א. חלחול    🔗

הדברים חייבים להיות משורטטים על הנייר בהווייתם הקטבית. קיומם של ניגודים אלה בו־זמנית, זה בצד זה, הוא אולי המעמעם את השיפוט ומטשטש את המסקנה – המדכאה אך הנכונה.

יצאנו מערב חגיגי בהיכל התרבות של העיר – ערב שבו חברו מאהלר ומוצרט ונגני התזמורת הפילהרמונית למירקם מוסיקלי נאצל – כשאנו מלאים גאווה על האנסמבל הזה שקם מן האוּדים המוצלים של עם שרוף ומן הרוח של ארץ ישראל החלוצית; על קהל־האלפים שהמוסיקה היא לרובו כסם־חיים; על נוער חולמני־מעט שנצטופף במעבר המדרגות ובלבד שלא להחמיץ את מאהלר ואת מי שהיה גם הוא צעיר בישראל – ועתה אמן בעל מוניטין עולמיים.

בלב גאה איזה גל חם: הנה עמי. החשבון אמנם כאוב מאד: יש חצוצרות־חג, אך יש גם הרבה צפירות־אבל ויש מכאוב ויתמוּת, ובכל זאת: מעט גמול. גם לנעורים שנתת אתה עצמך וכל בני דורך לעלייתו של הפֶניכּס הזה מאפרו: והגמול הוא, כמובן, לא בגדי השיראין המרשרשים של גבירות ישראל; לא השהרונים והמעטפות ומשא־העדיים הכבד העומד לשבור מפרקתן של הרבה מטרוניות של ימינו בהיכלי התרבות של ישראל. הגמול הוא החג הצנוע שבלב הנחוג באותו היכל מדי שבוע. הנה הגחלת שלחשה, הנה הלהבה שעלתה מתוך הרמץ.

שבנו הביתה ברוח רוממה־מעט שכמו תמיד היא נמהלת בליבו של יהודי – ובליבו של יהודי מישראל – באיזו עצבות צובטת. עלינו על יצוענו בהרהורים מעורבים, גם נוגים גם מפוייסים קצת, לקראת בוקר ישראלי הנושא עימו תמיד עמל ופתיעה. הושטנו ידנו אל העתון לקריאת־הפטרה שלפני כיבוי האור.

עינינו נשתהתה על העדויות שאסף חבר־הכנסת אברהם כץ־עוז על התנהגות ישראלים, במדים ובלא מדים, בשטחים – וכל קערת־חלב נהפכה על פיה.

*

המלים ריצדו כאחוזות עווית. אנו קוראים ומסרבים להאמין כי אלה פני עצמנו, כי אין זו תמונה מעוקמה שצויירה בידי השטן כדמות־דיוקננו. מסרבים – אך מעמיקים לקרוא ותופסים: זו האמת לאמיתה והמלים הן רק בבואתה. זה דיוקננו. בפירוש: הדיוקן שלנו, שלי, כותב הטורים; שלך, הקורא אותם – של כולנו. אין שום פדות בין שם לכאן. אין צדיקים ואין איסטניסים. אם יכולות להתקיים בתוככי עם אחד, בעת ובעונה אחת, זו בצד זו, שתי מערכות חיים של אנינות והתייפיפות עצמית מזה ושל גסות־הרוח ואבדן צלם־אנוש מזה ואין אחת מפריעה לחברתה כמלוא־הנימה – כל פני החיים שלנו כולם, כל חיינו עצמם, מעוותים להחריד.

והן כך שפטנו אנחנו גם עמים נאורים אחרים.

אם אנו יכולים לחוג ברוב פאר ונהנתנות כל שבוע חג של קשת־ומיתר בהיכל, בעוד שליחינו, – עצם מעצמנו ובשר מבשר חברתנו – בכפר חלחול מנופפים באלות ודוחקים בעצורים ערביים בככר המסגד לעשות צרכיהם זה על זה, לזחול על ארבע. ללחך את האדמה ולשיר “התקווה” – לא מוצרט ופרלמן הם המנצחים. מנצחת חלחול. המנצח האמיתי הוא בן־בריתי ערל־הלב שאינו חש כלל כי בעוד הוא פוקד על שכנינו לעשות צרכיהם זה על ראשו של זה – עושים הוא ומרעיו את צרכיהם על ראשה של ישראל, על ראש העם היהודי כולו ועל כל ערכיהם. המנצח האמיתי הוא בן־עמי המוריד את עמו שלו לתהומות. חלחול נהפכת אז לראי מעמיק של חיינו יותר מהיכלי התרבות. מאות האנשים הנעמסים על משאיות ומובלים כצאן הם האספקלריה המחזירה לנו את חשכת פני חברתנו יותר משמחזירים לנו הנאספים בגלימות הקטיפה והמשי את אורם.

השורות מוסיפות לרצד לנגד עינינו ואין אנו יודעים עוד במי מדובר: בארץ היהודים, בנוער עברי שהיה פארו ומופתו של עולם מתקנא. בשומרי תורת ישראל וערכיה? אל־אלהים! מי גידל לנו כל אלה? מי התיר כך כל רצועה ומי הנותן לבזות כך את כל עברנו, את דמותנו כיהודים, את כל ערכי־האדם שנתקדשו בדורות של חלוצים, כן – את תורת ישראל!

ולבד מזה – האין איש מעלה על דעתו כי ההיסטוריה, המעמידה תמיד פני אילמת, מנהלת פנקסנות מדוייקה משלה והתחזית “כי יום נקם בלבי”, אף שנחזתה על ידי אחד מגדולי נביאי ישראל, אינה פוסחת גם על לבותיהם של אחרים? האם לא יימצא בין מלחכי־העפר ובין המובלים על המשאיות בחלחול או במקום דומה לו איזה אבן־וירגה או איזה נתן הנובר שירשום תג לתג את יוון־המצולה שלהם – לדיראון עמי, לנקמת המושפלים?

אכן, הראי של ישראל איננו עוד רק בככר “הבימה” בתל־אביב. יתכן כי הראי האמיתי, ראי הנבכים של ישראל, הוא דווקא בחלחוּל.

חלחלה.

 

ב. הציניות במיטבה    🔗

על מקורו של המונח “ציניוּת” חלוקות, כידוע, הדיעות: יש אומרים שמקורו בשם הבנין “קינוסארגוס” באתונה שבו היה אנטיסתינס, אבי האסכולה של הציניקנים, משמיע את עיקרי תורתו; ויש אומרים שמקורו בתיבה היוונית “קיניק”. שענינה, כפשוטו, כלב. ושורש הדימוי הלא־פילוסופי הזה הוא, לדעת מפרשים, בנימוסים התוקפניים שאימצו לעצמם חסידי האסכולה הצינית. כך או כך, עובדה היא שהציניקנים בימי אתונה בחרו בכלב כסמל לתנועתם. בחרו והאריכו ימים – ובוּשם להם, כנראה.

לא נחפש. חלילה, בהגדרות אלו את הפירוש או ההסבר לדבריו הציניים עד־להדהים של שר־האוצר הנוכחי בענייני שכר שתובעים עתה העובדים. דימויו של העיט – לעניין הצביעות, ודימוייה של הדוכיפת – לענין ההתחנחנות, יפים לדבריו יותר. מכל מקום, יהיה הדימוי של העומד בראש כלכלת ישראל אשר יהיה – ספק אס שמענו כציניות הזאת מפיהם של שרים בכל מימשל שהוא, להוציא, אולי, את שר־הבטחון הנוכחי, שגם מבחינת ההשתייכות לאסכולה אתונאית זאת, איש, כמדומה. לא ישווה לו.

*

״אין דבר מעוות יותר – אמר השבוע שר־האוצר מ. ארידור, בהתייחסו לתביעות העובדים לחידוש הסכם־העבודה – מאשר לתבוע שיפור ברמת־החיים על חשבון המענק שנותנים לנו האמריקאים". דברי אלהים חיים – לא כן? כביכול המוסר הציבורי בטהרתו. הן זאת ציווחנו כל הימים מכל הגגות. ומי שרואה – כמו כותב הטורים – בטפיליות הכלכלית ובערעור הנורמות המוסריות בתחום זה גם ערעור יסודות הקיום הפיסי של עמו, לא ייבהל אפילו מאיומיו של חבר־הכנסת שילנסקי. הוא יוסיף ויטען כי שום דבר אינו מסוגל עוד, כנראה, להחזיר את העם אל השפיות הכלכלית מאשר בצורת פתאומית בזרם הנדבות והמענקים הנוהר אליו מעברים.

אילו היינו אנוסים להתקיים על רווחי עצמנו – לא היה צריך כלל להטיף להסתפקות־במועט, היא היתה נגזרת בתוקף המציאות, ממילא היינו דורכים כל שריר וכל עצב כדי להפיק מן האדמה, מתבונת־כפיים, ממעמקי הרוח היוצרת, את החיוני לקיום. יתכן כי דרכי הארץ היו מתמלאים איזה־זמן אופניים או פרדות ובכבישים היו מהדסים פחות מרצדסים (וגם נמנים פחות הרוגים), אבל הארץ כולה היתה מצמיחה אמת. לימים היו בוודאי חריצותו של העם ותבונת־כפיו מניבות גם פרי־הילולים – אבל יהיו אלה פירות עמלו שלו, זיעת אפו, יגיעו הרוחני.

אבל אמת זאת, שהיא, כמאמרנו, “דברי אלהים חיים”, נהפכת לגמגומי אלילים פּגוּרים כשהיא יוצאת מפי המורדים בה. והיא יוצאת חבולה ומעוּותת; מבויישה ונלעגת כאשר היא נהגית בפי אדם שלא היה עוד קברניט־כלכלה כמוהו לשַׁטות במדינה ובאמת בציניות כזו. לאמן את העם ולחנכו להיפוכה.

*

מאיזה קרן־שפע – אתה מפותה לשאול את השר המיתמם הזה – המטרת עלינו רק לפני שנה וחצי את הטלביזיות הצבעוניות ה"דולאריות" האלו; את ה"ווידאו" והמכוניות וסירות־השיט וכל שאר הדברים שהיו בעיניך בגדר צרכי־אוכל־נפש של הקלפי? האם מאדמת ישראל הסוררה הוצאו מנעמים אלה? האם לא כּייסת – כן, כּייסת – לצורך שלטונכם את האזרח האמריקני. היהודי והלא־יהודי? האם לא אתה הוא שנתת לישראל שיעור בעבריינות מוסרית, בטפילות; שיעור שהקפיץ רמת־החיים של עם אביון אל גבהים סהרורים וסיחרר ראשו שספק אם יש לו עוד תקנה? האם עשה זאת לפניך איזה שר־אוצר שהוא, בין מי שבא משורותיכם בין מי שקדם לשורותיכם – והוא אחד מענווי־ארץ של תנועת־העבודה שטיפל במשק זה ביד רועדה וניסה, פסע־אחר־פסע להעלותו על דרך־הישר של פרנסת עצמו? האם העובד בחקלאות או בתעשיה, או אפילו העובדים בשירות הציבור והמרצים באוניברסיטאות, הם שקבעו את גובה התקרות החדשות של רמת־החיים. את הרמייה הגדולה הזאת?

אין אנו יודעים בדיוק מה תובעים ממך העובדים שזה קרוב לשנה אין להם הסכם עבודה ואינם יודעים את התווי של מסלולם הכלכלי. אבל סקרנים אנו לדעת איך היו מגיבים הקבלנים, היבואנים ואפילו התעשיינים אילו לא ידעו קרוב לשנה מה הם שערי־המטבע, למשל, או מהו מתח־הרווחים שהם יכולים להביא במניין בתחשיב המחירים שלהם. היינו רוצים לשמוע אותך מפנה אליהם – אל השכבות שהן־הן הקובעות כסמן ימני את מיקצב ההוללות של חיינו הכלכליים – קצת מן המישנה המוסרית הנכונה הזאת הרואה טפילוּת פושעת בקיום על עמלם של אחרים.

בלשון הציניקנים הקדומים כמו ביקשת לומר: “האדם הטוב אינו מבקש דבר. כמו האלים הוא אוטרקי, כלומר: מספק מעצמו את צרכי עצמו”. שמא תאמר זאת קודם־כל לשכבה ההוללת של ישראל שאתה וחבריך גידלתם וטיפחתם גם על חשבון מענקיהם ועמלם של זרים, בלי נדנוד־עפעף מוסרי.

הנה היא, איפוא, הציניות בהתגלמותה המושלמת. מוסר – לפי צרכי השעה. ועתה לך ותכריע – על פי דברי־ההתחסדות של שר בישראל – בין הדעות החלוקות על מקורו של המושג האתונאי: ציניקן.

 

ג. בועות    🔗

לפני שנה, לערך, הפיחו בנו אופוריה פוליטית משובבת־לב עם מיזכר־הבנה שנחתם בינינו לבין האמריקנים. הדברים שייחסו אז ראשי השלטון למיזכר זה הרקיעו אל הסופרלטיבים כדרך כל התיאורים המלווים מעשיהם. המונח ״היסטורי״ הוא, כידוע. מונח דימינוּטיבי, ממעיט, נקודת־זינוק, רק ממנה ואילך ממריאים.

מה קרה למאורע החד־פעמי הזה ולאריכות־ימיו – אין צורך לספר. אם ליטול ברצינות את התחיבותנו שלנו, על פי מיזכר ההדדיות הזה, אולי יש לברך על התפוגגותו. בשעה שהנשיא רייגן מבקש להציב לגיון של טילי MX במדינת וויומינג והסוביטים מצידם מאיימים – כתגמול – בחימוש אטומי של ראשי־החץ שלהם כשהם מכוּונים לעבר אירופה המערבית – בשעה חמורה כזאת אולי מוטב שמיזכר ההבנה ההדדי מעומעם קצת. אילו היה תקף מי יודע אם לא היינו צריכים להעמיד במצב של כוננות עליונה את ספינות־המלחמה שלנו – אותן ואת החלליות ואת המשמר האזרחי ומשמר הגבול ויתכן גם את וותיקי אצ״ל.

לפי התגובה המאופקת למדי, בזמנה, של ברית־המועצות קרוב לוודאי שמדינת־על זו צפתה מראש בחכמת הדיאלקטיקה המרכסיסטית את העמעום הצפוי ואולי משום כך לא הכריזה בצבאה שום כוננות ולא זיקפה שום טילים. הסוביטים – החכמים, כנראה, מאתנו – נשארו רגועים.

מדוע צריך היה באמצעות מיזכר נבוב למַקם ביזמתנו שלנו את ברית־המועצות – העויינת מבחינה פוליטית – גם בקו האוייב הצבאי של ישראל, על זאת לא ישיבו המדינאים. שר הבטחון המטיר אז – וכדרכו מאז – הסברים מקוטעים כבולבוסין רותחים ואילו האַנַלים המדיניים רשמו עוד הישג משנה־עתים של המנין המדיני החדש בישראל.

*

השבוע חזרו הדברים ונישנו במהדורה אחרת. באין אירועים מדיניים חיוביים ומרעישים בינינו לבין ידידתנו הגדולה שמעבר לים. הובאה לישראל משלחת רמת־דרג של הפנטגון לחתום מיזכר חדש (עוד מיזכר!) על אופן מסירת־מידע לאמריקנים וגילוי הסודות הצבאיים של הסובייטים כפי שנחשפו בטנק או במטוס שהבאנו ממלחמת לבנון. ואת המאורע המרעיש הזה, שישראל לא ידעה מעודה כתיפלותו המדינית, מנציחים בארוחות־שרד חגיגיות, ברוממות סרת־טעם. חוגגים – וכך מבקשים לחנך עם. לחנכו כי טפל יכול להיות עיקר וכי דבר שבנוהג שבעולם נעשה, או שאינו נעשה, בפינת־רחוב אפלה, במיפגש של שני בלשים או בכמה מיברקים מוצפּנים של גופי־ביון המיועדים לכך – נהפך בידי ישראל לפנטסמגוריה צבעונית ששום מעצמה הרואה עצמה מושפלת בחזיון־התעתועים הזה אינה יכולה להתייחס אליו בשוויון נפש.

*

איננו תמימים להניח כי הקו הגנרלי של מדיניות ברית־המועצות כלפי ישראל יושפע באופן מכריע, לכאן או לכאן, על ידי קידה מחניפה מזה או על ידי מעשה־הבל מתגרה מזה. אבל בתוך מעיה של מעצמה אדירה זאת – שאנו יכולים לאהוב או לא לאהוב את משטרה – הומים עדיין כשלושה מיליון יהודים, בני ערובה. אין כל סכנה שברית־המועצות תכריז מלחמה על ישראל כתוצאה מסעודת־הסודות התפלה הזאת. אך יש למעצמה זאת אפשרויות, שהן הרבה פחות ממלחמה אך הרבה יותר מהצקה טורדנית, כדי לנעוץ בנו מחט פה־ושם ואפילו כדי לפגוע במוקד־ העצבים ב"ציפור הנפש" של ישראל: בעלייה וביהודים. או כך, היא־היא הנטחנת.

*

מה עוד מסוגלת הסיכלות לגייס להאדרת שמו של שלטון או שמו של מי שמוליך את ישראל באפה הבטחוני גם אל הרפתקנות מדינית גלובאלית. האם בנוסף ל"סדר שבאנו להשליט בלבנון" קיבלה על עצמה ישראל־של־חלוצים להשליט סדר גם ביחסים הבין־מעצמתיים; לרבוץ בין שתי אבני־ריחיים אדירות ולהתיימר להיות שולייתו של הטוחן בלי לראות בעליל שכך או כך, ישראל היא־היא הנטחנת.

6 בדצמבר 1982