לרכון באלם לפני הדם    🔗

על חמשה יסובו הדברים: על היגון, על ההודייה, על דמי נקיים, על הסהרורים – ועל הסנוורים.

מצוות־הלב הראשונה לפני טבילה־העט בנושא “שלום הגליל” היא לרכון באלם לפני הדם. לרכון לפני תלי העפר התחוח. לפני החלומות שנרקמו תוך כיסופי־נעורים ולא זכו אפילו לראשית התגשמותם. לתת לדמעות להינגר. לחבק עד־כלות את תלי העפר הרעננים האלה ומתוך תפילת־הגולל המרעידה של עקביא־בן־מהללאל להשתהות הפעם אולי יותר מתמיד על הציווי השני: דע לאן אתה הולך. להשתהות על ציווי זה דווקא כדי שלא לבוא לעתים קרובות מדי – קרובות עד להחריד – לידי מצווה אחרונה, סופית, שאין עוד מעבר לה ולא כלום, תמצית כל תרי״ג ושיאן: קידוש השם. לזכור: היא לא ראשיתן של המצוות בספר־החיים. היא סופו וחתימתו. קדושת החיים עצמם קודמת לקידוש־השם.

לזכור זאת ליד התלים הרעננים בבתי־העלמין הצבאיים של ישראל ולא לשכוח – לעולם לא לשכוח – בשובנו מהם. בלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו. בקומנו לעמל־היום. כל עמל. גם עמל ההנהגה הלאומית.

 

הגליל נושע    🔗

תהיה זו לשון המעטה אם נאמר כי איננו מאוהבים בהנהגה הלאומית הנוכחית של ישראל. עודף של גומות־חן לא היה מעולם לתנועה המוליכה הנהגה זו וקשקשי השלטון רק הוסיפו לחיספוסה הציבורי.

אבל בבואנו לשפוט את מיבצע “שלום הגליל”. כשמו וכמהותו, עלינו להתנער מן הטינות הקדומות, מן היריבות האטאוויסטית ומן הסלידה מפני המגושמוּת והפשוּטוּת־עד־לזרא של אחדים מן העומדים בראש תנועה זו ולשפוט את המיבצע לגופו. וגופו – פירושו: הטובה, או היפוכה, שצמחו, או שעתידים לצמוח, ממנו לישראל. ואף שכמעט כל זווית של דיון במיבצע עצמו יש לה שורש ומקור במגמות ההנהגה הלאומית. במדיניותה ובנורמות הערכים המוסריים והחברתיים המקובלות עליה, הנה, מצד כובד־הדברים הנטועים בו־גופו, ראוי מיבצע זה קודם כל לדיון בו־ עצמו ובשאלת מה עשתה הגיחה הצבאית הגיגאנטית הזאת לישראל ולעמה.

אם לצמצם, איפוא, את הערכת מיבצע “שלום הגליל” בסייגו המילולי, אין ספק כי במשמעות השלום לגליל הוא עשה לישראל שירות שחשיבותו – במהותו, בתחומו המסוייג הזה – אינה נופלת ממיבצע שיחרור הגליל במלחמת העצמאות. בנסיבות הזמן הנוכחי ותביעותיו הוא השלים את שחרור הגליל וחגר לו חגורת־בטחון.

דברים שאמר בענין זה ראש־הממשלה בכנסת לפני כשבועיים – בין רק נדחה את סגנונו בין גם נסלוד ממנו – הם דברי אמת. הגליל נושע. אמת זו סוככת עתה כאברת־בטחון על הגליל המזרחי והמערבי, על עובדי האדמה בשדות ועל הסף בגינות־המישחקים של קרית־שמונה ומשגב־עם ונהריה וכפר־גלעדי. אפילו דברי־הרהב של קצת מן היוצאים להגן על אמת זו – שאינם מורגלים כל ימיהם בהגנה על אמת דווקא – אין בהם כדי לפגוע בגלעין: זו אמת. אין היא צריכה להגנתם.

מה עשה ומה לא עשה המיבצע לתכניות ההיערכות של נאט״ו, לחישובים האיסטרטגיים של ברית המועצות, לשיווי־המשקל הגלובאלי של המעצמות, לתנועה הקוסמית של הכוכבים במסלותיהם או לנדידה השיטתית של קרחוני־הענק מן הקוטב הצפוני אל חופי המדבריות של המזרח – זאת מיטיבים, כנראה, לדעת מומחים מכוח־עצמם או שרים, שענינם, מטבע החובה כפי שהם רואים אותה, במאקרו־איסטרטגיה ובמהלכים גלובליים שאינם פוסחים גם על צ׳אד ועל ניגריה או על שום מקום אחר שדמיון־סהרורים מסוגל להגיע אליו. כותב־הטורים, שמאז פתח מענית בארץ הזו עניינו מוגבל בחלקת האלהים הקטנה והקרתנית שבין מטולה לאילת, מסתפק בישועה שהביא הגליל למאתיים אלף יהודים מיישבי טרשיו והוא שותף לתפילת־ההודייה עליה.

מבחינה זאת עשה השלטון הנוכחי דבר שהיה מחובתו לעשות כמימשל האחראי לשלום אזרחי ארצו. התעוזה בעצם ההחלטה על מכת־מנע לאוייב המתחפר מול ישובי הגליל, היה בה יסוד של אחריות, והישועה היתה תולדה חוקית והגיונית של תעוזה זאת. ממשלות קודמות גילו תושיה כזאת בימים קריטיים כדבר מובן מאליו ומבחינה זאת לא פיגר השלטון הנוכחי אחרי קודמיו. אם כי קודמיו עשו זאת בלי הבל־דברים מגובב ומתנשא כזה (על ההלל וההתפעלות־מעצמו הנלווים למעשה השלטון הנוכחי נוסח: בפעם הראשונה לא היה חיכוך בין דרגים; בפעם הראשונה מוצה תהליך דימוקרטי, ועל דברי־תפלות אחרים של ״אני ואפסי עוד״ – עוד נייחד את הדיבור כעל תסמונת שאיננה רק מום־יופי או מום־אופי אלא גם מדגרה לסכנה לאומית). אך התעוזה היתה במקומה, וישועתה – באמת ניתן לומר – כהרף עין, שהרי הגליל נגאל מסכנות אחרי 72 שעות בלבד של מלחמה.

 

נסיקה של סהרורים    🔗

אלא שבשלב מסויים, עם האופוריה של ההישג הראשון בשחרור הגליל, החל להתפוגג היסוד של אחריות הנהגתית שהזכרנו והחלה הנסיקה או ההמראה אל גבהים דמיוניים, סהרוריים. אחדות מן המטרות שאליהן כוונה נסיקה זו הן אולי חשובות לגופן, אפשר גם רצויות לישראל, אבל אין בינן לבין כורח־החיים של ישראל ולא־כלום, ובוודאי שאין ולא־כלום בינן לבין כורח־המוות של נעורים ישראליים ושל אלפים חפים מפשע. והדברים צריכים להיאמר באופן חד־משמעי, בלי “אבל” ובלי “לעומת זאת” אלא כאימפרטיב קטיגורי של שיקול מוסרי יהודי ואנושי שאינו נבהל לא מתוכחת שליטים ולא מנאצתם. שהרי לא מינינו אותם אפוטרופסים לפטריוטיות יהודית ובוודאי לא לשופטיה.

אין אנו עומדים לדון במטרות ובתוצאות המדיניות של הצעדה לעבר ביירות, שהחלה עם נצחון שלושת הימים הראשונים. הגלייתם של אלפי מחבלים מביירות בלחץ צבא הגנה לישראל קובעת עצמה כאקט של הישג עד שכל נסיון לחדור אל העתידות שמעבר לאקט־ההגלייה הזה באיזמל של ניתוח ובהרהור ספקני ייראה בעיני אדם־מן־הישוב כחיטוט בהיפותיזות מופשטות מול מעשה מוחשי של הצלחה. והנועז מכניע, כידוע, – למראית־עין ראשונה, לפחות – את המהוסס. הנחרץ את השקול, המסתער את המתחפר, הבוטה את המגמגם.

אלא שהמרחק בין תעוזה לבין הרפתקה הוא כחוט השערה. והמחסום המרתיע מפני הרפתקה, או המשהה מעט את שיקול הדעת והמחשבה לפני הגיחה אליה, היא התבונה האנושית והמדינית השקולה. תבונה שאיננה מושפעת לא מיצרים אכסהיביציוניסטיים של פוליטיקאים, לא ממחיאות־כפיים של המלווים את ההולכים לחזית בכל הדורות, לא מנימוקים שאינם מגוף הענין – אלא תבונה שכל מקורה ותכליתה צפיית התוצאות והמחיר, הערכת ״שווי הצער בנזק המלך״. והבדיקה מראש – לפי הנוסחה המיוחסת גם לפלמרסטון גם ללויד ג׳ורג׳ – מה עתיד לקרות לא רק במקרה הרע ביותר אלא גם במקרה הטוב ביותר. באין שיקול משתהה כזה גולשת ההתפתחות מאליה מן התעוזה אל ההרפתקה.

ובחלק השני של המערכה בצפון היא אמנם דירדרה עצמה אל הרפתקה, שעל תכליתה, פירושיה וגלגוליה המדיניים נעמוד בהזדמנות אחרת אך על מהותה המוסרית נעמוד כאן בהדגשה – והיא־היא תכלית כל השורות האלו. ועניינה של מהות זאת: דם־נקיים.

 

רהב המלים ולהב החרב    🔗

מלים אחדות על הרקע.

הקווים המדיניים שקבעו את מטרות המלחמה ואופייה בשלבה השני וגם את פריצת הסייגים המוסריים, – סייגים שהיו קו מגביל בהנחיית הפעולות הצבאיות של ישראל כל הימים – נטועים עמוק במשנה הרביזיוניסטית שאין לפסוח עליה בעת ניתוח מעשי ההנהגה הלאומית בימינו. אין לפסוח עליה – כי בלעדיה יהיו מעשי ההנהגה סתומים כי הם סותרים כל מסורת ורוח של הנהגת ישראל עד בוא תורת ההדר למלוך עלינו.

הניפוח המילולי של הרביזיוניזם הציוני והרהב הלאומי שלו היו אמנם מסוכנים לחינוכו של הציוני הצעיר כאדם וכבעל ערכים הומאניים־אוניברסליים – אבל כל עוד באו שתי תכונות אלו לביטוי באסיפות־עם פוליטיות בפולין או בארץ־ישראל; כל עוד היתה התיאטרליות המילולית עיקר אֲזֵנוֹ של הרביזיוניזם, לא עברה הסכנה אל מעבר לתחומי החינוך הציבורי. אמנם, גם סכנה זו אינה מועטה אבל היא חברתית־חינוכית בעיקרה וניתן לקדם אותה על ידי עימות עם חינוך אחר הנותן דעתו פחות על הקליפה ויותר על התוך. וכך אמנם עשה היריב העיקרי לתנועה הרביזיוניסטית כל הימים – עשה, כאמור, והצליח.

ואולם עם עלות הרביזיוניזם לשלטון, נוצרה זו הפעם הראשונה בקורות הציונות מזיגה בין רהב המלים ולהב החרב. בין ההתרברבות המופשטת לבין היכולת הצבאית הממשית לקיימה. צירוף זה הוא מן המסוכנים בתולדות עם וחברה. הדואט האפשרי הזה – או בעצם היוּניסון הזה – בין צלצלי המלים הרמות לבין קול איבחת החרב – הוא כחיבור בין הנפץ לבין חומר־הנפץ ובאין ביניהם מנגנון־וויסות של קור־הרוח והתבונה אין כמעט תלאה שההצמד הזה אינו מסוגל להולידה.

בדרכם של מטוסי חיל־האויר אל הפצצות ביירות שוּתק מנגנון־הבקרה הזה של המדינאים.

פתאום, כביכול, בעקבי הנצחון ב"שלום הגליל", נשלפה מטרה מילולית חדשה: בדם ואש לבנון תקום! – והיא כפּאראפרזה וכתאומה לסיסמה הציונית המנופחה של אותו הרביזיוניזם עצמו. וכאשר חוברה לסיסמה זו – המופרכת מצד עצמה ומצד תועלתה המדינית לישראל – פצצת המצרר, באה הדיטונציה המוסרית החמורה ביותר שידעה ישראל מעודה.

 

הפלס שבו נמדד מוסר האדם    🔗

ואנו מייחדים עיקרם של טורים אלה לצד המוסרי. מפני שצידה זה של המלחמה בגליל הולך ומשתכח מלבנו, בין משום שענינים חדשים דוחקים להזכיר עצמם, בין משום שהלב מבקש, כנראה, להשכיחם.

הוויכוח המדיני נמשך והוא, כנראה, רק בתחילתו כי הנסיבות – לרבות המפולת המדינית ההולכת ומסתמנת עתה – יעלו אותו בתקופה הקרובה למוקד הדיון הציבורי. גם הדיון על הלקח הצבאי ממלחמה זו – נמשך ויימשך על פי עצם החובה של כל פיקוד לבחון את לקחי המלחמה ולהוסיפם. הוויכוח היחיד הנתון בתהליך של שקיעה מודרגת, עד התפוגגו כליל, הוא הוויכוח המוסרי. הדברים חלפו־עברו. אשר נהרס – הרוס. אשר נהרג – הרוג. וכמאמר המזרח: “מה שהיה – מת” (ובמקרה דנן הוא, כידוע, מת מאד) ואין להעלות אותם מגיאיות הצלמוות. ובכלל, עם הממהר כל־כך לשכוח מה שעוללו לו – איך נצפה ממנו לזכור מה שעולל הוא לזולתו?

גם כנגד השיכחה הזאת אמורים הדברים. שום קבר לא ירתח כל כך כמו המקום שבו ייעשה נסיון לסתום את הגולל על גווייתו הרטושה של המצפון. כן. יש מלה כזו והעובדה שהיא גדושה – ופעמים גם נרמסת בפי עסקנים, לצורך ושלא־לצורך – אינה מפקיעה אותה ממהותה המקורית: הפלס שבו נמדד מוסר חיי האדם.

בהכרעות בביירות לא היתה נוכחותו מורגשת. הוא נעדר משם כשם שנעדרה משם בת־לוויתו: התבונה.

 

השאלה שהיא כאש בעצמותינו    🔗

והבחינה המוסרית שראוייה היתה להישקל בכל החומרה איננה רק אם מוצדק לשלוח אל האש עוד בנים, שחייהם הם ערך עליון לעצמם וגם ערך יקר כל־כך לעם מתמעט והולך. כדי לזכות בביירות באחוזים משלימים של בטחון לעצמנו – שלעולם, כפי שנבקש עוד להסביר, אינם יכולים כלל להיות מושלמים עד אפס־סיכון. הבעייה המוסרית, שהיא כתבערה בעצמותינו, היא האם נכון היה להביא הרס על ישובים שלמים, על ריקמת־חיים שלמה. על בתי־אב, על אמהות, זקן וטף של חפים־מפשע; להחריב עיר ואדם כדי לזכות בכמה מעלות־בטיחות – מדומות, בעינינו – מעבר לחגורת־הבטחון שכבר חגרנו בשלב הראשון סביב ראש הגליל.

אין אנו נלבטים כלל באופי התשובה לשאלה זאת. היא נטועה בתוך לבנו – כבני־אנוש; היא שתולה בכל חווייתנו – כיהודים; היא חלק ממהותנו – כציונים.

 

שום תוכחת־מוסר מטרקליני שליטים    🔗

ייאמר מיד: בחינה מוסרית זאת – שעניינה דם־נקיים – אין מעניינה כלל מה יאמר עלינו קרייסקי או שמידט או רייגן או אפילו ידידנו הסוציאליסט מצרפת. ודאי: דעתם נחשבת לא מצד משקלה המוסרי הסגולי (אין לאיש מאלה סיבה להתהדר בנוצה מוסרית סגולית) אלא מצד ההד שיש לה בארצותיהם ובעולם ומצד התוצאות המדיניות הקונקרטיות העלולות לנבוע ממנה. ואף כי השאלה “למה יאמרו הגויים – איה אלהיהם?” הטרידה, בקונטכסט הפוך, את נביאי ישראל מאז – עדיין אין לייחס להתחסדותם המוסרית של שליטי־עולם בימינו ערך שמעל לערכן של המלים כמלים.

ואין לייחס לדבריהם ערך מוסרי מוגזם כי ארצו של כל אחד מהם גוררת אחריה קופה של שפיפונים מוסריים שמוטב היה אילו נרתעו מעט בבואם להטיף מוסר לעם שנעקד על מזבחותיהם באירופה. ובטרם יזכיר הנשיא הצרפתי, המכובד עלינו מאד, כמשל תפל את העיירה הצרפתית אוראדור (בהשוואה־לא־השוואה לעיירה דאמור בלבנון שנחרבה על ידי מחבלים ונעמסה ברישעות על שכמנו) יעלעל נא בספרי צרפת שבהם מסופר מה עוללו הצרפתים שלו עצמם, לשכבותיהם השונות, ליהודים בצרפת הבלתי־כבושה במלחמת העולם השניה. את מעלליהם מגוללים שני מחברים בספר שכל דף שבו מאווז־עור ומעביר צמרמורת.¹ אין זה צריך דווקא להקהות את חושיו המוסריים של נשיא צרפת בימינו, אך זה מחייב אותו למידה גדולה יותר של ענווה ושפלות־הברך בבואו להטיף תוכחת־מוסר לישראל – ואף ענווה מחוייבת זאת היא חלק ממוסר האדם.

ולא נאריך כאן במניין מעלליהם של שאר גדולי־עולם היושבים־על־מדין בהתנהגות המוסרית של זולתם. וזה כולל את הרחמנים בוויטנאם ושלומי־אמוני־המוסר בפוקלאנד וכיוצא באלה צדיקים־יסוד־עולם.

להוציא, כמובן, את הגרמנים, שמנה וסולתה המוסרית של אירופה בת ימינו. שהרי בעניני מוסר לב האדם אין, כידוע, מיטיב להבין מסמאל.

 

הבחינה המוסרית היא בחדרי־הלב של עצמנו    🔗

הבחינה המוסרית היא שלנו ושלנו בלבד. הבחינה היא לא בטרקליני המימשל של אחרים. היא בחדרי הלב של עצמנו. הבחינה היא היכן מקויים באמת הסיכון של “בא להרגך” כדי שמותר יהיה לקיים את הצו המוסרי המוחלט הנובע ממנו: “השכם להרגו”.

אמת, זו בחינה קשה. דקה מאד. גם טורדנית מעט. אך העיסוק השיטתי והתמידי בכך לצורך ההבדלה בין מצב למצב איננו מסוג העיסוקים שנועדו רק למבלי־עולם־מוסרניים. זהו עיסוקם המחוייב של מנהיגים בכל מדינה המבקשת לשמור על נורמות אנושיות אלמנטריות בהתנהגותה המדינית. שבעתיים כך במדינה מיוסרה כישראל.

הסיטואציות המורכבות האלו מזומנות לנו. לדאבון הלב. בתכיפות ובחומרה כזאת עד שכל הטייה שגוייה של כף־המאזניים ושל ההכרעה עלולה לא רק להפוך צדיק לפושע ולגזור דין הפושע על החף, אלא גם לערער בפנים, בפנים ליבו של העם, את הבטחון בצידקת עצמו, באמת המאבק עליה ובטהרו. ומשעה שיעורער בטחון־לבב זה, שווא כל מצרר וכל מרכבה. ואפילו יילך לפניהם – כמקומו התקני במשמר המלאכים – המלאך אוריאל עצמו.

 

מה בשום פנים אי אפשר לעשות    🔗

כי אל הדיון בשאלה: מה אפשר לעשות בעת התהוותה של סיטואציה מורכבה כזאת, יש להקדים בירור והחלטה מה בשום פנים אי־אפשר לעשות. רק לאחר אלימינציה זאת אפשר לבדוק את הברירה בין אפשרויות ה"עשה" העומדות לפני מי שמחוייב בברירה.

והדבר שבשום פנים אי־אפשר היה לעשותו הוא להטיל הרג כזה על עיר ויושביה. זה לא אנחנו כיהודים. לא כיהודים על פי קדמוניותם, לא כיהודים נגאלים בארצם. הטלוויזיה איננה רק בבואה של הדברים הנתפסים בתוך העדשה שלה. התמונות שהיא מעבירה לפנינו הם גם ראי על עצמנו. הפוזיטיב הצילומי הוא במקרה זה הנגטיב החמור ביותר של דיוקן עצמנו. התחלחלנו לראות פנינו כך. אם רכות־לב היא זאת – תהא רכות; אם יראה היא זאת – תהא יראה. לא בשלהן נלך ונשוב לביתנו, כמאמר קדמונים. לא נתכנס – מרתיעה או מבושה – בתוך קליפתנו ונידום. הלב בפירוש לא יכול היה להכיל מה שראתה העין. בשלב מסויים של שפך דם־נקיים – אפילו הוא שגגתה של פצצה ולא זדונה – הדברים הולכים וניתקים משרשיהם. הם ניתקים מתחום ההשתלשלות ההגיונית בין סיבה למסובב. שבעתיים כך, כאשר בשום־פנים אין בסיבה כדי להצדיק מסובב כזה. הדברים מתחילים לסוב על ציר־עצמם בכוח אימת עצמם. מנותקים מכל קשר הגיוני. אם וילד זבי דם ודמע ורסוקי־אברים בתוך בית חרב, בתוך יתמות וריקמת־חיים מקורצה – הם תמונת־בלהות אנושית המטלטלת אותך לימים רבים.

את הפרק הזה שכתבה ההנהגה המדינית הנוכחית של ישראל אי־אפשר יהיה עוד לתלוש מיכנית מתולדות ישראל. נאבה או נמאן; ביירות היא מעתה שם־נרדף לערים מיוסרות אחרות – ועל עקירת הדמיון והדימוי הזה, ככל שהדברים מקושרים בישראל, יצטרך העם היהודי לעמול עוד שנים רבות.

על אשר עשינו בעיר הזאת בחרון־אפנו נצטרך לבקש מחילה לא מאלהיו, האנדרוגיניים מעט, של קרייסקי; לא מאלהי האהבה והחסד של הלמוט שמידט – רק מאלהי היהודים, שאם לא הסתיר פניו מרחשי לבנו הסתיר פניו מבינתו.

 

אל תבקשו מהם ללכת – הוליכו אותם    🔗

איננו זוכרים בדברי־הימים של הזמן החדש מקרה שבו הפיל עם את ממשלתו על חטא שחטאה מעבר לגבולות ארצה. אבל זה בדיוק הדבר ההולם את רקמות־חושיו ורגישותו של העם היהודי – בין משום שנתן לעולם את עיקרי הקוד המוסרי שעליו תיכון חברת־האדם כולה, בין משום שחזה מבשרו, לאורך כל קורותיו, מה מסוגלת לעולל שתיקתו של עם למראה עיוות מוסרי שעיוותה ממשלתו כלפי עם אחר. מכל מקום: ישוב של יהודים המסוגל להפיל את ממשלתו על שהחדירה כלי־טיס חיוניים כמחצית השעה לתוך השבת או על חשד שאחד העושים במערכת־החינוך גזז פיאותיו של חניך מאיזה נימוק שהוא (ואין אנו מקילים ראש ברגישות זו); עם הרגיש כל כך לערכי ההתנהגות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו – צריך להראות מופת גם כשהדברים אמורים בפגיעה בבני עם אחר, קל וחומר: בדיני נפשות ובדם־נקיים. ואילו לא היו סיבות אחרות לשלוח את המימשל הנוכחי אל הצוק ולהפילו – ויש סיבות עמוקות נוספות – די בסיבה זו, שהיא כמיצרב־אש על פנינו כאומה לימים רבים, כדי לדרדרו מכל מדרגות הכס השלטוני.

אלא שלבד מן הענין החמור שדיברנו בו זה עתה העלתה מלחמת הלבנון על פני השטח כמה איפיונים נוספים של הנהגת ישראל בימינו שסכנתם אינה חמורה פחות.

 

ההימור על כל הטמיון    🔗

אפשר, כמובן, לשבח את כוח־התעוזה של שלטון המשגר מטוסים להרוס את הכור האטומי בבגדד; אפשר לפאר אותו על פתיחת המסע הצבאי ל״שלום הגליל״ שאף הוא – כפי שכבר אמרנו – אקט מובהק של תעוזה מדינית וצבאית. אך ככל שאנחנו עוקבים אחרי השלבים הבאים של אותו מיבצע עצמו אנו מבחינים בתפיסה הרואה בהרפתקנות את שיאה של ההעזה בעוד שלאמתו של דבר איננה אלא ראשית אבדן־הדרך.

אנו נרעדים מתכונה כזאת של “ווא־בנק”, הימור על כל הבנק. אנו נרעדים מכושר־החלטה נמהר המסוכן בעינינו לא פחות – ופעמים אף יותר – מן ההססנות. כשם שיש, לפעמים, בהחלטה נועזת ואמיצה כדי לקרוע פתח לגאולה, כך טמונה בהחלטה הרפתקנית ונמהרה סכנה של אבדן, כפשוטו. הרבה אומות וארצות יכולות אולי להמר על כל הטמיון, ואפילו יפסידו בהימור עדיין לא איבדו הכל, עדיין הן יושבות על אדמתן ושליטות בארצן. הימור הרפתקני מוטעה אחד בארץ הזאת עלול לערות עד היסוד בכל תקומת ישראל ולגזור על האומה הזאת מניין חדש ומתמשך של שנות אלפיים.

שום דבר לא נתן לנו איתות ואתראה ברורים יותר על קו־האופי המסוכן הזה של השלטון הנוכחי בישראל כמו ההחלטה, בזמנה, על הריסת ימית תוך יומיים־שלושה. ולא משום שאנו סבורים שאפשר היה – או שצריך היה – להפר אחד מתנאי ההסכם עם מצרים. אלא משום שהריסה פרועה זאת נעשתה בתאוות גילוי הגברות השלטונית. שהרי אילו היה עצם ההריסה־עד־היסוד של עיר בנוייה לציונות ולתפארה. מעורר חלחלה אצל יוזמיה – אפשר היו מוצאים מבעוד־זמן דרכים אחרות לפנותה ואולי גם פשרה כלשהי עם המצרים ובלבד שלא להרוס עיר.

זהו פרייה המופגן של גברות מדומה, הנותן סימנו בחורבן עיר. זו סכנתה של נחרצות מוגזמה המבקשת, בין השאר – בזדון־לב מרושע – להשכיח כי דווקא השלטון ההססני, כביכול, שהיה לישראל עד בוא ההנהגה הנוכחית, הוא־הוא שנתן לה ולנו את ארץ ישראל של סיני, של יהודה ושומרון ושל הגולן, אם לנחלה ואם למשא־ומתן שמכוחו נולד – וייוולד – שלום.

 

הסיכון הסגולי שבחיינו כבני חורין    🔗

אל מיפגן־שרירים זה נסמך, ביודעים או בלא־יודעים, גם יסוד של הטעייה.

דברי השלטון כמו מבקשים להסביר לעם – בדבריהם ובמעשיהם – כי בשורה של מעשי־מלחמה נועזים שאינם מניחים אף להתנכלות הקלה ביותר לעבור בלי תגובה מוחצת; בשורה מתמדת ושיטתית של מעשים מסוג זה, אפשר להשכין בארץ הזו שלווה, שלום ובטח – כמעט לעולמים. הדבר תלוי, כביכול, רק בעוז־ההחלטה של השלטון או של מערכת הבטחון שלו.

האמת, לדאבון־הלב. היא אחרת. אכזרית מאד – אבל אחרת.

האמת היהודית ואמת המציאות שבה הולכת ומתגשמת הציונות בימינו הן כי מי שהחליט שזו ארצו וזה מקום שבתו ובו יגדל בניו ויטור כרמו ויחניט תאנתו; מי שקשר גורלו עם הארץ הזאת לעולמים חייב לדעת בפכחון שאין למעלה ממנו כי לאורך ימים רבים – מכל מקום: לעתיד הנראה לעין – לא תוכל עדיין ישראל להיות, מבחינת הרגשת הבטחון על גבולותיה, כנורבגיה, כשווייץ או כלוקסמבורג.

אמת. שום מקום בעולם אינו יכול עוד בימינו להבטיח שלוות־עדנים לאזרחיו – אבל יסוד סגולי, של סיכון יתקיים בארץ הזאת עוד ימים רבים, אפילו יובטח לה שלום פורמלי מכל עבריה. זוהי אדמת־מריבה. זה טבוע בתוך הסטרוקטורה המדינית והדימוגרפית שלה, ובמידה מסויימת גם בשרשים היסטוריים, אף כי עומקם של שורשים אלה – של היהודים ושל הערבים – שונה מן הקצה אל הקצה. אבל זו אדמת מריבה ובעצם המהות הזאת יש, חובה להודות, זרעים־בכוח של פורענות. יהודי השואף לחיים של בן־חורין לא יירתע מהם.

ואולם מי שמבקש להבטיח כי יוכל להעביר כל בדל סיכון מן הארץ ומהרגשת אזרחיה אם יינתן לו, כל אימת שייראה אפס־קצהו של סיכון כזה, להפעיל את מכונת־המלחמה של ישראל בכל עוצמתה – לא זו בלבד שהוא מטעה ומשלה אלא שמטבע ההשקפה הזו הוא מכניס את המלחמה כאלמנט קבוע ומווסת־כמעט בחייה של הארץ. כמו היינו נמצאים – גם לתכלית אופרטיבית של התגובה – כל יום במצב של “קמים להרגנו”. מעטים ההגבלים המוסריים ששלטון יהיה נכון ליטול על עצמו כלפי שלומם של אחרים – גם נקיים מכל חטא – אם יהיה נחרץ לקיים הבטחה של ״אפס־סיכון״ לאזרחיו – מטרה חלוּמה ובלתי־אפשרית כמעט.

ואולי רק הלך־מחשבה כזה יכול להביא אל הקביעה שקבע באחרונה אחד מחברי־הכנסת הצעירים של הליכוד (בוודאי מתוך הסחת־הדעת מן המשמעות העקיפה של דבריו) כי “ככלות הכל, המלחמות רק הן המביאות שלום”, משל, היתה המלה “מלחמה” מונח פילולוגי־טכני באוצר־המלים העברי ולא טלטלה־של־גורל, תופת שבה לוהבים החיים והמוות, ואפילו השלום שהיא מעלה משריפתה יותר משהוא נצרב באש הנוראה הזאת הוא נצרב בה ונצלק בה ויוצא ממנה חרוך וחבול וכמעט אוכל עוד בטרם בריאתו.

 

גם השכול – יתום    🔗

כי כתוצאה מהלך־רוח אפשרי כזה אורבת לנו סכנה של התקהות לשכול.

מעשה הקרבן, העקידה, שמטבע הדברים חייב – או נועד – להיות נדיר וחד־פעמי ומזומן למיבחן נדיר ועליון – מתחיל להשתזר בתוך חיינו כחלק טבעי מהם, כמו אי־אפשר עוד להם בלי לקיימו.

אנו משקיפים אל חוף־הרחצה הניבט מול חלוננו בשעה זו והוא הומה עליצות וצהלת גופות תמירים וסאן חיים ויצרים. אנו משקיפים אל החוף ההומה ובתוך לבנו פנימה אנו יודעים כי באותו זמן עצמו, באותה שעה עצמה, נמצא בננו מסתתר מאחורי מחסה של סוללת־חול ליד בנין הפרלמנט בביירות, כשם שחברו לספסל הלימודים, מאזור היתקלות במזרח לבנון, מובא באותו רגע ממש לקבורות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.

תחילה אנו המומים למראה שני העולמות, שתי הוויות־חיים המתרחשות בעת ובעונה אחת, ומהרהרים כמה בריא העם המסוגל לנהל מערכת־חיים ומערכת־מוות זו בצד זו ואין אחת נוגעת בחברתה כמלוא־הנימה. אך בהרהור שני אנחנו פתאום מוכים תדהמה: אולי אין זו עוד גבורה או שפיון, אולי זו פשוט קהות, חושים ההולכים ומתקהים והופכים אותנו אטומים לא רק לאסונם של אחרים, שעליהם הוסבו הדברים בפרקים הקודמים, אלא גם לאסון ביתנו שלנו.

 

וקידה לפני העבר    🔗

לא שונה בהרבה בתפלותה היא היוהרה כלפי פנים.

בשעה ששלטון זה מזכיר את צבא (ההגנה) לישראל הוא יודע טעם גאווה, אך אינו יודע טעמה האלמנטרי של קידה. אם לא קידה של דרך־ארץ לפחות קידה של נימוסין. אם לא כמצוות המוסר האישי והציבורי – לפחות כמצוות גינוני ההדר כמו נשיקת־יד לגברת וכמו נימוסי השתיקה של גבר בשובו מלילה עלום.

כל אימת שנציגי השלטון מהגים את המונח “צבא ישראל” אנו מצפים שיתרמו, לפחות, משפט מקדים אחד לזכרו של האדריכל הגדול שבנה את הצבא המופלא הזה בצלם חזונו שלו וחזון תנועתו. כמעט מתבקש להבטיח בפניהם: לא זכיתם בצהל הזה מן ההפקר. הוא בא לכם, בפירוש בא לכם, בירושה מאביו. מדוע לא נפרש: מדוד בן גוריון ומתנועתו. היא תנועת העבודה השנואה, שבנתה אותו בצלמה. אליהו גולומבּ ושאול אביגור וישראל גלילי ויצחק שדה ויגאל אלון ומשה דיין ויצחק רבין – ותקצר היריעה למנות כל בוניו ומחנכיו של חיל מופלא זה.

המקפידים בגינונים היו חייבים לקום יום־יום ולהצדיע לפני אבותיו של כוח זה שגידלוהו, לגבורה רצופה, לתושייה – ומעל לכל: לענווה, מונח שאיננו קיים כלל באוצר־הלשון שלהם.

כמה זמן תשמענה האזניים את ביטוי־השחץ החוזר הזה: “בפעם הראשונה” – ולא תצילינה. כמו צמחו הדברים מאבן ולא רוקעו במפתח של תנועה שחישלה כוח־זה בעמל־גמלים ובחינוך ארך־רוח.

לא התכוונו בפרקים אחרונים אלה להביא אינונטר כולל, ספירת־מלאי שלמה, של קווי האופי המעוותים של תנועה שהגיעה לשלטון. ואולם נוכח המפולת המדינית והמוסרית שפקדה את ישראל בארץ ובעולם חובה להתבונן בקווי האופי האלה שמטבע הדברים אינם יכולים להוליך אלא למפולת כזו – ואפשר גם לחמורות ממנה.

 

להסיר תבלול מעיני העם    🔗

בתיאור המדכא של מצב יהודה וירושלים, מסכם הנביא ישעיהו את מעמד ההנהגה והעם בימיו בפסוק ממצה: “עמי, מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בילעו”. אין כמשפט הזה הולם יותר את מצבה של ישראל בימינו.

אך הסכנה האמתית אינה כל־כך בחלק הראשון של אותו פסוק. שהרי אם ההנהגה מתעה אך העם יודע את הדרך – הוא מתקן את מסלול התעייה. שולח את הנהגתו אל המקום שממנו באה וחוזר אל דרך חייו. אלא שהסכנה האמתית בימינו טמונה במחצית השנייה של דבר הנביא: “ודרך אורחותיך בילעו”. הנהגת ישראל בימינו הסכילה בחמש שנות שלטונה לבלבל מחשבתו של העם ולסכסך עליו דעתו עד שגם הדרכים שידע אותן כנכונות – נתבלבלו עליו ואין הוא רואה עוד מבואן ומוצאן.

כאשר נבוא, איפוא, השבת – והיא שבת שובה – לבקש על ישראל לא נבקש עוד מן ההשגחה לצלל דעתם של מי שמנהיגים היום את ממשלת ישראל ועמה. הם מהלכים על גגות העם היהודי כסהרורים זה למעלה מחמישים שנה, וחליים המדיני והציבורי נתברר בעליל כחשוך־מרפא. יש לתת להם לרחף כאוות־נפשם ברום־המלים ובנביבותן – אך בשום פנים לא לתת להם רובים.

לא עליהם נבקש. אך בקש נבקש מן ההשגחה לפקוח עיניו של העם הנבון הזה, לגאול אותו מן הסנוורים ולהחזיר לו את צלילות־השיפוט. את בהירות־הראייה, את הסגי־נהור האמתי, כמשמעותו המילולית, כפשוטו, לבקש קיום ההבטחה של הנביא הושע הכלולה בהפטרה של השבת הזאת: אָרְפֶא מְשׁוּבָתָם.

*

נ.ב.

בעת חתימת טורים אלה באונו הידיעות החדשות מביירות, על הטבח שערכו הפאלאנגות במחנות־הפליטים, אין עוד צורך בסימנים ברורים יותר כי ראשי השלטון, שגילגלו אותנו לביירות. מגלגלים אותנו עתה גם אל מעבר לקו ההרפתקה. עד כה העטו עלינו חרפה, עתה הם קרובים להמיט עלינו גם אסון. בעם הזה מושלים עתה סהרורים. לא די עוד לקרוא להם: בשם אלהים, לכו! יש להוליכם, כחוק. בדין נוהגי המדינה. בדין הבוחר. אבל, למען שלום ישראל להוליכם. יש שכול ויתמות ואלמנוּת גדולה בישראל – אבל, לא אלמן ישראל.

24 בספטמבר 1982