירסום “מכוות האור” פירסם אפלפלד את קובץ המסות “מסות בגוף ראשון” (בהוצאת הספריה הציונית), שהן חשובות להבנת הסיפורת של אפלפלד.

עיקר כוחן של המסות הוא בכך, שעל אף אופיין העיוני, נמנע אפלפלד מדיבור בהן על השואה ברמת ההפשטה העיונית, אלא סיפר בפרקי הספר על הניצולים ועל השינוי שהתחולל בגישתם אל החיים באמצעות סיפוריהם של אנשים.

יתר על כן: אפלפלד הבליט במסות אלה את הסתירה המדהימה, כיצד מתוך האפר צמחה אצל רבים מניצולי השואה זיקה אופטימית אל החיים, וכיצד נבטה בהם גם רליגיוזיות מופלאה מתוך האדמה החרוכה של מחנות ההשמדה.

ואף שאפלפלד ביסס את עלילת הרומאן “מכוות האור” על פרטים ביוגרפיים מחייו - התיך, כמובן, מחדש את הפרטים הביוגרפיים האלה בעלילת “מכוות האור”, כדי להבליט שתהליך ההבראה של חבורת הנערים לא מחק לגמרי מזיכרונם את חוויות השואה הנוראות שבהם התנסו בעבר.

המסה “על הרגשה אחת מנחה ונמשכת” מתוך הספר “מסות בגוף ראשון” מדגימה היטב בקטע הבא את ההקבלה בין הביוגרפיה לסיפורת בכתיבתו של אפלפלד: “זה היה באביב 1946, שנה בתום מלחמת העולם השנייה, ועם זרם הפליטים הגענו גם אנו, ילדים בני שתים־עשרה שלוש־עשרה, נמוכים, כחושים, בלא לשון ובלא לבוש. כל שעבר עלינו בשנות המלחמה הארוכות גלום היה בנו שותק ועיוור: גוש מסתורין מעיק, שאין לו כל קשר אל התודעה - - - העלבון עמם בשקט, בקרקעיתה של הנפש. – – –אחרי שנים של נדודים וסבל נראתה הארץ כמשטח מרגוע רחב המושך אל תוך שינה עמוקה, ואמנם זאת היתה התשוקה לישון, לישון שנים, להשתכח ולהיוולד מחדש. – – – כה חזק היה הרצון עד אשר עלה בידינו לעשות את הבלתי־אפשרי. אין לדבר, אין לספר. זה היה צו, והוא לא מבחוץ. מה לא עשינו כדי להעלים את הסוד האפל. אסרנו על עצמנו כל גילוי שהיה בו כדי להעיד כי היינו שם. – – – וכך נקפה וחלפה שנה ראשונה. דומה היה כי הכל נשכח מאיתנו. – – – שכחת־הדעת כה עמוקה היתה כה עמוקה עד כי בבוא היום, משהקצנו מתרדמתה, היכתה אותנו התדהמה כהלם: כה רחוקים מעצמנו. – – – מאז אותה יקיצה שרויים אנו בנתיב הקסמים של החזרת עצמנו לעצמנו. – – – והכותב, שמטבע עשייתן שוקר באינטרוספקציה, נפתע, שבנתיב זה לא רק את עצמו מגלה, אלא גם את פזורי־הנפש של שבטו שבוזו ונדחקו ואבדו בשכחה”.

מסגרת הזמן שקצב אפלפלד לרומאן “מכוות האור”, השנה הראשונה של הנערים בארץ, מגבילה את הסיפור לשלב שאותו מגדיר אפלפלד במסות כשלב “השְכָּחה מדעת”. בעלילת הרומאן מסמלת ההיטשטשות של זכר ההורים את תהליך ההשְכחה הזה: “בזמן המלחמה היו נגלים אלי לעתים ובבהירות. הייתי מדבר אתם. מאז בואי לכאן ניתקו עצמם ממני. לבד איזו תחושה עמומה שהם מגוננים עלי, איני חש בהם” (58).

הבראתם והשתקמותם של הנערים מותנית במחיקת העבר – מראותיו, צליליו ומנגינתם של המילים בשפה הזרה – מן התודעה. לקראת המעשה, אשר למראית־עין מעיד על בריאותם השלמה – בעזרת הפיכתם מניצולי שואה ללוחמים בצבא – מתרופף לחלוטין הקשר עם ההורים: “באותה עת לא הגינו במוות. המוות הלך והתרחק מאיתנו והצטנף אי־שם בערפילים הסמיכים. מדי פעם היו ההורים נגלים אלינו, אבל לא התגלות של ממש. משהו בנו סירב לראותם” (143). אלא שסירוב זה, גם אם יארך שנים, כך האמינו, סופו להיפסק.

טרילוגיה של הזמנים    🔗

פרקי הרומאן “מכוות האור” עסקו בקורות ניצולים לאחר השואה. ותוכנם טיפוסי לתוכן ספרים המוקדמים שבהם סיפר אפלפלד לפניו על חייהם של הניצולים מן המחנות. חטיבה זו בכתיבתו של אפלפלד נמשכה מספרו הראשון “עשן” (1962) ועד הרומאן הראשון שלו, “העור והכותונת” (1971).

ורק אחרי שסיפר עלילות סיפורים אלה, התחיל אפלפלד לספר את סיפורם של המתבוללים שעתידים להיות הקורבנות של השואה. הראשון מבין ספריו עליהם היה הרומאן השני שלו, “כאישון העין” (1973). מאז נעה כתיבתו של אפלפלד בין שתי התקופות, התקופה שלפני ימי האימה והתקופה שלאחריהם.

תקופת הזמן שעליה שאפלפלד כמעט ולא סיפר (להוציא על ההתרחשויות בשוליים ומחוץ למחנות ההשמדה בסיפורים קצרים אחדים) היא זו המכסה את גורל היהודים בשנות השואה עצמן. כך, למשל, הבליטו שתי הנובלות שנדפסו בכרך “שנים ושעות” (1975) את ההימנעות של אפלפלד מפירסום עלילות על גורל היהודים בימי השואה עצמם: הנובלה “באדנהיים, עיר נופש” מקבילה בזמנה לתקופה המתוארת בכרך “תור הפלאות”, והנובלה השנייה באותו כרך, “1946”, מקבילה בזמנה לתקופה המתוארת בכרך “מכוות האור”.

על יסוד ההימנעות של אפלפלד מכתיבת עלילות על שנות השואה עצמה, שכה בלטה בכרכים “תור הפלאות” ו"מכוות האור", פרסמתי את ההשערה שאפלפלד מגבש בינתיים מתכונת סיפורית בהיקף של טרילוגיה, שהיא מתכונת סיפורתית בעלת אופי מחייב, כדי לכפות על עצמו את ההתמודדות עם שלושה זמנים, ובכללם גם הזמן, שעד כה נמנע מכתיבה על אודותיו: שנות השואה עצמן ומה שאירע לעם היהודי במחנות ההשמדה. (השערה זו מומשה על־ידי אפלפלד ב־1997, ברומאן “מכרה הקרח”).

כלומר: יש לכבד את רתיעתו של אפלפלד עד כה מנגיעה ישירה במוקד האימה, אך דומה שבשלב זה של כתיבתו הוא אוגר את כל כוחות הנפש הדרושים לו, כדי לפנות אל חוליית הזמן שעד כה נגזרה עליה האילמות מצידו. השלמתה של הטרילוגיה מותנית בהפרתה של השתיקה הנמשכת הזו בכתיבתו. זו שתיקה שכנראה תופר בקרוב, כי אין סופר בדור זה שהוא כה בשל לכך כמו אהרן אפלפלד.