רומאן בשני קולות²

לרומאן הראשון של יונת ואלכסנדר סנד, “אדמה ללא צל”, כבר היו עשר מהדורות קודמות במיסגרת הוצאת הקיבוץ־המאוחד. הדפסתו החדשה, במהדורה העממית של ספרית תרמיל, סמוך לצאת הרומאן החדש “נקרא לו ליאון”, מבליטה את שני הנושאים המרכזיים בכתיבתם של הזוג סנד. הנושא הראשון עוסק בהתיישבות היהודית בנגב (“אדמה ללא צל” ו"כבר ארץ נושבת"), והוא סיפורם של חלוצים. הנושא השני דן בשואה ובמרד (הטרילוגיה “הכיתה החמישית”, “ימיהם הפרוצים לרוח” ו"בין המתים ובין החיים", הרומאן “הנסיון הנוסף” ועתה “נקרא לו ליאון”), והוא סיפורם של הניצולים.

בין שתי החטיבות הנושאיות הללו ביצירתם קיימות זיקות אמיצות. הן מתבטאות בשלושה מוטיבים, המקשרים בין הזמן, שהוא “מחוץ לכל הזמנים”, של תקופת השואה, לבין הזמן הממשי והארצי של תקופת התקומה. יונת ואלכסנדר סנד חוזרים אל הסמלים היסודיים של הקיום: הבית, הילד והאהבה. הבית – לא למגורים בלבד, אלא סמל לאחיזה שלא תימוט. כבר ב"אדמה ללא צל" הוא מכוּנה “טירה” (עמ' 63), ובתואר זה גם יכוּנה ב"נקרא לו ליאון" (פרק י"ד). הילד הוא מופת ליציבות ולהמשכיות של הבית, כדרך שאומרת רותי, מגיבורי “אדמה ללא צל”: “בלי משפחה, בלי ילדים, לא יימצאו כוחות להיאבק עם השממה הזאת” (71). וכך גם אנדי ברומאן “נקרא לו ליאון”; “אחר־כך היתה אנדי חוזרת ושואלת למה התכוונו באומרם: ילד. מה ביקשו, בנוסף, כמובן, על מה שכל בעל־חיים מכוון אליו– – – ילד שאפשר יהיה לפנות אל תמימותו – – – שירצה לחיות ולא ייהרג… מכאן יש לחזור: שיכריח אותם לבדוק מחדש, להיוולד מחדש” (עמ' 16).

בתנועה כפולה    🔗

הבית והילד הם סמלים, שאין לגביהם פיקפוק. אך האהבה צריכה לחזור ולהיבחן בין הגבר והאשה. היא הכוח המניע להקים בית ולהוליד ילד – ועל־כן הכרח לבדוק מדי פעם מחדש, האם עודנה כוח והאם עודנה מפרנסת את החיים בין שניים שאי־אז אהבו. בשאלה זו עוסק הרומאן החדש של יונת ואלכסנדר סנד. הבירור, שהתעורר סביב הרומאן מיד עם צאתו לאור – אם דמותו של ליאון היא זו של יצחק (אנטק) צוקרמן הנערץ, גיבור גטו־וארשה – הסיט את העיסוק מעיקרו: מאמצם של אנדי ואוריה לבדוק מה קושרם, לאחר שנים של חיים משותפים, זה לזה – לברר העודם אוהבים זה את זה.

העמדת הרומאן על עיקרו זה מתבקשת כל־כך, דווקא משום שאת אהבתם מבררים השניים באמצעות תנועה כפולה: זו הצופה אחורה וזו הצופה קדימה. וכדי לוודא את השנים הצפויות להם, נועזים שניהם לגשש בתוך העבר, במכאוביו ובזוועותיו – באותה התחלה, שבה כמו נקבע הכל לגביהם ולגבי אהבתם. ואשר למותו של ליאון – אירוע זה (כמו גם מותה של צלינה) רק מאיץ את בירור השאלה: “מותו של ליאון משך את שניהם לחזור אל המעגל שהוא היתווה, לא רק הוא, סביב אנשים, מעשים, מאורעות, ושהנה נפרץ, ולחפש שם איזה דבר עיקרי שנזנח, איזה נקודת־מרכז שתמיד עשויה לעלות ולצוף, כשם שהיא עשויה לשקוע ולהישכח” (עמ' 18).

בין אנדי לאוריה ניצבת תהייה, שהם חוזרים ומנסחים אותה בניסוח אוניברסלי, שהולם את צורת הצגתם בראשונה בפני הקוראים: “נקרא להם אנדי ואוריה”. דומה שהם – ממש כמו ליאון עצמו (“נקרא לו ליאון”) – משמשים משל בלבד בחידת היחסים הזו – יחסי גבר עם אשה: “לילות של גבר עם אשה ואשה עם גבר, יכולים זה לזה, ועדיין מחפשים ואינם יודעים לומר את מה שביניהם אחרי כל השנים האלה, אומרים קשר, אומרים הימשכות, משום־מה נמנעים מלומר אהבה, אומרים אלף לילה ועוד לילה, אומרים ופתאום הכל חומק וכאילו אין ולא־כלום, ועוד ינסו לומר, ינסו שלא לחמוק, בזמן הזה שהכל בו הוכח, והכל בו הופרך, ובכל־זאת אולי עדיין לא נאמר בו הכל” (49).

ניגוד של תודעות    🔗

מותו של ליאון מבהיר להם, שאין אפשרות להוסיף ולדחות את הבירור של שאלת יחסיהם, וכבר אי־אפשר גם להסתפק בתשובות השיגרתיות, שבעזרתן מסבירים מדוע שניים מוסיפים לחיות יחד: “מתוך פחד, מתוך הרגל, מפני שהנוחיות עולה על הקושי, מפני שהמשותף עולה על המפריד, מפני שהשנים רבות כל־כך ועדיין ושוב, מפני שלמרבה הפלא…” (עמ' 131). ליאון, שהוא בן־דורם, הדגיש במותו שהשעה דוחקת, וכבר אין יכולת להמשיך לחיות עם ריבוי תשובות כזה, שכמוהו כהעדר־תשובה. בשנות החיים שנותרו להם, מוכרחים הם לשאול שאלות, “כמו למשל איך צריך אדם לחיות, נאמר, את עשר השנים האחרונות של חייו, אולי יותר מעשר, אולי פחות מעשר, ומה לעשות בהן” (עמ' 19).

צורך הבירור הוא שקובע את מיבנה הרומאן. גבר ואשה רואים אחרת את זיקתם אל שותפם לחיים. פרקי הסיפור מתחלקים בין שתי נקודות־המבט השונות. צמד המחברים דומה התחלק במשימה, וכל אחד משך את אחת התודעות: היא את התודעה הנשית והוא את התודעה הגברית. יתר־על־כן: הניגוד בין שתי התודעות נשען גם על הביוגרפיה השונה של הגיבורים – “קראנו להם אנדי ואוריה” (עמ' 217). הניסיון שעומד לרשותה של אנדי הוא הנסיון של הניצול מן השואה, ושם, במקום שנשבר הרצף, התחיל השיבוש הסופי ונעשה הנסיון לאיים על הקיום (עמ' 201) – עליה למצוא את התשובה למשמעותם של החיים בכלל ולטעמם של החיים יחד. הביוגרפיה של אוריה היא זו של החלוץ, שנשלח מקיבוצו בנגב אל שארית־הפליטה, ולפיכך גישתו אל הבירור מתחלה מן המשפט: “אני לא הייתי שם” (עמ' 62).

שניהם מסתייעים מן הדוגמאות שלפניהם – סיפוריהם של שלושה זוגות, שטעמים שונים קישרו אותם זה לזו. אפשר שאין זה מיקרה ששמותיהם של בני־הזוג מתחילים באותה אות: ליאון ולידיה, מאריאן ומאריה, משה ומאיה – ממש כשם שאוריה ואנדי קשורים זה לזו בקשר מיסתורי, מאגי. על ארבעת הזוגות וסיפורי אהבתם, השונים כל־כך, ניתן להחיל את דבריה של אנדי: “אבל למרבה המזל ולנחמה־פורתא אין פותר גם לחידת היותם שניים, שזכר ונקבה ברא אותם, וככל שיוסיפו דעת ותיאור על תיאורי־ההתחברות, מאלפים יותר או מאלפים פחות, מעוררים יותר או מעוררים פחות – – – הפליאה תחזור על עצמה ותהיה לפליאה־על־פליאה” (עמ' 17).

אהבתם של ליאון ולידיה נשענת על שותפות גורל. יחד בגטו ויחד במרד, לפעמים היא “בפנים, בתוך חומת הגטו, וליאון בחוץ, בצד הארי של וארשה”, פעם היא נשרכת “עם קבוצת האחרונים בתעלות־הביוב שמתחת לעיר, וליאון למעלה, על־פני העיר, ברחובות ובחורשה, מחכה שאולי לידיה תהיה בין היוצאים ותינצל” (עמ' 39 – עמ' 40). למרות זאת, לאחר שלושים שנה משותפות, יודע אוריה, היו “שתי דמויות, לא לגמרי זהות, כמובן, חלקה וחלקו, ואיך נשא ליאון את הלא־לגמרי־זהה, נדמה שמעולם לא אמר לאיש, אולי רק ללידיה אמר” (עמ' 21). לעולם לא יבין את סירובה של לידיה לצאת מן הביוב, כשם שהיא לעולם לא תבין מדוע אין לו, לליאון, מנוח ממעשה הריגתו של האופנוען. מספיק מאורע אחד, שהשני לא שותף בו, והזהות כבר אינה מלאה. וחידת הקשר, שהוסיף למרות זאת להתקיים, ממשיכה להיות חידה.

שונה לגמרי הוא סיפור אהבתם של מאריאן ומאריה. באמצע הרצאה על תורתו של ניוטון, פעלה בניגוד לחוקי הגרביטאציה של אותם ימים, ועברה ממושבי הסטודנטים הפולניים אל העומדים המנודים בחדר־ההרצאות – הסטודנטים היהודיים. לאחר מכן, דרך מבוא נסתר, המשיך הוא להפר אותם חוקים, ומדי שבוע חצה את הקו כדי לפגוש אותה. חזר ונשבע שלא יחזור להזדקק אל חסדיה, גם אם יגווע ברעב – אך שמר את המבוא לעצמו עד לרגע האחרון כמעט, ושב אל “האשה ההיא”. מדוע חזר אליה? האם אהבו? חידה היא – ותישאר חידה.

וחידה בלתי־פתורה הוא גם סיפור אהבתם של משה ומאיה. מסוממת גילה אותה בפארק של זרוקים באמסטרדם. וכמו מתוך הרגל, נחלץ שוב להושיעה מן הביבים. מאיה מחליטה להישאר אתו, למרות הפרש השנים הניכר ביניהם, והוא מסכים בלי הכרזות אהבה ועם ההבנה “שכל אחד עושה כחפצו, כל אחד עושה כהבנתו” (עמ' 162). יום אחד היא מספרת לו ששכבה עם אחר – ובבת־אחת הופך סיפור דסדמונה ואותלו, לסיפור של קינאה טראגית. אהבה כאן, או תביעה קדמונית לבעלות? משיכה כאן לקיים חיים, או תשוקה נסתרת להשחיתם?

פרטי וכללי    🔗

אהבתם של אנדי ואוריה כמו מתמרקת, גם מתבהרת גם מתרככת, בעזרת סיפוריהם של האחרים. שלוש העדויות הן שונות, זו של ליאון ולידיה היא עדות מוקלטת; של מאריאן ומאריה מסופרת באוזניהם; וזו של משה ומאיה מתרחשת לעיניהם, והם, אנדי ואוריה, מתאמצים להבין, לפרש ולפענח. אלא שאהבה היא חידה בלתי־פתורה, ולכן סיכומו של המאמץ הוא בספקנות גדולה: “מה חיפשו כאן? לראות מה נכון, מה לא־נכון, מה דומה, מה שונה, מה תואם, מה לא תואם? ומה התבהר להם?” (עמ' 202). ואף־על־פי־כן לא היה המאמץ מיותר. בזכותו הם מקבלים את אהבתם מפוייסים יותר, נינוחים יותר: “שיישאר כשהיה, ויראו בפליאה איך שני נופים רחוקים, זה שכאן וזה ששם, שניהם בני־קיימא, ויתפעלו מכל יום שבו מישהו חי עדיין” (עמ' 203). אין לצפות מחקירה שתפתור את כל התעלומות. ולכן נהגו נכון שחקרו ככל שיכלו – ובתבונה עשו שחתמו את חקירתם כאן, למרות שלא הכל התבהר: “התבהר מה שהתבהר, לא יותר מזה, גם לא פחות” (עמ' 225).

ברומאן שמדברים בו שני קולות, צפוי ביאוּר של מסקנה מפוייסת זו על־ידי שני גיבוריו. אנדי מגלה את קיומה של “זרימה בלתי־פוסקת זו של בני־אדם, ושניים זהים אין” (עמ' 213). גילוי זה מסלק ממנה את המום, שעיוות עד כה את מגעה עם החיים – “הסברה כאילו כל השיפעה האדירה הזאת של הקיים קיימת ללא שום טעם” (עמ' 214). עתה היא מסוגלת לפרוץ את מעגל חרדותיה הפרטי: “הנה היא מתקרבת אל איזה קו־השוויון בין מותה שלה למותם של אחרים – – – ולמרות שרק מתקרבת, ולמרות הבושה שמאוחר כל־כך, ובעסק גדול כזה, אל משהו שרבים חיים אותו אולי בלי שום דיבור או מחשבה – – – למרות אי־הוודאות היא מוצאת בזה גם משהו שונה, שהיתה רוצה להגישו לאוריה כמו נדוניה מאוחרת, כמין פיצוי” (עמ' 215).

וכך בעוד היא פורצת מן הפרטי אל הכללי, מצטלב אוריה איתה בעשותו את המהלך ההפוך: מן הכללי אל הפרטי. כאשר הוא מעלה בדעתו את תמונות־החיים מעברה של אנדי, מרגיש גם הוא לפתע צורך לפצות אותה מכאן ואילך: “הרי זה מעין רצון עמום לתקן איכשהו את השעה ההיא בעבור אנדי, כביכול להשיב לה אותה, לנהוג סבלנות ללא סייג, והקשבה, ביום ובלילה, ולא לטעון כנגד, ולא לפגוע, ואולי לזה ייקרא סוף־סוף אהבה” (224). הוא, מסתבר, מתכוון לצמצם את מעגלו סביבה. גם אם לעולם לא יהיו זהים, השוני שחל בכל אחד מהם עשוי לתרום לקירבה ביניהם, ובשמחת הפגישה אמנם מסתיים הרומאן “נקרא לו ליאון”.

גודש של יחידות    🔗

אינטרפרטציה זו של הרומאן מנוגדת להערות הפרשניות של מ.פ., עורך הספר, על גבי הדש האחורי שלו. ודומה שאנו חולקים גם על הערכתו של הרומאן. בעוד הוא מדבר על “גדולתו של הספר הזה” – איני יכול להעלים עין מפגמיו. קו־ההתפתחות העיקרי של הרומאן כמעט מתמסמס בגודש של יחידות־סיפור קטנות, שרק חלקן רלוואנטיות לעלילה. אפילו חלק מן היחידות, שמצרפות את סיפורה של צלינה, מגובבות שלא לצורך. אם סיפורה של האם, נועד להדגיש על דרך הניגוד את גודל התמורה, בגישתה של אנדי כלפי החיים, ניתן היה להסתפק בחלק מהיחידות שעוסקות בה. כוונתי ליחידות המספרות על מוזרותה של צלינה, שכמו הקפיאה את הזמן וחסמה את עצמה מפני החיים במעגל שאינו נפרץ. אנדי, כאמור, נחלצת מסכנתה של הסתגרות כזו.

בלתי רלוואנטי לחוט העלילה המרכזי הוא גם חלקו השני של הרומאן “קטעים מתוך יומנו המשוער של ליאון”. תחבולת היומן סותרת את הנחתו של הרומאן בדבר המידע, שעומד לרשות “המספרים” ו"הגיבורים" מידיו של ליאון. חלק מן המידע שביומן משוער זה נמסר לקורא בדרכים אחרות, מפי הדמויות האחרות שברומאן. ולמעשה כל יחידות המידע, שאינן מתמקדות ביחסי ליאון ולידיה, רק מערפלות את עלילתו העיקרית של הסיפור. הראייה הטובה ביותר לטענה זו תימצא לקורא, אם ידלג על יומנו המשוער של ליאון, ויעבור מעמ' 88 ישר על עמ' 111, כדי לצרף את סיפורם של משה ומאיה – סיפור שהופרד שלא לצורך, ותרם אף הוא להרגשה, שיונת ואלכסנדר סנד לא השכילו ברומאן זה לגבש את העלילה במידה הראויה. ב"אדמה ללא צל", למשל, עשו הם עצמם שימוש מוצלח יותר בתחבולת היומן, והקטעים “מיומנו של שרגא” גם משתלבים במסכת־הסיפור וגם מכווצים את הרקע ההיסטורי לעלילתו.

במקום צעיפים ססגוניים    🔗

ברומאן זה נחשפת הבעייתיות של כתיבה בשניים. מבלי להיכנס להשערות על תהליכי העבודה בבית־היוצר של יונת ואלכסנדר סנד – התוצאה של כתיבתם המשותפת מבליטה העדר־אחידות באיכותם של פרקי־הסיפור. כאמור, מצויים ברומאן שני קולות, קולותיהם של אנדי ואוריה. הפרקים שמסופרים מנקודת מבטה של אנדי הינם יותר סיפוריים ונוטים “לשקוע בהתבוננויות זעירות” (עמ' 27), לראייה רגישה יותר ומדוייקת יותר של הדברים. כנגדם סובלים הפרקים שמסופרים מנקודת־מבטו של אוריה מנטייה יותר אמירתית, אם בצורת אפוריזם (“הזיקנה זה פארודיה של חיים” – עמ' 27) אם בצורת שעשועי־ניסוח חכמניים (“אולי סוף־סוף הגיע הזמן למצוא מוצא מהתנצחויות הרות־גורל כמו ההתנצחות החוזרת על כך, האם הקושי שלו לחדול משיבוש, והקושי שלה לשאת שיבוש, שייכים לאותו תחום עצמו, שאין שליטה עליו, או לשני תחומים שונים” – עמ' 58) ואם בדרך גלישות כמו־הגותיות (“ברצון היה משתקע עכשיו בסיפור ארוך, סיפור כמיפלט, ציור כמיפלט, דברים ידועים, אבל הלא גם דברים ידועים, יש להניח, נכונים לפעמים” – עמ' 166).