מלחמת השחרור – מבט מעירק    🔗

הסיפורת העברית מתברכת לאחרונה מהופעתם החיונית של סופרים יוצאי ארצות האיסלם. כזו היתה התייצבותו הצבעונית והכובשת של אמנון שמוש, בסיפוריו על קהילת יהודי חאלב שבסוריה, בשני ספריו: “אחותי כלה” (1975) ו"מישל עזרא ספרא ובניו" (1978). הרגשה זו מתחזקת כאשר קוראים על חיי היהודים במצרים. והיא מקבלת אישור מרשים ברומאן החדש של סמי מיכאל “חופן של ערפל”, שעלילתו פורשת תמונה מרתקת מחיי הקהילה היהודית בעיר בגדאד שבעירק.

על אף שריקעו של הרומאן “חופן של ערפל” הוא חייהם של יהודי עירק, הרי עלילתו מקבילה בזמנה לאירועי מלחמת־השחרור בארץ. גם הדמויות היהודיות בין גיבורי הרומאן מגלות אותו להט נעורים מהפכני ואותה נהייה אחר אידיאולוגיות מתקנות־עולם, שכה אפיינו את הגיבורים הספרותיים של הסיפורת על מלחמת־השחרור. מן הפרטים הביוגראפיים המועטים שנדפסו בידי ההוצאה על דש הספר מתברר גם, שמבחינת גילו ניתן לשייך את סמי מיכאל אל מספרי “דור בארץ”, ולמעשה אף יכול היה להימנות ממש עליהם, אילו כתב את “חופן ערפל” סמוך לעלייתו ארצה ב־1949.

זרות ועוינות    🔗

מסכת עובדות זו הצטרפה במוחי כדי להצדיק את השאלה הבאה: האם תתואר התייצבותו של סמי מיכאל עם רומאן כ"חופן של ערפל" בשעריה של הספרות העברית בעשור הראשון לשנותיה של המדינה, כאשר מספרי “דור בארץ” כתבו רובם ככולם על נושא מלחמת השחרור? האם היה רומאן כזה, המספר על מעורבות הקהילה היהודית בעירק באירועי מלחמת־השחרור ועל ההשפעה שהיתה למאורעות בארץ על חייהם בעירק, זוכה להיות מצורף בלא־הסתייגות לספרות המלחמה שליכדה את דור מספרי־תש"ח? והאם היה סמי מיכאל עצמו זוכה בהכרה על תרומתו לנושא הדורי של מספרי־תש"ח ומתקבל באהדה אל בין שורותיהם?

כמובן, היו סיבות אחרות אשר מנעו מסמי מיכאל להתייצב כך על סף הספרות העברית באותן שנים, אך לוא גם היה בשל אז לכתוב את “חופן של ערפל” – ספק אם היה כותבו ומפרסמו בשנותיה הראשונות של המדינה. מספר “דור בארץ” טיפחו בכתיבתם, באותו עשור ראשון למדינה, את מיתוס “הצבר”. בן־הארץ הובדל מיהודי־הגלות, והוא גילם בחושניותו ובתעוזתו את דמות היהודי החדש, היודע ללחום ולאהוב, לעבוד ולצחוק, שלשונו עניינית, דיבורו ישיר ורגשותיו פורצים תחומי התייחסות מסורתיים.

מרכיבי־השלמות של דמות־הגבור הספרותי גם ביטאו גם בראו את האטמוספירה הרוחנית, שאיפיינה את הספרות באותם ימים לא־רחוקים. היתה בולטת בה נטיית ההסתגרות, כלפי יהודי התפוצה אף יותר מאשר כלפי קיומם האנושי של בני־אדם בחברות אחרות. לא רק “העברים הצעירים” (הכנענים") גילו זרות ועויינות כלפי קיום יהודי מחוץ לארץ־ישראל, והם היו הקיצוניים שבכולם, אלא אף האחרים – שלא נקטו במפורש באידיאולוגיה הכנענית – נתפסו ליומרת ההתנשאות, שהיתה כה מגוחכת במציאותה של מדינה צעירה, אשר קלטה עליות־ענק, ששינו את יחסי הרוב והמיעוט בין ילידי־הארץ ובין העולים אליה.

טיפוח מיתוס “הצבר”, ביטא יומרה לעצב את דמות היהודי החדש, על־ידי הצבתו כאידיאל של חיקוי לכל הבאים ארצה. ליליד־הארץ יוחסו בספרות משאבי־יוקרה בלתי־מוגבלים, והועד לו תפקיד מנהיגותי בלתי מעורער. האקלים הרוחני, שנוצר סביב טיפוח מיתוס “הצבר”, חסם מספרים מבני העליות הגדולות של שנות החמישים, אשר נתוניהם האישיים והביוגראפיים מנעו מהם לכתוב על־פי הנוסח ששלט בכיפה. האווירה, שהיתה חסרת פתיחות כלפיהם, הבהירה להם, שאותם נושאי־כתיבה, אשר דמיונם היוצר נידרש להם, הינם חסרי־סיכוי במציאותנו הספרותית.

דומה שאף ספר כמו “חופן של ערפל” – אילו נכתב באותם ימים – שמבחינת נושאו היה אז רומאן העוסק בנושא אקטואלי, היה נחסם הן בשל ריקעו והן בשל גיבוריו. באחת: כשם שיש ענין לחקור את מאפייני הייחוד של הסיפורת בשנותיה הראשונות של המדינה, ראוי לתת את הדעת גם אל ההיבט הסוציו־תרבותי של המציאות הספרותית בעשור הראשון למדינה. וכשם שמציאות זו עודדה והימריצה לכתיבה את קבוצת המספרים הצעירה של בני “דור בארץ”, כן דיכאה ועיכבה את התפתחותם כיוצרים של אחרים מבני העליות הגדולות. ובצד החשבון המסכם את מה שנכתב ונתפרסם באותו עשור ראשון למדינה, כדאי גם לערוך את חשבון כל אותן יצירות שלא נכתבו בעטייה של האווירה הרוחנית הבלתי־סובלנית כלפי כל מה שאינו “צברי”. ויהיה לנו חשבון מאוזן כזה אות התראה לבאות.

דופק־לב התקופה    🔗

תמונה

סמי מיכאל

ועל כן, לגבי דידי, רומאן כמו “חופן של ערפל” הכרחי היה שייכתב, כדי שימלא את החסר בסיפורת על נושא מלחמת־השחרור, שהרי עתה – כעבור למעלה משלושים שנה – כבר נתבררה האמת ההיסטורית של מלחמה זו. ובראייה מאוחרת, אך גם מאוזנת יותר, מצטיירת מלחמת־השחרור לא רק כמלחמתו של הישוב בארץ, אלא גם כמלחמתם של יהודים בכל מקום שהיו בו. והיטיב להבין זאת רמזי – גיבורו של הרומאן – בדברים שהוא אומר לאחיו הציוני, אכרם: “המלחמה כבר התחילה שם והאש שלה עומדת להתפשט עד כאן. לאמיתו של דבר אנו כבר בתוכה, ציונים כקומוניסטים” (119). ובשלב אחר של המאורעות הוא אומר לבת־דודתו, שבשל הקמתה הקרובה של המדינה היהודית נגזרה כלייה על קהילת יהודי בגדאד: “הכל השתנה. כשתקום מדינת היהודים נהיה אנחנו לזרים שנואים על האדמה שנקברו בה אבות אבותינו” (230).

“חופן של ערפל” משלים את סיפורה של מלחמת־השחרור בעזרת זווית־ראייה שחסרונה הורגש כל־כך – מנקודת מבטם של יהודים בארצות העימות האיסלמיות. יתר על כן: בניגוד לפיתוחו של נושא המלחמה הזו בסיפורת הארץ־ישראלית, ששלט בו הכיוון המבליע את משמעותו הלאומית של הנצחון, ואת חשיבותו ההיסטורית התפניתית של נצחון זה, מפני הלבטים המוסריים־האנושיים שהיו כרוכים בעקביו, מוצגת המלחמה מנקודת מבטם של יהודי ארצות־ערב באור מציאותי ועובדתי יותר. מבחינה זו רומאן כמו זה של סמי מיכאל עושה אף צדק עם האמת ההיסטורית ומאזן את תמונת המלחמה, כפי שהוצגה בסיפורת הארץ־ישראלית על נושא מלחמת־השחרור.

ליבם של הצעירים היהודים ברומאן זה הולם עם דופק ליבה של התקופה, בדיוק כפי שהובלט הדבר בגיבורי הסיפורת הארץ־ישראלית על נושא המלחמה. ושם כמו כאן פיעמה התחושה שאי־אפשר לעמוד מנגד למאורעות המסעירים שהולכים ומתהווים. התמסרותו של רמזי לפעילות המחתרתית בתנועה הקומוניסטית – ככל שהיתה מוטעית, כפי שניתן לשפוט עתה – הגיבה אף היא על התחושה שמדינה יהודית עומדת לקום במולדת הישנה. רמזי מאמין שעל צעירים יהודים כמוהו מוטל לעכב את שליחת הסיוע העירקי, למניעת המדינה היהודית, ע"י יצירת קו־הטרדה המזוהה עם קומוניזם. לכן הוא מתרה באחיו אכרם הציוני כי הזהות כציונים עלולה להביא כלייה על הקהילה היהודית בבגדאד. אמנם מעייניו של רמזי נתונים יותר לשלומה של קהילת אבותיו בעירק, מאשר לתקומה הלאומית בארץ־ישראל, אך בדיעבד, האש שבערה בקרבו ניזונה משורשי זהותו, שבחרה בקומוניזם להצלת עצמה.

וקיים עוד קו־הבדלה בין צעירי הרומאן הזה ובין הלוחם בסיפורת על נושא מלחמת־השחרור שנכתבה בארץ. באלה כמו בזה מפעם מרד נגד מושגי־החיים של האבות. מרד זה מתבטא בהעזה לבעוט באורך־רוחם של האבות, בסבלנות־ספקנות שבה הם מקדמים את המציאות המהפכנית, היהודית והעולמית כאחד. ההבדל שניתגלה בין אבות לבנים בארץ־ישראל ובעירק היה אחד. האבות כמו התגוננו בפני המאורעות וציפו שסערתם תחלוף, והבנים קיוו לבואה של הסופה וליבו את האש שתזרז את הגעתה ותגדיל את מהפכתה. צעירי תש"ח נועזו לעצב את העתיד וביקשו לקבוע את שינוייו שעה שאבותיהם שילמו מס־שפתיים לעידן החדש, שבעיקרו מוטל היה עליו לקיים את שלוותו של ההווה בלא חסרונותיו הנוכחיים.

חולשה ופחד אנושי    🔗

הרומאן של סמי מיכאל הוא רומאן שחומריו העלילתיים שאובים ממאורעות מציאותיים, היסטוריים, ואפשר גם ביוגראפיים. עובדה זו הכתיבה גם את תוצאות פעילותם המחתרתית של שני האחים. זו ביטאה את נכונותם ליטול על עצמם כל סיכון נוכח המאורעות המתקרבים, אך לא ביכולתם למצות נכונותם זו בהצלחות ממשיות. בכך ניבדלו מבני עמם שלחמו בתש"ח בארץ. יושבי בית־הקפה היהודי בבגדאד צופים את כשלונן של שתי המחתרות.

אלא שעל אף האפשרויות הבדיוניות המוגבלות שעמדו לפני סמי מיכאל, ברומאן שחומריו העלילתיים הינם היסטוריים, עיקר הישגו טמון דווקא בעיצובו של עולם בדוי כה מרתק על רקע היסטורי מציאותי זה. עולם בדוי זה של הסיפור הוא עולמם של ימי־בחרות במחתרת. אחוות לוחמים מחתרתית, מתברר ב"חופן של ערפל", קיימת רק למראית־עין. גם מהפכנים אינם אלא יצורי־אנוש שטיבעם וחולשותיהם מקיימים את עצמיותם, לטוב ולרע. גלריה שלמה של מהפכנים כה שונים זה מזה אוחזים בכפם את סיכויי התקיימותו של רמזי כבן־חורין. מהפכנותו של עבד־אל־עזיז השחפן היא רומנטית ונאיבית. (“צריך להרוס את הכל ולבנות מחדש” – 56 ). מהפכנותו של ג’ורג' הנוצרי מעוכבת ע"י פחדנותו (“אני מאמין במה שהוא עושה ואני פוחד ללכת אחריו” – 171). עאלי הלץ הוא איש־הפקר ש"אין שום דבר מקודש בעיניו" (97). ונמר דוהר על גבה של המהפכה למילוי תאוותיו האישיות (הוא “רוצח שמחפש לעצמו מהפכה” – 86).

בתוך חבורה זו מתבלט רמזי ביושרו האינטלקטואלי. הוא מהפכן מתוך הכרה, שאינו מוכן להתכחש ליהדותו, על אף שזו הופכת את השתייכותו למחתרת הקומוניסטית לכה סבוכה. ויפה מנסח באוזניו אכרם אחיו את הסבך הזה: “מה יגידו הרוצחים האלו כשיוודע להם שאתה יהודי ששולח מוסלמים להרוג שוטרים מוסלמים בתוך מסגד?” (193). וכעין אישור לאפשרות מוזרה ומסוכנת זו, באים לאחר מכן דברי יושבי בית־התה של אבו ג’אסם, שמשקפים ברומאן את הלכי־הרוח ברחוב הערבי, באוזני נמר: “היהודי הזה בא לכאן כמו נחש והרעיל את נשמתך, נמר. שלושה גברים, שלוש נשמות טהורות של מוסלמים נקטפו בכדורים של מוסלמים כשרצו על הגשר. רק יהודי יכול לעולל לנו אסון שכזה” (200).

עיצוב דמותו של רמזי עלה יפה משום שלצד אומץ־לב שוכנים בו גם החולשה וגם הפחד האנושי. הוא מסתכן, אך בעמקי לבו הוא משוכנע כי לא יוכל להחזיק מעמד בתנאי מאסר. הוא בוטח בצידקת דרכו, אך בביטחה זו מתנגחים ספקות מייסרים: “זמן רב חשבתי שאני פיקח וערמומי ולכן לא הצליחו לתפוס אותי. אחר־כך אמרתי שאני משמש פתיון מצוין בידי הבולשת. אינם מניחים את ידם עלי מפני שאני מוליך אותם בלי דעת אל חשודים רבים” (167). הוא שואף לעולם מתוקן וחדש, אך מודה בעבותות הקושרים אותו אל נופי ההווי הקיימים: “רציתי לומר שאני יוצא מעיראק. סופית. לכל החיים. עד מותי לא אראה את החידקל. אעמוד ברחוב זר, בעיר זרה, ואצרח ואיש לא ישמע אותי. זה קורה בחלומות. אני כבר מתגעגע לכל ואני עדיין פה. ואיני יודע מה זה שונה ממוות”. (230).

בטחון וספקות    🔗

אמינותו של העולם הבדוי ב"חופן של ערפל" מושגת ע"י סמי מיכאל בבחירה נבונה של הנפשות, אשר דרכן ישתקפו המאורעות ההיסטוריים. אירועי התקופה משתקפים דרך חייה של משפחה אחת, ששלושת בניה נבדלים זה מזה לחלוטין בתגובתם להתרחשויות. הבן הבכור פונה לעסקי מסחר וצופה במאורעות מן הצד. אכרם מתמסר לפעילות במחתרת הציונית. וצעיר הבנים, רמזי, פועל במחתרת הקומוניסטית. האפשרויות הנוצרות מבחירת משפחה כזו לעלילה הבדויה של הרומאן מועילות גם לצורך שיקוף המאורעות ההיסטוריים, שנמצאו מייצגים טיפוסיים בבני המשפחה לכל הגישות שרווחו כלפיהם אז בבני הקהילה היהודית בעירק, וגם לפיתוח מערכת יחסי־האנוש המורכבים בין אחים, שמתייצבים אלו מול אלו בשל האוריינטציה הפוליטית המנוגדת שלהם.

לא כל האפשרויות העלילתיות ממערכת יחסים זו בין האחים מוצתה ע"י סמי מיכאל. במיוחד נזנח האח הבכור, המעדיף את השלווה האחוזה בכף על צפורי־מחר יפי־שלמות. לא פותחו גם האפשרויות הסיפוריות שהיו טמונות בתאור יחסי האחים עם ההורים. אך לעומת זאת הודגשו היטב מתחי הניגוד והאהבה בין שני הבנים המהפכנים של המשפחה. כל שיחה ביניהם מתיזה ניצוצות־יריבות וגיצי אי־הסכמה, אך בעמקי ליבם הם יודעים שלא יוכלו לסמוך אלא האחד על השני.

הבטחון בנאמנות של האח, אשר לעולם לא יסגיר את אחיו, שהוא יריבו הפוליטי, במחתרת הקומוניסטית, הוא מתהלך בין חבריו לידי רודפיו, מוקבלת ברומאן לספקותיו התמידיים של רמזי ביחס לנאמנותם של חבריו למחתרת בידיעה ברורה שכל אחד מהם כורה לו את קבר־הבגידה. מוצאו היהודי אף מעצים את ספקותיו. קלה יותר ההצדקה של הבגידה בו, היהודי, מאשר בכל חבר אחר של המחתרת. דומה שהוא נרדף ע"י אימת בגידתם של חבריו אף יותר מאשר ע"י פחד לכידתו בידי השלטון. לבסוף מתברר שחושיו לא היטעוהו. ביטחונו בג’ורג', שהכיר בחולשות עצמו (“רמזי ורני – מתוודה ג’ורג' באוזני אשתו – רצנו על קורה מתוחה על פי תהום. הוא עדיין רץ ואני תקוע על הקורה ומפחד להתקדם ומפחד לחזור ומפחד להביט למטה”), הצדיק את עצמו. יהיה זה ג’ורג' הפחדן שיזהירו מפני רודפיו באומץ־לב נדיר. ויהיו אלה נמר ועאלי, הטוענים להילת גיבורים ולנקמה בכל מי שבוגד בחברו, שיחרצו־לשון ראשונים בהגיע שעת־המיבחן לאחוות־הלוחמים המחתרתית שלהם.

בני המעמד הבינוני    🔗

בחירתו של סמי מיכאל במשפחתם של אכרם ורמזי, כדי לשקף באמצעותה את המציאות ההיסטורית בעירק, של ימי ערב כינון המדינה היהודית, נתגלתה כנבונה גם מטעם אחר. משפחה זו מייצגת את בני המעמד הבינוני בקהילת יהודי בגדאד, זו של הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים. פרשת אהבתם הסוערת והטראגית של רמזי וסוהאם – ופרקי הסיפור האלה הם מיטבו של הרומאן – מאפשרת לנו לחדור אל השיכבה החברתית העליונה בקהילת יהודי בגדאד, אל בין חוגי העשירים, שכל מעייניהם בעיסקיהם. כמה אירוני הוא המצב, ששעשוע נאלץ לממן בכספו את הצלתו של רמזי, כדי לזכות במה שאינו בר־קנייה בכסף. וסוהאם תיאות לחיי־השפלה, אם במחיר זה ייפדה אהובה לחיי־חרות. הסתתרותו של רמזי מפני רודפיו בביתה של בת־דודתו, שמחה, מאפשרת לנו לפגוש את שכונת העמלים והעניים בקהילת יהודי בגדאד, שפשטות ומצוקת־הקיום מסבירות גם את חרדותיהם וגם את גבורתם.

באופן זה מתגלה גם חשיבותו האחרת של הרומאן “חופן של ערפל”, ההופך להיות תעודה אותנטית לדיוקנה של קהלה יהודית בימי גדולתה האחרונים. מלחמת־השחרור והקמתה של מדינת־ישראל חיסלו את התפוצה היהודית בארצות האיסלם. מיעוטן של יצירות הממחישות את הווי־החיים באותן קהילות השמיט עד כה מן הזכרון הקולקטיבי, הלאומי, גיזרה תרבותית שלמה. כמובן, סמי מיכאל לא כתב תעודה אתנוגראפית־פולקלוריסטית, יצירת ספרות הינה בעיקר תעודה אנושית, שמידת הצלחתה מותנית בעוצמת המסמל שלה, במידת כוחה להעשיר ולגוון את ההתנסות האנושית שלנו. אך מאחר ובכך, בתור סיפורת טובה, הוכיח הרומאן “חופן של ערפל” את עצמו, ניתן גם לראותו כתעודה מהימנה לרקע התקופתי ולנוף החברתי שמומחז ברומאן זה.