א    🔗

עיון בחייו ודרכו, של בעל הפואימה “רישא” פירושה בינה במחצבתו וגידולו. מחצבתו – אדמת־גליציה באחרית־שילובה במונרכיה ההבסבוֹרגית וראשית־שילובה בריפובליקה הפולנית, ובין שילוב לשילוב זעזוע של אוכלוסית־יהודיה בסערת־המלחמה, ששינתה את פניה וגורלה. גידולו – דור־צעירים, שילדותו נראתה כאידיליה באוירה של חיי־מסורת ומסורת־חיים, וחומתם כבר נתערערה, אבל בקיעיה לא הבחינו בהם עיני ילדים תמות, אולם בחרותו היתה כעקירה אכזרית מתוך שלוות־המנעמים ודחיסה אכזרית ממנה לתוך חיי־תנודה ותמורה רבי־אימים, ואילו שחרותו היא מעבר לים, שכן גורלה נמשך לקו־הגזירה של העם ותולדתו, קו־הנדודים. עד כמה וכיצד הגורל הזה על גילגולו המשולש, גילגול־השלווה, גלגול־הסערה וגלגול־הטלטול, בא על ביטויו המיוחד בשירה, לא יבורר לנו, אלא אם נתבונן בחטיבה כולה, חטיבת הליריקה היידית. שצמחה על אדמת־גליציה ומתוכה. שכן בירור כזה יש בו כדי להבליט את יחודו של הדור, מתוך שהוא מראה אותו וביטויו לאור ההקבלה לשלפניו ושלאחריו.

אם נעשה כבית־אחיזה את האנתולוגיה הקטנה, בעריכת נייגרשל־שינדלר, כקנה סיוע לאוריינטציה, נראה כי אין היא יודעת עדיין על בריש וויינשטיין, יליד רישא (כשם שאינה יודעת משוררים אחרים, בני גליציה שגילוים באמריקה: עוזיאל לוויש פליישמן יליד פרובוז’נא 1875, קלמן הייזלר יליד קומארנה 1899, מרטין בירנבאום יליד הורודנקה 1904, מ. א. סול יליד פודהייץ 1908, מתרגם הפואימה שלפנינו צבי שטוק יליד קורוליופקה 1909, ירמיה השלס יליד גלינא 1910 ועוד). אולם וויישטיין כבר נודע בשדה־השירה, ואדרבה, שנת הופעת האנתולוגיה הקטנה היא גם שנת הופעת בכור־ספריו “ברוכווארג” שהעמיד לפנינו משורר, שיותר משניכר בו הצד השוה, ניכר בו הצד השונה שבינו ובין החטיבה ההיא ומורשתה. כי אם נעיין בנציגי החטיבה ההיא נראה רובם, לפי המנטאליות והגידול, חובשי־בית־המדרש או תלמידי־גימנסיות, לאמור הצד השווה בהם היא תורתם שהיתה, במעט או בהרבה, אומנותם, באופן שלשון־היידיש לא היתה לשונם היחידה, לא כל שכן לשון תרבותם היחידה, ופעמים הרבה אף לא לשון תרבותם המכרעת, ולא עוד אלא העיון בביוגרפיות שלהם מעמידנו על כך, כי זיקתם ללשון אחרת היתה לא בלבד זיקה של קבלה, יניקה, אלא גם זיקה של נתינה, יצירה. מעטים בהם כלכלו את ראשית ביטוים והמשיכו בשתי לשונותינו (ברש, גרינברג), ורבים מהם עמעמו בראשית־חיפושיהם, מה תהא לשונם, וביכורי־יצירתם היו בלשונות־לעז, אם גרמנית אם פולנית. מהם שיצירי־לעז אלה נשארו גנוזים עמהם (מ. ל. הלפרן, דוד קניגסברג), מהם שפירסמו יציריהם ואף נשארו סופרים כפולי לשון, ביחוד יידיש ופולנית (אימבר, דבורה פוגל, משה שימל). לאמור, ההליכה ליידיש היתה להם, בנקודת־חיים מכרעת, ענין של ברירה והיא עובדה הניכרת בהם לחיובה ולשלילתה. על כל פנים ברור, כי הדור הזה, לפי מעמדו המיוחד, לשון ביטויו העשויה כלשון עמו, לא היתה לו גזירה־שממילא, ותודעתם היא שעשאתה מה שהוצרכה להיות להם מלכתחילה, כלומר דרך־הטבע. אולם באמצעו של הדור הזה פרצה לתוך הספרות שיכבה אחרת, עממית יותר, וממילא היולית יותר, ומה שאירע שנים הרבה קודם לפרוזה הגליצאית אירע אחר כך לשירתה – כשם שהפרוזה ההיא, לפני מלחמת־העולם הראשונה, חלה בה פריצה של כוח אחר, שונה, כך השירה ההיא, חלה בה, לאחר מלחמת־העולם הראשונה, פריצה של כוח אחר, שונה – לא חובש בית המדרש, לא תלמיד על ספסל־הגימנסיה, אלא מי שנושא בקרבו כוח־היוליותה והויליות־כוחה של ההוויה העממית, שפשטותה כעומקה ועומקה כפשטותה. כפריצתו של אברהם משה פוקס לפרוזה (או כפריצתו של אלכסנדר גראנאך לבימה) ניתן לדמות פריצתו של בריש וויינשטיין לשירה – היא־היא הפריצה, שהביאה לתוך מערכת ספרות ואמנות, שמזגה רך ותבניתה מטופחה, שיכבת־מסד מקרקעו של העם, עמך.

ובריש וויינשטיין, יליד מערבה של גליציה, נושא על גבי המסד הזה את מורשתה – רובד גדוש ודחוס של חסידות, שהיא במחוזות ההם כהווי המובן מאליו, ועל שטחו מתלכסנת רצועה דקה של השכלה רזת־ענין אך חדת־שרטוטים (ברנדשטטר), ולצדה מתגלגלת ההוויה של הדיוטות, שאין עליהם לא מרותו של הרובד הדשן ולא שליטתה של הרצועה הקלושה, והכל מתערבל כמגוונת־המערכה, כפי שמשוררנו מציירה בשירתו ובשיריו. אפילו סקירה קלה בביוגרפיה שלו מבארת לנו עמידתו בתוך החטיבה הלירית של מחצבתו – הביוגרפיה הזאת, כפי ששרטטה משה שטארקמן, בין במטבע קצר (הן במאמרו ב"טאג" והן במבוא המתאים באנתולוגיה שבעריכתו “המשך, אנטאָלאָגיע פון אמעריקאנער יידישער דיכטונג”, ניו־יורק, תש"ה), בין במטבע ארוך (במסתו: בעריש וויינשטיין, וואַרצלען פון זיין ליד, ב"גאָלדענע קייט", חוברת 8) מלמדתנו כי לידתו של משוררנו בקהילת רישא (18 במארס 1905), במשפחת חסידים, הגאה על ייחוסה המקשרה בשושלות רביים (ר' חיים הלבשטאם, רבה של צאנז) ונוצרת זכר אביהם זקנם, ר' שלמה שלוסמן, שחייו וביחוד אחריתו כחידה שאין לה פתרונים. עסוק כל ימיו בקבלה יצא פעם אחת מביתו ולא שב עוד, והניח אחריו רקמת אגדות שנשזרו בה חוטי־דמיון של יש אומרים שונים – אם השערה אחת, שנדודיו הוליכוהו לארץ־האבות ובה קבורתו; אם השערה אחרת, שנתפס בידי כמרים שעשוהו דוגמה למשיחם וכיוצא באלה דברי אגדה, שהיו עשויים לפרנס הזייתו של נכד ער ורגש. ואם האב הזקן הוא כפיסת־אגדה מהבהבת, הרי האב הוא כפרודת־מציאות עמומה – בעוד ילדיו בקטנותם, נאנס להניח את ביתו ולילך לכרכי הים, וחינוכו וגידולו של בנו מושלכים על אנשי־המשפחה, ומתוך כך מתחסנת ומתענפת לו לילד חווית המשפחה ונבלטים לו דיוקנאותיה, והם־הם שנעשו לימים בנין־אב לעיצוב־הדמויות בשירתו – אם הסבתה, אם הדודה, אם הדוד, אם שאר בני־הבית, מהם טיפוסי־ראש מהם טיפוסי־צדדין. הרי בביתה של הסבתה חנה’לה קנה לעצמו עיקרי־נכסיו בנפש ובמזג, פה היתה בו ידו האמונה של מדריכו ר' זבולון (בנו של ר' יהודה’לה אורשיצר דיין נודע בטארנא), פה שמע שיחות וגלגולי־שיחות, תורות של חסידים ואגדות של חסידים; פה ראה אורח־חיים, הליכות ומנהגות. הבית הזה היה לו כשפופרת־הסתכלות בכל סביביו – מתוכו ראה תחילה את העיר על טבורה ואגפיה, ואחר־כך כל סביביו, כל עולם ועולם שהיה נתון ועומד בו. וילדותו, בית־המטבע לכל החיים, עברה עליו בין שני הצירים – הציר האחד, אגדת סבו, שנעלם במרחק, הציר האחר, מציאות אביו, שנעלם גם הוא במרחק, וצמד הניגודים הזה נכרכו לו צמדי־ניגודים אחרים, כאפיו של הבית, שהתנודד בין מעשה־פרקמטיה ובין מעשה־צדקה, בין המולת־חול ובין מנוחת־שבת. כך שרשה ומסגרתה של הילדות עד בוא הפורענות, פורענות־המלחמה; עמה ובשלה באה עקירה ראשונה, אות מבשר לשלשלת עקירות: חילות הצאר מבריחים את המשפחה, בכלל משפחות יהודים אחרות, מערבה – הילד, שלמד בעירו בחדרים, וכן בבית ספר של קטנים, מתגלגל עתה לרייכנברג שבבוהמיה, טועם טעם חיי גולים ופליטים. עתה הוא נדרש לשנות לשון־לימוד בלשון־לימוד – בבית־הספר לקטנים בעיר־מולדתו היתה זאת הפולנית, בבית הספר לקטנים בעיר־גלותו, הרי היא הגרמנית. אולם שנים מעטות של לימוד בלשונות אלו לא היו עשויות להשרישו לא בזו ולא בזו ונראה, כי נחלת לימודיו אלו כנחלה רדודה – יסודו ועיקרו בלשון־ילדותו, לשון־ביתו ועירו, והיא שהיתה גם לשון־תרבותו; בה קנה לעצמו תודעתו, דרכה הגיע בסופו לשערי־ספרות. וזו נקודה המבדילה אותו מרבים מבני־אומנותו, בין בדור שלפניו בין בדורו שלו – סופרי־יידיש היו לו מפתחות, המפתחות, כמעט היחידים, לשערים האלה.

השיבה לעיר־מולדתו אינה כשיבה לעיר־ילדותו, שעיר־הילדות נחרבה בינתיים, והגעגועים על עיר־הילדות התחילו בעיר המולדת גופה. לא, העיר שחרשו על גבה גונדות קוזאקים ואחר חרשו על גבה לגיונות־הפולנים, שוב אינה עיר הזיית ילדים ואגדת זקנים, עיר התלהבות־חסידים ומשובת־פרברים. ובנה, בן השמונה עשרה, מניח אותה, מתגלגל לוינה, יגע בה שנתיים להתחמק מעיני המשטרה וסופו יוצא לאמריקה. כאן יומו יום־עבודה בבתי־חרושת וערבו ערב־לימודים (בית־ספר של ערב לאנגלית, סמינאר המורים היידי); הוא נגלה ראשונה בפרי־עטו – ביכורי־שיריו מתפרסמים ב"צוזאמען" (1927), ולימים בכתבי־עת אחרים, בין באמריקה (“ליים און ציגל”, “צוקונפט”, קבצי אופאטאשו־ליוויק), בין בפולין “גלאבוס”, “ליטערארישע בלעטער” וכדומה). לימים הוא נותן ידו לדבר איגוד ועריכה – ארבעה כרכים של אסופת “המשך” (תחילה עם ב. דמבלין ול. טרייסטר ואחר־כך עם ב. דמבלין ומשה שטארקמן). שיריו ושירותיו יצאו עד עתה במקובץ בשלושת ספריו “ברוכווארג” (1936), “רישא” (הוצאת קרן איגנאטוב, 1947), “לידער און פאָעמעס” (1949), זכה להיות חתן־בראשית לפרס על שמו של גדול־משוררי־יידיש מבני־גליציה – משה לייב הלפרן. ועמו בכתובים פואימה גדולה, שהיא כהמשכה של שירת רישא, ושמה: אמריקה.

ב    🔗

שמו ושמעו של בריש וויינשטיין אינם עלומים מדעתו של קהל הקוראים העברים – כמה וכמה משיריו נתפרסמו בלשוננו בידי טובי־מתרגמים (אשר ברש, שמשון מלצר, חיים רבינזון, אברהם רגלסון), וכן ניתנו כמה מאמרי־הערכה עליו ועל ספריו בעתונותנו. אולם בבוא עתה יריעתו הגדולה לפנינו בלשוננו, ראוי שנדע מה בהערכת הביקורת של השירה הזאת בלשונה. ופתח־סקירה הקלה, שננסה בה עתה, הוא בציון, כי מי שהתעורר ראשונה על משוררנו ושירתו ועורר עליו ברשות־הרבים גדולה, היה, כמובן, ש. ניגר, שעינו השקודה והערה אינה נלאית לצוד כל גילוי וגילוי. הוא כתב עליו בתוך רשימה, שענינה סופרי יידיש שחינוכם אמריקאי. טעות־הסיפוח הזאת באה לו מתוך שראה את המשורר במשתתפי הירחון “ליים און ציגל”, שהיה כלי מבטא של סופרים כאלה. הוא אף העמיד את טעותו על תיקונה באופן שהעיר, כי המשורר הזה חינוכו לא היה, אמנם, בבית־ספר באמריקה, אך בה התחילה כתיבתו, ולא עוד אלא קודם בואו אליה לא ידע על שירה וספרות יהודית. אולם כשושבינו של משוררנו בקרית־ביקורת היה, בעצם, בן־ארצו החד והחריף, משה נאדיר – עצם השם שנתן לדבר־הערכתו היה בו גם כדי גירוי גם כדי ציון: עמיץ קומט, כלומר מישהו בא. למקרא הספר “בוכווארג” נשמע לו פתאום להאי שיננא קול, שהוא כמעט חדש. הוא לא ידע לפסוק, מהיכן בא הקול – האם מנסיעה ארוכה מסביב לעולם של מאבק ומצוקה ואימים ותקוה, או מטיול קצר מסביב לפרנסואַ וילון, ויליאם ראוז בניי, רילקה וכיוצא באלה, או מהקפה־שממילא מסביב לעצמו. הוא רמז על שלוש האפשרויות – אפשרות הפרויקציה של סערת־הדור; אפשרות ההשפעה והמגע עם גדולי־שירה; אפשרות האינטרוספקציה, מבלי לנסות לפתור או להכריע. אך בין היה נוטה לצד זה או לצד זה, הרי כמדומה הנסיעה עצמה נראתה לו למבקר בעיקרה כגמורה ומסויימת, והראיה שלא מצא בשירה שלפניו מסימני התחלה וגישושיה, ואדרבה המשורר הוחזק לו כמי שהתחיל באמצע. ושלושה קוים מציינים בולטים לעיני המבקר: בת־זיוה של שירת ביאליק; כושר הראיה המיוחד (“לא לבו דופק, עינו דופקת”), דרכו לתאר מבלי להתערב.

וכחמימותה של הארת פנים זו היתה גם הארת פנים של אחרים, ואף הם משוררים. הרי א. לעיעלעס, שעודד את ראשית־מצעדיו של משוררנו, אף שנראו לו מחוספסות וכבדות. לדבריו הילכה עליו השירה הזאת ריחות חריפים ואויר דחוס, ודומה עליו כי דמותו של המשורר שרויה בערפל לח ומלוח, אולם הוא, המבקר, צופה באורך־רוח, שהמשורר בעצמו יתעורר על עצמו ויתנער מעמעומו. ואילו י. קיסין רואה את משוררנו, עם בכור ספריו, לוכד חטיבות חיים היוליות ברוב־עין וברוב־לשון, מנסח אמירתו נוסח של ריאליסטיות חמורה, תופס את העולם תפיסה מהפכנית, ומכלכל את ביטויו בשורות רחבות, שהן בנותן־צורה לשירה ולפרוזה כאחת. והוא, הכותב, חוזר לימים לדבר במשוררנו, עם פרסום הפואימה שלו על בטהובן, נושא שודאי אינו מקרה למשוררנו, שניסה לכובשו בטורי־שיר רחבים, שבהם נוהרת שמחה גדולה הבאה מתוך העצב הגדול, כחידת האמן ופתרונה. ואליעזר גרינברג, שכתב גם הוא על בכור־ספריו של משוררנו ראה לציין, כי ראשית רישומו היה כדרך־קריאה של פרקי פרוזה, הכתובים מתוך כושר־זכירה, המסייע לתפוס את הפרט ולגבשו. הצורה המיוחדת, רוחב השורה, נראתה לו צדקה – תימטיקה בת־זמננו מחייבת ריתמיקה לא־ריגולארית. וכשם שהעיר על מה שנראה לו שבח – בריאותה של הלשון האידיומטית, כך העיר על מה שנראה לו פגם – גודש אימז’ים, חסרון עלילה ושלימות. לימים, עם הספר על רישא, חזר לדבר במשוררנו, ועתה עשה כנקודת־מוצא להערכתו אם שם־מסתו של נאדיר, אלא שניסחו על דרך־תוספת לאמור: עמיץ קומט – עמיץ איז געקוממען, דהיינו מי שהוא בא – מי שהוא כבר בא. הוא השכיל להראות את קו החיבור שבין חטיבות קטנות ב"ברוכווארג", ובין חטיבות גדולות ב"רישא" – לאמור ספרו ראשון כבר היה בו עוברו של ספרו אחרון, כביכול הקדים סטודיות שהשלמתן עתידה היתה לבוא על פני הבד הרחב. וכשם שהמעריך רואה להעיר על בנינה של הפואימה שהיא בחינת אבטוביוגרפיה הנפסקת באמצע וחוזרת לעצמה, כך הוא רואה להעיר, עד מה הפואימה הזאת אוצרת בה שלל אתנוגרפיה ופולקלור, שערכו מרובה לתולדות התרבות. ואילו יעקב גלאנץ מגדיר דרכו של משוררנו בעצם שמו של מאמרו: ליריות קפואה. אף אינו מדיר עצמו מהשוואה נועזת – פסלו הנודע של אנטוקולסקי, שענינו ישו והיונים: הצופה נראות לו היונים תחילה צוננות וללא טיפת־רוך, אולם ככל שהוא מתבונן והולך, כן נגלות לפניו היונים האלו כמרפרפות והולכות. מכאן נצמחת לו למעריך ההגדרה על משוררנו, כי יצוגו הוא כאפיקן אך מהותו ליריקן קפוא. ונחמדה עדותו של שלום שטרן – הוא רואה לספר, במאמרו אחד, כי כשנתקל ראשונה, על דפי “צוקונפט”, בשירו של וויינשטיין, שלא שמע עדיין שמו ושמעו, נרשם כל־כך מייחודו של השיר, עד שהתהלך נרעש כמה וכמה ימים. ובמאמרו אחר, על דבר הפואימה על רישא, ראה באותה מצבה (ודוק: לא אלגיה אלא מצבה כמשמעה) לעיירת ישראל הנחרבת, זיווגם של שלושה רישומים גדולים – ההזייה החסידית מיסודו של י. ל. פרץ; מנוחת השבתות והמועדים ברוחו של שלום אש; פתחון־הזעף מכוחו של י. מ. וייסנברג.

וגדול משוררי האינטימיות היהודית בימינו י. י. סיגל רואה כוחו של משוררנו במה שהוא נוטל את הרחוק ועושה אותו כקרוב, כשאר־בשר; משל דברים ישנים, שהאבות הזקנים טמנום בעליה ובא הנכד ומגלם כאוצר חמדה. הכותב מטעים את רישומו של “ברוכווארג”, שקוראיו חשו בו תוספת פייטן חדש ומיוחד. כשם שהוא מדגיש את כוחו של המשורר הזה לקלף את האכסוטי מתוך המצוי ואת המצוי מתוך האכסוטי, כך הוא רואה ומראה את האור האנושי המהל בין הכושים, שתיאורם נעשה באופן שרוחב־השורות מצהיר מתוכו יסוד־הפריהיסטוריה. אף מובאת ציטטה נאותה לשם הדגמה: “הכפר מתאבל דרך שכרות, דרך אימה וגמגום מתון / לא ישא קללה על איש, על שפתי הכל ברכה שקטה – / נר תמיד על דרך המלך מזכך את פני לינקולן באור עצב / ועיניו מביטות ברוב חסות לכפר־הכושים”. השירה הזאת יסודותיה נראים כיסודות של מלאות ורחבות; המונוטוניה המלודית היא כלי מבעו של מספר, שסיפורו אינו בא מתוך הבלטה של תמונות, אלא מתוך פיתוח של משטח רחב, משטחו של כפר. כוחו של המשורר הוא ביכולתו ליטול גילויים של באנאליות ולהחזיר להם את קמאותם. תשוקת המשורר היא ללכוד חטיבות שלמות של כרך ורבעיו, אולם השתערותו היא מתוך רחבות, שגודשה מחייב ריסון. כרוחה של ההערכה הזאת היא רוח ההערכה, שיצאה מלפני מלך ראוויטש, בענין הפואימה על רישא – והוא מוסמך במיוחד להערכה אוטנטית ביותר, שכן גם הוא בן־המחוזות האלה. כתכונות אפיו של משוררנו וכדרכו נראות מידת־הפשטות ומידת־הכנות, ושירתו על עיר מולדתו חשובה על שום כפל־תפקידה – אוטוביוגרפיה ומצבה. המעריך מפליג לדרך משל רחוק לאמור: תיאורו של משוררנו עשוי כתיאורו של פלאביוס – שפעת מלים לתפארת שהיתה וחופן־מלים לתבוסה. כלל הכתיבה נראה כסתירה ממנה ובה – כאאוס וחוקיות בקנה אחד. הנעימה נשמעת כפיזום של תחינה על מונוטוניות־ניגונה. סיכומה של ההערכה היא, כי הפואימה על רישא מבצע מסורת היא, ספר־עם הכתוב בידי כרוניסטן־בחרוזים, שיאה לו כינוי שפילמאן מודרני.

ואם להזכיר הערכה אחרונה הריהי של מי שנגלה מקרוב, בשם או בכינוי, יצחק מורגנשטרן, והוא רואה את שרשו של משוררנו בקרקע, צר חייהם של אלה שהאכזריות טובעת בהם חותמה, ויפיו ועצבו יפים ביותר, כי הוא מאירם על גבי תהום, נוכח פני המות. אנשיו מפרפרים כבולים ורתוקים לחייהם שלהם עצמם, וחיותם כסטיכית־טבע הפורצה פרצית־פרא. ועם הזכרה זו סיימנו את מסכת־המשוררים, שנטלו עט־מבקרים בידם ואנו פותחים במסכת־המבקרים שביקרתם אומנותם. והרינו פותחים אותה בדברי ש. ניגר על בכור ספריו של משוררנו, ואלו דברים שאמרם במאמר על שני סוגי שירים, קלים וחמורים, ושירי “ברוכווארג” בכלל האחרונים: שורה גדושה, טעונה קשה, נושמת בכבדות. השירים האלה ניפלים לו, למבקר, בכלל יצירי הדור: בימינו שהמשוררים אינם מחפשים את עצמם אלא כיוון, הרי היכרו הבולט של משוררנו היא מדרגה. ייחוד דרכו הוא, שהליריקה נעשית לו פלאסטיקה, והוא רוצה לעשות בבשר ודם כעושה בגבס ובארד. וכן ד"ר א. מוקדוני כותב על ספר השירים הזה כעל חידוש מצד פתחונו ופשטותו ההיולית. הוא רואה להעיר, כי ספרותנו שולטת בה בימינו נורמאליות מונוטונית ושוב אין בה הפתעות, כדרך שהיו לה עם ראשית־הופעתם של אש וויסנברג, ושעל כן משוררנו הוא בחזקת־הפתעה. בעצם, לפי דרך־תיאורו, הוא בחינת צייר, שנתגלגל לתחומה של השירה, וראייתו גדולה מכפי שהוא מספיק להעלות. ספרות, שגבר בה יסוד של־מוסר השכל, ודאי שהבא להנות שירתה הנאה של חזות, של תמונה, מביא בה חידוש של ברכה. ואילו במאמר ההערכה על ספר רישא נראה המשורר כיהודי פשוט ומשורר פשוט, שבא, בלא מיחושים של אינטליגנט, לתאר דיוקנה של עירו, ותיאורו כדפוסה של עיר ועיר בפולין. ודניאל טשארני, עומד על כך, שאין המשורר מרתיע עצמו לא מפני הכושים בהארלם וסכיניהם ולא מפני בחורי הווליה והפגיונות התקועים במגפיהם. הערה זו עשויה להרחבה וננסה עתה להרחיבה: רתיעה מפני אלה ואלה היתה לו למשורר כהתעלמות מעצמו, כי אם, אמנם, סדר התיאור הוא באופן, שמראה־הכושים מעלה לפניו את זכר־בחורי־הווליה, הרי סדר החויה היה, אחר: מראה בחורי הווליה בעיר ילדותו הוא שסיגלו לראות מה שראה בחייהם וארחם של הכושים, פרבר־הכושים הוא כביכול המשכה של הווליה.

מדברי מבקרים אחרים ראוי להזכיר מזה את הסתייגותו של יעקב בוטאשאנסקי – בשל כובד החרוזים וחוסר יסוד הזמרנות והעדרם של הומור וסאטירה; ומזה את התפעלותו של ש. טננבוים, שהבחין בדרך התיאור של בחורי הווליה וכדומה דיוקנאות של הקמאות האנושית, והשכיל להגדיר את הפואימה על רישא הגדרה ממצה ביותר: פריסקו של חיי־יהודים. ואחרון אחרון, משה שטארקמן, שכבר הזכרנו דבריו, המבליט כיסודות השירה שלפנינו את הפשטות השקויה רכות וכוח כאחת, עדנה של צאינה וראינה, ומתכונת המשורר ושירתו נראית לו כגידול שנמזגו בו שני היסודות – רישא ואיסט־סייד. דברי־ציטאטה, שהמבקר מביא מתוך כתבי המשורר, להוכיח את יסוד־יסודו, את עולמו של החומש, הם תוספת־תעודה לשיכבת השתייה של משוררי־ישראל ושירתם.

ג    🔗

שמענו דברי עדות ויפה שמיעה, אבל ראייה יפה ממנה, ועל־כן נקיים עתה בחינת ניתי ספר ונחזי. “ברוכווארג” – תרגומו בלשוננו מתנודד בין גרוטאות ובין מכיתות – כבר גלומים בו רוב נושאיו של המשורר גם מבחינת המוטיבים גם מבחינת עיצובם, ואפילו שתי הפואימות הגדולות, האחת “רישא”, הפתוחה עתה לפנינו, האחרת “אמריקה”, הסגורה עוד במגירתו, כבר נעשו להן פה מיני הכנה מוקדמת. אות ועדות היא, עד כמה נושאיו צומחים בו צמיחה אורגנית וממושכת, עד שהם מבשילים לתומם כתומם. ראשי־דמויות, שניתנו ב"רישא" ברחבות ובפירוט, כפי שמחייבתם ומניחתם יריעה גדולה וכוללת, כבר רשומים בשרטוטי־פורטרט חדים וקצרים בשירים ראשונים. פרקי־הווי של עיר־מולדתו, שבאו על שלימות ציור מקפת, כבר מסומנים בחוטי־תיאור מחליפים בשירים ראשונים. לאמור, עיר מולדתו, קהילת רישא, גם אילולא כלייתה, היתה לו נושא מוכרח. הנושא המוכרח, שכן הגעגועים עליה הם שהולידו את השירה עליה, והאבל על השואה שבאה לשנים עליה, עשה את השירה – קינה.

בשיטי־שיריו אין מדרך הוידוי המצוי, מתי ואיך נזדווגה לו שירתו, אך בין שיטיהם ניתן לשער, כי זיווג זה זמנו ומקומו בראשית ניתוקו מעיר־מולדתו. אפשר והגרעינים־שלא־מדעת הוטלו בו בימי־הפליטה של הנער בעיירת־בוהימיה, אך ודאי הנבטים־שמדעת בצבצו בימי הבדידות ותעיית־הנכר של העלם ברחובות וינה, והביטוי, הנלחם לבישולו, השיר פריו בחוצות ניו־יורק. וכראיה חשובה לכך הוא נסיונו כפול־הגלגולים לעשות את דמותו של בטהובן נושא־שירתו. הרי השיר, שענינו ביוסט של גאון המוסיקה, היה לו כרטיס־כניסה לבית־השירה בכלל. והשיר הזה כבר מרומזים בו בבירור עיקר סגולתו ויכולתו: העלאת הדינמי מתוך הסטאטי – החיאת הפסל מתוך עצם־תיאורו. ההתבוננות מטילה בפנים המפוסלות תנועה חיה, עד שעפעפי־הברונזה מתנודדות והולכות. ולא זו בלבד, העין המתבוננת רואה את בטהובן, ניתק כביכול מאוטם־פסלו, והריהו נראה בהליכה ממש, הליכתו הכפופה ברחוב, בעיר ומחוצה לה. “תעמוד צונן אי בשדה, ליד עץ, מאחורי כפר גרמני / נוצה מעוקשה בפיך, מעליך שמים בהירים / צפרי־יער, חדוה סלאווית של חתונה כפרית רחוקה / בשיכרות מחולות ופראות מופקרת של בשר־אכרים, / אחרי כן אתה מתענן ברעם, רוחות וגשם”. והרי כל אותו שיר אינו אלא עובּר לשירה נרחבה ומיוחדת שניתנה מקץ־שנתיים; “לודוויג וואן בטהובן” (1938). דומה ההחיאה על דרך דינמיזציה של הפסל נמשכה לה החיאת מלוא מעגל החיים, למראשית עד אחרית. והפרקים הם פרקי ראייה, והרי דוגמה של בלט צבעים שבתמונה: “גגות ישנים חומים מדורי־דורות / על כרכובים מצטנן טחב ירוק מזוקן / ואפורות מצלילות חומות בון”. פעמים נתבע הדגש־צבע מיוחד: “שקיעה בלונדית נעה מעל חלונות”. הכל נראה ראייה ממש: האם הכפופה מעל גיגית־הכבסים, האב המשיב סביבו ריח שכרות ובנם, לודויג, אשר “בעיניו העמוקות – יגון אביו / בפניו – רפיון אמו”. וכל מה שאנו מפליגים והולכים מתחזקת בנו השערה, כי מצעה של השירה היא חווית המשורר עצמו בימי עניו ובדידותו, ונמצאת בפנייה לבטהובן כבקשת משענת, באימה הגדולה, היא האימה מפני סכנת האבדן בתוך זוטות־העוני והעזובה. ודאי, אילולא היתה בו במשורר זיקה לנפש־המוסיקה לא היה נזקק למופת נישא זה, שבו ניתן לה לקטנות־הצרות להבלע בגדלות היסורים ונפתולי התגבורת עליהם מכוחה של היצירה, שפיסגתה בנצחונה של התשיעית שיוצרה “מרוב אלוהים אינו חש את האדמה”. מתוך הזיקה הזאת התרחב נושא־הראש לכמה נושאי־משנה – הרי השירים על מוצארט ועל שוברט, על בראמס ועל צ’יקובסקי (“דרכו בוכה האדמה, לא שמשיות הריינוס כי אם כובד הוולגה”), על סיבליוס (“קצת סיביר וקצת פינלנד, אוהב את העצב האכרי של אמו”) על ציזאר פראנק ועל דבוז’ק (“העולם החדש” שלו מקונן בעצבות ככושי רצוח־לינץ').

משמעות שיריו אלה כמשענת המשורר ותנחומו נראית, מלוא־שיעורה, דוקא כשאנו כובשים מהם את עיננו ונותנים אותה בשפעת הנושאים האחרים, המאכלסת את שירתו. לפנינו יריעות יריעות של ציורים, שפניהם שונות ומהותם שוה – אכזריותה הקודרת של ההוויה, ענותם הנואשה של החיים, עצבותו המוחלטה של הנברא; לפנינו צרורי צרורות של צער אילם וסבל בלום הממלאים בגודש וכובד מחרידים את החופים, הנמלים, האניות, תצבורת העממים המתענים ביגיעם. כתמונת־פתיחה “עולים בני מהגרים – יהודים עם תינוקות נפחדים / בגדיהם תלויים בהם שמות מדובקים של קרוב, של רחוב – והפנים נאלמים מאחורי גדרות / מאחורי קור־שבכות צונן – שבכות פחד ממושמע מפני מדים וגורל־תאריכים חמור”. והיא פתיחה שהמשכה מסכתות תיאור עצובות ממנה – ההוויה והווי של כושים. ודאי שהכושי כנושא מרכזי אינו מקרה בשירה היידית באמריקה, כשם שהאינדיאני כנושא מרכזי אינו מקרה בשירה העברית בה – כאן וכאן נעשה להם למשוררינו גורל האחרים כבבואה לגורל עצמם. ואמנם, כממילא משתלבים פה, בשירים על הכושים, הבהובי זכר של עיר מולדתו, רישא על פרבריה. פעמים מגיח הזיהוי בבהירות אחרונה: “כושי, לא עליך בלבד נפל גורל הכליה – רבים רבים מתים כמוך / מות כזה אָפנה כזאת, מיתה כזאת – מתים עתה בכל” ואכן, מתמיהה ומחרידה כאחת, בספר זה שנדפס שלוש שנים לפני מלחמת היטלר, הכרת הכליה. הרי תמונה אחת: “מישהו עץ צלב הקרס על כתפו – ייגרר בשדה אובד / חגור קרדום ומסמרות / וימות על לוח המועדים הגרמני”; או: “נושאים במהופך ספרי התורה ומגוללים אותם על המרצפות”. והרי תמונה אחרת: “יהודים היודעים ואינם יכולים למות”. ניבא הלב וידע מה ניבא.

שילובי רישא בתוך ניו־יורק מתרבים כרבות געגועי בנה הגולה אליה. אפשר ונקודת־מפתח לגעגועים ההם הוא השיר, שענינו מכתב לאמו: “אמא, / אצלך עתה ליל פסח בחדר / ואצלי ליל פסח ברחוב, / אין לי מפתח לבית כל שהוא, / איני לבוש אפילו כתונת הגונה. / ואת, בבית, מהלכת בפוזמקאות לבנים, / לבושה שביסה של סבתה / ומברכת על הנרות בפמוטות־כסף. / היין האדום מזכך את תפילתך, / ואין את יודעת – / כי אילו היה לי עתה לחם למצער, / ואכלתיו אפילו בפסח. / אמא, / אליהו הנביא ודאי יהיה הלילה אצלך; / מזגי לו את היין בכוסי המצויצת, / כי איני יכול לצאת לקראתו לפתוח את הדלת. / אין לי דלת אשר אפתחנה / אין לי מלון לעת לילה”. אפשר ובליל נדוד זה נולדה יגיעת הפיצוי על דרך העלאת זכרה של המכורה הרחוקה, רחשה ודמויותיה. זעיר שם זעיר שם נזכרים אישים שנמצאם לימים ב"רישא" – בקוים רמוזים כמה וכמה רביים, בקוים מפורשים הדודה הצדקנית רצה’לה, הסבתה חנה’לה. כאמור, לפי הסדר המסתבר מתוך השירים, הרי הצדדים השוים הם שעלו, למראה קצבי ניו־יורק, פּוחזיה וכייסיה וכיוצא בהם, את זכר בחורי הווליה, אולם באמת הסדר הוא הפוך – בחורי הווליה, שזכרם נשקע נאחזים כביכול בדומה להם בחופי ניו־יורק ורחובותיה, כדי לעלות בזכותם מאפלת־שיכחה לאור־מזכרת. וילדות רישא משמעה ילדות החומש ואף היא מבליחה בכפר הכושים או רובעם: “ילדים כושיים, כעין הפשתן / גדלים כמו מתוך התנ”ך / תמהים על תיבת המבול / על יונת נוח בכל חלונותיהם".

וכשם שאיטלזי הכושים משיבים אותנו אל בחורי הווליה ונמצאו מוטיבים של פרבר רישא ופרבר ניו־יורק כאחוזים אלה באלה, כך נראה כי הכנר־הקבצן בברודוויי משיב אותנו לרחובה של וינה: “ואילו אתה, בעניבה הרחבה ובשערותך הארוכות, / בזיקנה המקומטה, בפראק האירופאי השחור / בעמדך בכובד־ראש, כפוף על כינורך, אתה מזכיר את בטהובן; / שכמותך יאה לו לעמוד אי־שם ליד הדונאו / ורק שם – תהיה פלא”. כי המוטיבים פה בנויים שיכבה על גבי שיכבה – שיכבת החויה של ימי ילדות ונעורים מעלה על עצמה שכבת מראות שכמותה בימי שחרות ועמידה. מה שנחיה חוזר ונחזה בספירה אחרת, במסגרת אחרת. ואפשר ואין הסברה נאה מאותה תמונת העדר הנדפק עם השכמה ברחובות־ניו־יורק: “על עורותיהם עוד נראית דממת הרים שמשיים / ובעיניהם – הלשון הנאלמה של רועה מתון”. בעל־החיים וגורלו הם ענין לכמה וכמה שירים, ובמיוחד חוזר ומתגלה עלינו האיל בין כתמונה לעצמה, בין כזכר־אגב, ולפי שהגילוי היא מרובה ביותר יש ידים לשער, כי הוא כרוך בזכר ילדות מיוחד, והצד השוה שבתיאורי בעלי חיים והזכרתם, הוא ברמיזה, עתים מובלעת ועתים מפורשת, כי החי מביע באלמו את המדבר. כלום לא האדם הוא, שנאמר בו, כי “באלם נופל חסד־תישים מעל דרך דוהרת לחלף”? וכלום לא האדם הוא, שנאמר בו: “ניו־יורק גדולה מכדי התאבל על צאן ובקר”?

ומה רב צאן־אדם האובד, בעניו וצערו, בתהומו של כרך – הרי הגנבים “אשר בהתפללם תפילתם אמת”; הרי הדייגים “אשר בשוקם החרפי צועק הקרח מן הגיגיות”; הרי הנעים־ונדים ללא־צל־קורה והם “מחפשים חדר שינה בזרועות אשה סבואה”; הרי האביונים, שכמותם כשלוחי משיחם ו"אשר באזניהם הומים ניקושי מסמרים התקועים בידים, ברגלים"; הרי אותו ניגרו המלקט שיירי־סיגריות ומפזרם על מפתני בתים, שבהם לנים קבצנים כמותו; הרי אותם בודדים “המחפשים תמיד מספר־בית, המולת בית קפה ועין־אשה לוהטת”; הרי אותם העזובים המשוטטים ומדברים יומם לנפשם ולילה לפנסים ומחייכים כנגד הביבים; הרי אלה “אשר מעיליהם עשויים קמטים מגוללים של ארגזים וכרכובים / פסיעותיהם משיבות חלודת מפתנים מאובקים וארמונות משוממים”; הרי הנכה הזוחל בקרן־זוית על ברכיו ואחריו נגררים כלב נאמן ותיבת זמרה ואשה עיוורת. כל ארשת הדווי הזאת היא־היא הצועקת מתמונת החיה, המתגדלת לפעמים כדי סמל כולל, כמו, למשל, תמונת החתולים המזדווגים פרא על המדרכות ועליהם אימת־תמיד מפני עובר ושב ושלט המנקש ברוח מפסיק זיווגם. ועתים נמלטת הראיה אל האלם הגמור, אל הדומם, – הרי הגרוטאות הגבובות כמבע העצבות האחרונה; הרי המזרנים התלויים בגזוזרות והמגלים את הלילות; הרי המטאטאים המנערים את כפור־השחרית, ואחרון אחרון בקבוקי חלב המשכימים על המפתנים.

חופו של הכרך הגדול הוא כנושא החוזר, כעדות המחזור המיוחד (“ביים באַרטן פון ים”, 1934–1940). הוא נולד מתוך ניצנוצי הבנה כי “אף שרישא, גליציה, היא ביתי / עירי היא ניו־יורק”, – הרי בה ראה במות אביו ואמו, נכדיהם של נודדי אמשטרדם; הרי בה הוא שרוי באוכלוסית יהודים הסוחרים כמו בוורשה ובלודז; הרי בקלויז שלה נשמע לו שיר יהודה מקראקא הכותב את שירת קידוש השם של דורו; הרי בה הוא משוטט בהארלם, ורואה אותה גיטו, גלות ארוכה, ושומע בשירת תושביה הכושים את שירת השבטים השחורה; הרי מחופה הוא צופה באניות גדולות וקטנות השטות סנוורים ומעליהן “נעה ונדה בלב־ים הלבנה למן החוף / ומתעגמת כלבנה בחומש”; הרי בה הוא עומד, ונושא את המנונו לאמריקה לאמור: “עם בני אנשי רוסלנד, רומניה ופולין / את נכנסת לערי טלית ותפילין / לבתי מדרש גמרות ומשניות / לקלויזין של רופשיץ, פלאנטש וצאנז / ואת עומדת! מאובנה בפני קדושינו”.

נעימת־ההפלגה הזאת חלה בה רתיעה, בהתיחד השירה עם שואת ישראל, שירדה על רישא ואלפי אחיותיה. מחזור־שירים מיוחד (“מיידאנעק” 1943–1947) פותח בדבר המקונן, כי אין הוא יכול לשיר עתה על אמריקה. עתה הוא משוררם של אביו ר' יעקב ואמו מרת חייצ’ה, יורשי שריפת המוקדות; עתה הוא משורר קהילתו על שני קצותיה הנזכרים בנשימה אחת, ר' הירש יעקב והרבי ר' שלמה לייבלה ונערי־הסבלים ובחורי־הווליה; עתה הוא משוררם של הדודים והדודות והסבתות שעברו דרך ונתנה תוקף ושל הסב הבוער באמצע־העולם; עתה הוא משוררם של יהודי־מזרח היושבים בוינה ומקבילים את פני החפץ חיים, אשר “נפל עליו ערב מושלג והעיר נראתה כוילנא, כברוד”; עתה הוא מקונן את הקינה הגדולה מקינת איכה, הקינה על אפר־המיקלה של בתי־המשרפות.

השירה מעבר לקינה “פארנאכט”, (1947–1949) עולה מתוך הבושה של השריד, אשר לא נשרף כאחיו ואחיותיו. עתה מתרפית ומתפוררת הצמידות שבינו ובין סביביו, וכשהוא מתבונן בעצמו שוב אינו חטיבה בנופה של ניו־יורק, ואדרבא הוא נראה לעצמו כניגוד לו – שכן הוא נראה על רקעה מתוך זכרי־נופו של החומש. הנה הוא רואה את עצמו: “רק ענן כראש גמל וצואר / כסימן שאלה נשאר בשמים”; והנה הוא מדמה את עצמו: " כמו נשאר מכנען מכבר / רחוק מימי מדבר ומן, / הוא נראה, כשהוא נדלק משמש – / ומי הוא יודע רק אלוהים". לא בכדי בא זכר המדבר שבין בית העבדים ובין ארץ חפץ, כי המלחמה שבקרבו היא על מתת המדבר ההוא וגילויו – מיידניק חיללה את לוחות־הברית והוא, שרידה, נפתל בנפשו על האמונה בהם.

ד    🔗

מידה כפולה, העזר ותנופה, נצרכו, שהיד שנתאמנה בשזירת חוטים מחוטי־חייה של עיר הילדות, תחל ואף תשלים טוי־המרבד כולו – פרוכת־המזכרת על חללה של קהילה תמימה, פרוכת שעל גבה נרקמת דמות העיר ורחשה, כמעשה־ריקמה המציל בבתי־שיר מה שנחרב בבתי־חיים. ששה עשר הפרקים של הפואימה “רישא” בנויים בתכנית מחושבת באופן שהקהילה על חזיוני־חייה נגללת לפנינו־מעגלים מעגלים, כשכל מעגל ומעגל מרכזו מרכז שאינו קפוא ועומד אלא גורף סביבו ענינות, כפי שמעלה אותם שטפה של מרוצת האסוציאציות. כך בא פרק הפתיחה לתאר את הרקע, ולאחר הפניה־קריאה לעיר־המולדת בלשון נוכחת: בך רישא – נשלפת מתוך זכרונו של ילד־החדר בבואת־חוויה בתנודת התודעה שבין אחרית־ינקות וראשית־ילדות. כדרך מ. ז. פייארברג פותח גם משוררנו תיאורו בשעת השיבה של ילדי החדר לביתם, קובע את השעה בליל חורף ומשלב לתוך חרדת־האפלה חרדת־משנה של סיפורי־מעשיות, שקמצוץ־מתיקותם אינו עשוי לפצות את איפת־אימתם, שעיקרה אימת המתים הבאים בחצות לבית־הכנסת. חלל־מזגו של הצפון כפתיחת שירה של צאצא־כנען, שמשוררנו מוסיף עליה את הפגישה שבין הפחדים מפני משובת אידיהם בליל הניטל ובין חומרת הלימוד של פרשת־משפטים, יש בו כדי הבלטת סמל, כי אדמת המולדת המתוארת היא אדמת־הגויים. וכשם שהפתיחה ודרכה אינם דבר מקרה, אף ההמשך כך, שכן הפגישה ההיא היא כאם פגישות רבות כמותה, אם הפגישה שבין עיבורה של העיר – פרבר הווליה, ובין אשכולה של העיר – רחוב־האדונים; אם הפגישה שבין חולה של העיר – שוק הבהמות ובין קודשה של העיר – הקלויז הגדול, וכדומה. צמדי ניגודים אלה אינם אלא רמזים לניגוד הגדול, המבריח את המעגל כולו, שכן השירה הזאת שוב אינה שירת החטיבה הנוהרת בחלקת ההרמוניה אלא שירת יריעה המסוכסכת בקמטוטי־סתירה. אמת, המשורר רואה את שפעת החיים על ניגודיה מתוך מוקד־הגידול שלו, והיא החסידות, שמבצריה נטועים ועומדים בתוך חיי־הקהילה הזאת, ומתוכה ומתוך משפחתו הכלולה בה הוא קורץ את רוב הדמויות. לא שאינו רואה ומראה את היסודות שמעבר לחסידות ומחוצה לה, אדרבה אנו חשים בבירור מציאותם של הזרמים והפלגות השונים, ועומדים ממילא על בחינתה הטוטאלית של העיר, אלא שהיסודות האחרים נראים כיסודות־לואי ונציגותם בדמויות אינה יוצאת מכלל רמז. כי שני מקורות יניקה לשירה לפנינו, – יצר הריקפיטולציה של הילדות, ויצר הריקפיטולציה של הקהילה כולה, שרקעה ומצעה כוללים גם את קרקע גידולו של המשורר, אבל אין הם מתמצים בה, שהרי בעיקרו של דבר תחום־הילדות ותחום־הקהילה אינם היינו הך. אולם מן הדין הוא שנזכור, כי דבר־המשורר ולא דבר־היסטוריון הוא לפנינו – ראשון אינו יכול לקומם את מסגרת העיר ורחשה אלא מתוך ממש חוויתו ודרכה; אחרון דרך קימומו שונה ואחר, ושעל כן הטענה, שאין אנו באים בה על המשורר, היינו באים בה על ההיסטוריון.

כי הנה המשורר מראה לנו בעליל טיפולוגיה מגוונה של הקהילה, חבורות אדם ויחידיו, על שוני המעמדות, האומניות, המנטליות, האופי וכיוצא באלה, אבל אם אנו מבקשים לראות את מסדם של זרמי התרבות, שחלחלו את הקהילה וקלחו בה, אנו רואים את החסידות כיחידה אורגנית וגדולה על שרשה וסעיפיה, מה שאין כן הזרמים שמעבר לה. אמת, השירה שלפנינו מראה לנו, כי מחוצה לציבורי החסידים שבעיר, היו בה גם בני־עמך, מהם שבניהם כבר נעקרו, אם מחמת חרפה אם מחמת מצוקה, בגל ההגירה לכרכי הים; היו בה בעלי־מלאכה המאוגדים באגודת “יד חרוצים”, כשם שהיו בה פועלים המאוגדים באגודת סוציאליסטים; היו בה מחללי־שבת ואוכלי־טריפה, כשם שהיו בה בהולים על סרטי־בלשים על בדי־הראינוע; היו מריבות בין ציונים ובין סוציאליסטים, ואחרי מלחמת־העולם הראשונה נוספו עליהם בני־נעורים, צמאי תמורה ומעש, מהם שנחלצו להכשרה ולעליה חלוצית, מהם שנמשכו לפעולת־סתר מהפכנית. אולם כל אלה, אפילו הם נראים בבירור ובבליטות, הרי לגבי חיי החסידות שבעיר הם כחזיונות־שוליים, ואין המשורר מזמן אותנו למרכזיהם־מבית, כדרך שזימננו למרכזי־החסידות – בתי משפחתו, הקלויזן, שולחנות הרביים – ואין הוא מעלה לפנינו דמויות שיהיו לעינינו כגילום הזרמים האחרים, כדרך שהעלה בחסידות. והוא המשורר, הצליח להפליא בדמויות מתחומה של החסידות, – קודם כל אלה, שהם לו בחינת קרוב מכל קרוב, אישי־משפחתו, ואחריהם טיפוסים המצויינים בתיאורם, כר' הירש יעקב האומר קדיש עם יתומי הקלויז, או ר' מוטיש אקשטיין, החסיד־הנגיד ורעיתו, וביחוד הרביים בין היושב בה או בסביבתה ישיבת־קבע בין הבא להתארח בה. אבל ההיסטוריון, אפילו היה משחק לו המזל והיה מצליח לתאר דיוקנאות אלה וכאלה, כדרך שהצליח משוררנו, לא היתה הצלחתו מחפה על חסרונם של טיפוסים מקבילים, שהעמידה הלמדנות שבעיר. כי מבקרו היה מקשה עליו: והיכן, למשל, טיפוס אם מסוגו של רב העיר, הנודע בכל הגלילות ההם, ר' נתן לוין, אם מסוגו של ראש הישיבה ר' יקותיאל קאמלהאר, וכיוצא בהם. ואין צריך לומר, שההיסטוריון היה נתבע להשלים את הגאלריה בטיפוסים מקבילים, שהעמידה בעיר יריבתה של החסידות, ההשכלה, שהיתה אמנם מיעוט בקהילה הזאת, אך מורשתה מסועפת וקצותיה עד התנועה הלאומית הגיעו. כי מבקרו היה מקשה עליו: והיכן למשל, טיפוסים, בין אלה הקבועים בזכרונה של הקהילה – ראשה, אבי־בית מאַטשנר ושני חתניו, יצחק הולצר וביחוד משה דוד גשווינד, שפרי־עטו החתום בשמו ובכינויו: מגד, נתפרסם ברוב עתוני־המשכילים; בין אלה הגלויים ועיניה של הקהילה, – אם פיגורה צדדית כמו ישז"ב, הוא ר' ישראל זלמן בירמן, כתב “מחזיקי הדת”, מאונס חותנו; אם פיגורה מרכזית כמו ר' אבא אפלבוים סופר וחכם, נודע במחקריו על חכמי איטליה, שהיה כקו־חיבור בין השכלה וציונות, ודמותו, דמות של נגיד־משכיל, היא כאנטיפוד לדמותו של הנגיד־החסיד ר' מוטיש אקשטיין. הוא ההיסטוריון, אף היה נתבע לשרטט את התמורה שחלה עם גל ההתעוררות הלאומית, אם ברוחה של תפיסה מסורה אם ברוחה של תפיסה מודרנית, אם ברוח הבינים, ולצייר דמויות מסוגו של דור האבות כר' חיים וולד ודור הבנים מסוגו של משה וויזנפלד, אבי תנועת חובשי־בית־המדרש “השחר” או מסייעו מנדל קאַרפ, שהקורספודנציות שלו בעתונים סיפרו על חיי העיר ומאורעותיה, לא כל שכן סוג כר' נפתלי גליקסמן, נואם וסופר, נושא העבריות והציונות העממית, כותב תולדות הצמחוניות בישראל; או סוג המורה העברי שמעבר לגבול כמשולם דודזון וכדומה. ואף גם זאת, הוא היה נתבע במיוחד להאיר את גילויי הפריצה של ההוויה העממית, שסאנה פה בבתי־היהודים, אל תוך בתי־השיר והיה נדרש לצייר את הטרובדור, ששיריו ופזמוניו נישאו על פני גלילות וארצות ועד ארצנו הגיעו, הלא הוא נחום שטרנהיים, אורז־תיבות לפי אומנותו ומשורר־עם לפי אמנותו, בעל “טייערע מלכה” (מלכה יקירה), “האָבן מיר א ניגונדל” (הנה לנו ניגון יש), וששירתו בישרה את משוררנו.

כך ההיסטוריון, כותב־התולדות, ואילו המשורר, הפייטן – שאני. הוא מעלה לפנינו מה שהיה לו חוויה ממש ומה שהיה לו חזות ממש – הוא מעלה לפנינו את מרכז־גידולו בתוך העיר והיקפו, שיש בו כדי מסגרת כוללת. כי אחרי פרק־הפתיחה אנו רואים את העיר על כפל פניה, עניה ועשרה – באזנינו המולת־השוק ולעינינו מהומת־המסחר של האיטליזים ולעינינו עצבותה של הבהמה הנמכרת ויגונו של מוכרה; כסרט נע מתחלפים טיפוסים ובני טיפוסים, ברנשי־הפרבר, על קליפת גסותם וגרעין טובם, סוחרים חסידים וסוכנים אשכנזים, עגלונים ועמילים, משרתים וטענים, כייסים ופושטי־יד. בתוך הסרט בולט טיפוס ביחודו, כגון הגרוטסקה החיה בדמות שבתי הגבוה, עירוב של בדחן ובדאי, וכצד שכנגד אוירת המסתורין של אורחים מוזרים, ספק קבצנים ספק אנשי למד־ואו. וראה גם ראה, בבוא המשורר לתאר את שאינו מתחומה של המסורת, הוא מוציאנו מרחובות העיר ומשרה אותנו בסביבתה, כביכול הטבע הוא המסגרת הנאותה לגלגל את התיאור על חיילים וסטודנטים, על ברנשי־הפרברים, כשם שהיא המסגרת הנאותה לגלגל את התיאור על ילדי הרחובות, בני האומנים הנעזרים בכלי המלאכה של אבותיהם כצעצועים בשחוקם, שחוק מלחמה, ולהזיתם של ילדי החדר בסיפורי מעשיות מבעיתים על ז’נדרמים וגזלנים. אולם אם נעיין נמצא כי ההקבלה של מיצר רחוב ושאונו ושל מרחב שדה ודממתו היא כפתיחה להקבלה שבין ימות־החול ויום השבת. והיא, מלכת השבת באה כמה פעמים על תיאורה, ופעם ראשונה דוקא שלא כשלימותה – הרי היא יודעת פה משרתים המשחקים בה בילירד ומעשנים בה פפירוסים ולומדים בה קרוא וכתוב. אולם – בכל שאר התיאורים הנעשים בפינות אחרות, במרכז גידולו של המשורר, השבת תמימה ושלימה כקדם. והמבקש לעמוד על דרך בנינו של המשורר יעיין ביחוד בפרק, שענינו עיר ושדה, ויראה ששפעת הענינים הניתנת בו כפתיחתה סיומה, אלא שפתיחתה גלי הנהר בשלוותם וסיומה גלי הנהר בשטפונם וסיום סיומה יגיעתה, התמימה והמעוקשת, של העיר לראות את החוקה שבקרבה כחוקה שמחוצה לה – גיחת האיתנים, כשטפונו של הנהר, המבול והשריפה שלאחריה, כעונש על מעשה שמד.

מסד־רוחה של העיר, כפי שנתפס בשירה שלפנינו, כלומר מסד־החסידות, בא על עיקר־תיאורו ברישא השבתית. בו, ביום המנוחה והקדושה, עוברים לפנינו חסידי העיר על כיתותיהם ושושלות רביהם. ולאחר התיאור הכולל בא התיאור המפורט – העלאת שתי דמויות־הקבע, הנטועות בחיי העיר ואמונתה, מזה ר' שלמה לייבלה, שחסידיו נוהרים למושבו בטיטשין והוא כאגדה לרחוק ולקרוב ומזכיר, בפשטות אמונתו ותמימותה, דמותם של אבות החסידות הראשונים; ומזה ר' לעזרל, עירוב של צדיק ורופא, פרצלסוס ורוקח עממי בקנה אחד. וכל אותה אוירת החסידות על כיתותיה ודמויות צדיקיה אינה, בעצם, אלא כפתיחה לפנים־פנימה של השירה – אלה שלושת הפרקים, שענינם חלל המשפחה ודמויותיה. בין אלו המרומזות כאותו סבא אחד שמשוררנו נקרא על שמו, שהיה משיב את לוחות הברית לסיני, שלא תחללם האדמה (אגב, כמה ניגוד לצורך השימוש במוטיב הזה, החל במשכילים וסיים בשירו הנודע של פרץ מארקיש); או כאותו סבא אחר, תעלומת המשפחה, בין אלו המפורשות, כאותה סבתא חנהלה, שאף תיאורה נאמן מבחינה הביוגרפית המיוחדת הרי היא כסמל לסבתות הרבה בקהילות ישראל הרבה, מופת ליראת שמים ולאהבת הצדקה לשמה, נושאת כתר המסורה ושלשלת־היחש.

במערכת המשפחה עז ביותר רישומה של השלישיה, צמד האחים הסוחרים שוני הגורל והמוצאות, האחד שמזלו משחק לו והאחד שמזלו בוכה לו, הנראים איש איש וגורלו בפלסטיות רבה, ואף שתיאורם נאמן מבחינה הביוגרפית המיוחדת, הרי הם כסמל לאחים הרבה לקהילות־ישראל הרבה, והחלוקה שביניהם ממצה את שני הקטבים של פרנסה מתוך טלטול ונדודים. האח הבכור ששת ימי המעשה עוברים עליו ברכבות ובבואו לשבות לביתו, הוא מכנס אורחים לשולחנו, אולם עייפותו עושה את זמירתו כסם המרדים והאורחים ובני הבית, וביחוד אשתו הנושאת במעמסה הכבדה מכוחה, עיניהם נעצמות לאור הנרות המדעיכים; האח הצעיר ששת ימי המעשה עוברים עליו בעגלה המתנודדת בערבת הונגריה ופעמים לינתו ביערות, שבתותיו בחצרות רביים ופעמים אף בלב השדה ובני ביתו צופים בחרדה לאגרתו. לאמור, צד שוה ביניהם, – הטלטול וצערו, בחינת גלות בתוך גלות. אך לא פחות ממנו הצד השונה שביניהם – האח הבכור ביש־גדא, רוב מלאכות ומעט ברכות וחילופו האח הצעיר. וכתכלית יגיעם וטעמו הוא אחיהם שלישי, הקרוי יעקב כשהוא יושב תחתיו ומתמיד על התורה ויענקל כשהוא הולך לרבו ומצהיל עדת־חסידיו. והעיקר, עיר־המולדת, שהם שבים וחוזרים אליה, אם לשעה קטנה אם לשעה גדולה, והיא להם כציר הנח בחליפות עתותיהם, סופה נקודה המתערערת והולכת – האח העשיר קשה עליו תמורת התנאים, והוא הולך להשתקע בוינה; האח הלמדן אימת־הגיוס מבריחתו ומביאתו לאמריקה, והיא חדשה בחיי המשפחה ועליה בכית האם, ורק האח הבכור האביון נשאר בינתיים בעירו וממשיך נדודיו. וגם חלוקה זו, אף שתיאורה נאמן מבחינה הביוגרפית המיוחדת, היא כסמל לחלוקה כוללת יותר, אות לגזירת העקירה ודרכה.

ומשהוטל קו־הערעור, שהוא כבשורה לערעור גדול ממנו, כולל ממנו, רואה ומראה המשורר את עוית התשוקה להשיב את עצמו וקוראו אל מלפני הערעור, ושעל כן הוא משלב כפרק־בינתיים בין נקודת הערעור הראשונה וגוש הערעור שלאחריו את השיר על מחרוזת הפנינים של העיר, היא מרת ראצהלה, אחותה של הסבתה חנה’לה, שמסחרה, מסחר־האריגים, הוא לה כטפלה לעיקר מעשה הצדקה רחב המידות, כשם שימי החול הם לה כטפלה לעיקר, תפארת שבתה ותגי־הלואי שלה שמחת מלוה מלכה. היא ובעלה ר' מאירל וביחוד חתנם ר' זבולון הם כשלישיה המגלמת את הוית המסורת המוצקה, שכוחה עמה לעמוד כחומה ולהסתיר מעצמה ומזולתה את בקיעיה. והרי החומה בקיעיה מתרבים והולכים – והם נבלטים לעינינו על רקע של תמונה עריבה, שיהודי העיר מתפתים לה ואינם חשים כי היא כאותה חניית־הפתאים על גבו של הדרקון הישן. ואכן, אין בבואה טובה לאויר ההשלייה כזימונו של הקיסר בכבודו ובעצמו – הוא הוא פראנץ יוסף מן הנותן תשועה, שנתיניו מישראל תלו בו מה שהיה בו ומה שלא היה בו, כמשאלת־לבם, בא, בלוית שריו, לראות את אזרחיו האהובים ברישא העיר ולנשק את ספר־תורתם. הפאראדה הזאת אחוזה בשמועת רצח סראייבו, פריצת המלחמה, בהלת־הגיוס של אדם ובהמה, מוראי החזית, פלישת קלגסי הצאר באש וחרב, בריחת הפליטים, והשכנות הזאת של השלייה והתמוטטותה מעידה על כוונת המשורר, להראות במסכת ראוה, ששתיה רוב תמימות וערבה רוב גרוטסקה, אחריתה של תקופה. ועתה בא המשכו של קו העקירה – הבריחה רבת־היגיעה והצער לבוהימיה; הפגישה כפולת הפנים עם יהודי המערב; הזרות בין הפליטים יציאי עיירות שונות, הרגשה של יורדים האנוסים להתפרנס על קצבה. מעתה ניטלה השלוה ואפשרות שיבתה – כי בשוב הנעקרים, אם ממחנה הפליטים אם מחפירות־החזית, לעיר־מולדתם, הרי לא כדרך שנעזבה נמצאה. היא נעזבה מלאה וגדושה ונמצאה חרבה ושדודה. גורל־ישראל מטעימם עתה מלוא־טעמו המר – שכניהם, גויי־העיר וכפרי־סביביה, באו להם ימי גדולה ושמחה: פולין, שהיתה חלוקה בין שלוש מעצמות, אבריה השסועים חזרו ונתאחו ועמה עומד ברשות עצמו במדינתו הגדולה; קושצ’וקו, לוחם חרותה לאור אידיאלי האדם הגדולים, פסלו ניצב, זקוף וגא, בטבורה של העיר, אבל למרגלות מצבתו נרמסו, ברגל פורעים שחוצים, האידיאלים האלה, בדמות יהודי המוטל נרצח בשלולית דמו השפוך. ככרוניקה עוברים לעינינו ימי הפחדים ההם – לגיונות הגנראל האלר החותכים וחורכים זקניהם של יהודים, משליכים מתוך הרכבות נוסעים יהודים בוזזים בחגאות שלהם רכושם של היהודים, שכן ישראל נעשה הפקר. ואם דרכם של השכנים בראשית עצמאותם ושכרונה כך, בימי המלחמה עם הבולשביקים לא כל שכן. כסמל הוא רצח־השבת – ליל שבת אין כעגמתו, כי פחד הוא לילך לבתי־מדרשות ולקלויזן; יום־השבת אין כצערו, כי שומריה אנוסים לפתוח בתי־עסקם ולחלל את קדשם. ועל אלה מזורה רשת עלילות־הזדון ובלבולי השקר והמצודים והחטיפות. ושתים הן התשובות של בני הנעורים – התשובה האחת: תגבורת האהבה לעמם, רוחו, תרבותו, ערכיו; התשובה האחרת: הבריחה על שני זרמיה, הזרם האחד הממיר גלות בגלות הנראית טובה ממנה; הזרם האחר הרואה את קללת הגורל המר בעצם־הגלות ורוצה בביטולה, והוא נישא בהשתערות חלוצים לארצנו מקדם. והנשארים לא כאבות הבנים, שהאבות נכנעים והבנים מתמרדים, ובכללם המרידה של הנער הנלהב ומלהיב, הפושט על פני כפרים להמרידם משמה של תורת הקומוניזם, וגם אם גורל עמו כמתאפס לו בתוך נחשול התשוקה למהפכה, הרי גאוות־יהודים המורדת על מכניעיה, היא המביאתו לגרדום.

פרקים אלה עשויים בעיקרם כנוסח של כרוניקה והם כתובים מתוך התרת־מתח מכוונת, כאילו ביקש הכותב שלא לדרוך ביותר את קשבנו, קודם שהוא נדרש להתחדר במיוחד לנקודת־השבר והמשבר – הפוגרום שבעיר. ביתר דיוק: פוגרום־זוטא, שהוא כהכנה, כהקדמה למעשה הפוגרום בה"א הידיעה. משמעות ברורה עולה לנו לא בלבד מתיאורו של פוגרום־הכפל אלא גם מסדרו ואפיו. בראשונה באה המהדורה הישנה של פרעות – פריצתה היא בתהלוכה, שתכונתה דתית, כמרים בראשה והצלמים נזקרים כחלפים; באחרונה באה המהדורה החדשה של פרעות – פריצתה היא בתהלוכה, שתכונתה לאומית, יומה גימ"ל במאי. ודאי, המשורר נאמן לתאריך כהויתו, אבל הוא סמל – הרי היום הזה הוא יום חגה של הפאטריוטיות הפולנית, זכר הקונסטיטוציה, שעליה היתה גאות הקידמה של טובי הפולנים, והוא עתה מסיבה ומסגרת לרציחת־יהודים, חילול בנותיהם, שדידת־עמלם, חורבנה של העיר. על גבי הרקע הבוהק של האירוניה הזאת נגלית כל אימת הממשות היהודית במדינות החדשות שקמו, במזרחה של אירופה, לאחר מלחמת העולם הראשונה.

וחושו הדק של המשורר בא על גילויו בשילוב, שהוא משלב בין פוגרום לפוגרום. פרק־הביניים פותח בניצנוצי־רמיה ביסוד־הבגידה – ברחוב־הפאר של העיר מהלכות הנערות הגנדרניות והמתבוללות; ואחריהם באים נצנוצי־ההשלייה ביסוד־הנאמנות – כמיהת הרבים אל לפני המלחמה שסמלה געגועים על שלימותה של השבת. יפה הוא דרכו של המשורר להבליט את השינוי שנפל באפיה של השבת על ידי השינוי שנפל באפים של הקבצנים. וראה גם ראה, תיאור הימים הנוראים, שנתבקש בפרקים שלפני הפורענות, בא אך עתה, ככל הקרוב מתוך כוונה להראותם בין כנקודת־האחיזה האחרונה של השלימות היהודית ודיוקנה, בין כהתלקחות האחרונה המאירה את התמוטה מבית והתמוטה מחוץ. מבית – השבת שוב אינה טבעת מלכדת את הכל, אלא הללו הולכים בה לתפילה והללו לויכוחים. מחוץ – חילול אדמת השבת, התפוררותה בכוח הזרוע של עשו, הרס הקלויזן, שפיכת הדמים בידי הגולם, שהאלוהים אינו עוצר בידו ואינו מצוה עליו לשוב ולהיות תל־עפר. פגישת הדמים הזאת של שבת, גימ"ל במאי ופוגרום היא היא הממשות בעירטולה, ואפשר שאין לך עדות לתמורה שחלה, כפרט מועט, שהוא כמובלע וצריך הבלטה והוא ענין הויסליק. אז, בימי הילדות ראינו שטפונו של הנהר בא כעונש מעשה שמד, עתה בימי השחרות נזרקת כדרך אגב וכבלי־משים ההערה, כי לא בא שטפונו. לאמור, הטבע שנראה בימי ההשלייה המתוקה כמשולב בחשבונו של האדם היהודי שבעיר, מתגלה עתה בימי ההתפכחות המרה כמשולב בחשבונם של השכנים, שפרעו ביהודי העיר ונהרם רואה ומחריש. אכן, נחשפת לפנינו הממשות במלוא עירטולה, אפלת־הגורל של עם־היהודים וגלותו ומעט האורים שהבהבו במחשך הדמים – הגנתם העצמית של בחורי הווליה, שהצילו פרברם מרציחה ושוד – כמשענת של הצלת־ארעי, אך לא כמשענת של קיום־קבע. והראיה, הצעירים שלבם וחושם אינם מניחים להם להתחמק מאכזריותה של הממשות וציווייה על דרך שיכחה של הפקר או שיכחה של שיגרה, עושים את שהם מחויבים לעשות – הם בורחים. ושעל כן פרק־הסיום הוא פרק הבריחה. ושוב, אף שתיאורה של הבריחה נאמן מבחינה הביוגרפית המיוחדת, שכן המשורר הוא הוא הבורח ומתאר את בריחתו, הרי היא כסמל להזיון כולל, חזיונה של הבריחה, שנגרפו לה טובי בני־הנעורים מתוך הרגשת הקרקע הבוערת מתחת רגליהם. עתה, ממרחק הימים, ידענו, מפני מה ומי ברחו הנערים והנערות, שבריחתם מתוארת בפרק הסיום, כדמות מסעו של המשורר דרך וינה, הנראית בכפל־פניה – מגרשי שעשועיה מזה וגיטו ליאופולדשטאדט, שהוא כחטיבה של רישא מזה – דרך האוור והאוקינוס עד לפני מצבת־החירות בניו־יורק, לא כל שכן כדמות מסעם של החלוצים, שהמשורר מזדמן עמהם בשויצריה והם ממלאים את הרכבת בשיריהם שירי־החלוצים. הרי הללו ברחו בעוד מועד מפני השואה הגדולה, שהחורבנות המוארים לפנינו היו כרתתי־האדמה הראשונים המבשרים את בוא הרעש.

ה    🔗

אדמת רישא בעיצומה ובחורבנה מורגשת מתחתיה אדמה עמוקה ממנה, אדמה שאינה חרבה עולמית – אדמת החומש וסביביו. רגבי האדמה הזאת מבצבצים ועולים מדי פעם בפעם מקפלי המקרא, ומשתלבים שילובי ציור ומשלים ביריעת התיאור. הרי האח משה ארגז־הדגים הוא לו כתיבת־נח, כשהוא נשאר בודד בשדה חלומו חלום־יעקב, וכשהוא נאבק עם הגוי, המשתער לגזוז זקנו ייאמר: משה היה הורג את המצרי: והרי האח שלמה, שזקנו שחור כאדמת עין גדי ובני ביתו צופים לאגרתו כמו נוח ליונה; והרי הסבתה חנהלה בשמעה, כי בנה מפליג לאמריקה, היא בושה ומקוננת כירמיהו; הרי הפליטים המתנודדים המבקשים כשמשון הגיבור שיתמוטטו קרונות־רכבתם, והרי ימי הגיוס, שבהם ניטלים הבנים מידי הוריהם, משולים כימי המצרים של פרעה ומכת בכורות. ועל הכל עולה זכרה של מכורת הקדומים: כשם שרישא נראית בימי חתונתה של בית הרבי, קריינדלה, כירושלים, כך נראות סימטותיה לאחר כיבושה או שדידתה כחורבן־ירושלים, וכשהיא נוהה בימי־הסליחות לבית העולם הישן והחדש משולה נהייתה כמו לכותל המערבי; וכשם שהסבא שנעלם והאגדה מגלגלתו לארץ ישראל נראה כעומד ממש על חופו של ים סוף, ים החומש, כך חתן בתו זבולון, שכינויו במשפחה זבולון־לחוף־ימים, מתואר כזוכר ממש אניותיו ומדברו מקדם, והקבצנים המשונים, הנראים כדמות חוטבי עצים ושואבי מים, זרותם נגדרת כזרות שבטי מדבר.

ואלו דוגמאות בקצה־המטה ולא נזכרו אלא כדי לומר, כי געגועי השירה שלפנינו על האדמה הזאת, אדמת־החומש, גוררים אחריהם ממילא את געגועיה לשפת־החומש, ושעל כן דבר־שמחה הוא בבוא עתה הגעגועים האלה על מילואם.

[כ"ח אייר תשי"א]