א    🔗

המדבר בדרכה של שירת יידיש על פני מפת־התפשטותה ומגיע לתחנת גליציה, אפשר ויראה ייחוסה משופע – הוא יעלה את שמם של הטרובאדורים. כביכול ברל ברודר וולוול זבאראז’ר ויצרף להם את מהדורתם המאוחדת כדמות בירך שאפיר, והמפליג ימצא אפילו ראשית קודמת באלומת־השירים, השלובה בספר אלטער־לעב, שהוא עיבוד נחמד של רובינזון קרוזו ומחברו, כנראה, בן־דורם של פרל וסיעתו, הוא יוסף וויטלין, ולא עוד אלא יצטרף למי שרואה את האלומה הקטנה הזאת כראשיתה של הליריקה היידית החדשה בכלל. אולם שורת־האמת מחייבת לומר, כי ההתעוררות, שהעלתה בגלילות ההם את חטיבת השירה המודרנית ביידיש, ספק אם באה מתוך ידיעה, ואפילו מעומעמת, של הייחוס הזה, אך ודאי הוא, כי יוצאי החטיבה הזאת לא ראו את עצמם ממשיכים לאותה שיכבת־המורשה הנשכחת ויונקים ממנה. הללו צינורי־ההשפעה שלהם נשתלשלו להם, בעיקר, משני מקורים – המקור האחד היא השפעת שירת העמים, תחילה הגרמנית ואחריה הפולנית; המקור האחר היא השפעת שירת יידיש החדשה, שהמטרופולין שלה היתה רוסיה והקולוניה שלה אמריקה. וכך היה גם סדר־ההשפעה – תחילה שירת נכר ואחריה שירת־בית. ולא זו בלבד, אלא ראשוני משוררי יידיש המודרניים בני־גליציה לא היו תחילה כותבי יידיש כלל או כותבי יידיש בלבד. היו בהם שתחילתם היתה בלשון־הגרמנים והיו בהם שתחילתם היתה בלשון־הפולנים, ובכוחה ומכוחה של אותה התעוררות נעשו מה שנעשו.

ב    🔗

בבוא קבוצת הצעירים בני הפרובינציה ההיא או יושביה לבנות אוהל לשירת־יידיש לא היתה לפניהם אלא סנונית אחת – מיכל ווירט, ששיריו המעטים מוחזקים כהתחלה, בה"א הידיעה. ודאי, אילולא הם ונתקיים המשל על הסנונית האחת, שאינה עושה את האביב, אך לפי שהללו הבינו, כי הליכתם לשפת־נכר היא להם ברירה ארורה ושיבתם לשפת־אמם, שלא סרה מפיהם אך עלולה לסור ואף סרה מעטם, היא גזירה ברוכה, זכו להיות בעצמם בחינת אביב. ובכור־הזוכים והמזכים הוא שמואל יעקב אימבר, הפותח את שורת־המשוררים בין אלה, שהופעתם סמוכה להופעתו – יעקב מסטל ומלך כמילניצקי; בין אלה, שהופעתם קרובה לשלהם – דוד קניגסברג ומשה לייב הלפרן; בין אלה שנגלו עד מהרה כדור צעיר מהם במעט – מלך ראוויטש ואורי צבי גרינברג.

לכאורה עשוי היה שמואל יעקב אימבר להיות בחינת ממשיך – אביו, ר' שמריה, מורה דת ועברית בבתי־הספר של הבארון הירש, היה סופר ומשכיל, פירסם דברי־סיפור ומאמר ותירגם, גם מתוך הספרות האוקראינית, וביתו נשם רוחה של ספרות (וראה באגרות י. ח. ברנר בענין כיסופיו לאוירו של הבית הזה). והוא ריח, שנתבשם מזכר אחיו, נפתלי הירץ אימבר, מחבר התקוה, שהוריש לו לבן־אחיו קצת מיסודי־תכונותיו. נטייה מוטבעת זאת לספרות נתגברה בכתלי הגימנסיה הפולנית בזלוצ’וב ובטרנופול ואל ייפלא כי הנער מנסה כוחו בדברי־שיר ומתנודד בין שתי הלשונות, כשם שהוא מתנודד בין שני הפסידונימים. הכינוי האחד הוא יונתן ויודעי־שירתו נפתעים לו לא־מעט, שכן הכינוי הזה, סמל אהבת גברים, מעיד כי עוד בקדמת־ימיו רגש בו היסוד הזה, שהוא בשנות־נעוריו מיסודי־שירתו, ושעשאו בשנות־בינתו, חוקר־עד־דק בשירת בן־גורלו אוסקאר ויילד. הכינוי האחר הוא יאַן נימיאַראַ, שהוא עצמו דימה לפרשו כפשוטו: אין שיעור, דהיינו, כינוי היאה למי שחפצו להגיע לכלל שפע וגודש. ולדעתי, ההוראה לאמיתה נשכחה ממנו, וקרוב שאותו כינוי בא לו משמו של אחד הבנים שנולדו, לפי האגדה, למלך הפולנים, קאזימיר הגדול, מאהובתו אסתרקה, בת־החייט מאופוצ’נו, והלא האגדה הזאת נעשתה לו כנה לרקום בה את רקמת־הפואימה הנודעת שלו “אסתרקה”, שבנינה וצורתה מצוינים בכמה וכמה דרכים, שהיו כחדשה וחידוש בשירת יידיש, ותכנה ומתכונתה קובעים אותה כחטיבת יצירה נחשבת עד עתה.

ג    🔗

ההתנודדות בין הלשונות לא ארכה וההכרעה היתה ברורה ומבוררת – מה שהיה לו עיקר ותמצית להגות־נפש ניתן ביידיש; מה שהיה לו לוואי וסמוכה להגיון־רוח ניתן בפולנית. שעל־כן היו מעט השירים הפולנים שלו כאפיזודה, שלא היה לה המשך, וכל כוחו בשירה ניתן לליריקה בלשון־אמו – אחרי קובץ־הבכורה והבשורה “וואס איך זינג און זאָג” (אשר אשיר ואומר) ואחרי הפואימה “אסתרקה” באו “רויזנבלעטער” (עלי־וורדים), “וואלד איין וואלד אויס” (מיער ליער), “וויקטאָריא” (אקורדים בדרך שיר לסיפורו הנודע של קנוט האמסון), “פרינצעסן טויבנהארץ” (נסיכה לבב־יונה), מבחר שירי היינה וכדומה. ספר־ספר לעצמו, כל־שכן הספרים בסיכומם, נטעו במחוזה של השירה דמות חטובה ומובהקת, שיכולתה באה לה מסערת־התנצחות בין עדנת כניעה רגשית ובין אדנות חומרה אינטלקטואלית. מעורה בתחומה של המחשבה נמשך עטו לביקורת ולפובליציסטיקה, ולימים נעשו לו אלה עיקר, באופן שהליריקה נדחתה מפניהם.

מבחינה זו חיי־יצירתו כמעט שהם ניתנים לחלוקה מעוינת – תקופת־חייו האחת עיקרה שירה, תקופת־חייו האחרת עיקרה פובליציסטיקה. עם ספריו הנזכרים או לאחריהם ערך אנתולוגיה של בני־דורו בשם “אינטער ארמא” – שירים שלו עצמו ושל א. צ. גרינברג, מסטל, קניגסברג, ראוויטש, לאמור של חבורה צמודה, שהיתה בחזקת אסכולה־זוטא; כשם שערך לשנים אנתולוגיה של הליריקה ביידיש בכלל, – כרך גדול והשירים הנבחרים נתונים במקורם בטראנסקריפציה לאטינית ובתוספת תרגום בפרוזה אנגלית. אך עיקר־כוחו כעורך הראה כעורך־עצמו, שכן קבצים שהוציא, אך קצתם בשיתופם של סופרים אחרים, כגון “ניילאנד” (ארץ חדשה), שהיה בהם משב־רוח רעננה ומרעננת ורובם עמדו, בעצם, על השתתפותו שלו בלבד, כגון “ליטערארישע פלוג־שריפטן” (מגילות עפות ספרותיות), או “צווישן ווינטמילן” (בין טחנות רוח). ודאי פעל רישומה של בימת־היחיד המפורסמת, Die Fackel (אבוקה) לקארל קראוס, אך חובה עלינו להודות, כי גם עמידת משוררנו, עמידת־יחיד, הצריכה, לרצונה או לכרחה, דוכן משלה. כי, באמנה, עמידתו המיוחדת היתה – ימינו מקרבת את יידיש כקנין וכערך ושמאלו דוחה את היידישיזמוס כתכנית וכאידיאלוגיה; בונה השירה המודרנית ויריב התמתחותה המודרניסטית; הבהוב־בינתו בחזית של גלות־פולין ופרפור־לבו לחזית תקומתה של ציון.

וכשם שמצויה בו חלוקה חיצונית, מצויה בו חלוקה פנימית ושתי החלוקות בחינת דיוקן ובבואתו. וחלוקתו הפנימית כחלוקת הקצוות שבו – רכותו לשירה, קשיותו לפובליציסטיקה. דרך מליצה משעשעת ניתן לומר: החולם שבו חי בחרוזי־שיר, הלוחם שבו חי בטורי־מאמר. וחלוקה לפנים מחלוקה – חלוקת הלשונות. השירה, ביקורת בית – יידיש; המחקר, פולמוס־חוץ – פולנית. כך צמח מחקרו הנזכר על ווילד – מסה חשובה הבאה להוכיח, כי עיקרו של הסופר הזה היה לא בסיפוריו, אלא בשיריו. כך צמח כתב־העת Oko w oko (עין בעין), מערכת פולמסאות שנונים במשמיצי־עמנו. כך צמחו שני ספריו שהם כסכינים חריפות Asy czystej rasy (כפתור ופרח של הגזע הטהור), Kąkol na roli (זונין בקמה) – מעשי־מופת של סטירה תקיפה בענינה ועזה בניסוחה; מזג־יהודים סוער הנוצק בסגנון־פולנים מגובש. מפליא הוא שֹשון־הקרב, המפעם את כתבי־הפולמוס שלו – הרי לא נעלם ממנו, כי היא מלחמת־מצוה בחזית אבודה. הלא היא המצוה, שעיכבתו מלהשאר עמנו פה, בארצנו, וגזרה עליו להספות עם הנספים.

כי זאת לדעת: ספר קטן, שהוציאו בשתי מהדורות, האחת בשם “אין יידישן לאנד” (בארץ היהודית) והאחרת בשם “היימלידער” (שירי־מכורה), והם קבצי־שירים, פרי פגישתו הראשונה עם ארצנו ובוניה, בהיותו בה ועמהם, בימי העליה השניה, היו כמנגינת־לואי של כל שאר חייו ויצירתו. כי שתים בכורות היו בידו – הוא זכה להחיות במולדתו בגולה, אדמת גליציה, את לשון־אמו כשפת־שירה מודרנית של בן־הדור; הוא זכה להחיות את מולדתו, מולדת ישראל כולו, כנושא של שירה מודרנית בלשון אמו. אפשר וכפל־הזכייה הזה עמד לו, כי בבוא זה מקרוב פרנסי־יידיש שבפולין לפרסם אנתולוגיה של שירת הנספים “דאַס ליד איז געבליבען”, פסחו עליו לחלוטין. עליו על משוררם של ההיימלידער, שירי־מכורה, שירי ישראל בישראל.

[ל' חשון תשי"ג]