הארץ הזאת יש לה, כידוע, יחס אטאוויסטי לנגרים ואין זה פשוט כלל לנסות לומר בה מלה בזכותו של נגר. אמות־הסיפים של ההיסטוריה היהודית זעות למשמע משלוח־היד התמים הזה. אלא שאפילו תיסלח היום התייחסות של זכות אל נגר־הקדומים מנצרת – שניגר לעולם דת חדשה, והוא אבי־אבות יסורינו המתמשכים – לעולם לא תיסלח בימינו מלה שנאמרה שלא־בגנותו של הנגר מתל־עדשים.

אנו הולכים, איפוא, לתלות קולר בצוואר עצמנו ולומר מלה או שתיים בזכות עושה השרפרפים – והוא, כידוע, גם בעל גת השמנים – מעמק יזרעאל.

וכך, בלשונו החותכת את האוויר השפוי כמו במשור מתפרע, אמר השבוע רפאל איתן:

זוהי, כמובן. לשון שגם אם חתך בה המשור – לא נגעה בה המקצועה, ואין האוזן הישראלית הנאצלה – הרגילה, כידוע, לשיח־מעדנות נוסח הכנסת – מסוגלת כלל לשאת מדקרות־דיבור כאלה. שהרי גירוש מירושלים, ככל הידוע לנו מן הקורות, איננו העונש שבו גומלים על כל עבירה – קלה כחמורה. וגם נידוי טלפוני אינו נזכר, כמדומה, הרבה בתולדות. ואולם בין נאהב בין לא נאהב את מידת־העונש שמציע רפאל איתן – יש, בפירוש, מה ללמוד מישרות מחשבתם של נגרים.

והראשונים המצווים ללמוד ממנה הם המנגרים את המדינה בירושלים.

כי בעוד ששמענו קול מתל־עדשים לא שמענו מאיזור השלטון בירושלים אפילו לא ציוץ של היפגעות בעקבות סטירת־לחי קלילה זו של הנרי קיסינג׳ר – קלילה עד כדי כך, שקולה נועד ללכת מסוף העולם ועד סופו.

*

ואולם לפני שנאמר־מה בעניין העיקרי העומד להעסיק אותנו בטורים אלה, והוא: איך מזדרז שלטון לקפל את זנב־הדוכיפת של גאות יהודים שבו הוא מתהדר כל הימים, אפילו בעימות הקל ביותר שבו לא נבחן שום דבר אחר זולת כבוד ישראל; לפני שנחזור אל ביתנו – נייחד שורות אחדות לידידנו ובן־בריתנו הנרי לבית קיסינג׳ר. הפליט מן העיר פירט בבאוואריה, שספרי ההיסטוריה אומרים עליה כי לאורך כל הדורות חייבת היתה כל רווחתה והשפעתה ליהודים שנמלטו אליה, כבר אז, מרדיפות נירנברג.

קווים לדמות המורכבה של איש יהודי זה נסינו להעלות לפני שנים אחדות בפרקי־מסה אחדים¹ בהקשר־דברים אחר ולא נחזור אליהם כאן. אף שכל הכותב בעניני העת מתקשה להינזר מאיזכור דברים והנחות שהחיים אימתו אותם במידה כלשהי של קירבה או דיוק. נביא, איפוא, רק גדילים אחדים מן היריעה ההיא ולא כל יריעת הניתוח עצמה.

סירובו לחצות את מאה וחמישים המטרים בירושלים המזרחית פן ישבש – כדבריו – את כל המדיניות האמריקנית באיזור, בתקופה שכבר אין בכוחו לא ליישרה ולא לשבשה – אף הוא אחד מן הגדילים האלה.

*

“– – – מה דוחף אותו לתת לנו כל פעם סטירת־לחי? מה הוא צריך להוכיח? האם איננו אמריקאי מספיק? האם אין מאמינים לו שם, בוואשינגטון. שהוא אמריקאי ברמ״ח אבריו? האם הוא מוכרח לאמת זאת כל פעם על ידי סנוקרת לעמו. למוצאו?”.

“– – –קרא נא את הספר של ג׳יל קארל אלרוי ׳נסיון קיסינג׳ר׳. קרא את הסיפור על עקשנותו להישבע על ׳הברית החדשה׳ דווקא ולא על ספר התנ״ך; על ההוראה לעובדים היהודים במחלקת המדינה לעבוד גם בשבתות ובמועדי ישראל – דבר שלא נהוג היה לפניו: על זימון מופגן של טקסים מסויימים ליום השבת דווקא – מה לאלהים דוחף אותו? כל כך בושה, באמת, להיוולד יהודי?”.

זהו חלק מרפליקה סוערה שבה קידם אותנו בזמנו הנשיא זלמן שז״ר לאחר שלא התראינו תקופה ממושכת וציפינו לפרץ ספונטאני של גילויי־רעות שהיינו רגילים בו כל אימת שנזדמנו למחיצה אחת.

הוקרנו חכמת־לבו, שנצרפה בכור התבונה והמרורים היהודי, ואף על פי כן הרהרנו בלבנו כי אפילו לקט־בהרוּת זה, סימפטומטי כאשר יהיה, עדיין איננו משבש את הדיוקן ויש צדדים אחרים, חשובים יותר, המכריעים את הכף. ואולם דברים, גם סימנטיים וגם מהותיים, שאירעו במערכת הקשרים עימו מאז, כמו הטילו אור אחר גם על שיחו המר של ידידנו הגדול שאיננו עוד.

*

בהמשך פרקי היומן מאותה תקופה – נכתב: ״– – – ההרהור היהודי לגבי הנרי קיסינג׳ר אינו פוסק לנקוב על־פי דרכו ועל־פי הגיונו שלו. אתה קורא את פרטי המשא־ומתן המתמשך בימי הקרבות (של יום הכיפורים – י.) – וכל יום־ציפיה כזה ארכו כנצח – על פנטום או חצי פנטום. כך בדיוק: האם לתת לישראל פנטום ליום או פנטום וחצי. ואתה רואה איך מאזני־הכרעה גורליים, הכרעה של גורל בין חיים ומוות לאומה, נהפכים בשעה הקריטית ביותר בחייה למאזני תיגור, ועיקרם של מאזנים מיוחדים אלה להקפיד שבעצם האש הנוראה והסכנה האיומה לא יעורער איזה שיווי־משקל מופשט של כוחות שמישהו שומר עליו. ובעוד יש לעזור לעם הנתון בסכנה שלא יוכרע כליל – בשום פנים אין לאפשר לו להתקדם לקראת הכרעה של הצלת עצמו לאורך־ימים. לא לתת לו למות – אבל גם בעיצומה של האש להיזהר מכל החלטה שתאפשר לו לחיות בהשקט ובבטחה ימים רבים לאחר שוך הלהבות.

ההרהור היהודי – ואולי לא רק הוא בלבד – אינו יכול שלא להציב את השאלה: אם זכית כבר, בן לעם רדוּף, שהספיק עדיין בנערותו לראות כל התלאות של היות יהודי וראשית מוראות כליונו; אם זכית לעמוד בצמרתה של מעצמה קובעת־גורל – איך לא נדלק בלבך ניצוץ של ערבות־יהודית לייעץ למדינתך: שלחו להם הכל, בלי מנין, בלי חשבון קטנוני; תנו להם כל התנאים לנצח הפעם ואם ינצחו במלחמה הזאת, אולי דווקא הפעם, לאחר שהותקפו ולבסוף הפכו את גלגל־המלחמה, יוכיחו סופית לאויביהם כי הנסיון להכניע את המדינה הזאת הוא נסיון־שווא וכי הדרך היחידה היא להגיע איתה לאיזה מודוס־ויוונדי של קיום משותף. הם, היהודים, יבססו לאורך ימים את חלום־כל־הדורות שלהם וגם האינטרס האמריקני – בראיה רחוקה ומעמיקה יותר – לא יינזק.

אבל, כאמור, ההרהור היהודי, מוקדו קודם־כל בענין היהודי ומבחינה זאת יירשם בתולדותינו הנרי קיסינג׳ר בתחום הזמן של מלחמת יום־הכיפורים כאדם כפול־תפקיד: סייע לישראל להינצל. אך מנע ממנה במפוכח, במפורש, אפשרות להבטיח את חייה לאורך־ימים. כיוון שהדבר הראשון הוא בגדר מעשה והשני – בגדר מינוע, ייתכן שהראשון ייחרת יותר בדברי־הימים, כדרך ההיסטוריה הרושמת הרבה דברים שנעשו ורק מעט דברים שנחדלו. אך אנחנו, החיים עדיין את התקופה ואת התחושה החריפה של תוצאות המינוע הזה, חייבים לראות היטב את דיוקנו של שר־החוץ הזה על רקע התקופה ההיא כדי לכלכל נכונה את שיקולינו ומעשינו. כי אם לגבי הנרי קיסינג׳ר השאלה בימים ההם היתה איך הוא יירשם בהיסטוריה של המדיניות העולמית הרי בשבילנו השאלה היתה אם נחיה בכלל כדי להירשם בה. – – –"

נאבה או נמאן, מאה וחמישים המטרים שאותם חשש כל כך הנרי קיסינג׳ר לחצות השבוע כדי לראות את שר הבטחון בלשכתו במזרח ירושלים – אינם מנותקים כלל ממסלול המחשבה הזה כולו. לכן, יהודי־של־גדולה – בוודאי. יהודי גדול? – עדיין טעון הוכחה.

הרי שגם דבריו של הנגר מתל־עדשים – להוציא, כמובן, סוגי העונשים שהוא מונה – אינם כל כך מחוץ לריקמת־הרגש ומחוץ לזרם־ההגיון היהודיים.

*

אבל עניננו, כאמור, בהליכות ביתנו שלנו. אנחנו חיים עם מר יצחק שמיר ולא עם הנרי קיסינג׳ר. ונציג זה של הרהב היהודי, שאין דיבורו בכבוד ישראל מתחיל אלא בתו־עליון של סולם השמות, הפעלים והתארים, לא הפטיר הגה, לא צייץ הערה ולא הרמיז אפילו לתגמול־נימוסים קל ביותר על עלבון בעל משמעות מדינית שננעץ בעורק־הכלילי של ישראל – ירושלים. עלבון שהדו נשמע היטב גם בארצות־ערב. והרי לא רק לפי קונסנזוס ישראלי אלא גם לפי השלטון האמריקאי – שמפיו, מילולית, אנו חיים – עיר זו לא תופרד עוד, ואפילו המשייכים אותה למכלול הגדה המערבית מבינים היטב כי יש הבדל עמוק, מבחינת ההתייחסות היהודית, בין ירושלים לבין שכם או רמאללה.

אלא שאדם, שפיו באחרונה מלא אלה, קל לו יותר לשפוך קיתונים של דופי מרושע על חיים בר־לב, למשל, בישראל מלומר מלה אחת של אומץ־לב מדיני אפילו לפי כתובתו של מי שהיה – ואיננו עוד – שר החוץ של מעצמה גדולה. ההדר ופיק־הברכיים.

*

ואל החולייה הזאת מצטרפת עוד חולייה – חמורה מן הראשונה.

מה שאירע לאלפי אנשים – בתוכם: למאות יהודים – בארגנטינה אפשר ידוע כמותו רק בארץ המנעול והבריח של משטר־הרשע והתעלומה בברית־המועצות. אם כי הרושם הוא שתקופת הנחטפים חלפה־עברה אפילו בארץ הגולאגים.

אלא ששום שיקול מדיני אינו יכול כלל להשתיק זעקה ספונטנית – הומאנית ויהודית – לגילוי התעלומה בארגנטינה. ואף זה מטעם קיומה של מדינת ישראל. לא נקים פלוגות־הגנה יהודיות בכל אתר ואתר – כפי שהבטיח ראש הממשלה בעיים־רוחו לאחר הרצח ברחוב קופרניק בפאריס – אבל אנחנו ערבים זה בּזה. ערבים קודם כל שלא לעמוד על הדם. שלא לתת להשתיק, שלא להחניק זעקה. ואפילו לא נתעלם מנימוקים מדיניים, אין לראות כלל איך יכולה זעקתה הטבעית של כנסת נבחרים, בדימוקרטיה רבונית, לשבש קשרי־מימשל מדיניים עם ארץ כארגנטינה, שככל הידוע לנו יש גם לה אינטרס לא־מבוטל בישראל בתחומים חשובים למדי שאינם מעניננו בדיון זה. אבל השתקת הזעקה הזאת, הרחקתה לדיוני־וועדה מסוגרים, פיק־הברכים הקרתני הזה מפני תגובה, חוסר־האומץ לתת דרור לזעקתו הספונטאנית של המצפון, חוסר המחשבה להיערך גם לתגמול מדיני אם יבוא – חזיון כנוּע כזה לא היה ידוע לנו בשום תקופה שקדמה לשלטון הטווסים הנוכחי, ואת הגלות היושבת, כנראה, דווקא בלבם של הגאיונים המדיניים האלה, הס, כמובן, מלהזכיר.

נכחנו לפני כעשרים שנה בישיבת מועצת הבטחון של האומות־המאוחדות שנקראה לפי תביעת ארגנטינה עם חטיפת אדולף אייכמן. הוטל אז על הגברת גולדה מאיר להשיב דבר לחורפים. איננו זוכרים אימתי נשמע בקהל האומות קול אמיץ־ובוטח־בצדקתו כפי שנשמע מפי אותה אשה יהודיה שקיבלה את חינוכה – וחינכה אחרים – בציונות המינימליסטית של עובדי האדמה במרחביה. היא הבינה לא פחות משר החוץ הנוכחי את המשמעות ואת האימפליקציות המדיניות האפשריות מהתגרות ברבונותה של ארגנטינה. אך יקוד ליבה היהודי, תחושת האחריות הרובצת על ישראל כיורשתם של נרצחים – גברו על כל השיקולים האחרים. בסופו של דבר הוכח, כי זעקת האמת הכניעה גם את הסיוטים המדיניים.

לכו, איפוא, בני־הרהב של השלטון הנוכחי, פקי־הברכיים, וכירעו ברך לפני ענוות־זכרה של אשה יהודיה גדולה. שלא ידעה רהב מהו – אך ידוע־ידעה מהי קוממיות.

*

והחולייה השלישית היא מנקודות־הבעירה של חיינו.

איננו זוכרים סטירת־לחי שחצנית יותר, יהירה יותר, לישראל מפסק־הדין הנקלה שהנחיתה עלינו ועדת החקירה הגרוטסקית של ממשלת לבנון ברצח סברה ושתילה. מדינה־לא־מדינה זאת. שאין בה אף לא יסוד אחד משלושת היסודות שמנה מונטסקייה במיבנה של דמוקרטיה מתוקנת, שלא יהיה מפורר, מפורק ומרוקב: מפורר המחוקק, מפורק השלטון ומרוקב המשפט; מדינה זו, שממנה יצאו הטובחים במחנות הפליטים, אינה מזכירה כלל את אשמת הפושעים – בניה ואזרחיה – ורק מצטרפת לתולי הקולר בישראל על הפשעים מסמרי־השיער שביצעו לבנונים במאות גברים, נשים וטף חפים מפשע.

גם אתם, ברוּטוסים נלעגים?

על אשמה שילוחית ועקיפה בלבד הסעירה ישראל את חיי עצמה לימים ארוכים וסילקה שר בטחון, רמטכ״ל ושני מפקדים מעולים; גינתה את עצמה ואת ראשיה ועדיין היא מתייסרת – ובדין – יסורי מצפון על שבתחומי שליטתה יכול היה להתרחש פשע כזה. ואולם את עצם אשמת הטובחים, בני לבנון, אין ועדת החקירה של לבנון מזכירה כלל וממילא אין לה על מי לגזור עונש.

את פליטי המחנות רצחו הפאלאנגות או פלגים אחרים בלבנון. את הצדק – רצחה השבוע ממשלתה החוקית של לבנון באמצעות ועדה שהוקמה מלכתחילה, כדי להטיל אשמת הרצח הנתעב על אחרים.

*

ענין אחר הוא, כמובן, אדישותו הגמורה של העולם המתקרא נאור נוכח עיוות חצוף כזה של הצדק האלמנטרי. עוד עדות – למי שהיתה נחוצה – כי כל הטרגדיה הזאת, שטילטלה את ישראל טלטלה אדירה שתהיה לכבוד לה כל הימים, עניינה את העולם כקליפת־השום ורק ההזדמנות לקום על ישראל היא שגייסה אותו למערכה מוסרית, כביכול, נגדנו. עתה – שום פרץ ושום צווחה. צפור מדינית אינה מצייצת לא באמריקה, לא בגרמניה, לא במימסדים ולא בתנועות של המתחסדים המוסריים בימינו.

אלא שלא שתיקת העולם מטרידה אותנו. אין זה מלהיב במיוחד לומר שכל העולם הוא נגדנו אבל אין זה רחוק מן האמת לומר שהוא איננו האומנת של המוסר האנושי הצרוף. מילא.

אבל העובדה שממשלת ישראל הגאיונה בלעה את הפגיעה והחרפה הזאת ולא פירסמה אפילו הודעה בגנות המשפט־המשפח־הזה; בגנות הדין המעוּות והעילג ובגנות ההתעמרות גם בצדק האנושי. גם בכבודה של מדינת ישראל – עובדה זו אין לה הסבר כלל. שהרי ענין לנו כאן לא עם מעצמה כארצות־הברית, שחלילה לפגוע בכבודה, ולא עם ארץ כארגנטינה, שלטענת הטוענים יש להיזהר באינטרסים שלה.

ענין לנו עם ארץ־לא־ארץ ועם חבר־מושלים חסר חוליות מדיניות ומוסריות שראוי היה כי יכבד לא רק את עוצמתה הצבאית של שכנתו אלא גם את האומץ המוסרי שגילתה בעצם משפטה שלה בענין סברה ושתילה. ואולם גם לפני עלה־נידף זה עומדת ממשלת הגאווה הלאומית רעודה ופקת־ברך ואינה פוצה פה ונותנת לתעודה המחפירה הזאת של ועדת החקירה הלבנונית להיאחז בדעת הקהל ולעבור בלי להעמיד את המדינה המדומה הזאת שלבנון שמה על נוולוּתה המוסרית.

פירושו הנוּגה של הדר ישראלי בן־זמננו.

8 ביולי 1983