א    🔗

אכן, חטיבה היא, שלא נחקרה עדיין כהלכה, לא בחינת שלימות ולא בחינת חוליות נפרדות. אפשר ולא שיחק לה מזלה – דרגת־ביטויה המעולה לא מצאה תאומה לעצמה בדרגת־הערכה מעולה כמותה. אמנם, בראשיתה נגלה עליה בן־לויה לשיקול וביקורת, שהלך לו בלבד עמה אלא גם לפניה – הוא צבי ביקלס־שפיצר, שהיה נועד להיות לה מבקר, המבקר. אבל קוצר־ימיו סתם את הגולל על התקוה הנאה, כפי שהיא מבצבצת ועולה מתוך מאמריו (ראה מסותיו: רחשי־ספרות, עין־בוחן באסופת־כתביו, הוצאת סנוניות, תל־אביב), אולם מי שניסה לקיים את התפקיד הזה כדרך־קבע, כגון אנזלם קליינמן יכולתו פיגרה בהרבה מאחורי כוונתו. נמצא שהחטיבה הזאת לא זכתה עד עתה אלא לציוני־ארעי חטופים, הזרויים פה ושם, וגם נסיונות של מונוגרפיות ושוה־מונוגרפיות (כגון מאמריו המענינים של מנדל נייגרשל) יש בהם כדי לישר את המעוות, אך לא כדי לתקנו במכריע.

אורינטציה בחטיבה הזאת אפשר שתהא נרמזת לנו, אם נסתייע, לשם סקירה מקפת, באסופתם של נייגרשל ואליעזר שינדלר, והיא אנתולוגיה קטנה של הליריקה הזאת (“קליינע אַנטאָלאָגיע פון דער יידישער ליריק אין גאַליציע 1897 – 1935”, הוצאת א. ב. ציראטה, ווינה, 1936). אנתולוגיה זו, לפי היקפה ושיעורה, לא התחייבה למיצוי, אך לפי שהיתה מחושבת ומחשבת, ונעשתה מתוך כוונה של הארה לכל הצדדים, הרי היא כבית־אחיזה שיש בו ממש. אסופה זו כוללת שלושים ואחד משוררים, והם ניתנים לכמה מיני חלוקה.

ראשית, החלוקה הבולטת ביותר, לפי מחוזות גידולם; רובם המכריע בני גליציה המזרחית, ואלה עיקרם בני חלקה הצפוני, וביחוד באגפי לבוב: היא גופה – (מיכל ווירט, דבורה פוגל, משה שימל, בר שנאפר); סאסוב (ש"י אימבר, נחום בומזה); זלוצ’וב (משה לייב הלפרן, יעקב מסטל); לופאַטין (אשר ברש); גלינא (אבא שטולצנברג); בילקאמין (אורי צבי גרינברג); בוסק (דוד קניגסברג); בויבריק (מאיר שטיקר); נאראייב (משה נאַדיר); בלזא (יוסף פאלק); טארנופול (יהודה ליב טלר); והשאר בני חלקה הדרומי: מילניצה (ישראל אַשנדורף); סקאַלאַ: (פראַדל שטוק); קולומיה (נפתלי גרוס); מיידאן (בר הורוביץ); מונאַסטרישץ (מלכה לי); ובמרכזה כפר פודליסקי הסמוך למושצ’יסק (רחל קורן). ואילו בני גליציה המערבית הם מעטים: קראקא (סלומון דמביצר, יוסף הילל לוי); יאסלו (הרש וובר); צאנז (מנדל נייגרשל); דינוב (יעקב אדלר); דמביץ (דניאל לייבל); רדומישל־רבתי (ראובן אייזלאַנד); רדים היא ראדימנו (מלך ראוויטש); טיטשין (אליעזר שינדלר). ודאי, החלוקה הזאת אינה דרך־מקרה, והיא מסתברת לא בלבד בפרופורציה של האוכלוסיה משני עברי־הסאן, אלא גם בטעמי התפתחות מסויימים. מזרחה של גליציה היתה נטושה בה ביותר מלחמת הזרמים, ועיקרה מלחמת ההשכלה והחסידות ושתיהן מבצרים גדולים להן, מהם עומדים בפני האויב מהם נלכדים לו, ואילו מערבה של גליציה מבצרי־החסידות רבים בה והם לה כשכבת־קבע ואילו מבצרי ההשכלה מועטים בה והם לה כקוי־ארעי. ואף זאת, היהודים ממזרחו של הסאן עמידתם בין שני עמים, מיעוט הפולנים השליט ורוב הרוטינים הנשלט, ועם בישולה של תנועת הלאומיות היהודית, ביחוד בדמות הציונות, היתה מגמת עמידתם העצמאית מוצקת יותר, ואילו היהודים ממערבו של הסאן, לפי שלא היו נתבעים לעמידה כזאת, אף עצמיותם, ביחוד של ההמונים שהיו כרוכים אחרי חצרות רביים, פיגרה לבוא; וגם הטמיעה משני עברי נהר הסאן דרכיה שונים, וההבדל שבין קירבת־גבולה של ווהלין ופודוליה פה ובין קירבת־גבולה של פולין ושליזיה שם עשה גם הוא את שלו.

שנית, החלוקה לפי הגילים; ילידי המאה הקודמת: 1877–2; 1884–2; 1885–1; 1886–1; 1888–1; 1889–3; 1890–1; 1891–3; 1892–1; 1893–1; 1894–1; 1895–2; 1898–1; בסך הכל 20. ואילו ילדי המאה הזאת: 1902–1; 1903–2; 1904–1; 1905–2; 1906–1; 1909–1; 1912–1; בסך הכל 9. ודאי, החלוקה הזאת אינה דרך־מקרה, והיא מסתברת לא בלבד במגמה לכנוס את המבוגר יותר ובפסיחה על שהוא בגדר־התחלה, אלא בטעמי התפתחות מסויימים. צד של ביאור לקו־הירידה אתה מוצא במה שהדור הצעיר יותר לא הלך, כקודמו, אצל היידיש כלשון יצירה, מטעם כפול – הטעם האחד הוא בנצחונה של מגמה פנימית (הפנייה ליצירה עברית), הטעם האחר הוא בנצחונה של מגמה חיצונית (הפנייה ליצירה הלועזית), והחידוש הברור לחיוב הוא בהצטרפותה של האשה ליצירה היידית (שלש נשים וכולן בנות גליציה המזרחית).

שלישית, החלוקה לפי גילגולי־החיים, גורל המושב ושינוייו. נשארו בתחום מולדתם או בסביביה, כלומר בפולין – 14; הלכו לאוסטריה – 2; לגרמניה – 1; לאנגליה – 1; לארץ ישראל – 3, (2 תחילה משוררים כפולי־לשון, ואחר כך נייחדו בלשון העברית בלבד); לאמריקה – 11. מובן, כי לימים, עם השואה ולאחריה, נשתנתה החלוקה: מן היושבים באירופה נרצחו בפולין – 7; ואלה שנשארו בחיים, בין מתוך שהספיקו להמלט בעוד מועד, בין מתוך שנמלטו לרוסיה, הלכו לצרפת – 1; לארץ ישראל – 1; לאמריקה – 6. לאמור, חלק חשוב של המשוררים האלה – 17 מנינם – הלך לאמריקה, ונמצאת שירתם, אם לא של כולם הרי של רובם, ביחוד של אלה, שהגירתם היתה באמצע־יצירתם, לא כל שכן בפתחה, כנצמחת ועולה משני תחומים – שרשם בתחום האחד ונופם בתחום האחר, ובדיקת היחסים שבין שני התחומים, אם לצד ההשפעה ואם לצד המתיחות, היא מיסודות־הביאור החשובים של מהותם ודרכם, כשם שהיא מיסודות־הביאור החשובים להתפתחותה של הליריקה היידית באמריקה, שהחבורה הזאת פעלה בה, לפי גליה ומערכתם, אם הגל הראוי שלפני מלחמת־העולם הראשונה, אם הגל הראוי שלאחריה, אם הגל הקטן שלאחר השואה.

רביעית, החלוקה לפי שנות ההופעה המקובצת הראשונה של כל משורר ומשורר, הופעה שהיה בה כדי להטביע רישום ניכר יותר של השפעה. כמועד־הפתיחה של חטיבת הליריקה הזאת נחשבת הופעת שירו של מי שנחשב אביה, מיכל ווירט, ושנת ההופעה 1897, אולם הוא עצמו לא נקבצו שיריו, שהיו גם מעטים מכדי כך; ואף זאת: מאז פירסום שירו יצאו עשר שנים, עד שהופיעו ראשוני הקבצים של ראשוני הליריקנים. והרי לוח־השנים, שנה שנה ומספר הספרים הראשונים של סיעת המשוררים שלפנינו: 1907–2; 1909–1; 1912–3; 1913–1; 1915–2; 1919–3; 1924–2; 1927–1; 1928–1; 1929–2; 1930–2; 1932–2; לאמור, העשרה הדרגתית וצנועה, טיפה טיפה המצטרפת לגשם, שאין מלוא ברכתו ניכר, משום שרבים לא נקבצו שיריהם ונמצאת אפשרות השפעתם מקופחת.

ב    🔗

מתוך העיון בארבע החלוקות ודומיהן נצמחים לנו כמה מיני לימוד, ועיקרם בהסברת המצע לגידולה של הליריקה הזאת, המצוינת בייחודה ובפרצופה, ושהיה בה כדי להבשיל פירות, שערכם קבוע ועומד באוצרה הכולל של שירתנו, (מתוך החטיבה הזאת קמו לנו שני הליריקנים המובהקים ביותר של דור אחרון, משה לייב הלפרן היידי ואורי צבי גרינברג העברי). לשם שלימותם של מיני לימוד אלה מן הדין שנקביל את האנתולוגיה הקטנה שלפנינו לאנתולוגיות כלליות יותר והקבלה זו תלמדנו, עד מה האסופה המיניאטורית הזאת קרובה, ביחוד מבחינת הרכב־האישים, למרכז־האמת. הרי, למשל, האנתולוגיה שקדמה לה ושמובאים בה שירים מכל רחבי הליריקה היידית, באותיות לאטיניות ובצירוף תרגום אנגלי מדויק על דרך פרוזה, (מודרן אידיש פואטרי, ניו־יורק, 1927), ושבה מביא העורך, ש"י אימבר, 77 משוררים ובכללם 16 בני גליציה (אדלר, אייזלנד, גרוס, גרינברג, הלפרן, הורויץ, אימבר, קניגסברג, קורן, לייבל, מסטל, נאדיר, ראוויטש, פראדל שטוק, שטולצנברג). לאמור, ההבדל שבין האנתולוגיה הכללית והמיוחדת הוא מועט, שהראשונה אינה מביאה קצת משוררים (ברש, וובר, פאלק) ששיריהם מעטים ופזורים, כשם שאינה מביאה אחרים (דמביצר, לוי) שדבריהם כונסו אך לא נחשבו, כנראה, יצגניים למדי, ואילו השאר המצויים באנתולוגיה הקטנה ואינם כאן לא הובאו משום שהיו אותה שעה בראשית גילוים או לא יצא עדיין טיבם בעולם. ועתה, אם נעשה את הקבלה לגבי אנתולוגיה מאוחרה יותר, והיא של י. פאנר וא. פרנקל (“נייע יידישע דיכטונג”, במבואו של איציק מאנגר, יאס, 1947) נמצא בה 89 משוררים ובכללם 21 בני־גליציה, מהם 18 המצויים באנתולוגיה הקטנה המיוחדת ו־3 נוספים, שלא היו בה, (יעקב שודריך, יליד אוהנוב, 1906, יעקב פרידמן, יליד מילניצה, 1910, יוסף רוגל, יליד טרנוב 1916), וממילא היא פוסחת על כתריסר משוררים ודאי מתוך סברה, שאין מקומם במשלחת רחבה יותר. לסיכומו של עיון נאמר, כי גם על פני מפה גדולה יותר, כלומר אנתולוגיה כללית, בין נערכה על ידי בן גליציה, שהוא בחינת נוגע־בדבר, כדרך האנתולוגיה של אימבר, בין נערכה על ידי בני פרובינציה סמוכה, כדרך האנתולוגיה של פאנר־פרנקל, חל צד של צמצום, בעוד שהמפה המיוחדת, כדרך אנתולוגיה של נייגרשל־שינדלר, היה בה צד של הרחבה, והדבר כמובן מאליו: אינה דומה התבוננות במחוז בתוך גבולותיו כהתבוננות במחוז בתוך גבולי מדינה. והנה אם לצמצום אפשר והאנתולוגיות הכלליות הפריזו פה ושם בפסיחתם, ואם להרחבה ודאי שהאנתולוגיה המיוחדת אין בה כדי תמונה ממצה, שהיתה מחייבת לבקש גרעיני הליריקה באשר הם. כי ספק נכבד הוא אם אנתולוגיה כזאת היתה רשאית לדלג על סוגי משוררים שונים, כמו מאיר חרטינר וי. מ. ברנדר, יעקב ניימרק ויוסף באדיאן־גרינזייט, אליעזר ברנשטיין ואריה שרנצל, אברהם ניימאן ואייזיק קניג, לייבל דרייקורס ומשה ווילר, בנימין רסלר ומ. ל. פטשניק, יצחק קונטס ומוטיל בק, ניסן פראבמאן וחיים בורשטין, בנציון פסלר ושמואל נאדלר, מלכה לוקר ורחל קראמף, יצחק קאנטור ולייבוש שופנפלד, הירש פנסטר ודוד לרנר, וכן המשוררים, ששירת היידיש היתה להם תחנה לשירה עברית, שמשון מלצר (בכינוי גינסברג), א. ד. ווֹרבנר, יצחק אריה ברגר, דוד אפטייקר (רוקח) ואחרים ואף משוררים שלידתם מחוצה לגליציה אך גידולם בשירה בתוכה (מלך כמילניצקי, טוביה כץ, משה ליפשיץ), שכן תמונה שלימה בלבד עשויה להעמיד לפנינו את החטיבה הזאת בתולדות השירה היידית כאילן שלם על שרשיו, סעיפיו וסעיפי־סעיפיו.

[כ"ח אייר תשי"א]