״בכוח לא תהיה אהוב״ – אימרה רוסית עתיקה זו מן הראוי היה לשננה לישראל ולמדינאים שלה כל הימים. שבעתיים – בימים אלה.

כי מאז נחתם הסכם־השלום עם מצרים, מעטים הדברים ששיקפו כל־כך את התפתלויותיה של ישראל “להיות אהובה” כמו הברבור הזה סביב ביקורו המצופה של נשיא מצרים חוסני מובארק בישראל. שום מדינה שלא לאחר תבוסה ושלא לאחר כניעה. לא ביזתה עצמה אצל שכנתה כפי שעושה זאת ישראל של ההדר והתפארת סביב הביקור המיוחל הזה.

המאבק עם המצרים הוא על כל פרט ועל כל פריט: כמה ימים ישהה; אולי בכלל רק כמה שעות בלבד; האם יטה ללון בישראל או אולי רק ישחיר בה אבל יעריב במצרים; האם יכונה המאורע הזה ביקור נימוסין או ביקור עבודה או ביקור מדיני או ביקור ניחומים; היכן יסכים ללוּן. והיכן לדוּן. והיכן לזוּן והיכן הוא מעדיף לעשות – כל צורך שהוא.

ובתוך הממשלה הזאת, שכל־כולה בועה של הדר מנופח, אין איש חש כי שום כבוד שינחיל לנו ביקורו – אם אמנם יואיל לבקר כאן – כבר לא יתחרה עם הביזוי שאנו מבזים את עצמנו בחיזור המביש הזה. ואיש אינו מרגיש בתעלול המלעיג שבו נוהג המימשל המצרי בכל הנוגע לביקור ממלכתי זה.

אלא שלא רק מצד הכבוד הלאומי הולך הביקור – או אי הביקור – ונהפך למכשלה. הוא נעשה מפוקפק יותר ויותר, אם לא מכשיל שבעתיים, מן הבחינה המדינית.

כי יותר משיש – או משתהיה – משמעות מדינית לאקט של הביקור אם אמנם יתקיים, יש כבר עכשיו משמעות ותהודה־מדינית שליליות בפיתוליו של מר חוסני מובארק ובתעלולים הברורים והמורגשים להתחמק מן הביקור ומן הפירושים המדיניים שאולי יינתנו לו. התפתלויות אלו מקפלות בתוכן כבר עתה לקח־מדיני בעל משמעות המרחיקה לכת יותר מכל ביקור שהיה עורך כאנוס על פי שידולו של שר החוץ של ישראל.

יתרה מזו: כרכורים אלה של הפצרה כבר נותנים הדם וחותמם השלילי – מבחינתה של ישראל – במדינות־ערב ובעולם החופשי, חותם ששום ביקור כפוי לא יאזן אותו. הלב מתקשה להאמין כי דבקותה של ממשלת ישראל בקיום אקט הביקור עצמו, על אף ההתבזות הכרוכה בכך, לא באה אלא כדי להצעיף, לפני העם כמו לפני עצמה, את האמת החדשה והכאובה העולה מהסכמי־השלום בשלב האחרון של התבצעותם. להצעיפה או – גרוע מזה – להמתיקה.

כל הצעפה כזו, בעזרת עוד כמה גינוני טקס או דיבורי חונף. עלולה רק לערפל את הראיה המדינית המפוכחת ולהקהות את חושי ההבחנה לגבי התהליכים החדשים המתחילים להסתמן ביחסי ישראל ומצרים ולגבי כיוונם המדאיג – אך הברור.

אלא שגלה כבוד מישראל וגלתה תבונה עמו. לפי מידת השידול שנהגנו בטיפול בביקור זה עד כה, יש רק להצטער שלא נותרו בידינו לפחות עוד ימית אחת או עוד שדה תעופה אחד למיקוח. אולי היה לנו אז מה להציע גם כמחיר למחוות ביקורו של חוסני מובארק בארץ. אלא שהכל, כידוע, כבר נמסר תמורת מחוות מסוג זה בעבר ואין אפילו שדה־נפט אחד לסחור בו סחר־חליפין. וחוסני מובארק יבוא – או לא יבוא – לארץ לא על פי איזה דורון מדיני או פיתוי חמרי שנגיש לו אלא על פי כוחם או חוסר־כוחם של שידולינו. דורון אין עוד בידינו לתת לו. אולי יסתפק בתפילה, בשידול.

דרך הנדיבות המזרחית מי יידע?

ואם, כדברי פקידים מצריים החומדים להם לצון ארסי־מעט עם אורחיהם הישראליים, "זוהי הסעודה האחרונה ולא יהיו עוד סעודות כאלו אחרי 26 באפריל״ – אולי היינו רואים בביקור שקיים בישראל נשיא מצרים המנוח לפני שנתיים, את הביקור המכובד האחרון, הביקור המפטיר, של נשיא מצרי לפני השלמת הנסיגה מסיני ומוותרים על מחוות־הניחומים של מר מובארק.

אם יתרצה באחד הימים לבקר בישראל – יתכן כי הערך המדיני האמתי של ביקור כזה יהיה דווקא אם יזמין עצמו לבוא אחרי תאריך מציב־גבול זה. לא יעשה זאת – לא זכינו, אבל גם לא השפלנו כבוד ישראל.

מאליו חוזר ועולה בקונטכסט המדיני של ימינו הסיפור המובא בספר “במדבר” על המימצאים שמסרו המרגלים למשה רבנו בשובם מסיור בארץ כנען. ״ושם ראינו – – – בני־ענק מן הנפילים (כנראה, אנשים ממידת קומתו של מר חוסני מובארק – י.) ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם".

כאן – טוען פרשן נודע של המקרא – טמון כל כשלון שליחותם. קודם כל ראו שליחי ישראל את עצמם “כחגבים בעינינו”, כלומר כחגבים בעיני עצמם, ואחר־כך, מטבע הדברים. “וכן היינו בעיניהם”.

בשלטון המכהן היום בישראל ניכרת התרוצצות מתמדת בין שתי מגמות: העמדת פני נפילים מזה ופיק־ברכים מזה. הרהב, כטבעו, מכריז על עצמו. פיק־הברכיים מוצנע וצריך ללמוד להבחין בו. אחרי רעש של זקיפות־קומה מדומה באה דממה דקה של דיבור כנוע. והדוגמאות ידועות מצפון עד דרום. הטיפול סביב ביקורו של מר חוסני מובארק בישראל הוא דוגמה למזיגה של שני היסודות האלה. בראשיתו היתה התרועה אחר־כך בא הדיבור המתחנחן, הכנוע. עתה אנו עומדים בשלב של ונהי כחגבים – גם בעיניהם.

חבל.

1 במארס 1982