א. על העלבון    🔗

איננו כלכלנים. אין לנו שום בקיאות בפיננסים. אבל אילו לא היו לנו אלף סיבות אחרות להפיל את השלטון היינו מנפצים את מעולליו אל הסלע רק בשל ההודעות הכלכליות שלו בימים האחרונים. כי שערוריה כזאת של השחתת הציבור וקלקול חצוף של המידות אינה מוכרת לנו מאז קום שלטון בישראל.

לא משום שאנו מאוהבים בגובי המסים וסולדים מהקלות; לא משום שאנו מואסים במצלמות ואלרגיים לשואבי־אבק. ספק, למשל, אם היה אי־פעם לאזרחי ישראל צורך נואש כזה בשואב יעיל. יסודי ומחטא, כמו בשעה זו. שהרי שכבת־האבק שהעלה שלטון זה בארבע שנים בלבד עובייה כעוביים של דורות.

אלא שהיום היינו מפילים את השלטון מראש הצוק משום שמעולם לא נשמעו מפי מנהיגים בישראל הצהרות מלעיגות, מבזות ומזלזלות כל־כך בהגיונו ובתבונתו של האזרח כהצהרות שמשמיע באחרונה שר האוצר של ישראל. זה איננו – כפי שמנסים לומר – דיבורה של גננת. דיבור אוטנטי של מחנכת אל תינוקות של בית רבן הוא מן היפים בניבי החינוך. כך מדבר ריש־דוכנא אל חניכים שמוחם רופס.

שמענו נאומים של ראשי־שלטון בהאיטי, בג׳אמייקה, בהונדוראס. ספק אם העזו לדבר אל אזרחיהם בשפה מזלזלת־בשומע כפי ששלטון זה בדמדומיו מדבר אל אזרחיו. הרבה עלבונות עלב בנו בארבע שנות שררה, אך לא היה עוד כעלבון שהטילה בנו שירת־הברבור של שר האוצר בשבועיים האחרונים – כולל הדימויים הפיוטיים על הלב ועל המוח ועל שאר אברים אפשריים. ולכל הצהרה נלווית הבשורה כי “עוד לא תמו כל הניצוצות, לא תמו” ובצקלונם של המטיבים שמורים עוד זיקוקים צבעוניים, עין לא ראתה.

קרוב לוודאי שסמוך מאד ליום הקלפי יוזלו סירות־המירוץ, מגלשי־הסקי יימכרו בחצי־חינם ויוקל מס־השעשועים על המועדונים האקסקלוזיביים ועל הקוּבּות ועל כל צרכי־אוכל־נפש אחרים. להוציא. כמובן. לחם ומים.

*

והשיטוי בציבור איננו רק בכך שהאזרח נתפס בעיני הרשות ככסיל גמור שלא יעלה על דעתו כי הדברים אמורים באתנן־בחירות. השיטוי הוא בכך ששר־אוצר לשעה, המיועד לכהן ארבעה חדשים בלבד, מוצא בו מידה מספקת של עזות־ציבורית כדי לברוא לנו למשך ארבעה חדשים גן־עדן מדומה ואחר־כך יטיל את כולנו – ואתנו את אוצר המדינה עצמו – למצולות. אלא שלא הוא ייתבע למשות אותנו מן המצולות האלו. השיטוי והזלזול הם גם בכך שבתוך השיכנוע התפל הזה מקופלות אלף סתירות. סתירה בין מסילת השר, שטרק את הדלת אתמול, לבין מסילתו של הבא תחתיו; סתירה בין יבבה משוממת וחוזרת על עצמה של “אין לי” טוטאלי לבין צהלת־סייחים פתאומית הטוענת – בלי שום מאמץ של הוכחה סופיסטית – כי מה שהיה רע אתמול הוא כליל־הטוב היום וכי גם המהלך התקיף הקודם גם היפוכו שניהם יונקים מעקרון אחד. משיקול־דעת, ממה שקרוי “מדיניות” של סוף־מעשה במחשבה תחילה.

בככר הסופיסטים בסאמוס – טען אזופוס העבד לפני אדוניו – אפשר להוכיח במלים שהכיעור הוא שיא היופי והיופי פסגת הכיעור אלא, שבשוך הפולמוס ובתום המלים ובהתרוקן הככר, היופי נשאר יופי והכיעור – מפלצת. כך בסאמוס. כך במדיניות הכלכלית המבולבלת של קברניטי ישראל בימינו.

ואף ששלטון זה הרגיל אותנו במשך ארבע שנים לביזוי עצמי מוסיף והולך – במדיניות, בדרך־השלום. בכלכלה, עדיין נותר בנו אותו קורטוב של כבוד אזרחי שאיתו משנה עם פני הנהגתו ומעביר אותה מעולמו. התגובה האחת שהיינו מצווים להגיב על “פסטיבל הצעצועים והקסטות”. כמאמרו הקולע של מזכיר ההסתדרות, היא: להוקיר רגלינו מכל ה"סאלונים" האלקטרוניים האלה שמהם, כמו מרחובות הפנסים האדומים, נשקפת אלינו העין המשדלת של פרנסים נמוכי־רוח; להפגין לפני קבוצת האנשים שהגיעה בתאונת־קלפי אל השלטון כי כבודנו האנושי והאזרחי יקר לנו ממצלמה תלת־מימדית ואפילו – מיאכטה ממוחשבה.

אך מכל לכל, לומר לשלטון כי הנחת־הרווחה האמיתית שהוא יכול להעניק לאזרחי הארץ הזאת היא הנחת הגה ההנהגה ופינוי מהיר של תא הקברניטים.

אם חסרה לכם עוד סיבה להעביר את השלטון הזה מבמת־ההנהגה של ישראל העבירו אותו מפני מעט הכבוד השמור בלבכם לעצמכם.

 

ב. טורנאדו    🔗

המבקש לעמוד על כוח ההתמדה של הציבור ועל אורך־נכונותו להילחם על מה שנראה בעיניו עקרון או מוסר־ציבורי – יכול היה ללמוד פרק מאלף מאחד האירועים הציבוריים של העת האחרונה.

איננו שמים עצמנו צד בוויכוח הציבורי אם צדק שר־הפנים בפיטורי המפקח הכללי של המשטרה – אם לאו. אבל היה, כנראה, ציבור גדול וראשי־ציבור בולטים שענין זה היה בשבילם כמו אבן־בוחן לתקינות השלטון ועילה למלחמה בעיווּתיו. ההתרגשות גאתה מרגע־לרגע עד שסוף־סוף גוייס הציבור בהמוניו לתגובה. כל בעלי־הרכב – והם, כידוע, לפי סטטיסטיקה שנתפרסמה השבוע, כשליש מכל המשפחות בישראל – נקראו לנסוע בפנסים דולקים במשך שעתיים. בצהרי היום, וכך אמנם נסעו.

יש להודות כי רק לעתים נדירות אנו עדים לגל כזה של היענות ולביטוי כזה של הסכמה ציבורית. בשעה שתים של אותו יום דלקו כל הפנסים והרחוב היהודי המובּילי היה אחוז אור תזזית. זקן ונער, איש ואשה לא נעדרו מן המיפגן הדרמתי הזה.

אחרי שעתיים כבו האורות ועם זה בא, כנראה, האורגאזם המוסרי של הציבור על סיפוקו. כבה האור – כבה הלהט. ספק אם יום אחד לאחר מכן עוד נשמע איזה קול של מחאה. היה פורקן וכל אחד יכול היה לחזור אל מלאכתו. אל סדנו – וכמובן, אל הבורסה.

כך בענין פנימי מובהק. אלא שלענין לאומי־יהודי כולל ספק אם אפשר היום לגייס למיפגן את פנסי הציבור ופרנסיו אפילו לשעתיים ואין צורך לומר: כל הפנסים.

*

אל חופי סעודיה, ירדן, מצרים וסוריה שטים עתה ציים שלמים של ספינות נושאות דגלים סוביטיים, אמריקניים, צרפתיים, גרמניים, אנגליים, ופורקות בקצב הקדחת טנקים, מטוסים, טילים, ציודי־גרעין, כורים. מיפרץ עקבה מלא אותן. פורט־סעיד מלא אותן. ג׳דה מלאה אותן, לאטאקיה מלאה אותן. במקביל מוחשת עתה אל ישראל רכבת־הצלה אווירית של טלביזיות צבעוניות, מערכות־סטיריאו, יאכטות ומזגנים. ישראל היא עולם אחר. ארץ של חלוצים. ציביליזציה מערבית. פרנסי המדינה המתורבתת הזו גילו פתאם את קרן השפע והאזרחים כמו חוגגים את הסעודה המפסקת. ולא קראנו לסעודה בשמה החמור יותר.

אין תיאור דרמתי יותר להתרחשות הזאת בישראל מן המיקצב הדרוך שבו היא מתוארת בעתונות:

כאשר עם ישראל – אם איננו עסוק אותו זמן במילואים או בבורסה – מוכרח לשמור על מקומו בתור למצלמות, מה פלא שאין מי שייצא לרחובות להסעיר ארץ ועולם על ההתארגנות האדירה מסביב לגבולותינו ועל השפלות המוסרית של אירופה – מיטב הסוציאליסטים שלה בכלל זה – המבקשת להשיג אותנו גם כאן. מה פלא שאין אפילו מי שידליק פנסים לשעתיים.

*

אילו היינו יוצאים כקבוצת כדורסל ללוכסמבורג להתמודד על גביע ארצות השפלה או על אליפות סאן־מארינו ודאי היו מלווים אותנו כמה מאות אוהדים והיו ממלאים מטוסים עד אפס מקום. עכשיו שבכל ארצות השפל המוסרי של אירופה מתחוללת בגלוי דרמה שתמציתה הפשוטה היא: לתת או לא לתת בידי מבקשי נפשה של ישראל את כל הכלים הדרושים להשמדתה והתחרות האמתית היא תחרות על הקיום כפשוטו – עסוק הישראלי בצביאה על פתחי הבוטיקים וכל פנסי ישראל – כבויים.

ולא נמצאו לנו כמה אלפי תמהונים שישכרו ביזמת עצמם כלי־טיס מחשבונם שלהם – מן הצמודים ומן הבורסה ומכספי התפיחות הסרטנית של יבואנים וקבלנים למיניהם – ויתיצבו לפני שערו של שמידט המוסרני, יחסמו את דרכו אל דוכן הנואמים המתחסדים ויאמרו לו כי את הקו הזה – קניית ה-Lebensraum, הוא מרחב־מחייה, של תעסוקה לגרמנים על חשבון מבטחם היחיד של היהודים – לא יינתן לו לעבור. לא לו ולא לכנועי־הנפט האחרים בעולם. אבל קודם כל: לא לו, לסוציאליסט הגרמני המעונב הזה ולחבריו.

ליאופרד או לא ליאופרד. אבל טורנאדו מוסרי שגרמניה עוד לא ראתה כמוהו, אנו חייבים – ועדיין מסוגלים – לעשות למדינה שבכל נהרותיה זורם דמנו. מותר לנו לחרוג משפיותנו הדיפלומטית ולצאת פעם מדעתנו לאו־דווקא לפי תיכנון גרמני במחנותיהם.

*

עוד נעמוד בהרחבה בהזדמנות הקרובה על ה"Abschlussgeste״. מחוות הגמר. כפי שהגרמנים מגדירים את הקצבתם האחרונה לפיצויים לקרבנות הנאצים ועל השערוריה שבהסכמתנו להגדרה חותמת־חשבון זו. אין זה סותר, כנראה, את הלך־המחשבה של המימשל הגרמני אם מחווה זאת תהיה מלוּוה גם משלוח של “ליאופרדים” ו"טורנאדות" לסעודיה. פריטים אלה שייכים, כנראה, לחלק ה־״Abschluss״ שבג׳סטה.

והן את המילה “סופי” כבר המציאו גרמנים בהזדמנות קודמת, בעבר הלא רחוק.

הכומר הפרוטסטנטי הגרמני, רדוף־הנאצים, מרטין נימלר רשם לאחר המלחמה עדותו כך: ״תחילה רדפו את היהודים – אבל אני לא הייתי יהודי ולכן לא התנגדתי; אחר־כך רדפו את הקתולים – אבל לא הייתי קתולי ולכן לא התנגדתי; אחר־כך רדפו את אנשי האיגודים המקצועיים – אבל אני לא איש האיגוד המקצועי ולכן לא התנגדתי. אחר כך הם רדפו אותי – אבל אז לא נשאר כבר מי שיתנגד".

את שיטת ההרדמה הזאת עצמה – ביודעין או בלא יודעין – ניתן לגלות עתה גם במדיניותו של שלטון גרמני נאור, כשלטונם הנוכחי.

*

אלא שפּרקנו היום מיועד לביתנו פנימה ובמבט מן הבית ולתוכו עולה ההרהור הכוסס:

איך נוכל להיפנות להבלים כאלה אם עדיין לא פתרנו את השאלה הקרדינלית, הנוגעת בשרשי קיומה של ישראל, והיא: מי יעמוד סוף־סוף בראש “הקבינט הכלכלי” של ארבעה אנשים, שהם חמישה שרים: שר האנרגיה – שאיננה, או שר הכספים – שאינם, מודעי או ארי־דור?

מה פלא שפני הדור כפני אריותיו.

 

ג. האיש שיצא מדעתנו    🔗

מדענים סקרנים לדעת אם יש חיים על המארס. משגרים לוויינים, מעבדות־מחקר, כלי מדידה – מעלים חרס. אנחנו נפתור להם, כנראה, את החידה. יש חיים שם. יש ויש. אולי תמהוניים מעט, מעוותים מעט – אבל יש. מפיסת השמים של ישראל הלחוצה אל הים צנח באחרונה יצור אנושי בצלמנו ובדמותנו. תמהוני מעט – אבל: אדם. בי־נשבענו: אדם. מעוּות־מעט. כי – ציוני. ומהיכן תצנח היום ברייה ציונית אמתית אם לא מכוכב־לכת אחר. ובכן, בא אדם מן המארס והוא ציוני בכל רמ״ח אבריו ולא על פי הצהרת באזל מלפני כמאה שנה אלא על פי חזון העצמות היבשות. כמו עלה הישר מן הבקעה של ספר יחזקאל.

מה פלא שאנו עומדים מול יצור קוסמי כזה נבוכים ובוהים ואיננו יודעים “איך אוכלים אותו”.

*

ראשית, ירד מן המטוס ומכל החמודות הראויות לנישוק בארץ־נעורים זאת בחר לנשק אבנים. רק צנח על אדמתנו מיד הסתער בתאווה אירוטית־כמעט על קיר־אבנים הקרוי כאן “כותל”, והחל מחבקו ומנשקו ואילולא התחיל היום להחשיך והכותל החל לחזור ללינת־לילה אל ההיסטוריה – לא היה אפשר כלל להפריד ביניהם.

שנית, בא ליבשת זרה, לפלנטה אחרת, בלי שום מפה מעודכנת ובמקום לשאת עימו מפת־כיס מפורטה של החברה הגיאוגרפית החדשה “שלום עכשיו”, הוא גורר עימו מדריך מיושן המחזיק עשרים־וארבעה כרכים ומנסה עם ספרייה שלמה כזו לצעוד לירושלים, ללכת אל בית אל, ואל שילה, ושכח שבמקום האחרון הזה אפילו כהנים גדולים שברו, לא עלינו, את המפרקת.

שלישית, העברית, העברית הזאת! כאילו לא שמעו כלל על המארס את שמע מילון (נתיבה) בן־יהודה או שום ניב עברי אחר מימי שיח אברהם־אבינו עם המלאכים. אף לא פעם אחת “מטלה”. לא “אכל אותה”, לא שום “בוא נאמר”, בלי “עכשיו” והמהום קטן ומשתהה הפותח היום כל משפט עברי של אינטלקטואלים, אמתיים או מדומים, בישראל.

לפי הליכותיו ונימוסיו האביריים, הכינו אפרכסות־האוזן שלכם למלים, כמו: “חן־חן”, “רב תודות”, “יישר כוח”, “במטותא”. עוד תראו!

רביעית, ישב על המארס בגולאג, בקירבת כסא־הכבוד, כנראה. וכל מלה שניה: אלהים. כאילו היה האלהים הזה חברו לצינוק וכאילו רעו ביחד עדרי כבשים ציוניים מנעוריהם. ואת הסחורה השמימית הזאת הוא מבקש למכור בארץ מתקדמת העומדת עם כל שתי רגליה על הקרקע ומשתדלת זה עשרות שנים להינתק מן הדמות האזוטרית הזאת. כל מה שחסר לנו בתוך המהומה של קיבוץ מאה ועשר גלויות עם שמונים ושתים לשונות הוא שיסתובב כאן באמצע גם הכביכול. הוא, עם לשון האש והברקים והסופות והעיקר: הגלגל, הגלגל הזה, והסופות שבתוך הגלגל, אלהים!

חמישית, ישב על המארס והחמיץ את כל ההתפתחות הסוערת של המחשבה הציונית בדורנו, הדור המתקדם האחרון. כמו אין כלל אוטונומיה ואופציה וגדה מערבית וכמו לא התחולל כאן בארץ היהודים הדיכוי הלאומי הגדול ביותר בעולם. לא שמע אפילו על האינקויזיציה הקרויה בג"ץ.

ששית. כבר התרגלנו אל ה"כיפה". כבר טבענו כל מטבעות־הלשון האפשריים סביבה: – “שולטים בכיפה”, “אנשי הכיפות הסרוגות” ״טומנים כל תועבה בכיפתם״ – בא אותו תמהוני מן המארס הציוני והנהיג מגבעת. מגבעת שאיננה משה מראשו הציוני. כל הדר־הגלות היהודי בפיסת־לבד אחת. וההזדמנות היחידה שבה הוא משמיט אותה קצת היא בשעה שהוא מתנשק עם הכותל. מצנפת עם הדר. בעצם יום־חולין בישראל – מצנפת־חג. בכל מקום: בהנהלה הציונית, בכותל הדמעות, בטלוויזיה – מגבעת. כאילו בא זה עתה בברית־האירושין עם – – – ארץ ישראל. או כאילו יצא עימה זה עתה כחתן מחופתו ושש, כמאמר קדמונים, כגבור לרוץ אורח. ולאן? – אל גוש־אמונים, כמובן.

שביעית, המשפחה. המשפחה המוזרה הזאת. תמהונית לא־פחות. עשר־שנים היה האח כלוא בגולאג 37, כמדומה. ציונות היא כנראה מחלה תורשתית במשפחה זו. תקלה גנטית. ראו נא את ההתרגשות הזאת: מניפים אותו למרומים כאילו הבקיע סל ל"ריאל מדריד". משוגעים.

וגם כל הענין הזה של אסירות־ציון ראוי לבחינה מחודשה. אסיר־ציון? – גם כן חידוש. זה כבר שנים אחדות שציון עצמה אפילו מייצאת אסירים כאלה והם נפוצים – לעשרות, כמדומה – בבתי־הכלא בפראנקפורט, בלוס־אנג׳לס, באמסטרדם ובשאר מקומות. רצונכם לומר שכל אסיר־ציון כזה שישוחרר מן הכלא יסיעו לקראתו עגלת־תופינים בהיכל הכנסת?

*

ויכולנו להאריך בענין אלא שלבנו קד בדרך־ארץ לפני מוסרי־נפשם על יהדותם כיוסף מנדלביץ, שרידי הקנאות היהודית שעימה עוד מתקיימת הציונות ועימה היא עדיין נושמת נשימתה החלוצית.

אתם תראו: הוא עוד יפתח פה חוגי־מחתרת ללימוד הציונות ב"אינטרקום". אולי אפילו בטלוויזיה הישראלית. עשר שנות נסיון בגולאג “אינן הולכות ברגל”.

כי יוסף מנדלביץ, שבע המרורים, לא יצא מדעתו. אלא שהוא ושכמותו – ואולי מהותה של הציונות כולה – כמו יצאו מדעתנו.

 

ד. המיפלס בים גינוסר    🔗

מכל אשר מטופטף עלינו באחרונה ממרזבי החדשות נשמעה לנו ידיעה אחת שונה־מעט, אחרת. כמו לא מעולם־הפּרצֶפּציות השיגרתי שלנו. לשעה קלה וחטופה מאד לא המַק של הליכוד. לא הצפדת הפוקדת את “שלום עכשיו”. לא שלושים מיליון השקלים שהורישה תנועה של יומרה נזירית, ואין לה יורשים – לא הם.

מתוך שפע הידיעות הנוגות על עליית הירידה ועל ירידת העלייה נזדקרה בבליטות של עשרות סנטימטרים בלבד ידיעה נזילה מאד, מימית, ומצמצמת עצמה בנוסחה הכימית האלמנטרית (H2O): מיפלס הכנרת גאה מחמת הגשמים האחרונים בתשעים סנטימטרים נוספים, והגאות הזאת נצטרפה לתנועה שכבר החלה בראשית העונה ושתיהן הוסיפו למעלה ממאה וארבעים מיליון מטרים מעוקבים למאגר המים של ישראל. כמעט ניצלנו מיבושת.

העלייה היחידה בישראל־של־הזמן־האחרון המתחרה בעליית האינדכס. כוחם של מים חיים.

לשעה קלה כמו נשטפו כל המלים והעסקנים והתככים והתפלויות והושתקו כל הקולות האחרים ולא עמד באוויר אלא קולה האמתי של ישראל: קול האדמה. ואיננו יודעים שעה של רווחה ושל אמת גדולה לישראל מן השעה שבה עולה מן התהומות קול המעיינות של לשד קיומה. האדמה והמים. ושום דבר אינו מחזיר אותנו יותר אל חלומה הקסום ואל טעמה החריף של הארץ מן האגם הכחלחל והמופלא הזה למרגלות הגולן והארבל.

הכנרת – וחגורת העמל המוריק המקיפה אותה, והגאלאכסיה הפרטית שלה בדמות כוכב הישובים המנצנצים סביב ושירת רועת־האווזים החולמניות שכמו מהדהדת תמיד בחללה, כן – ואבני הזכרון בכף התלול של קבוצת כנרת עם השמות הלא מעוברתים עדיין: סירקין, בורוכוב. כצנלסון, הס – איתני־טבע. כל חלבה ודמה של ארץ ישראל חלוצית. של ישראל שהיתה.

ובשעת כתיבת שורות אלו לחוף הכנרת מודיע החזאי כי הכנרת השלימה כמעט כל מחסור המים שגרמו לה השנים האחרונות והיא פרושה עתה מחדש כמרבד במיפלס התקני שלה, כמו לא החסירו ממנה מאום. היו שפלים אחדים – אך, ככלות הכל, גם היא איתן טבע. גברה עליהם.

שטפה אותם.

שלהי השנה הרביעית, אומרים, ימחקו את השפל כליל.

6 במארס 1981